גנדי ליפבסקי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5004/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5004/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות המערער: גנדי ליפבסקי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה מיום 14.4.04 בת"פ 251/03 שניתנו על ידי כבוד השופט י' כהן תאריך הישיבה: ח' באדר א' תשס"ה (17.2.05) בשם המערער: עו"ד ב' קנדלפת בשם המשיב: עו"ד ע' חולתה פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט י' כהן) בביצוע עבירות אלימות כלפי בת זוגו. מדובר בשתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק. המערער זוכה מעבירת הריגה. בית המשפט המחוזי השית על המערער עונש מאסר לריצוי בפועל של 12 שנות מאסר וכן 3 שנות מאסר על תנאי. הערעור מופנה נגד הכרעת הדין ונגד גזר הדין. 2. גופתה של אלכסנדרה פרוקוייב (להלן – המנוחה) נתגלתה ביום 12.5.03 בדירה בה היא התגוררה עם בן זוגה, הוא המערער. הם התגוררו יחדיו תקופה של כ-9 שנים. היה להם ילד משותף שנולד בשנת 2001. למנוחה הייתה בת מנישואים קודמים. בכתב האישום שהוגש נגד המערער נכללו שני אישומים. באישום הראשון נטען כי במהלך חמשת הימים שקדמו למציאת גופתה של המנוחה בדירה היכה אותה המערער בכל חלקי גופה בכוונה להטיל בה נכות או לגרום לה לחבלה חמורה. מעשיו של המערער גרמו, לפי האמור באישום הראשון, לשברים במספר צלעות של המערערת וכן ליותר מ-80 שטפי דם. מצבה הרפואי הורע אף כתוצאה ממחלת סוכרת ממנה סבלה המנוחה. המערער ידע על דבר המחלה וכן כי המנוחה חשה ברע ואף על פי כן לא דאג להגשת עזרה רפואית למנוחה. פטירתה של המנוחה נגרמה כתוצאה מסיבוך ביוכימי של עלייה חדה ברמת הסוכר בדם. באישום הראשון יוחסו למערער עבירות של הריגה וחבלה בכוונה מחמירה. באישום השני נטען כי המערער היכה את המנוחה בהזדמנויות שונות בין השנים 1992 ל-2003. לגבי מקרים אלה מיוחסת למערער עבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. עוד נטען באישום השני כי ביום 27.12.02 היכה המערער את המנוחה בכוונה להטיל בה מום וגרם לה שברים בצלעות וכי כתוצאה מכך היא אושפזה בבית חולים למשך יומיים. המערער כפר בכל שנטען כנגדו. 3. בפני בית משפט קמא הונחו מספר חוות דעת של פרופ' י' היס מן המרכז הלאומי לרפואה משפטית. בחוות הדעת נאמר כי מותה של המנוחה נגרם קרוב לוודאי מסיבוך ביוכימי של עלייה חדה ברמת הסוכר בדם על רקע מחלת הסוכרת ממנה סבלה המנוחה (הסיבוך נקרא קטואצידוזיס). כמו כן מצא פרופ' היס כי בגופתה של המנוחה נמצאו דימומים טריים ולא טריים בחלקי גופה השונים כשחלקם מכוסים באבקת איפור. כמו כן נתגלו "שברים טריים וישנים בצלעות מחבלות קהות ישירות (מכות) המתיישבים עם תסמונת 'האישה (בת הזוג) המוכה'". בכל הנוגע לאישום הראשון קבע בית משפט קמא, על בסיס חוות הדעת של פרופ' היס וכן עדותו, כי המנוחה הוכתה על ידי המערער בימים שקדמו למותה. יצוין במאמר מוסגר, כי בנם של בני הזוג נמצא בבית הוריו של המערער במהלך השבוע ורק בסופי שבוע היו הם מחזירים את הפעוט להוריו. בתה של המנוחה, שהייתה בגיל 19 שנים בעת מות אמה, עזבה את הבית כשנה לפני כן והתגוררה עם סבתה, אמה של המנוחה. בנוסף לעדותו של פרופ' היס העידו בבית המשפט שני רופאים מומחים לסוכרת. לדבריהם, העלייה החדה ברמת הסוכר אצל המנוחה יכולה הייתה להיגרם כתוצאה מעקה (stress) עקב אלימות פיזית כלפי החולה. בית המשפט קבע כי מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מהמכות שהיכה אותה המערער, אשר גרמו לעקה שהביאה למצב של קטואצידוזיס. אף על פי כן זיכתה הערכאה הדיונית את המערער מעבירה של הריגה הואיל ולא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לעניין עבירה זו. עם זאת, הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה. המערער העיד כי ביום 11.5.03, היינו יום אחד לפני שגופתה נתגלתה על ידי המשטרה, הוא גילה שהמנוחה מתה. לדבריו, הוא החל בביצוע פעולות החייאה תוך שהוא לוחץ על הצד השמאלי של בית החזה. משפעולותיו לא הועילו הוא הלך לחנות שבקרבת ביתם, קנה בקבוקי וודקה ושתה לשוכרה. רק בעקבות התפתחויות נוספות, שאין צורך לפרטן, הגיעה המשטרה למקום ומצאה את גופתה של המנוחה. בית המשפט המחוזי לא נתן אימון בדברי המערער שהכחיש כי תקף את המנוחה בימים שקדמו למותה וכי ניסה לבצע פעולות החייאה בגופה. 4. בכל הנוגע למעשי אלימות מצדו של המערער כלפי המנוחה במהלך השנים, העידה בתה של המנוחה. היא סיפרה שהמערער נהג לקלל את המנוחה, שבר חפצים בבית והיכה את המנוחה. כמו כן היא העידה על כך שראתה סימני חבלות על גופה של אמה וכי היא ניסתה להסתיר את החבלות תוך שימוש בתכשירי איפור. בנוסף לבת העידו אף חברות של המנוחה שסיפרו על כך ששמעו ממנה כי המערער היכה אותה בהזדמנויות שונות. בית המשפט המחוזי סמך הן על דבריה של הבת והן על דברי החברות וקבע כי במהלך חייהם המשותפים של המערער והמנוחה הוא אמנם היכה אותה בהזדמנויות רבות ושונות. הדברים שנשמעו בעדות מפי חברותיה של המנוחה לא התבססו על מראה עיניים של החברות. הן לא ראו את המערער מכה את המנוחה אלא סיפרו על דברים ששמעו ממנה. לפחות אחת החברות סיפרה על כך שמדי פעם ראתה סימנים כחולים על גופה של המנוחה. בית המשפט מצא לנכון להסתמך על עדויות השמיעה באשר למכות, לאור סעיף 10(2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות). לא הייתה מחלוקת על כך שהמנוחה אושפזה בגין שברים בצלעותיה ביום 29.12.02. אחת מן החברות העידה כי בחודש דצמבר 2002 סיפרה לה המנוחה שצלעותיה נשברו כיוון שנפלה במדרגות. אולם כחודשיים לאחר מכן אמרה לה המנוחה כי הסיפור בעניין נפילה מן המדרגות לא היה אמת וכי החבלה נגרמה כתוצאה מכך שהמערער בעט בה. אף חברה אחרת סיפרה על כך ששמעה מן המנוחה כי הצלעות נשברו עקב מעשי המערער. על סמך עדויות אלה קבע בית משפט קמא כי המנוחה סבלה מאלימות מתמשכת במשך חייה המשותפים עם המערער. בעניין זה הורשע המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לגבי האירוע מחודש דצמבר 2002 בו נשברו צלעותיה של המנוחה וכן בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בנסיבות מחמירות באשר למקרים שונים שהתרחשו במהלך הקשר בין בני הזוג. 5. טענת המערער כנגד הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בקשר לאישום הראשון היא כי השברים בצלעות של המנוחה נגרמו כתוצאה מניסיונות ההחייאה שביצע בגופה. לעניין זה מסתמך המערער על דברים מסוימים של פרופ' היס מהם ניתן ללמוד כי פעולות החייאה עלולות לגרום לשברים בצלעות. בהקשר זה אף נטען, כי העלייה ברמת הסוכר שהביאה למותה של המנוחה לא נגרמה כתוצאה מן המכות שספגה המנוחה מן המערער אלא עקב מחלת חום ממנה סבלה בימים שקדמו למותה, לדברי המערער. אשר להרשעה בעבירות של אלימות במהלך החיים המשותפים, כולל האירוע של שבר בצלעות מדצמבר 2002, טוען המערער כי לא ניתן לבסס הרשעה על עדויות חברותיה של המנוחה, שכן מדובר בעדויות שמיעה שאינן באות בגדר המותר לפי סעיף 10(2) לפקודת הראיות. עם זאת, אין המערער תוקף את הרשעתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לאור עדותה של בתה של המנוחה. המשיבה מבקשת מצידה היא לדחות את הערעור על ההרשעה. 6. המערער משיג על הממצא שקבעה הערכאה הדיונית, לפיו מותה של המנוחה נגרם כתוצאה מעקה, שהיא עצמה הייתה תוצאה של החבלות שחבל המערער במנוחה בימים שקדמו למותה. לטענתו, המתבססת אף על דברי הרופאים שהעידו במשפט, העקה הייתה יכולה להיגרם אף כתוצאה ממחלת חום ממנה סבלה המנוחה על פי דברי המערער בעדותו. הסוגיה של סיבת המוות יכולה הייתה להתעורר אילו הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירה של הריגה. משנקבע כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה האמורה אין לנו צורך לעסוק בנושא האמור. השאלה הנוספת היא האם היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לעניין השברים הטריים בצלעותיה של המנוחה. כאמור, המערער העיד כי ביצע ניסיונות החייאה תוך לחיצה על בית החזה של המנוחה ואף הנשים את המנוחה. בתשובה לשאלות הסנגור אמר פרופ' היס כי המיקום של השברים איננו מתיישב עם החייאה למרות שאיננו יכול לשלול אפשרות זו. כמו כן הוא הוסיף שלא מצא סימנים חיצוניים שאינם מתיישבים עם החייאה. על בסיס דברים אלה טען הסניגור כי לא הוכח מעבר לספק סביר כי השברים הטריים בצלעות נגרמו כתוצאה ממכות שהוכתה המנוחה. כמובן, שבבוחננו שאלה זו לא ניתן להתעלם מהתייחסותה של הערכאה הדיונית לעדותו של המערער. בית המשפט לא קיבל את דבריו של המערער כי ביצע פעולות החייאה משגילה את המנוחה כשהיא נטולת רוח חיים. בהכרעת הדין הודגש כי המערער לא הזעיק עזרה כלשהי אלא המשיך לשהות בדירה בה נמצאה הגופה במשך כ-24 שעות עד שהמשטרה הגיעה למקום. לא ניתן אימון בדבריו אלה של המערער וכן בסיפורו שלאחר כישלון ניסיונות ההחייאה הלך לחנות סמוכה, קנה וודקה ושתה לשוכרה. משנופלת גרסתו של המערער בעניין זה ולאור דבריו של פרופ' היס, אין מנוס מלקבוע כי צדק בית המשפט קמא משהרשיע את המערער בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה לעניין האישום הראשון. 7. כאמור, המערער השלים עם הרשעתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות לאור עדותה של ביתה של המנוחה. חולק הוא על הרשעתו בעבירה של חבלה בכוונה מחמירה בהקשר לאירוע מדצמבר 2002, עת המנוחה אושפזה עקב שבר בצלעותיה. המערער מלין על כך שבית המשפט סמך את הממצא בעניין על עדויות של חברות של המנוחה, שסיפרו כי שמעו ממנה שהשברים נגרמו עקב מעשי המערער. כזכור, דברי העדות התקבלו מכוח סעיף 10(2) לפקודת הראיות. המערער טוען כי מדברי העדות נלמד כי הדברים שאמרה להם המנוחה בעניין נאמרו שלא בסמיכות זמנים לאירוע עצמו ועל כן אין המקרה נכנס בגדר החריג לעדות שמיעה שבסעיף 10(2) לפקודת הראיות. איננו רואים צורך להכריע בעניין, יען כי בפני בית המשפט נמצאו ראיות אחרות שהיה בהן די כדי להרשיע את המערער. אין מחלוקת על כך שהמנוחה אושפזה עקב שברים בצלעות. בחוות הדעת של פרופ' היס נאמר כי בצלעותיה של המנוחה נתגלו שברים טריים וישנים וכי אלה מתיישבים עם תסמונת "האישה המוכה". כאשר מוסיפים אנו לכך את הראיות השונות שעמדו בפני בית המשפט הן מפי ביתה של המנוחה והן מפי חברה של המנוחה בכל הנוגע לחבורות שנראו מעת לעת על גופה של המנוחה, רשאי היה בית המשפט לקבוע כי השברים הישנים נגרמו אף הם עקב מעשי המערער, מה גם שלא ניתן אימון בדבריו כי לא היכה את המנוחה. סיכומו של דבר הוא שלא מצאנו יסוד לערעורו של המערער על הרשעתו בעבירות האלימות השונות שיוחסו לו. 8. המערער אף מלין על עונש המאסר הארוך שהושת עליו, 12 שנות מאסר לריצוי בפועל בצירוף מאסר מותנה. כפי שראינו, בני הזוג – המנוחה והמערער – חיו יחדיו במשך כ-9 שנים. המערער הפליא את מכותיו במנוחה פעמים רבות ושונות במהלך חייהם המשותפים. בשתי הזדמנויות שונות גרמה נחת זרועו לשברים בצלעות, כך שבמקרה הראשון, זה מדצמבר 2002, היא אף אושפזה בבית חולים. המצב האמור אף הביא לכך שביתה של המנוחה עזבה את המעון המשותף הואיל ולא הייתה יכולה לסבול עוד את התעללותו של המערער במנוחה. התופעה של הכאת בת זוג הינה רעה חברתית קשה. יש לנקוט אמצעים תקיפים, קשים ונחרצים נגד אלה המכים את בנות זוגם. במקרה שבפנינו אין מדובר באירוע חד פעמי אלא במסכת חמורה שנמשכה לאורך שנים. אכן, המערער זוכה מעבירה של הריגה וכמובן שאין לזקוף לחובתו את מותה של המנוחה. ברם, מעשיו החמורים, שנמשכו לאורך שנים לא מעטות, מצדיקים ענישה מחמירה, כפי שנקט בית המשפט המחוזי. 9. אי לכך, הננו מחליטים לדחות את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ"א באדר א' תשס"ה (2.3.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04050040_S01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/