הרצל צרור נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 5005/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5005/15 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם העותר: הרצל צרור נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. בית הדין האזורי לעבודה בחיפה 3. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על תנאי העותר: בעצמו פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי, במסגרתה התבקש בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לבטל את פסקי הדין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה ושל בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, אשר דחו על הסף את תביעתו של העותר נגד המשיב 3, וכן להורות לבית הדין האזורי לעבודה לדון בתביעתו של העותר, לגופה. הרקע להגשת העתירה 2. ביום 27.12.2009, פנה העותר למשיב 3 בתביעה לתשלום דמי פגיעה והכרה בפגיעה בעבודה, בעקבות אירוע לב שחווה. במסגרת מכתבו של המשיב 3 מיום 7.3.2010, נדחתה התביעה, תוך קביעה כי אין מדובר בתאונת עבודה (להלן: מכתב הדחייה). במכתב הדחייה נרשם, כי הוא נשלח לעותר בדואר רשום. במקביל, נשלח לעותר מכתב נוסף מטעם המשיב 3, מאותו המועד, שבו הוא הועמד על זכאותו לסיוע משפטי, עקב דחיית תביעתו (להלן: ההפניה לסיוע משפטי). לטענת העותר הוא לא קיבל את מכתב הדחייה אלא רק את ההפניה לסיוע משפטי, וזאת כעבור כשלוש שנים ממועד שליחת המכתב. בסמוך למועד קבלת מכתב ההפניה לסיוע משפטי, ולאחר שנעזר בשכנו שהסביר לו את תוכן המכתב, פנה העותר למשיב 3 בבקשה לברר מה עלה בגורל תביעתו. משהבין כי תביעתו נדחתה, הגיש העותר לבית הדין האזורי לעבודה תובענה נגד המשיב 3, וזאת ביום 24.4.2013. המשיב 3 הגיש לבית הדין האזורי לעבודה כתב הגנה ובקשה לסילוק התובענה על הסף, מחמת התיישנות. זאת, משום שחלפו למעלה מ-12 חודשים ממועד שליחת מכתב הדחייה לעותר, ביום 7.3.2010, ועד להגשת התובענה, בניגוד לקבוע בתקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), התש"ל - 1969 (להלן: התקנות). פסיקת בתי הדין לעבודה 3. בפסק דינו, ציין בית הדין האזורי לעבודה , כי הוא מקבל את דברי המשיב 3, לפיהם הוא אינו נוהג לשמור אישורי מסירת דואר רשום לתקופה של שלוש שנים, ולפיכך אין ביכולתו להוכיח את מועד מסירת מכתב הדחייה לעותר, אשר, לטענת המשיב, נשלח יחד עם מכתב ההפניה לסיוע משפטי. בהתייחס לטענות העותר, אשר נחקר על תצהירו בפני בית הדין, קבע בית הדין האזורי כי הוא לא הצביע בעדותו על המועד בו קיבל, לטענתו, את מכתב ההפניה לסיוע משפטי מטעם המשיב 3; לא הביא כל ראיה חיצונית לעניין זה, לרבות עדות השכן, בו נעזר, לכאורה, להבנת תוכן המכתב; ולא זכר פרטים בדבר פנייתו הנטענת למשיב 3, בעקבות קבלת המכתב. על יסוד האמור לעיל, נקבע, כי הטענה, לפיה מכתב ההפניה לסיוע משפטי התגלגל במשך כשלוש שנים ולא הגיע ליעדו, "הינה בלתי סבירה, אינה מתקבלת על הדעת, והיא נדחית". דברים אלו נכונים, אף אם מכתב זה היה נשלח אל העותר בדואר "רגיל". לאור האמור, קיבל בית הדין האזורי לעבודה את בקשת המשיב 3, והורה על דחיית התובענה של העותר על הסף, מחמת התיישנות. 4. העותר ערער על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה לבית הדין הארצי לעבודה. בפסק דין מנומק ומפורט, קבע בית הדין הארצי לעבודה, כי אין מקום להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי, לפיה מכתב הדחייה נמסר לעותר בסמוך לאחר שליחתו על ידי המשיב 3, וכי יש לדחות את גרסתו של העותר בעניין זה. בפסק הדין הובהר, כי קיימת חזקה עובדתית שדבר דואר, אשר נשלח לפי פרטי מען תקינים, מגיע לנמען בתוך פרק זמן סביר, וכי אין הוראה בדין המחייבת את המשיב 3 לשלוח את החלטותיו בדואר רשום, דווקא. לפיכך, כך הובהר, אין נפקות לעובדה כי המשיב 3 לא שמר את אישור המסירה, המעיד על מועד שליחת מכתב הדחייה לעותר. בית הדין הארצי לעבודה פסק, כי העותר לא הצליח לסתור את החזקה העובדתית האמורה, הנתמכת, בין היתר, בעובדות הבאות: מכתבים שנשלחו לעותר לפני ואחרי משלוח מכתב הדחייה, אכן הגיעו לידיו; טענת העותר, לפיה דווקא מכתב הדחייה לא הומצא לו, ואילו מכתב ההפניה לסיוע המשפטי, הנושא אותו תאריך, הגיע למענו, אך זאת רק כשלוש שנים לאחר שליחתו, איננה סבירה; גרסת העותר בנוגע למועד קבלת מכתב ההפניה לסיוע המשפטי לא נתמכה בעדותו של השכן; והטענה, כי העותר המתין כשלוש שנים על מנת לברר מה עלה בגורל התביעה שהגיש למשיב 3, אף שזו נושאת משמעות כלכלית רבה עבורו, אף היא אינה מתקבלת על הדעת. לאור האמור, נקבע, כי יש להניח שמכתב הדחייה הגיע לידי העותר מספר ימים לאחר שליחתו, וכי מניין שנים עשר החודשים להגשת התובענה החל, לכל המאוחר, ביום 1.4.2010. לפיכך, היה על העותר להגיש את התובענה עד ליום 1.4.2011, ומשלא עשה כן, יש לדחות את התובענה על הסף מחמת התיישנות, כקביעת בית הדין האזורי לעבודה. בית הדין הארצי לעבודה הוסיף וקבע, כי אף אם העותר לא קיבל את מכתב הדחייה, כטענתו, "הרי שהיה עליו לשקוד באופן סביר לברר מה עלה בגורל בקשתו", אלא שהעותר בחר לשבת "באפס מעשה". בנסיבות אלו, אין מקום לדון בתביעתו נגד המשיב 3, לגופה, כמו גם בהשגתו לעניין אי שמירת אישור המסירה על ידי המשיב 3. בית הדין הארצי לעבודה אף קיבל את עמדת המשיב 3, לפיה אין בעובדה כי העותר אינו יודע קרוא או כתוב, עובדה אשר לא מנעה ממנו להתנהל אל מול המשיב 3 בעבר, או בטענות העותר לעניין מצבו הנפשי, כדי לשמש בסיס לדחיית בקשת סילוק התובענה על הסף. לאור האמור, נדחה ערעורו של העותר, ומכאן עתירתו. תמצית העתירה 5. במסגרת העתירה, שהוגשה בידי העותר בעצמו, נמסר כי לעותר נקבעו 100% נכות רפואית, וכי הוא סובל מבעיות רפואיות רבות ומגוונות, ובכלל זאת, גם מהפרעות נפשיות חמורות. לעיצומו של עניין, ביסס העותר את עתירתו על שלושה טעמים עקרוניים, לשיטתו. ראשית, כך נטען, היה על בית הדין האזורי לעבודה, כמו גם על בית הדין הארצי, להאריך את המועד להגשת התובענה נגד המשיב 3, מעבר לקבוע בתקנה 1(ב) לתקנות. זאת, בהתאם לסמכותם הטבועה, או על פי תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991, המתירה, במשתמע, לבתי הדין לעבודה להאריך את המועד הנקוב בתקנות "מטעמים מיוחדים שיירשמו". משהערכאות האמורות לא פעלו כאמור, כך טען העותר, על בית משפט זה לבטל את פסקי הדין שניתנו על ידן, ולהורות לבית הדין האזורי לדון מחדש בתובענה, תוך הארכת המועד להגשתה. שנית, ולדידו של העותר, אף אם אין מוטלת חובה על המשיב 3 לשלוח את הודעותיו והחלטותיו בדואר רשום, הרי שמרגע שהוא עשה כן, חובה עליו לשמור את אישורי מסירת הדואר הרשום למשך למעלה משנה, ואף לא פחות מפרק זמן של שלוש שנים, ובתי הדין לעבודה טעו, כאשר קבעו אחרת. לבסוף נטען, כי בית הדין האזורי לעבודה וכן בית הדין הארצי שגו, פעם נוספת, כאשר נמנעו מלקבוע, כי בנסיבות בהן המשיב 3 לא שמר את אישור המסירה כנדרש, קמה חזקה עובדתית, לפיה דבר הדואר לא הגיע ליעדו או כי הוא נמסר במועד מאוחר הרבה יותר, כנטען על ידי העותר. דיון והכרעה 6. דינה של העתירה להדחות על הסף. כידוע, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא במקרים חריגים ובהתקיים שני תנאים מצטברים: התנאי הראשון, עניינו בטעות משפטית מהותית שנפלה בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה; והתנאי השני נוגע לקיומם של שיקולי צדק, בגינם ראוי כי נתערב בפסק הדין (בג"ץ 4249/15 ביטון נ' בית הדין הארצי לעבודה (2.7.2015); בג"ץ 3789/15 משלב נ' המוסד לביטוח לאומי (30.6.2015); בג"ץ 6895/14 ד"ר ערן ישעיהו אלמגור נ' בית הדין הארצי לעבודה (16.6.2015)). תנאים אלו אינם מתקיימים בנסיבות שלפנינו. 7. בית הדין הארצי לעבודה בחן ביסודיות ובקפידה את ערעורו של העותר. הוא נתן דעתו לגרסתו של העותר, ולאחר זאת, חזר ואישר את ממצאי העובדה שנקבעו על ידי הערכאה המבררת, לפיהם העותר קיבל את מכתב הדחייה מטעם המשיב 3, תוך פרק זמן סביר ממועד שליחתו, ועל כן היה עליו להגיש את התובענה עד ליום 1.4.2011, ולא כשנתיים מאוחר יותר. אף שהעותר מבקש לשוות לעתירתו צביון עקרוני, הרי שבסופו של עניין, בירור הטענות שבעתירתו מחייב התערבות בקביעות העובדתיות שנעשו על ידי בית הדין האזורי לעבודה, ואשר אושרו בבית הדין הארצי, ואלו אינן מגלות טעות משפטית מהותית או טעם אחר להתערבותנו בפסקי הדין. יתר על כן, עיון בפסקי הדין, מושא העתירה, מגלה שמרבית טענותיו של העותר בעתירה נבחנו, בכובד ראש, על ידי הערכאות הקודמות, ונדחו, כדין. יש לציין, כי בית הדין הארצי לעבודה התייחס, אגב אורחא, לפרק הזמן הסביר, במהלכו רצוי כי המשיב 3 ישמור את אישורי המסירה, מקום שהוא בוחר לשלוח את החלטותיו בדואר רשום. נקבע, לעניין זה, כי מן הראוי שהמשיב 3 יבחן את נהליו, הקובעים כי אישורי המסירה יישמרו לתקופה של שנה אחת בלבד, ממועד משלוח דבר הדואר הרשום. יחד עם זאת, הודגש בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כי אף אם המשיב 3 היה נדרש לשמור את אישורי המסירה לתקופה של שנתיים ימים, וזאת על יסוד תקנות הארכיונים (ביעור חומר ארכיוני במוסדות המדינה וברשויות המקומיות), התשמ"ו-1986, הדבר לא היה מסייע ממילא לעותר, שכן הוא הגיש את תובענתו בחלוף כשלוש שנים ממועד משלוח מכתב הדחייה. 8. לאור האמור, העתירה שלפנינו נדחית על הסף. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ד' באב התשע"ה (‏20.7.2015). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15050050_I01.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il