פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5008/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5008/10 בפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי באר שבע ביום 3.6.10 בתפ"ח 1053/07 שניתנו על ידי כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז, א' ואגו תאריך הישיבה: כ"א בשבט התשע"א (26.01.11) בשם המערער: עו"ד גיל שפירא; עו"ד רעות קורוליק בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ח' מלצר: 1. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד בבאר שבע (כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז ו-א' ואגו), בגדרו הורשע המערער בביצוע עבירות רבות של תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) ועבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק. המערער זוכה, מחמת הספק, משני אישומים של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק וניסיון אינוס לפי אותו סעיף בצירוף סעיף 25 לחוק. בעקבות הרשעתו בעבירות בהן הורשע – נגזרו על המערער 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, בניכוי ימי מעצרו וכן 12 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור משך שלוש שנים עבירות של אלימות או איומים. הערעור מופנה הן כנגד הכרעת הדין והן כנגד גזר הדין. נפתח בהצגת הנתונים הרלבנטיים. ההליכים בבית המשפט המחוזי 2. בחודש מאי 2007, הוגש כנגד המערער כתב האישום, אשר החזיק ארבעה אישומים – שני אישומים בעבירות אלימות ואיומים ושני אישומים בעבירות מין של אינוס וניסיון אינוס. כל האישומים מתייחסים לאירועים שקרו במהלך השנים: 2005- 2006 וכוונו כלפי אשתו של המערער באותה התקופה (להלן: המתלוננת), לרוב על רקע סירובה לקיים עם המערער יחסי מין. להלן נביא בתמצית את פירוט האישומים: (א) באישום הראשון נטען כי המערער תקף והיכה את המתלוננת מספר רב של פעמים, כולן במהלך השנים 2006-2005, כאשר המתלוננת סירבה לקיים עימו יחסי מין. למערער יוחסו באישום זה עבירות של תקיפת בת זוג לפי סעיף 382(ב)(1), בצירוף סעיף 379 לחוק. (ב) באישום השני נטען כי במועד לא ידוע בחודשים אוקטובר, או נובמבר 2006, נוכח סירובה של המתלוננת לקיים עימו יחסי מין, הפשיט המערער את המתלוננת בכוח ובעל אותה. למערער יוחסה באישום זה עבירת אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק. (ג) באישום השלישי נטען כי בצהרי יום 22.12.2006, שוב על רקע סירובה של המתלוננת לקיים עם המערער יחסי מין, סטר המערער למתלוננת בחדר השינה בביתם, איים כי יאנוס אותה, וניסה לפתוח את מכנסיה. המתלוננת נאבקה במערער, הלה הטיח את ראשה במיטה, ולאחר מכן יצאה המתלוננת מן החדר. (ד) באישום הרביעי (כפי שתוקן) נטען כי שלושה ימים לאחר האירוע המתואר באישום השלישי, ניסה המערער לבעול את המתלוננת בחדר השינה, כנגד רצונה וחרף התנגדותה, והירפה ממנה רק לאחר שבנם המשותף (להלן: הבן) הגיע לחדר. 3. בהכרעת דין מפורטת הורשע המערער בביצוע מספר רב של עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(ב)(1) בצירוף סעיף 379 לחוק, ובביצוע עבירה של איומים כלפי המתלוננת, לפי סעיף 192 לחוק. המערער זוכה כאמור, מחמת הספק, משני אישומים של אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק וניסיון אינוס, לפי אותו סעיף, בצירוף סעיף 25 לחוק. בית המשפט הנכבד קמא הסתמך בהכרעת הדין על עדותה של המתלוננת, תוך שהוא מפריד בין שני חלקיה – החלק העוסק בעבירות האלימות והחלק העוסק בעבירות המין. 4. לגבי עבירות האלימות, קבע בית המשפט כי עדותה של המתלוננת הייתה אמינה ואף נמצאו לה חיזוקים בעדותה של גב' בנימין, חברתה של המתלוננת (להלן: החברה), שהעידה כי המתלוננת שיתפה אותה במצוקותיה וסיפרה לה על אלימות המערער כלפיה. כמו כן נתמכה גרסתה של המתלוננת בעדותו של הבן, שאף היה עד לאירוע אלים אחד, ששיקף את אלימותו של המערער כלפי המתלוננת. מעבר לכך, בית המשפט ציין כי המערער עצמו הודה בחלק מעובדות האירוע האלים שבאישום השלישי, אך לגרסתו, ובניגוד לנטען על ידי המתלוננת בעדותה, הדברים נעשו לצורך הגנה מפני אלימותה של המתלוננת כלפיו. המערער טען כי לא סטר למתלוננת מספר פעמים, אלא רק: "דחפתי אותה עם היד שלי מהפנים שלה, מאזור הלחי". המערער אף טען כי ברקע האירוע עמד דווקא ניסיונה של המתלוננת לקיים עמו יחסים על אף סירובו – תיאור שבית המשפט מצא כי הוא מופרך, ואין לו זכר בהודעותיו של המערער במשטרה, או בעימות שנערך בין השניים. ככלל, מצא בית המשפט את גרסתו של המערער בנוגע לאירועים האלימים כמופרכת. 5. לגבי עבירות המין, נקבע כי עדותה של המתלוננת בעניין זה לא היתה אמינה וכי ניכר שהיא שונתה מספר פעמים, תוך שהמערערת מגזימה באשר לאופי ולחומרת המעשים שביצע המערער כלפיה בהקשר זה. בית המשפט מצא כי גירסתה של המתלוננת לא היתה עקבית בנושאים אלה, וכי התמונה העולה מדבריה – בלתי ברורה. כן נמצא כי המתלוננת נוטה לייחס לאלימות שהמערער הפגין כלפיה גוון מיני מופרז, ומפליגה לתיאורים קיצוניים של האירועים. בית המשפט קבע איפוא כי אף שאין לשלול את דבריה של המתלוננת, שהמערער כפה עליה יחסי מין בכוח ושלא בהסכמתה, הרי שאין לדעת עד כמה התיאור שמסרה אודות מעשה האינוס מדויק. בנוגע לאירוע המיני המתואר באישום הרביעי, אשר בגדרו, לפי עדותה של המתלוננת, המערער ניסה לאנוס אותה לאחר שגחן עליה, תפס אותה בכוח והגיע לפורקן (כאשר השניים עודם לבושים) – לא נמצאו תימוכין לדברי המתלוננת. הבן, שהיה כבן שתים עשרה וחצי בעת עדותו, סיפר כי נכנס לחדר הוריו לשמע בכייה של אימו באותו מעמד, והבחין באביו אוחז בכתפיה בשתי ידיו, כאשר היא שרועה על המיטה והאב מעליה ומונע ממנה לקום. בצד זה ­– עדות המערער אודות אותו אירוע, על כל היבטיו, נמצאה כבלתי מהימנה. המערער כפר בכל עובדות האירוע הנטען, טען כי לא אחז במתלוננת, אלא רק ליטף אותה, לאחר שגל רחמים הציף אותו באותו מעמד לנוכח דבריה כי איננה חשה בטוב, ולשיטתו רק כאשר בנם נכנס לחדר הדפה אותו המתלוננת. בית המשפט קבע כי גירסה זו נעדרת היגיון, וכי גירסת הבן – היא המהימנה. בית המשפט הגיע איפוא, על יסוד האמור, למסקנה כי אין ספק שמדובר במעשה אלים שביצע המערער במתלוננת, אך עם זאת, נמצא כי לגרסת המתלוננת בעניין הגוון המיני של האירוע – אין חיזוק מספיק. יתר על כן – בניגוד לעדותה של המתלוננת באשר לעבירות האלימות, לגרסתה של המתלוננת לעניין עבירות המין לא נמצאו תימוכין גם בעדותה של החברה, אשר המתלוננת טענה כי שיתפה אותה בכל פרטי המאורעות. עדות זו כללה רק אזכור אגבי של עבירת מין אחת, אף זאת תוך הטלת ספק מצד החברה בעצם קיומה של העבירה. בשל כל הסיבות שנמנו לעיל – בית המשפט זיכה את המערער מחמת הספק מהאישומים בעבירות האינוס. 6. בגזר הדין הושת על המערער עונש של 12 חודשי מאסר בפועל ו-12 חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות או איומים במשך שלוש שנים. בגזר דינו, פרס בית המשפט הנכבד קמא את השיקולים שהנחו אותו בקביעת העונש שהוטל על המערער. בין השיקולים לחומרא, עמד בית המשפט על אווירת האימה והאלימות שהשליט הנאשם על המתלוננת ועל ילדיהם לאורך שנים רבות. בנוסף, צוינה העובדה שהמערער איננו מקבל על עצמו אחריות לעבירות בהן הורשע ואף טוען כי הוא היה הקורבן לאלימותה של המתלוננת, מה שמצביע, לדעת בית המשפט הנכבד קמא, על כך שלא הפיק כל לקח מההליך המשפטי ומתוצאותיו. בין השיקולים לקולא, שקל בית המשפט את עברו הנקי של המערער ואת העובדה ששירת שנים ארוכות בשירות בתי הסוהר, והיה שם עובד מסור ונאמן. המערער משיג על הרשעתו, ולחלופין – על חומרת העונש שהושת עליו. טענות הצדדים בערעור 7. המערער סבור כי הטעמים שהובילו את בית המשפט לזיכויו מעבירות האינוס וניסיון האינוס, היו צריכים להוביל לזיכויו גם מיתר האישומים בהם הורשע. לטענתו, הקושי שחש בית המשפט בבואו להסתמך על עדותה של המתלוננת והקביעות באשר למהימנות גרסתה, אשר הובילו לזיכויו מעבירות האינוס כאמור, היו צריכים להוביל לדחייה גורפת של עדות המתלוננת, לרבות גרסתה באשר לאלימות שהופעלה כלפיה. המערער סבור כי השקרים שהתגלו, כך לטענתו, לכל אורך עדותה של המתלוננת, נובעים מרצונה להכפיש את המערער ולשפר את עמדתה לקראת הדיונים המשפטיים שהתקיימו בעניין גירושיהם של בני הזוג ­– בבית המשפט לענייני משפחה. בין היתר, מצביע המערער על עיתוי הגשת התלונות ועל העובדה שהמתלוננת התעקשה, כך לדבריו, לשלוט בכל המידע שיירשם בחקירותיה ובעדותה, כמצביעים על כך שכל גרסתה מעושה ולכן לא ניתן לבסס עליה הרשעה בפלילים. 8. המערער מתמקד גם בהשגה על השימוש השגוי, להבנתו, שעשה בית המשפט בכלל של "פלגינן דיבורא". אליבא דמערער, הפעלת הכלל אפשרית רק כאשר מדובר על עדויות באשר לאירועים שונים ונפרדים ולא כאשר מדובר, כמו במקרה זה, בעדות לגבי אותו רצף של אירועים. במקרה כזה, כאשר הגרסה השקרית והאמיתית מעורבבות זו בזו באופן שאיננו ניתן להפרדה – לא ניתן לנקוט בדרך של פיצול העדות, כפי שעשה בית המשפט הנכבד קמא, להבנת המערער. לסיכום, טוען המערער, כי לצורך הפעלת הכלל נדרש הסבר המאבחן בין שני חלקי העדות, אשר יאיר את הסיבות לכך שחלקה של העדות נדחה מחמת אי מהימנות, בעוד החלק האחר התקבל כאמת. לפי מיטב הבנתו של המערער הסבר כזה לא ניתן במקרה זה, בו מסה קריטית מתוך דבריה של המתלוננת בעדותה היו שקריים, ולכן יש לפסול את העדות כולה. כמו כן טוען המערער, אם כי באופן מצומצם ובלשון רפה יותר, גם כנגד הפרשנות והמשקל שניתנו לעדויותיהם של הבן והחברה. המערער גורס ככלל כי לא היה מקום לתת אמון בעדותה של החברה בשל נוכחותה בחקירות המשטרה בהן היא נחשפה לגרסתה של המתלוננת, וכי עדותו של הבן איננה מגלה כל מעשים אלימים, בניגוד לפרשנות שנתן לה בית המשפט הנכבד קמא. 9. המערער משיג לחלופין על חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, עונש זה גבוה משמעותית מרף הענישה המקובל בעבירות שבהן הורשע. הוא סבור כי בית המשפט המחוזי לא נתן משקל הולם לנסיבותיו המקלות, לרבות עברו הנקי ושירותו המסור בשירות בתי הסוהר, וכן לחלקה המשמעותי של המתלוננת באירועים האלימים שתוארו בהכרעת הדין. עוד טוען המערער כי אלמלא האישומים החמורים בעבירות מין, מהם זוכה לחלוטין, היה התיק נידון בבית משפט השלום ורף הענישה היה לתפיסתו משתנה בהתאם. 10. המשיבה, בטיעוניה בדיון שנערך בפנינו, סמכה ידיה על הכרעת הדין המנומקת של בית המשפט המחוזי הנכבד, תוך שהיא מציינת כי ההכרעה מבוססת על העובדות, כפי שנקבעו בערכאה הדיונית ועל הערכת מהימנות העדים, שני נושאים שבהם לא נוהגת ערכאת הערעור להתערב. לטענת המשיבה, הכרעת הדין איננה מתעלמת מהקשיים שעלו מעדות המתלוננת, ולראיה זיכויו של המערער משני אישומים חמורים, מחמת הספק. עם זאת, יש בהכרעת הדין הסברים מפורטים ומנומקים באשר לסיבות שהובילו למתן האמון בחלקים מסוימים מעדותה של המתלוננת, אשר הצדיקו, לטענת המשיבה, הרשעה באותן עבירות בהן הורשע המערער. לגבי עדויותיהם של הבן ושל החברה, סבורה המשיבה כי בית המשפט קמא נתן להן את הפרשנות והמשקל הראויים. גם בנוגע לגזר הדין סבורה המשיבה כי אין מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי הנכבד. לטענת המשיבה, עבירות אלימות שבוצעו בתוך המשפחה הן חמורות, והעובדה שהמערער לא לוקח כל אחריות על ביצוען, ואף מסרב לטיפול שימנע את הישנותן של עבירות אלימות בעתיד, כעולה מתסקיר המבחן שהוגש בעניינו, מחייבים עונש משמעותי, כפי שאכן הוטל על המערער. דיון והכרעה 11. לאחר עיון במכלול החומר, בחינת נימוקי הערעור ושקילת טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור, על שני חלקיו – להידחות. להלן אביא את הטעמים שהובילוני למסקנה זו. הערעור על הכרעת הדין 12. הערעור מתמקד בהשגות על הערכת מהימנותם של העדים, ועל קביעותיו העובדתיות של בית המשפט הנכבד קמא. ברם, כלל ידוע הוא שערכאת הערעור ככלל איננה נוטה להתערב בקביעות עובדתיות ובממצאי מהימנות של הערכאה הדיונית. אחד הטעמים המרכזיים לכך הוא שהערכאה הדיונית נהנית מהיתרון שבהתרשמות ישירה מהעדים וכמו כן יש לה ניסיון רב בהערכת עדויות וקביעת מהימנותם של עדים (ראו: ע"פ 9930/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2008); ע"פ 7376/02 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(4) 558 (2003); ע"פ 5329/98 דג'אני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2) 273 (2003)). התערבות של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות תיעשה רק באותם מקרים חריגים, שבהם נמצא כי נפלה טעות מהותית בהערכת העדויות ומהימנותן, או שהמסקנות שאליהן הגיעה הערכאה הדיונית אינן מתחייבות מן העובדות, כפי שהוצגו (ראו: ע"פ 6695/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.1.2009); ע"פ 2977/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 17.3.2008); ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 315, 332-331 (2001)). 13. לאחר שבחנתי את הדברים – לא מצאתי כי עלה בידי המערער לבסס עילה ראויה להתערבות בממצאיו של בית המשפט המחוזי הנכבד. הכרעת הדין המפורטת והמנומקת של הערכאה הדיונית, כוללת תיאורים נרחבים מעדויות המתלוננת ומעדויותיהם של בנה ושל חברתה, שעליהם התבססה ההרשעה, תוך התמודדות דקדקנית עם נקודות החולשה שבעדויות. כל אלו מניחים יסוד מבוסס להרשעה באישומים בהם נמצא המערער חייב בדין. 14. טרונייתו המרכזית של המערער היא כאמור כנגד השימוש שעשה בית המשפט קמא הנכבד בכלל של "פלגינן דיבורא", כאשר אימץ חלקים נרחבים מעדותה של המתלוננת ודחה חלקים אחרים ככאלה שאין לבסס עליהם הרשעה. אולם כידוע, אין מניעה עקרונית לכך שהערכאה הדיונית תמצא כי יש בראיות שהובאו לפניה כדי לבסס הרשעה של נאשם בעבירה אחת, זאת מבלי להצדיק את הרשעתו בעבירה אחרת, ככל שנותר ספק ביחס לביצועה של זו האחרונה. בית המשפט בחר בדרך זו, ומצאנו כי כך אכן היה ראוי במקרה שלפנינו. נסביר הדברים להלן. 15. מן המפורסמות הוא, כי יש ודבריהם של נאשמים או של עדים בחקירותיהם ובעדותם, אינם עשויים מקשה אחת של אמת. במקרים כגון אלה שומה על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות מירבית, ורשאי הוא, אם מצא לנכון, לפלג את האמירות ולקבל כעדות אמת את אשר נראה נאמן בעיניו, תוך שהוא דוחה את אשר נראה כבלתי מהימן (ראו: ע"פ 7637/05 יוסף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2007); ע"פ 10596/03 בשירוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 4.6.2006); ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 133, 186 (1991); ע"פ 439/73 לבנה נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 785, 788 (1974)). מובן כי פיצול עדות אסור שייעשה באופן שרירותי ונדרש יסוד סביר לאבחנה בין החלקים השונים של העדות. קביעה כי חלק מעדות מסוימת ראוי לאמון, בעוד שחלק אחר יש לדחות, היא מקרה פרטי של קביעת מהימנות לפי סעיף 53 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וככזו היא תעשה על ידי היעזרות בראיות אחרות, ועל פי מבחני ההיגיון והשכל הישר (ראו לעניין זה: ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פיסקה 44 (לא פורסם, 1.9.2009); ע"פ 5875/93 עביט נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 801, 812 (1997); ע"פ 71/76 מרילי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 813, 819 (1976)). כבכל קביעת מהימנות, וכך גם בעניין זה, קיימת עדיפות מהותית לערכאה הדיונית, אשר נהנתה מן האפשרות לראות את העד, להתרשם ממנו ולבחון את גרסתו באופן מדוקדק יותר (ראו: ע"פ 4179/09 מדינת ישראל נ' וולקוב (לא פורסם, 18.10.2010)). 16. בהקשרים אלה ניכר כי בית המשפט המחוזי הנכבד היה ער היטב לאפשרות שמעלה המערער, שלפיה זיכוי בעבירה אחת יכול להשליך על צדקת ההרשעה בעבירה אחרת, ואולם הוא ראה לנכון לדחותה, והמערער לא הצליח להראות כי נפלה שגגה מלפניו בסוגיה זו. הנה כי כן קריאתו של המערער את הכרעת הדין, כאילו נמצא שכל עדותה של המתלוננת חשודה כשקרית, וכי "אף אם ניתן לבודד אי אילו חלקים מגרסת המתלוננת אשר אינם נגועים באותם ספקות", הרי שלנוכח היקף החלקים השקריים, אין אפשרות לתת גם בחלקים אלו אמון (סעיף 20 לערעורו) – רחוקה מלשקף את הכרעת הדין כהווייתה. בניגוד לטענתו של המערער – בהכרעת הדין יש הבהרות ונימוקים רבים באשר לסיבות בעטיין מצא בית המשפט בעדות המתלוננת בסיס להרשעתו של המערער בעבירות האלימות והאיומים, תוך שהוא קובע כי אין באפשרותן להצדיק הרשעה מעבר לספק סביר אף בעבירות האינוס וניסיון האינוס. בנושאים אלה (הכלולים באישום הראשון והשלישי) גרסתה של המתלוננת נותרה עקבית ואמינה מרגע הגשת התלונות, ועד לעדותה של המתלוננת בבית המשפט. יתר על כן, לתיאור מעשי האלימות קיימת תמיכה גם בראיות חיצוניות: עדותו של הבן ועדותה של החברה, אשר בית המשפט קמא וחוקרת הילדים, שחקרה את הבן, קבעו (בהתאמה) כי הן אמינות ומדויקות. זאת ועוד, בעדותו של המערער נתגלו סתירות רבות המחזקות את גרסתה של המתלוננת בנוגע למעשי האלימות, והמערער עצמו אף הודה למעשה כי נהג כלפי המתלוננת באלימות לעיתים, לרבות באותם אירועים שבכתב האישום, אך טען שעשה זאת על מנת להגן על עצמו ובשל התגרות מצד המתלוננת. מכאן שהאבחנה שנעשתה בין החלקים השונים בעדותה של המתלוננת ­– היתה בהחלט סבירה. זה המקום להוסיף כי בית המשפט לא שלל לחלוטין את האפשרות כי גם עבירות המין שיוחסו למערער אכן בוצעו במתלוננת, אך זיכויו של המערער מחמת הספק באישומים אלה נבע מהערכה של בית המשפט הנכבד כי ייתכן שהמתלוננת ביקשה להעצים את תיאורי היחס האלים של המערער כלפיה – שלא היה לו ספק באשר לאמיתותם – ולמצוא אף בחלק מיחסי המין שבין השניים יסודות של כפייה, שלא בוודאות היו בהם. 17. העולה מן המקובץ מלמד כי הטעמים שצוינו לעיל, ואשר פורטו והוסברו באריכות בהכרעת הדין, יש בהם בסיס מספיק להרשעתו של המערער בעבירות האלימות, חרף זיכויו מחמת הספק מעבירות המין. קביעותיו של בית המשפט קמא בעניין זה מנומקות היטב, נגזרות מהערכת מהימנותם של העדים והן מצויות כולן במישור העובדתי, שאין מקום להתערב בו. גזר הדין 18. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בעונש שנגזר על ידי הערכאה הדיונית, כאשר חריג עיקרי לכך הוא שהעונש שנגזר על ידה חורג במידה קיצונית מן העונשים המוטלים, בדרך כלל, בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 2548/07 אלימלך נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.7.2009); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998)). במקרה שלפנינו הכרעת הדין מתארת מצב קשה ועגום, אשר שרר בביתם של המתלוננת והמערער – בית בו האלימות, הפיזית והמילולית, הפכה לדרך חיים של ממש. המעשים האלימים בהם הורשע המערער הינם מעשים קשים, ולו בשל העובדה שבוצעו בתוך המשפחה, מקום בו הציפייה הטבעית היא שישררו יחסי אהבה וכבוד הדדי. גם לאחר הרשעתו, מסרב המערער בעקביות לקחת כל אחריות על המעשים בהם הורשע, או לקבל טיפול שימנע את הישנותם, וממשיך לטעון שדווקא הוא זה שהיה הקורבן לאלימותה של המתלוננת. למרות כל האמור לעיל, ועל אף חומרת המעשים, הערכאה הדיונית התחשבה בעברו הנקי של המערער, בנסיבות חייו, ובשירותו המסור בשירות בתי הסוהר לאורך שנים רבות. בהתחשב בכל השיקולים הללו, לשיטתי – העונש שהושת על המערער הינו סביר ומידתי בנסיבות העניין, ואיננו מצדיק את התערבותנו בו. 19. אשר על כן, אם תישמע דעתי, הייתי מציע לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ח' מלצר. ניתן היום, ח' באדר ב' תשע"א (14.3.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10050080_K02.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il