מדינת ישראל נ. מאיר ז'אנו

פסק-דין בתיק ע"פ 5002/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5002/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. מאיר ז'אנו 2. ישראל גנון ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 30.4.09, בת.פ.ח. 994/04, שניתן על ידי סגן הנשיא נ' הנדל והשופטים: צ' צפת, נ' זלוצ'ובר תאריך הישיבה: י"ט בשבט התש"ע (03.02.10) בשם המערערת: עו"ד נעמי גרנות בשם המשיב 1: עו"ד יפתח דוד ; עו"ד דן ענבר בשם המשיב 2: עו"ד חימי אבי ; עו"ד משה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בכתב-אישום שחומרתו מופלגת יוחסו למשיבים – מאיר ז'אנו (להלן: "ז'אנו") וישראל גנון ("גנון") – עבירות של רצח, ניסיון רצח, גרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה וקשירת קשר לביצוע פשע (לפי סעיפים 300(א)(2), 305(1), 329(א)(1) ו-(2) וסעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977). הרקע המשותף לשני האישומים שתוארו בכתב-האישום, הוא סכסוך בין קבוצות עבריינים באשקלון, במסגרתו גמלה הקבוצה אליה השתייכו המשיבים להביא למותו של חבר הקבוצה האחרת – שלום דומרני (להלן: "דומרני"). על-פי הנטען, לשם מימוש תכנית זו חברו המשיבים לקבוצת עבריינים נוספת, שגם לה היה עניין לפגוע בדומרני ושעל חבריה נמנה ירון סנקר (להלן: "סנקר"). זה האחרון הורשע במסגרת הליך נפרד שהתנהל בעניינו ושימש כעד תביעה מרכזי נגד שותפיו, הלא הם המשיבים שבפנינו. אלא שכפי שיפורט מיד, המתנקשים לא הצליחו להניח את ידיהם על דומרני, וכפי שלמרבה הדאבה קורה לא אחת גם הפעם הסתיימו ניסיונות החיסול בפגיעה במי שכל חטאם נבע מכך שנקלעו למקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. ניסיון חיסול אחד, שתואר באישום הראשון, הסתיים בפציעתו הקשה של שי בן אמו (להלן: "בן אמו"), והניסיון האחר אשר תואר במסגרת האישום השני, הסתיים במותה של הנערה שקד שלחוב ז"ל, שאותה עת היתה בת 16 בלבד. 2. האישום הראשון עוסק באירוע שהתרחש בתאריך ב' בסיוון התשס"ג (2.6.03), במעלית הבניין בו התגורר דומרני. על-פי הנטען בכתב-האישום, למשיבים הגיעה ידיעה לפיה דומרני – ששהה אותה עת במעצר בית – אמור לצאת מפתח ביתו לדיון בבית-משפט, והם ביקשו לנצל הזדמנות זו כדי להמיתו. למימוש התכנית הגיעו גנון וסנקר לביתו של דומרני באמצעות רכב גנוב, ונכנסו לחנית הבנין באמצעות שלט שהשיגו מבעוד מועד. הם היו מחופשים ומצוידים באקדחים עם משתיקי קול. ז'אנו, אשר הגיע למקום בנפרד, הסתתר בבניין סמוך והיה מצויד אף הוא באקדח. כן הגיעו למקום שלושה קושרים נוספים - דוד צפיר (להלן יקרא גם "דדו") – אשר המתין על גג בניין סמוך וערך תצפית, וצ'רלי שטרית ויוני צפיר – אשר המתינו בקרבת מקום עם רכבי מילוט. בשלב מסוים דיווח התצפיתן דדו לקושרים כי חברו של דומרני – שי בן אמו – נכנס לבניין. סנקר וגנון סברו כי זהו סימן לכך שדומרני עומד לצאת מביתו, וכאשר הבחינו בכך שהמעלית נקראה לקומה בה התגורר דומרני ומישהו נכנס אליה, הזמינו אף הם את המעלית כדי שתיעצר בקומה בה שהו. ברם, כאשר נפתחה דלת המעלית התברר כי מי שהיה בה הוא בן אמו ולא דומרני. בן אמו שאל את סנקר וגנון לפשר מעשיהם, ובתגובה הם ירו בו ארבעה כדורים, בין היתר, בבית החזה ובצוואר, ונמלטו מהמקום. האישום השני עוסק באירוע שהתרחש חודש וחצי לאחר מכן, ביום כ' בתמוז התשס"ג (20.7.03), וכאמור – גם הפעם מדובר בניסיון כושל להמית את דומרני. באותו מועד הצטיידו גנון, ז'אנו ואדם נוסף ברובה מסוג 'גליל', והמתינו ברכבם לדיווח שהיו אמורים לקבל בקשר לתנועותיו של דומרני בעיר אשקלון. מעט לאחר השעה 22:00 התקבל דיווח לפיו דומרני נצפה נוסע ברכב סוזוקי לבן שנהגו הוא יניב רווח. המשיבים נסעו לאזור בו נצפה דומרני, והחלו לתור אחר רכבו. אלא שבינתיים ירד דומרני מהרכב והנהג יניב רווח אסף את המנוחה שקד שלחוב ז"ל וחברתה דנית שמש והסיען ברחבי אשקלון. זמן קצר לפני השעה 23:00 איתרו המשיבים את רכב הסוזוקי הלבן. על-פי הוראתו של ז'אנו שלף גנון את הרובה וירה ממנו צרור יריות שכוונו לעבר נוסעי הרכב אשר נפגעו כולם. שקד נפגעה בראשה ובכתפה ונפטרה בדרכה לבית-החולים. 3. משפטם של המשיבים התקיים בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. היה זה משפט ממושך, לא רק נוכח רוחב היריעה שפרשו הצדדים, אלא גם עקב ההלכה שנהגה בשעתו ואסרה על העדתם של שותפים שמשפטם מתנהל בנפרד, כל עוד אשמתו של העד-השותף טרם הוכרעה (ע"פ 194/75 קינזי נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(2) 477 (1976)). נוכח אותה הלכה נדחו הדיונים במשפטם של המשיבים פעם אחר פעם בציפייה לסיום משפטו הנפרד של סנקר, עד שבסופו של דבר עתרה המערערת לבית-משפט זה בבקשה להורות על בטלותה. עתירתה התקבלה, ובחודש תשרי התשס"ז ביטל בית-משפט זה, בהרכב מורחב, את הלכת קינזי (בג"צ 11339/05 מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי באר-שבע (טרם פורסם, 8.10.06)). בעקבות התפתחות זו ניתן היה להחיש את הטיפול במשפטם של המשיבים, וכך נעשה. בסופו של יום זיכה בית-המשפט המחוזי, בהכרעת-דין מקיפה ומפורטת ומחמת הספק, את המשיבים מהעבירות שיוחסו להם, ומכאן ערעור המדינה המונח בפנינו. סנקר 4. סנקר היה עד התביעה העיקרי במשפטם של המשיבים וציר מרכזי בחקירת הפרשה כולה. הוא הודה בחקירתו בביצוע שורה ארוכה של עבירות, ואגב כך הפליל, בהדרגה, את המשיבים כמי שהיו מעורבים בביצוע העבירות נושא כתב-האישום. היה זה רק בעקבות אותה גרסה שהחוקרים החלו קושרים את המשיבים לביצוע העבירות, שנסיבות ביצוען נותרו עלומות עד לאותה נקודת זמן. אולם משהגיע יומו להתייצב על דוכן העדים מילא סנקר את פיו מים, סירב להשיב לשאלות שהופנו אליו, ולא חזר על דברים שמסר במהלך חקירתו, אף שלא התכחש להם. בנסיבות אלו הוכרז סנקר כעד עוין, ולבית-המשפט הוגשו תמלילי חקירתו במשטרה. 5. נפנה אפוא לבחון את השתלשלות העניינים בחקירתו של סנקר. בחינה זו תתמקד מטבע הדברים באותן אמרות שבהן חשף סנקר את מעורבותם של המשיבים בביצוע העבירות, שהרי אשמתו של סנקר עצמו בעבירות בהן הודה, כבר עמדה לבחינה שיפוטית (ע"פ 9808/06 סנקר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.7.10)). את חקירתו של סנקר ניתן לחלק לשני שלבים, כאשר בראשיתה הקליטו החוקרים בסתר את שיחותיהם עמו עקב סירובו למסור הודעה פורמאלית. בשלב זה ביקש סנקר לנהל עם החוקרים משא ומתן לכריתתו של הסכם עד מדינה, והודעותיו נועדו להמחיש לחוקריו את טיב המידע שהוא יכול לספק. מסיבה זו – הודעות אלה הן חלקיות, חסרות פרטים ושמות של מעורבים שונים שסנקר לא היה מעוניין לחשוף באותו שלב. אלא שלבסוף לא נחתם עם סנקר כל הסכם. גם מגעים לכריתתו של הסכם כזה כלל לא נוהלו, נוכח סירובה של פרקליטות המדינה לאשר זאת. קו פרשת המים ממנו והלאה הסכים סנקר להעלות את הודעותיו על הכתב, הוא "תרגיל" שערכו החוקרים וזכה לכינוי "תרגיל הרב המתחזה". על אותו "תרגיל" ארחיב בהמשך. את הודעתו המפורטת הראשונה מסר סנקר בתאריך 30.4.04 (נ/15), כאשר חשף מידע, גם אם חלקי, אודות שורת עבירות חמורות שאירעו עובר לאותו מועד. אגב כך, הביע סנקר חשש לחייהם של בני משפחתו, והחוקר – אשר דובב אותו לחשוף עוד ועוד מידע – הבטיח לסייע לו ולהגן עליהם מפני פגיעה (שם, בעמ' 29, 31). במסגרת אותה שיחה, שהוקלטה בסתר על-ידי החוקר, סיפר סנקר על מעורבותו בניסיון הרצח של דומרני במעלית ביתו, בכך שירה בטעות שלושה כדורים לעבר חברו של דומרני, אולם לא סיפר על כך שבעבירה זו היו מעורבים אחרים זולתו (שם, בעמ' 15). כאשר שאל אותו החוקר אם ידועים לו פרטים על רציחתה של שקד שלחוב, השיב סנקר בשלילה. בתאריך 5.5.10, חזר סנקר על רצונו לשמש עד מדינה, ובתוך כך ציין כי אם ייחתם עימו הסכם הוא יהיה מוכן לספק מידע אודות רציחתה של שקד שלחוב (נ/22). בימים שלאחר מכן חלה הרעה במצבו הנפשי של סנקר, והוא איים כי אם לא ייחתם עימו הסכם הוא יתאבד (נ/10). מוטרדים ממצבו הנפשי נעתרו החוקרים לבקשתו של סנקר ולקחו אותו לקברו של הרב ישראל אבוחצירה ('הבבא סאלי') שבנתיבות. בהגיעם למתחם הקבר ניסה החוקר רפ"ק שמעון אלימלך לעודד את רוחו, וביקש להשביעו שלא יפגע בעצמו. במהלך השיחה שהתנהלה בין השניים, וגם היא הוקלטה בסתר, שאל אלימלך את סנקר מי האחראי למותה של שקד, ובתגובה סיפר סנקר על התרחיש הבא: שקד נורתה בשוגג מירי שכוון לעברו של דומרני; במכונית ממנו נורתה ישבו שלושה אנשים, וביניהם גנון וז'אנו; מי שלחץ על ההדק היה גנון והוא עשה זאת בהוראתו של ז'אנו. סנקר ידע לספר כי הרכב ממנו בוצע הירי הוא רכב מושכר שצבעו ירוק (עמ' 24 לת/143); כי נשק מסוג גליל שימש לרצח (עמ' 25 לת/143); וכן כי הירי בוצע תוך כדי נסיעה ומיד לאחר מכן ירד היורה מרכבו כדי לבצע וידוא הריגה (עמ' 38 לת/143 ועמ' 5 לת/151). לשאלה כיצד פרטים אלו הגיעו לידיעתו, השיב סנקר כי יום למחרת הרצח התקשר אליו צ'רלי שטרית ואמר לו "תפתח עיתון, תראה איזה פדיחה" (עמ' 11 לת/143). לאחר מספר ימים, בפגישה עם גנון, שמע ממנו ישירות על מעורבותו באירוע (עמ' 16 לת/143) ועל תחושתו הקשה בעקבות הפגיעה בנערה תמה (עמ' 5 לת/151). בשלב זה ביקשו החוקרים לגבות מסנקר הודעה בכתב, והוא הכריז כי יהיה מוכן לעשות זאת לאחר שיקבל לכך את ברכתו של רב. בעקבות כך הפגישו החוקרים את סנקר עם שוטר דתי שהתחזה לרב, וזה שכנע אותו לעשות זאת. השיחה שהתנהלה בין סנקר לשוטר המתחזה לא תועדה, דבר המקשה עלינו להתחקות כיום אחר מהלך הדברים שהתרחש באותו מעמד. החוקר שמעון אלימלך הסביר בעדותו כי ההחלטה להימנע מתיעוד הפגישה התקבלה "מתוך התחשבות בקטע של הדת" (עמ' 441 לפרוטוקול) הואיל והמפגש נערך בבית-כנסת. בית-המשפט המחוזי העביר ביקורת על החלטה זו, ובצדק, שכן "המשטרה אינה יכולה ליהנות משני העולמות. מצד אחד, להגן על האוטונומיה הדתית של סנקר ומצד שני, לנצל את אמונתו כדי לדובב אותו באמצעות שוטר שמתחזה לרב" (עמ' 699 להכרעת-הדין). אין ספק, מטרתה של הפגישה עם ה'רב' הושגה, שכן עוד באותו יום – ומבלי שנערך עם סנקר הסכם כלשהו – הוא הובהל לחדר החקירות, מסר הודעה מפורטת ואף חתם עליה בכתב ידו (ת/148ב). בגדרה של הודעה זו חזר סנקר וסיפר על מעורבותו בשורת עבירות חמורות, ובין היתר, במעורבותו בירי במעלית ביתו של דומרני. אלא שהפעם, כדרכו של מי שהחליט לפתוח את סגור ליבו, היתה ההודעה סדורה ומפורטת יותר מהגרסאות אותן מסר בשיחות הקודמות שניהל עם החוקרים ואשר הוקלטו בסתר. מאידך, בהודעה זו לא הזכיר סנקר כלל את פרשת רציחתה של שקד שלחוב, והוא עשה זאת רק לאחר כשבוע (ת/146ב). מפאת חשיבות הדברים אחזור על עיקרי הגרסה, הגם שבנקודות המרכזיות היא חופפת לדברים שנאמרו על-ידי סנקר במתחם קברו של הבבא סאלי. סנקר מסר, כי ברכב היורה ישבו שלושה אנשים: אדם העונה לשם אילן אשר שימש כנהג; גנון, אשר ישב במושב האחורי ובידיו נשק מסוג גליל או גלילון; וז'אנו, אשר ישב במושב הקדמי לצד הנהג. מאחורי הרכב היורה נסע רכב נוסף, שהיה אמור לשמש לצרכי מילוט, ובו ישבו האחים יוני ודדו צפיר. סנקר סיפר עוד, כי לאחר שנודע לאותה חבורה שרכבו של דומרני, מסוג סוזוקי בלנו, נצפה נוסע במרכז העיר אשקלון, הם תרו אחריו ומשעלו על עקבותיו נסעו במקביל אליו. או אז, הורה ז'אנו לגנון לירות וזה האחרון עשה כדבריו. חלונותיו של רכב הסוזוקי היו כהים, ובמטרה לוודא הריגה, ירדו גנון וז'אנו מרכבם ופתחו את דלת רכבו של דומרני. רק אז התבררה לשניים טעותם – דומרני כלל לא היה ברכב, ומי שנורו היו שתי נערות. גנון וז'אנו חזרו אפוא לרכבם ופתחו במנוסה. 6. בעקבות הודעה זו נערכו עימותים בין סנקר לבין גנון וז'אנו, ובמהלכם הטיח סנקר בפניהם את גרסתו בדבר מעורבותם ברציחתה של שקד שלחוב (ת/74ב ות/75ב). אלא שהעימותים לא הניבו פרי במובן זה שהמשיבים לא הודו במיוחס להם, ואף הכחישו כל היכרות עם סנקר. עיון בתמלילי העימותים מגלה כי חמתו של סנקר בערה בו על כך שניסיונותיו החוזרים ונשנים לשכנע את המשיבים לבצע 'תיקון' ולהודות במיוחס להם, נופלים על אוזניים ערלות. אלא שגם בכך לא תמו ההתפתחויות בחקירתו של סנקר, שכן בתום העימותים שנערכו נמסרה על-ידו הודעה נוספת, ובמסגרתה הפליל את גנון וז'אנו, לראשונה, גם במעורבות בניסיון החיסול של דומרני במעלית ביתו (ת/145א). על-פי הנטען באותה הודעה, אל הבניין בו מתגורר דומרני נכנס סנקר יחד עם גנון כשכל אחד מהם אוחז באקדח שעליו הותקן משתיק קול. נטען, כי בהיפתח דלתותיה של המעלית ירה סנקר שלוש יריות לעברו של שי בן-אמו, וגנון הצטרף אליו כאשר ירה ירייה בודדת לעבר פלג גופו התחתון של הקורבן עד שהתגלה מעצור בנשקו. מעורבותו של ז'אנו באירוע התבטאה בכך שהמתין בבניין סמוך כשהוא מצויד באקדח. היה זה שינוי דרמטי בגרסתו של סנקר, שעד לאותה נקודת זמן טען כי הוא היה היחיד שנכנס לבניין המגורים וביצע את הירי במעלית, וכלל לא כרך את שמותיהם של המשיבים בפרשה זו. הכרעת-הדין בבית-המשפט המחוזי 7. בית-המשפט המחוזי עמד על ההתפתחויות שחלו בגרסתו של סנקר, וקבע כי לא ניתן לבסס עליה את הרשעת המשיבים. מסקנה זו הושתתה על מספר נדבכים, והעיקריים שבהם הם אופיו של סנקר, בחינת הגרסאות לגופן ומעמד עדותו. 8. באשר לאופיו של סנקר. בית-המשפט המחוזי הגדיר את סנקר כ"סימן שאלה מהלך" (עמ' 727 להכרעת-הדין), וכמי שאצלו רב הנסתר על הנגלה. נקבע, כי מדובר בעד ששינה את גרסתו מספר פעמים, ושבמהלך החקירה התגלה כאדם אימפולסיבי שקשה לעמוד על שיקוליו (שם, בעמ' 705). אישיות זו בצירוף המצב הרגשי בו היה נתון במשך החקירה, אינם מאפשרים "להבין מה הסיבה שסנקר אומר את מה שהוא אומר בעיתוי שהוא מוסר את הדברים" (שם, בעמ' 706). כך למשל, לא ניתן לקבוע אם כעסו של סנקר על גנון וז'אנו במהלך העימות שנערך עימם – תחושה שהובילה להחלטתו להפלילם במעורבות בניסיון החיסול במעלית – גרם לו לומר את האמת, ושמא גרם לו לנסות להפלילם במה שלא חטאו. בהקשר אחרון זה הטרידה במיוחד את בית-המשפט אמירתו של סנקר באחת החקירות, ולפיה "כל בן אדם שנעצר בשביל לשחרר את התחת שלו, הוא מעליל על מישהו". לצד אלה עמד בית-המשפט על עברו הפלילי העשיר של סנקר, הכולל הרשעה במספר מעשי רצח. בית-המשפט אמנם הדגיש כי גם גרסתו של עבריין כסנקר קבילה לשמש כראיה, אולם להשקפתו נתון זה מלמד על הזהירות הרבה שיש לנהוג בגרסתו (שם, בעמ' 705). 9. גם לגופן לא נמצאו גרסאותיו של סנקר כראויות לאמון רב, נוכח ההתפתחויות שחלו בהן. כזכור, בנוגע לאישום הראשון הוא מסר שוב ושוב כי הוא ביצע את הירי במעלית לבדו, ורק בשלב מאוחר טען כי המשיבים היו מעורבים במעשה זה. העיתוי בו בחר לשנות את גרסתו – מיד לאחר העימות שנערך בינו למשיבים – נותר לדעת בית-המשפט חסר כל פשר (שם, בעמ' 716). הסברו של סנקר, כי תחילה ביקש להימנע מהפללת המשיבים באישום זה (עבירה של ניסיון רצח), לא נמצאה אמינה בעיני בית-המשפט נוכח העובדה שהוא לא היסס להפלילם באישום השני, החמור יותר (עבירה של רצח). גם בגרסאות שנגעו למעורבות המשיבים ברציחתה של שקד שלחוב, מצא בית-המשפט קושי. כך, בראשית החקירה ביקש סנקר לרמוז לחוקר כי יש בידיו מידע על פרשה זו, והצהיר כי יש ביכולתו למסור "שמות של שני אנשים לא פליליים שיודעים רבות על הרצח" (נ/22). אולם, תיאור זה אינו מתאים למשיבים, הואיל ושניהם בעלי עבר פלילי. בית-המשפט מצא קושי גם בגרסה שסנקר מסר בנוגע לדרך בה התוודע לפרטי הפרשה. להשקפתו, גרסה זו לא היתה בהירה דיה ולא אפשרה להבין אם סנקר למד על כך מאותה כתבה שקרא בעיתון או מהתוודותו של גנון בפניו. בית-המשפט ציין, כי אין זה מן הנמנע שסנקר הפליל את המשיבים ברציחתה של שקד שלחוב על רקע שמועות שהתפשטו באשקלון לאחר המקרה, אשר קשרו את המשיבים לאותו אירוע, ולא על בסיס ידיעה ממשית. להשקפת בית-המשפט, אפשרות זו היא סבירה נוכח העובדה שסנקר היה "נואש להגיע להסדר ולהפוך לעד מדינה" (עמ' 720 להכרעת-הדין), והוא הבין כי מסירת מידע בפרשת שקד שלחוב תקדם את מטרתו. 10. פן נוסף עליו עמד בית-המשפט בהכרעת-הדין הוא מעמד עדותו של סנקר. בתוך כך הודגש כי אמרותיו של העד במשטרה חייבו מספר דרישות ראייתיות מצטברות, וממילא לא ניתן להסתפק בהן לבדן לשם ביסוס ההרשעה. ראשית, סנקר סירב להשיב לשאלות מעל דוכן העדים, ההודעות שמסר במשטרה הוגשו כראיה מכח סעיף 10א לפקודת הראיות, ומשכך היתה דרושה להן ראיה מחזקת. שנית, מעמדו של סנקר הוא של שותף לדבר עבירה, כך לפחות בנוגע לאישום שעניינו ניסיון החיסול במעלית, ואף בשל כך דרושה לגרסתו ראיה מחזקת (סעיף 54א(א) לפקודת הראיות). שלישית, בית-המשפט העניק חשיבות מיוחדת לשאיפתו של סנקר לשמש עד מדינה בפרשה. אמנם, בסופו של דבר שאיפה זו לא התממשה – סנקר לא קיבל כל טובת הנאה מהתביעה –ומשכך לא מתקיימת בעניינו הוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, הקובעת כי עדותו של עד מדינה טעונה ראיה מסייעת. יחד עם זאת, בית-המשפט סבר כי בהקשר זה יש ליתן משקל לא רק למצב הדברים האובייקטיבי, אלא גם לתחושותיו הסובייקטיביות של סנקר, ובפרט שאיפתו לשמש עד מדינה. תחושה זו התעצמה נוכח התנהלותם של החוקרים אשר עודדו אותו לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של הסכם עד מדינה. פרקליטות המדינה אמנם סירבה לנהל עימו מגעים לעניין זה, אולם לא ברור אם ומתי עדכנו החוקרים את סנקר בכך (עמ' 711 לפרוטוקול). נמצא, כי לכל אורך החקירה ביקש סנקר למצוא דרך שתביא להקלה בעונש הצפוי לו, וכך יש להבין גם את איומיו להתאבד ואת בקשותיו לשמש עד מדינה. נתון זה, על רקע ניסיונותיהם של חוקרי המשטרה לשכנעו למסור מידע, מכתימים את מעמדו של סנקר ומובילים להתייחסות חשדנית כלפי גרסתו (שם, בעמ' 715). בית-המשפט התחזק במסקנתו כי לא ניתן ליתן אמון בגרסתו המפלילה של סנקר, נוכח סתירות שהתגלו בין הודעותיו לבין ראיות נוספות שהוגשו: א. שתיים מדיירות הבניין בו התגורר דומרני הבחינו, בסמוך לפני ואחרי הירי, באדם הלבוש בגדי עבודה חומק מהבניין. אולם, לגרסתן אותו אדם היה בגפו. גם שי בן אמו, אשר נורה במעלית, העיד כי הבחין ביורה בודד. עדויות אלה עמדו אפוא בניגוד לגרסה המאוחרת שנמסרה מפיו של סנקר, לפיה ירה בבן אמו יחד עם גנון. ב. עוברי אורח שחזו בירי לעבר הרכב בו נסעה שקד שלחוב, העידו כי לא הבחינו באקט של "וידוא הריגה", עליו סיפר סנקר בהודעותיו. יושבי הרכב ששרדו – דנית שמש ויניב רווח – אף הם השיבו בשלילה על תרחיש זה. נקבע, כי ראיות אלה חושפות קושי שלא ניתן להשלים עימו בגרסתו של סנקר. 11. נוכח מסקנתו זו – כי אין ליתן אמון בגרסתו של סנקר – ראה בית-המשפט המחוזי את עצמו פטור מלתור אחר קיומה של תוספת ראייתית: "הטעם לדבר שאם הראייה העיקרית אינה עומדת בכוחות עצמה, אין נפקות אם התביעה יכולה להצביע על תוספת ראייתית. החיזוק נחוץ רק אם הראייה העיקרית זכתה לאמון הנדרש. החיזוק אינו יכול להרפא או להשלים את החסר בראייה העיקרית" (עמ' 729 להכרעת-הדין). אולם, נקבע אף אם בוחנים את הראיות המפלילות הנוספות שהוצגו על-ידי התביעה, הרי שאין בהן כדי לבסס את אשמת המשיבים ברמה הנדרשת בפלילים, וזאת מהטעמים הבאים: א. טענת התביעה כי סנקר מסר פרטים מוכמנים אודות הרצח של שקד שלחוב (סוג הנשק ממנו נורתה המנוחה וצבע חלונות הרכב היורה), וכי הדבר מצביע על מהימנות גרסתו – נדחתה. נקבע, כי אין זה מן הנמנע שסנקר שמע על אותם פרטים מגורמים שונים שאינם מעורבים ברצח. ב. נקבע, כי טענת התביעה לפיה האירועים בבסיס שני האישומים התבצעו במסגרת מלחמת כנופיות שהתחוללה באשקלון – אף בה אין כדי לשמש חיזוק. זאת, הן משום ש"אין די בקיומו של סכסוך להוכיח ביצועו של מעשה אלימות" (שם, בעמ' 732), והן משום שהתביעה לא הצליחה להוכיח כי דומרני אכן שהה ברכב זמן קצר לפני הירי. ג. התביעה הציגה קובץ האזנות סתר שנערכו לשיחות אותן ביצע יגאל ז'אנו – אחיו של משיב 1 – מבית-הסוהר בו היה כלוא אותה עת. במיוחד ניתן דגש לשלוש שיחות: שתי השיחות הראשונות התבצעו במהלך ארבע הדקות הראשונות לאחר רצח שקד שלחוב, והשיחה השלישית התבצעה כשעה לאחר מכן. לטענת התביעה, מהצד השני של הקו היו לא אחרים מאשר המשיבים. תוכן השיחות – כך עמדת התביעה – מעלה כי השניים היו מעורבים בביצוע העבירה. אולם בית-המשפט המחוזי לא קיבל עמדה זו. באשר לשיחה האחת, שנערכה דקות ספורות לאחר הרצח, נקבע כי הגם שקריאת תמלילי האזנת הסתר מעלה חשד לביצוע עבירה – לא ניתן לומר בוודאות כי הדוברים הם המשיבים דווקא. הודגש, כי מהראיות שהוצגו עלה שהמכשיר אליו בוצעו השיחות שימש את המשיבים במסגרת עבודתם בחלוקת ביצים, ובתוך כך השתמשו באותו מכשיר גם אנשים נוספים (שם, בעמ' 744). באשר לשיחה השלישית – זו שנערכה כשעה לאחר הרצח – נקבע כי אמנם הוכח שהדובר בה הוא ז'אנו, אולם מתוכן השיחה לא ניתן לקבוע ממצאים המפלילים את המשיבים. ד. התביעה הציגה איכונים של טלפון נייד אשר נטען כי היה בחזקתם של המשיבים בעת הרצח (אותו מכשיר ממנו נוהלו השיחות עם יגאל ז'אנו). בית-המשפט קבע כי ראיה זו אכן מוכיחה שבמועד הרצח שהה הרכב באשקלון, אולם אין בכוחה להוכיח את מיקומו הספציפי בתוך העיר, וממילא לא ניתן לומר בוודאות כי הרכב שהה בזירת הרצח דווקא. להשקפת בית-המשפט – "הגעת הרכב לאשקלון בסמוך לרצח, נוכחותו באשקלון בזמן הרצח, ונסיעתו צפונה לאחר הרצח – מסלול זה עשוי להצביע על חשד מסוים, אך לא מעבר לכך. אף בהנחה ששני הנאשמים היו ברכב – וכפי שהוסבר ויוסבר הדבר לא הוכח – בל נשכח כי ה[משיבים] מתגוררים באשקלון ולכן נוכחותם במקום כשלעצמה מובנת. בכל מקרה, נסיעה במסלול המתואר יכולה להיות נחלת מספר כלי רכב ואיננה קושרת את הרכב לביצוע המעשה" (שם, בעמ' 748). ה. לבסוף, בית-המשפט עסק בשקריהם של המשיבים – בכך שהכחישו את היכרותם עם סנקר ואת קשריהם עם העולם העברייני. בהקשר זה הציגה התביעה את עדויותיהם של שלושה שוטרים המשמשים כעוקבים, שסיפרו על מספר מפגשים בין סנקר למשיבים. בית-המשפט עמד על כך כי שקר כגון זה בו חטאו המשיבים – היינו, שקר ברור וחד-משמעי, בעניין מהותי, שמטרתו לסכל את החקירה, והקשור מבחינה עניינית לעבירה עליה נסב המשפט – יכול לעלות כדי סיוע לראיות המפלילות. יחד עם זאת, נקבע, בנסיבותיו של המקרה הנוכחי לא נכון יהיה לראות בשקריהם של המשיבים משום סיוע, שכן – "אין לשלול את הגישה לפיה, ה[משיבים] חששו מהודיה כי הם מכירים את סנקר מפני שאם המשטרה חקרה בנדון, ניתן להניח שמתן תשובה חיובית לא תועיל להם. במילים אחרות, הם חששו להודות שהם מכירים את סנקר כי הם רוצים להתרחק ממנו ללא קשר לכך אם הוא דובר אמת או לא" (שם, בעמ' 752). ו. לבסוף, נקבע כי שיחות שהוקלטו בבית המעצר, שנערכו בין המשיבים, אמנם מעוררות חשד, אולם אף בהן אין כדי לקשור את המשיבים לביצוע העבירות שיוחסו להם. על יסוד כל אלה זוכו המשיבים. הטענות בערעור 12. בכתב ערעור מפורט טענה המדינה את השגותיה נגד הכרעת-הדין המזכה. להשקפתה, שגה בית-המשפט המחוזי בדרך בה בחן את הראיות – כאשר שקל כל אדן בפני עצמו, ולולא נהג כך היתה מצטיירת בפניו תמונה המפלילה את המשיבים בכל אחד מהאישומים שיוחסו להם. ובלשון באי-כוחה של המדינה: "בית-המשפט בודד כל ראיה, בחן אותה כשלעצמה, איין לחלוטין את משקלה מסיבה כזו או אחרת, וממילא התעלם מכוחה ועוצמתה בהתחברה אל רעותיה" (עמ' 6 להודעת הערעור). ובאשר לכל אחד מהאישומים טענה המדינה את אלה: ביחס לאישום שעניינו רצח שקד שלחוב נטען, כי די היה בראיות החיצוניות – איכוני הטלפון והאזנות הסתר – כדי לבסס את הרשעת המשיבים. בתוך כך נטען, כי בית-משפט הגיע למסקנה שגויה כאשר נמנע מלקבוע כי הדוברים בשיחות שהוקלטו הם המשיבים. המדינה מבקשת להדגיש את תוכן השיחה השנייה, שנערכה ארבע דקות לאחר הרצח – המעיד על תכונה והתרגשות יוצאי דופן בקרב נוסעי הרכב. שיח כזה, נטען, הולם אירוע דרמטי שהתרחש זמן קצר לפני כן, ומעצים את החשד המתעורר נוכח העיון בתמלילי השיחות כולן. ואם נותרו ספקות באשר למעורבות המשיבים באירוע שבבסיס אישום זה – באה גרסתו של סנקר ומשלימה את החסר. אמנם, סנקר לא הפליל את המשיבים מלכתחילה, אולם גרסתו התאפיינה בהתפתחות וחשיפה הדרגתיים – כפי שקורה לא אחת בעניינם של עבריינים. המדינה סבורה כי בית-המשפט המחוזי שגה בניתוח התנהלותו של סנקר בחקירה, בכך שנתן משקל רב לשאיפתו להיות עד מדינה – שאיפה ממנה עולה, לכאורה, כי היה לו עניין בהפללת המשיבים. אולם, לגישת המדינה המניעים שהנחו את סנקר היו שונים, וכללו את חזרתו בתשובה ורצונו לעשות 'תיקון' ולכפר על מעשיו. שיקול נוסף שהוביל את סנקר להפליל את המשיבים הוא חרדתו לשלומם של בני משפחתו, דבר העולה מעיון בתמלילי החקירה. כל אלה אינם משתלבים עם התנהגותו של אדם המבקש להפליל עבריינים אחרים על לא עוול בכפם. המדינה מציינת כי גרסתו של סנקר מתיישבת עם נתונים שהוכחו: א. סנקר ציין שיעד החיסול היה דומרני. לגישת המדינה מהראיות שהוגשו עולה כי בין המשיבים וחבורתם לבין חבורתו של דומרני אכן היתה יריבות, דבר היוצר מניע לפגיעה בו. ב. סנקר מסר בחקירתו כי הסיבה לפגיעה בשקד שלחוב היתה שבפרק הזמן שחלף עד שהמשיבים איתרו את הרכב בו נצפה דומרני – הספיק האחרון לרדת ממנו, ונהגו – יניב רווח – אסף את שקד שלחוב ואת חברתה. מעדות החברה דנית שמש אכן עולה כי מהרגע בו עלו השתיים לרכב ועד לירי חלף זמן קצר בלבד. ג. סנקר סיפר כי המשיבים המתינו לדיווח על תנועותיו של דומרני באשקלון. רק משקבלו דיווח כזה יצאו לחפשו, ומיד לאחר הירי נמלטו. נטען, כי גרסה זו מתיישבת עם נתוני האיכון, מהם עלה כי הרכב היורה שהה באזור המוסד החינוכי כפר סילבר שעתיים עובר לירי, נכנס לאשקלון בתכוף לרצח, ושב ויצא מהעיר מיד לאחר מכן. ד. סנקר מסר כי בתקופה שלאחר הרצח חששו המשיבים לשהות באשקלון, והעדיפו לשהות באזור המרכז. נטען, כי דברים אלה אומתו בעדויותיהם של עוקבים. עוד הודגש בהקשר זה, כי סנקר ציין בחקירה שלאחר הרצח נפגש מספר פעמים עם המשיבים, וגם גרסה זו אומתה בעדותם של העוקבים. ה. סנקר מסר כי הנשק ממנו נורו היריות הוא רובה מסוג גליל או גלילון. המומחה שהעיד ציין כי הטבעת הסימנים בזירת הרצח הולמת סוג זה של נשק. ו. לבסוף, סנקר תיאר אקט שנועד לבצע וידוא הריגה. האזנת הסתר מעלה כי אחד מיושבי הרכב היורה התבטא, בסמוך לרצח, בצורה המתיישבת עם גרסתו של סנקר בנקודה זו. אמנם, גרסאותיהם של עוברי האורח ששהו במקום אינן תומכות באותו תרחיש, אולם להשקפת המשיבה לא היה נכון לייחס לעדויות אלו משקל רב, נוכח העובדה כי מדובר בפעולה שעשויה להימשך מספר שניות בלבד, נוכח סתירות שנפלו בין הגרסאות שמסרו העדים, ונוכח העובדה שאף אחד מהעדים לא הבחין באירוע כולו. ואלו הן הטענות באשר לאישום שעניינו ניסיון החיסול במעלית ביתו של דומרני. המדינה סבורה כי היה מקום לקבל את גרסתו המאוחרת של סנקר – זו שבמסגרתה הפליל לראשונה את המשיבים במעורבות בעבירה זו – כגרסה מהימנה. גם גרסה זו, נטען, היא גרסה מתפתחת שחשפה בהדרגה עוד ועוד פרטים אודות האירוע, כאשר בשלב הראשון הודה סנקר במעורבותו-שלו, ובהמשך החליט להפליל גם את שותפיו. נטען, כי החלטתו של סנקר להפליל את המשיבים מיד לאחר העימות שנערך עימם, בעקבות האכזבה שחש מתוצאות העימות, היא מובנת וטבעית, שכן נוכח התנהלותם של השניים בעימות הוא לא ראה עוד סיבה לחפות עליהם. המדינה סבורה כי לא היה מקום להעניק משקל רב לעדויותיהם של דיירי הבניין, הואיל ויתכן שאת הירי ביצעו שני אנשים אף אם הדיירים הבחינו רק באחד מהם. עוד נטען, כי העובדה שבמועד בו הפליל סנקר את המשיבים ברציחתה של שקד שלחוב, הוא טרם סיפר על מעורבותם בניסיון החיסול במעלית, לא היתה צריכה לעורר את התמיהה עליה הצביע בית-משפט קמא. עיון בתמלילי החקירות מעלה שסנקר "לא ראה את רציחתה של המנוחה – קורבן חף מפשע – באותו אור שבו ראה את מעשי האלימות שעושים עבריינים זה בזה. הבאת האחראים לרציחתה להודות במעשה, לחזור בתשובה, חשובה בעיניו הרבה יותר. מה עוד, שאת מעשה ניסיון הרצח כבר לקח על עצמו, ולא היה לו צורך עז להתחלק בנטל עם אנשים נוספים" (שם, בעמ' 21). ממילא, נטען, הודאתו המוקדמת של סנקר באישום זה – ולפיה הוא עצמו ירה באמצעות שני אקדחים שאחז – היא אינה סבירה. המדינה סבורה כי לגרסתו של סנקר אף קיימת ראיה מסייעת. סנקר סיפר כי יום עובר לניסיון החיסול הוא הגיע עם צ'רלי שטרית לאשקלון כדי לחבור ליתר המעורבים – הלא הם שני המשיבים והאחים יוני ודדו. ואכן, התברר כי באותו יום התבצעו ארבע שיחות ממכשיר הטלפון של צ'רלי שטרית למכשיר שהיה, בין היתר, גם בשימוש המשיבים. ראייה מסייעת נוספת עליה מצביעה המדינה הם שקריהם של המשיבים, אשר הכחישו את היכרותם עם סנקר, וגם דבר זה מחזק את גרסתו. טענות המשיבים 13. המשיבים סומכים ידיהם על הכרעת-דינו של בית המשפט המחוזי. לגישתם, אין לתת משקל להודעותיו של סנקר – אשר שינה את גרסתו לעתים תכופות במהלך החקירה ומילא פיו מים במהלך המשפט. בהקשר זה מדגישים המשיבים את הקושי שיש בעמדת המערערת – המבקשת לאמץ אמרות מסוימות שניתנו על-ידי סנקר ולדחות את האחרות. נטען, כי ההסברים שהציעה המדינה להתנהלותו של סנקר נותרו בבחינת השערות – הוא עצמו לא הסביר מה הביא להתפתחות שחלה בגרסאותיו, ונוכח העובדה ששתק במהלך עדותו, גם לא ניתן היה לברר זאת בחקירה הנגדית. ממילא, הודגש, העובדה שסנקר הוא שותף לדבר עבירה והעניין שהביע בהסכם עד מדינה – הביאו לידי כך שנוצר קשר בין תוכן אמרותיו לבין טובות הנאה שונות ודבר זה צריך להפחית מהמשקל שיש ליתן לגרסתו. המשיבים עוררו שורת טענות והשגות בקשר לחקירתו של סנקר. ראשית, נטען כי חקירה זו התאפיינה בכך שהודאות רבות נגבו, במכוון, על ידי שוטרים שכלל לא נמנו על צוות החקירה. חוקרים אלה נועדו לשמש כמה שהוגדר "מכשיר הקלטה" של סנקר, שכן הם לא היו מעורים בחקירה ועל כן לא יכלו להעמיד את גרסתו במבחן ולא שאלו אותו שאלות מתבקשות. גם שאלות טריוויאליות כגון הסיבה לשינוי הגרסה בשלב זה או אחר של החקירה – לא נשאלו, ודבר זה, נטען, פגע בהגנה. עוד נטען, כי במהלך החקירה זכה סנקר לטובות הנאה שעניינן הגנה על חייהם שלו ושל בני משפחתו, וגם זאת בעקבות סיכום בינו לבין חוקריו. ועוד, נטען כי בין רפ"ק שמעון אלימלך לבין סנקר נרקמה מערכת יחסים מיוחדת, שאינה לגיטימית כאשר מדובר בחוקר ונחקר. בתוך כך נטען כי אלימלך ביקר את סנקר בכלאו, גם לאחר הגשתו של כתב-האישום; לקח אותו לחוף הים; קנה עבורו מזון ושתיה ומסר לו את מספר הטלפון בביתו. כל אלה היו בבחינת טובות הנאה שנועדו להביא את סנקר לשתף פעולה בחקירתו. כן נטען, כי בהקשר זה יש ליתן משקל גם לתחושותיו הסובייקטיביות של סנקר, באשר גם אמונה מוטעית כי מסירת הודאה מפלילה תזכה את העד בטובות הנאה, עשויה להניעו למסירת עדות שקרית. בא-כוחו של ז'אנו הלין על האמצעים שנקטו החוקרים בחקירתו של סנקר, העולים – להשקפתו – כדי ניצול פסול של המצב הנפשי אליו נקלע לאחר מעצרו. הסנגור מכוון בעיקר לשלושה: חקירתו של סנקר במתחם קברו של הבבא סאלי; תרגיל 'הרב המתחזה'; והמצג שהוצג בפני סנקר באשר לסיכוי כי ייחתם עימו הסכם עד מדינה. באשר לתרגיל הרב המתחזה נטען, כי השיחה שנערכה בין סנקר לשוטר המתחזה לא הוקלטה, והדבר נעשה במטרה להסוות פעולת חקירה זו, שאינה לגיטימית. על-פי הנטען, בהתחזותו של השוטר לאיש דת יש לראות משום שימוש פסול במצבו הרגשי של סנקר. חמור מכך, על-פי הנטען במהלך הפגישה הציג ה'רב' את עצמו כצדיק המחולל ניסים ונפלאות, והכל מתוך מטרה לשכנע את סנקר למסור הודאה כתובה תוך פגיעה ברצונו החופשי. הסנגור סבור כי פגם זה הוא כה חמור, עד כי יש להורות על פסילת הראיה שהושגה בעקבות השיחה עם ה"רב" – וזאת נוכח ההלכה שנקבעה בע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד סא(1) 461 (2006) (להלן: "פרשת יששכרוב"). הטענה בדבר מצג שווא התמקדה באלה: נטען כי בפני סנקר הוצג מצג שקרי בקשר לסיכוי כי ייחתם עימו הסכם עד מדינה. גם לאחר שהיה ברור שפרקליטות המדינה אינה מאשרת לנהל עם סנקר משא ומתן לכריתתו של הסכם – לא נאמרה לו על כך מילה. אדרבה, מאמירות של החוקרים ניתן היה להבין את ההיפך. נטען, כי דבר זה יצר אצל סנקר תמריץ לספק את רצון החוקרים ולרצותם. עוד נטען, כי מצג זה המשיך גם כאשר מצבו הנפשי של סנקר התדרדר ואף לאחר שאיים בהתאבדות. באי-כוחם של המשיבים מבקשים להדגיש, כי במהלך המשפט ביקשה המדינה לזכות את דדו, שהיה אף הוא נאשם בפרשה. להשקפתם, בכך הביעה המדינה את דעתה כי לא ניתן להסתמך על גרסתו של סנקר לביסוס האשמה. ממילא, נטען, התשתית הראייתית שעמדה לחובתו של דדו היתה זהה לזו הקיימת בעניינם של המשיבים ובנסיבות אלה זיכויו אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם הרשעתם. באשר לניסיון הרצח שאירע במעלית. נטען, כי פרט להודעתו של סנקר לא הוצגו כל ראיות מפלילות בקשר לאישום זה. ובאשר לגרסתו של סנקר – הרי שהוא מסר שתי גרסאות סותרות בנוגע לאירוע זה, ואת הגרסה המפלילה, זו המערבת את המשיבים, כבש זמן רב. כך, גם במעמד קברו של הבבא סאלי – על המשתמע מכך מבחינת מצבו הרגשי – עמד סנקר על כך שאת ניסיון החיסול במעלית ביצע בגפו (ועם אדם אחד שהמתין לו מחוץ לבניין). לו היה מעמד זה מביא לחשיפת האמת – כפי שטוענת המדינה – ניתן היה לצפות שהיה מפליל כבר אז את המשיבים במעורבות בניסיון החיסול וכידוע – לא כך קרה. אפילו במהלך העימות שנערך בין סנקר למשיבים, הוא שב והדגיש באוזניהם כי ירה לבדו בשי בן אמו. היה זה זמן קצר בלבד לאחר אותו עימות, במהלך שיחה בין סנקר לחוקר, שהוא שינה לפתע את גרסתו והפליל את המשיבים. אולם הנסיבות שהובילו לשינוי הגרסה נותרו עלומות משום שאותה שיחה כלל לא הוקלטה (ת/150). אמנם, בהמשך נלקח סנקר לחדר החקירות ומסר הודאה פורמאלית, אולם מי שגבה את ההודאה לא היה מעורה בחקירת הפרשה ונמנע לשאול את סנקר לפשר השינוי הדרמטי בגרסתו. הודגש, כי גרסתם של דרי הבניין ושל שי בן-אמו – אשר הבחינו ביורה בודד – עולות בקנה אחד עם גרסתו המקורית של סנקר, זו שבמהלכה נטל אחריות בלעדית לביצוע הירי. ולא רק זאת, שכן במהלך עדותו שי בן-אמו עמד על כך שאינו מזהה את גנון, וכי מעולם לא ראה אותו. באשר לרצח שקד שלחוב. נטען, כי הודאתם של המשיבים בפני סנקר בביצוע הרצח לא הוכחה. ממילא, נטען, הודיית נאשם מחוץ לכותלי בית-המשפט יכולה לבסס הרשעה בפלילים רק אם מתווסף לה 'דבר מה נוסף', דרישה שאינה מתקיימת במקרה דנן. בא-כוחו של ז'אנו הפנה אותנו לאמירות של החוקר במעמד קברו של הבבא סאלי ולדבריו היו אלה רמיזות לכך שבמידה שסנקר ימסור מידע מפליל בפרשת רצח שקד שלחוב, אזי החוקרים יסייעו לו. נטען, כי אפשר שאת ידיעותיו אודות האירוע למד סנקר משמועות ולא מפי המשיבים דווקא. ממילא, סנקר מסר כי שמע על פרטי המקרה מכמה מקורות, וגרסתו בסוגיה זו היתה עמומה ולא עקבית: תחילה טען כי שמע על הרצח מ"אנשים לא פליליים שיודעים רבות על הרצח" (נ/22), ורק בשלב מאוחר טען כי המשיבים הודו בפניו ישירות; תחילה טען שגנון הודה בפניו ובהמשך שינה מטעמו וטען שגם ז'אנו עשה כך; בנוסף, סנקר לא מסר גרסה ברורה באשר למקום ולתאריכים בהם הודו המשיבים בפניו וגם דבר זה מעורר תמיהה. משכך, נטען כי לא נכון יהיה למצוא חיזוקים להודאת המשיבים בכל אותם פרטים מוכמנים שסנקר כביכול ידע. ולא רק זאת, נטען כי במהלך המשפט התגלו סתירות בין גרסתו של סנקר לבין המציאות אשר נלמדה מראיות חיצוניות ועדים אובייקטיביים ודבר זה מלמד על הקושי שבמתן אמון בגרסתו. ראשית, סנקר סיפר כי הירי בוצע מרכב שצבעו ירוק, אולם עדי הראיה סיפרו על רכב נמלט שצבעו שחור. שנית, סנקר מסר, כזכור, על אקט של וידוא הריגה לאחר הירי, אולם עדי הראיה כמו גם יושבי הרכב הנפגע שללו אפשרות כזו. אף גרסתו של סנקר לא היתה עקבית בסוגיה זו – תחילה סיפר שגנון ביצע לבדו וידוא הריגה, ובהמשך טען שגם ז'אנו הצטרף אליו בפעולה זו. שלישית, סנקר מסר כי הירי בוצע מרובה "גלילון או גליל", אולם בחוות-דעת מומחה המז"פ לא נשללה האפשרות כי הירי בוצע "מכלי נשק אחר המטביע סימנים סוגיים דומים". נטען, כי דעתם של החוקרים לא היתה נוחה מקביעה זו של מומחה המז"פ, והם כפו עליו להשלים את חוות דעתו כך שתתיישב עם גרסתו של סנקר. באי כוחם של המשיבים סבורים, כי גם האזנות הסתר אינן יכולות לשמש בסיס להרשעה. הטענות בנושא זה עסקו בקבילותן של הראיות, ולחלופין, במשקל שראוי היה לייחס להן. באשר לסוגית הקבילות נטען, כי ההאזנות בוצעו בניגוד להוראותיו של חוק האזנות סתר, תשל"ט-1979 (להלן: "חוק האזנות סתר"). זאת, משום שהבקשות להיתר ההאזנה לא היו מפורטות דיין, והסתפקו באמירה כללית לפיה ההאזנה המתבקשת היא לשיחות של "יגאל ז'אנו ואחרים המעורבים עימו", מבלי לציין את שמותיהם של הדוברים. עוד צוין, כי בהחלטת בית-המשפט שהתירה את ביצוע ההאזנות, נפל פגם באשר היא לא נומקה ולא היתה בה התייחסות לתקופה הארוכה – למעלה משמונה חודשים – בה התבקשה ההאזנה. כן נטען, כי ההקלטות שהוצגו כראיה לא הוגשו על גבי דיסק המקור, ודבר זה עומד בניגוד לכלל הראיה הטובה ביותר. טענה נוספת בסוגית הקבילות התייחסה לדברים שנקלטו באחת השיחות. במהלכה של אותה שיחה – נשמעה בהקלטה שיחת רקע בין שני דוברים. נטען, כי מאחר שאף אחד מהדוברים באותה שיחה לא היה יגאל ז'אנו – הרי שהדבר חורג מתנאי ההיתר שניתן לביצועה של ההאזנה. ובאשר למשקל שהיה ראוי לייחס להאזנות הסתר. נטען כי כלל לא הוכח שמי מהמשיבים הוא הדובר בשיחות שהתבצעו בסמוך לרצח. ולא רק זאת, אלא שהתביעה ויתרה על חקירתה של המומחית לזיהוי קול מטעם ההגנה בחקירה נגדית. בנסיבות אלה, נטען, יש לראות את המערערת כמי שהסכימה לתוכנה של אותה חוות-דעת, והיא מושתקת עתה, בשלב הערעור, לטעון כי המשיבים הם הדוברים באותן שיחות. מה גם שמומחית זו עשתה שימוש בעזרים ממוחשבים ומכשירי אודיו שונים לצורך גיבוש מסקנותיה, וזאת בניגוד לעדי התביעה, שלא עשו שימוש בעזרים דומים. נטען, כי עיון בתמלילים שנערכו להאזנות מעלה כי קיימים ביניהם פערים מהותיים – הן בתכני השיחה והן בזיהוי הקולות. פערים אלה, נטען, מלמדים על קושי לבסס ממצאים בנושא זה. ובאשר לאיכונים. בא כוחו של גנון עורר שורה של טענות כלליות ביחס לאיכונים והאפשרות להשתית על ראיות מסוג זה ממצאים בפלילים. נטען כי מעדותו של נציג החברה הסלולארית עלה כי האיכונים אינם מדויקים, ולא ניתן לקשר בין שיחה קונקרטית למיקום מסוים. כן התברר כי תתכן חפיפה בין מספר סקטורים, כך ששיחה המתבצעת באזור בו קיימת חפיפה תקלט "איפה שהאות חזק יותר". עוד נטען, כי כשעה לאחר הרצח התבצעה שיחה שאוכנה באזור גבעתיים – הרחק מזירת הרצח. עוד נטען, כי ניתוח האיכונים מעלה כי מכשיר הטלפון שלכאורה היה ברשות המשיבים, ומכשיר הטלפון שהיה בחזקתו של הנהג יניב רווח, אוכנו באותו תא שטח אך ורק בשעה 22:30, היינו, 20 דקות עובר לרצח. מנקודת זמן זו ואילך לא אוכנו המכשירים באותו תא, ולהשקפת הסנגור בנסיבות אלו לא ניתן לקבוע כי המשיבים עקבו אחר רכבו של יניב רווח. עוד צוין, כי ארבע דקות בלבד לאחר הרצח אוכן הטלפון הנייד באזור כפר סילבר, ואין זה מתקבל על הדעת שבפרק זמן כה קצר הצליחו הרוצחים להגיע לשם ממרכז אשקלון. לבסוף, בא כוחו של גנון סבור כי חקירת הפרשה כולה לוותה בכשלים ומחדלים. לגבי חקירת ניסיון הרצח במעלית מונה הסנגור את אלה: ראשית, בביתו של דומרני הוצבה מצלמה, והמשטרה לא אספה את ההקלטה שבה. שנית, לא נערך עימות בין סנקר למשיבים בנוגע לאישום זה. שלישית, סנקר ציין את שמו של אחד – קובי – שלדבריו היה זה שהביאו לאשקלון וחיבר אותו עם מעורבים אחרים בעבירות, אולם במהלך החקירה לא נעשה כל ניסיון לאתרו. לגבי רציחתה של שקד שלחוב מונה הסנגור את המחדלים הבאים: ראשית, לא נעשתה בדיקה של מרחק הירי, דבר שהיה יכול להצביע על כך שהירי התבצע ממכונית נוסעת, זאת בניגוד לגרסתו של סנקר. שנית, לא התבצעה בדיקה של תוכן הפרסומים בכלי התקשורת, ויתכן כי סנקר למד מאמצעים אלה, ולא מהמשיבים, את הידוע לו על הפרשה. שלישית, לא נעשה ניסיון לאתר אדם העונה לשם אילן, אשר לגרסת סנקר שימש כנהגו של הרכב היורה. דיון השגותיהם של המשיבים בנוגע לחקירתו של סנקר 14. סוגיה מרכזית שעמדה לבחינה במהלך משפטם של המשיבים בערכאה הדיונית, והמשיבים שבים ומעלים אותה לבחינה גם עתה, עניינה אופן התנהלות חקירתו של סנקר. ניתן להבין את בחירתה של ההגנה לכוון את חיציה לכיוונו של עד זה, ובכלל זה לתקוף גם את האמצעים ששימשו בחקירתו, שהרי גרסתו שימשה נדבך מרכזי באישומים. כבר ציינתי, כי משפטו של סנקר התנהל בנפרד ובמקביל למשפטם של המשיבים. סנקר הורשע בסופו של יום בעבירות שיוחסו לו, ונדון לשני מאסרי עולם וכן 25 שנות מאסר לנשיאה בחופף. ערעור שהגיש כנגד הרשעתו נדחה על-ידינו בתאריך י"ח באב התש"ע (29.7.10). בפסק-דיננו נדרשנו, ובהרחבה, לטענות שונות שהועלו על-ידי סנקר בקשר לחקירתו. בתוך כך התייחסנו אף לטענות הזהות לאלה שהמשיבים העלו בהליך הנוכחי. בנסיבות אלו, ובמיוחד נוכח העובדה כי מותב השופטים שדן בערעורו של סנקר זהה בהרכבו לזה שדן בהליך הנוכחי, אינני סבור כי קיימת הצדקה לשוב ולעסוק בסוגיות שכבר ניתן להן מענה בהליך הקודם. הוא הדין בטענתם של המשיבים בדבר הטבות שונות שניתנו לסנקר ולבני משפחתו במהלך החקירה, לרבות היחס לו זכה מצד החוקר שמעון אלימלך; השגותיהם לגבי חקירתו של סנקר במתחם קברו של הבבא סאלי; הטענה בדבר מצג שהוצג לסנקר בקשר לחתימתו של הסכם עד מדינה; וכן הטענה שעניינה השיחה שנערכה בין סנקר לרב המתחזה. אזכיר בקצרה מהם הטעמים ששימשו לדחיית הטענות הנזכרות במשפטו של סנקר. 15. באשר לטענה אודות הטבות שניתנו לסנקר בתקופת מעצרו. מצאנו, כי הלה אכן זכה ליחס מיוחד מחוקריו, כאשר נלקח לטיולים יומיים מחוץ לתאו ואף מחוץ לבית המעצר; הובל אל קברו של הבבא סאלי; נפגש עם בני משפחתו כאשר ביקש; ועמד בקשר הדוק עם החוקר אלימלך, באופן חריג למערכת יחסים רגילה בין חוקר לנחקר. אולם, נמצא כי הרקע לאותן הטבות היתה ההידרדרות שחלה במצבו הנפשי של סנקר במהלך החקירה. ההטבות נועדו אפוא לעודד את רוחו ולהניאו מלשים קץ לחייו. החוקרים מעולם לא התנו את אותן הטבות – לא במפורש ולא מכללא – בכך שיוותר על זכות השתיקה וישתף פעולה בחקירתו. משכך, הדבר לא עלה כדי פיתוי והשאה האסורים על-פי הפסיקה. עוד נמצא, כי בחינת הודעותיו של סנקר מעלה כי המניע למסירתן היה תחושת החרטה שפיעמה בו, ולא הרצון לזכות בהטבות כאלו ואחרות (לדיון נוסף בסוגיה זו ראו את ע"פ 9808/06, בפסקאות 21-17). טענה נוספת שהיתה בפי המשיבים בהקשר זה, היא כי בני משפחתו של סנקר זכו לאמצעי הגנה שונים במהלך החקירה, וכי אלה ניתנו להם בעקבות סיכום כלשהו שבין סנקר לחוקרים. אף טענה זו נבחנה על ידנו בפסק-הדין בעניינו של סנקר, והיא נמצאה חסרת בסיס. בהקשר זה מצאנו כי "הרקע להחלטה לנקוט באמצעי הגנה למשפחה, לא היו הבטחה או סיכום אליהם הגיע [סנקר] עם חוקריו. בנושא זה אף הוגש לבית-המשפט המחוזי מכתבו של ראש אגף החקירות במשטרה, וממנו עולה כי לא היו אלו בקשותיו של [סנקר] שהובילו לאותה החלטה בדבר הטבה, אלא מידע מהימן שעורר חשש ממשי לחיי בני משפחתו של [סנקר], ואשר חייב את העברתם מביתם ... אמצעי הגנה כגון אלה להם זכו בני משפחתו של [סנקר] אינם יחודיים, והם ניתנים בכל מקרה בו מתקבל מידע מודיעיני מהימן על כוונה לפגוע בחייו של אדם ... יש [בכך] אך משום מילוי חובתה של המשטרה להגן על חייהם של אזרחים שעל-פי מידע מודיעיני נשקפת סכנה לחייהם" (שם, בפסקה 18). 16. גם בטענה בדבר מצג שווא בקשר לאפשרות כי סנקר יהפוך עד מדינה לא מצאנו ממש. ראשית, קבענו כי היוזמה לנהל משא ומתן לקראת כריתתו של הסכם עד מדינה באה מצידו של סנקר ולא מצד החוקרים. שנית, מצאנו כי סנקר הבין היטב את מצב הדברים לאשורו, ובתוך כך ידע כי תנאי לכריתתו של הסכם כאמור הוא קבלת אישור מפרקליטות המדינה. אישור כזה לא ניתן לבסוף, וגם אם החוקרים לא טרחו לומר זאת לסנקר באופן מפורש – ועל כך העברנו ביקורת – הרי שבשום שלב לא הוצג לו מצג שווא כאילו אישור כזה נתקבל. אדרבה, החוקרים טרחו לציין באזני סנקר לא אחת כי הם אינם מנהלים עימו מגעים לכריתתו של הסכם עד מדינה כל עוד אין בידיהם אישור לעשות כן; והם אף הבהירו לו הבהר היטב כי נוכח חומרת העבירות בהן הודה הוא צפוי לעונשים כבדים. מעולם לא נאמר לסנקר, אף לא ברמז, כי הפללתם של מעורבים אחרים בפרשות שעליהן נחקר תזכה אותו בהקלה בעונש. בהקשר זה סבורני כי בית-משפט קמא נתפס לטעות, כאשר קבע כי החוקרים עודדו את סנקר לנהל משא ומתן להסכם עד מדינה (עמ' 711 להכרעת-הדין). ההיפך הוא הנכון, שכן כפי שעמדנו על כך באריכות בעניינו של סנקר – הוא היה זה שהביע שוב ושוב את רצונו לשמש עד מדינה ודווקא החוקרים היו אלה שביקשו להעמידו על מקומו, והדגישו באוזניו כי אינם מנהלים עימו משא ומתן (לדיון נוסף בסוגיה זו ראו את ע"פ 9808/06, בפסקאות 30-27). כאמור, בית-המשפט קמא סבר כי יש לנהוג זהירות בגרסתו של סנקר נוכח שאיפתו לשמש עד מדינה. סוגיה זו – המשליכה על טיב התוספת הראייתית הדרושה לעדותו – מתמקדת בתחושותיו הסובייקטיביות של סנקר, ואעסוק בה אף אני בהמשך הדברים. אולם בשלב הנוכחי חשוב להדגיש, כי מבחינה אובייקטיבית סנקר לא שימש כעד מדינה נגד המשיבים, כלל לא הובטחה לו הקלה בתמורה לגרסתו המפלילה, אף לא נוהלו עימו מגעים לקראת כריתתו של הסכם כזה והוא ידע זאת היטב. 17. טענה נוספת שהמשיבים העלו התמקדה במה שזכה לכינוי 'תרגיל הרב המתחזה'. גם בסוגיה זו עסקנו בפסק-הדין בעניינו של סנקר. עמדתנו הייתה כי אכן מדובר בתחבולה פסולה שהיה כרוך בה ניצול מצבו הרגשי של סנקר. הבהרנו, כי מערכת היחסים השוררת בין כהן דת למאמין היא מורכבת ורגישה ואין לנצלה למטרה של יצירת ראיות מפלילות יש מאין. דחינו את עמדת המדינה, אשר ביקשה לראות בתחבולה זו כאמצעי לגיטימי נוכח קווי הדמיון הקיימים בינה לבין הפרקטיקה של שימוש במדובבים במסגרת חקירות. כן הבהרנו, כי יש לראות בחומרה גם את העובדה שהחוקרים לא טרחו לתעד את הפגישה בין הרב המתחזה לסנקר. הדגשנו, כי החובה לתעד באופן מלא ומדויק את הליכי החקירה, נועדה לאפשר לבית-המשפט להתרשם מהנעשה בין כתלי חדר החקירות ובכך חשיבותה. המשיבים מבקשים לפסול את ההודעה שהושגה בעקבות השיחה שנערכה בין סנקר לרב המתחזה, וזאת מכח ההלכה שנקבעה בפרשת יששכרוב. כידוע, הלכה זו יצרה דוקטרינת פסילה יחסית, מכוחה מוסמכות הערכאות להורות על אי קבילותה של ראיה שהושגה בדרכים שאינן כשרות. האם תחולתה של ההלכה מוגבל למצבים בהם האמצעי הפסול שימש בחקירתו של הנאשם דווקא? התשובה לכך שלילית. דוקטרינת הפסילה "אינה מגבילה עצמה להודאות נאשם, ותחולתה היא כללית - על כל סוגי הראיות בהליך הפלילי אשר הושגו שלא כדין על-ידי רשויות אכיפת החוק" (שם, בפסקה 38). משכך, ההלכה עשויה לחול גם מקום בו נעשה שימוש באמצעי פסול בחקירתו של עד. מסקנה זאת אף מתיישבת עם הרציונל הניצב בבסיס דוקטרינת הפסילה כפי שעוצבה במשפטנו. בית-משפט זה קבע כי המודל המניעתי – זה המבקש להגן על טוהר ההליך הפלילי ולמנוע שימוש בראיה שיסודה בחטא – הוא הניצב בבסיס הדוקטרינה. הודגש, כי פסילת הראיה לא נועדה לשמש סעד מתקן בגין הפגיעה הראשונית שנגרמה לנאשם במהלך החקירה (שם, בפסקה 60). התכלית הניצבת בבסיס ההלכה חלה אפוא גם מקום שבו נמצא פגם חמור בחקירתו של עד. יחד עם זאת, אני רואה לנכון להדגיש את השקפתי, כי פגיעות שהסבה החקירה לנאשם עצמו, בשל שימוש באמצעי חקירה נפסד, היו ונותרו כאלה הניצבות בליבת ההלכה שנקבעה בפרשת יששכרוב. תהא זו פגיעה בעלת עוצמה מיוחדת שנגרמה לעד בחקירתו, למשל שהודעתו נמסרה נוכח איומים, שימוש באלימות, הפחדה או נסיבות מיוחדות אחרות, שיצדיקו להורות על פסילתה של ראיה כזו במשפטו של הנאשם. אבחן עתה אם היה מקום להורות על פסילת האמרה שנמסרה על-ידי סנקר בעקבות השיחה עם הרב המתחזה, או שמא אותה אמרה כשרה לשמש כראיה לחובת המשיבים. בפרשת יששכרוב הובהר כי השימוש באמצעי פסול אינו מוביל מניה וביה למסקנה כי יש להורות על פסילתה של הראיה שהושגה שלא כדין. סמכות זו לעולם נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הרלוונטית, והיא תעשה כן מקום בו השתכנעה כי "קבלת הראיה במשפט תפגע משמעותית בזכותו של הנאשם להליך הוגן שלא בהתאם לתנאי פסקת ההגבלה" (שם, בפסקה 63). ברי כי בחינה כזו נעשית בכל מקרה לגופו ובהתאם לנסיבות העניין. בתוך כך בית-המשפט נותן דעתו לאי-החוקיות שהיתה כרוכה בהשגת הראיה; הזיקה שבין האמצעי הפסול לראיה; חומרת האישומים; הנזק שיגרם כתוצאה מפסילת הראיה אל מול התועלת שתצמח מקבלתה ושיקולים רלוונטיים נוספים. בפסק-הדין בעניינו של סנקר התמקדה הבחינה בשאלה האם השיחה עם הרב המתחזה הסבה פגיעה בזכות השתיקה של סנקר וברצונו החופשי. כן הדגשנו את טיבה המיוחד של מערכת היחסים בין כהן דת למאמינו ואת יסוד המרמה שהיה טמון בתחבולה אותה נקטו החוקרים. בסופה של בחינה לא מצאנו הצדקה להורות על פסילת ההודעה שנמסרה בעקבות השיחה שקיים סנקר עם הרב המתחזה (ראו את ע"פ 9808/06, בפסקאות 26-22), ולהשקפתי מקל וחומר שהצדקה כזו אינה קיימת בעניינם של המשיבים. אך ברור הוא כי לאלה האחרונים לא עומדת זכות שתיקה ביחס לאמרותיו של סנקר, ולפיכך התחבולה בה נקטו החוקרים לא היתה כרוכה בפגיעה ברצון החופשי או בהולכת שולל מסוג כלשהו ביחס אליהם. מעבר לכך, למעשה כלל לא קיים קשר סיבתי בין התחבולה הפסולה לבין נכונותו של סנקר להפליל את המשיבים, שהלא כפי שעמדתי על כך בראשית דבריי (ראו בפסקה 5 לפסק-דיני), סנקר הפליל את המשיבים כבר בהודעה קודמת שמסר, כאשר שהה עם חוקריו במתחם קברו של הבבא סאלי. כאן המקום לשוב ולהדגיש, כי מטרת התחבולה בה נקטו החוקרים כאשר הפגישו את סנקר עם רב מתחזה, לא היתה להביאו למסור ראיות חדשות, אלא לשכנעו להסכים למסור הודעה כתובה, שכן עד לאותה נקודת זמן הוא סירב לעשות כן ומסר את אמרותיו רק בשיחות בעל-פה שקיים עם חוקריו, ושהוקלטו ללא ידיעתו. בהקשר זה אין אלא לחזור על דברים שכתבנו בפסק-דינו של סנקר בסוגיה זו: "ההודאה שנמסרה בעקבות הפגישה עם הרב המתחזה לא היתה הראשונה שנמסרה מפי [סנקר], אלא הודאה נוספת בשרשרת הודאות שמסר במהלך החקירה ומהן הצטיירה תמונת מעורבותו שלו ושל אחרים בביצוע העבירות. ההודאות האחרות שנמסרו ניתנו בלא כל פגיעה ברצונו החופשי של [סנקר]. משכך, קשה להלום טענה לפיה התחבולה שנקטו החוקרים היא שהביאה את [סנקר] לוותר על זכות השתיקה, ולמעשה אין מנוס מהמסקנה כי הוא וויתר עליה ממילא קודם לכן, כאשר החליט לשתף פעולה עם חוקריו ולהודות בביצוע העבירות. ובמילים אחרות: אין בפנינו מצב של חשוד ששתק לכל אורך החקירה, ורק לאחר שנפגש עם מי שחשב כי היא דמות דתית החליט לפתוח את סגור ליבו" (ע"פ 9808/06, בפסקה 26). ואם לא די בכך, עיון בהודעה שנמסרה מיד לאחר שובו של סנקר מפגישתו עם הרב המתחזה, מעלה כי הגם שמסר במסגרתה גרסה מפורטת וכתובה אודות העבירות בהן נטל חלק – הרי שבאותו מעמד הוא כלל לא חשף את שמותיהם של המשיבים כמי שהיו מעורבים בביצוע העבירות (ת/148ב). היה זה רק שבוע לאחר אותה תחבולה נפסדת שסנקר נאות להפליל את המשיבים כמי שהיו מעורבים ברציחתה של שקד שלחוב במסגרת הודעה פורמאלית (ת/146ב). פער זה שבין התחבולה להודעה המפלילה מחליש עד למאוד – ואולי אף מנתק – את הזיקה שבין התחבולה לבין החלטתו של סנקר להסגיר את זהותם של המשיבים. לכל אלה מתווספת העובדה כי האישומים המיוחסים למשיבים עוסקים בעבירות שהן מן החמורות שבספר החוקים. נסיבות ביצועם של המעשים הנטענים – במסגרת ניסיונות חוזרים לחסל אדם על רקע סכסוך בין קבוצות עבריינים; כמו גם הפגיעה בחפים מפשע – מוסיפות לאישומים נופך נוסף של חומרה. גם שיקולים אלה מטים את הכף לעבר המסקנה כי אין מקום להורות על פסילת הראיה שהושגה בעקבות השיחה עם הרב המתחזה. 18. טענתם האחרונה של המשיבים ביחס לחקירתו של סנקר היא כי את ההודעות שמסר גבו במקרים רבים חוקרים שלא היו מיומנים בחומר הראיות ולא נמנו על צוות החקירה. נטען, כי אין זו יד המקרה שסנקר נחקר על ידי חוקרים אלה, וכי מדובר במזימה מכוונת שתכליתה להביאו בפני חוקרים שלא יוכלו להקשות ולבחון את מהימנות האמרות. דבר זה פגע בהגנה, והנזק אך הועצם נוכח בחירתו של סנקר לשתוק מעל דוכן העדים, דבר שלא אפשר להגנה לברר את גרסתו עד תום. המשיבים מכוונים לחקירתו של סנקר בידי החוקרים סוזי אל, עמנואל כהנדלקר ואיתן שיינמן. בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה כי אכן, בכמה צמתים חשובים בחקירה נחקר סנקר על-ידי שוטר שלא התמצא בפרטי החקירה, וכי כתוצאה מכך הוא לא נחקר בנקודות מהותיות (עמ' 727 להכרעת-הדין). לא אוכל להיות שותף לקביעה זו. בית-המשפט המחוזי לא נימק את מסקנתו, ובתוך כך לא ציין מי הם החוקרים שלא התמצאו בחקירה וכיצד פגע דבר זה במשיבים. כפי שמיד יובהר, בחינה יסודית מעלה כי הודעותיו של סנקר נגבו על-ידי חוקרים מיומנים, אשר היו בקיאים בחומר החקירה. הטענה כאילו מאן דהוא נעזר, לצורך גביית ההודעות, בחוקרים שחומר החקירה היה זר להם, וכי הדבר נעשה מתוך מטרה להפליל את המשיבים על לא עוול בכפם, היא טענה סתמית ולא אהסס לומר כי היא משוללת כל יסוד. במיוחד מקוממת היא הטענה כי החוקרים שנבחרו לגבות את ההודעות נועדו לשמש מה שהוגדר "'רובוט' שאך מעלה את הדברים על הכתב מבלי לנהל חקירה אמיתית" (עמ' 42 לעיקרי הטיעון בערעורו של ז'אנו). 19. היחיד שגבה מסנקר הודעה ולא השתייך לצוות החקירה הוא החוקר איתן שיינמן. היתה זו הודעה נוספת בשורה של הודעות בהן תיאר את מעורבותם של המשיבים ברציחתה של שקד שלחוב (ת/147ב). לדברי חוקר זה, שמעון אלימלך ביקש ממנו לגבות את ההודעה שכן חוקרים אחרים לא היו פנויים, והוא נעתר לבקשה. הוא ציין כי אכן, עובר לגביית ההודעה לא עבר על חומר החקירה, לא הכיר את אמרותיו הקודמות של סנקר, והסתפק בהסבר הקצר שניתן לו על ידי שמעון אלימלך על הפרשה (עמ' 413 לפרוטוקול). גם החוקר שמעון אלימלך נדרש לסוגיה זו. לדבריו, הוא אמנם ביקש מאיתן שיינמן סיוע בגביית ההודעה, אולם הוא – שמעון אלימלך – נכח בחדר וניהל בפועל את השיחה עם סנקר (שם, בעמ' 430). הסיבה לכך שפנה לאיתן שיינמן דווקא היה הלחץ הכבד שהופעל עליו לגבות מסנקר הודעה בכתב כבר באותו מועד שבו כל החוקרים שפעלו תחתיו ונמנו על צוות החקירה לא היו פנויים לסייע לו (שם, בעמ' 429). הסבר זה מתיישב עם העיון בתמליל ההודעה שנגבתה, המעלה כי לצידו של סנקר אכן ישבו שני חוקרים, ואלימלך (המכונה בתמליל 'חוקר 1') ניהל אף הוא את החקירה, הפנה לסנקר שאלות וניתב את החקירה לנושאים שביקש ללבן (כך למשל, בעמ' 19 לתמליל ואילך ביקש מסנקר להתמקד בהודאתם של המשיבים בפניו ושאל שאלות בסוגיה זו). כך או כך, עיון בתמליל מעלה עד כמה רחוק מהמציאות הוא תיאורו של איתן שיינמן כמי שנועד לשמש בתפקיד פסיבי של העלאת הדברים על הכתב ותו לא. בנסיבות אלו, ומכיוון ששמעון אלימלך, אשר נכח בחקירה ונטל בה חלק, שימש כראש צוות החקירה בכבודו ובעצמו, איני מוצא פגם בדרך בה נגבתה הודעה זו. 20. החוקרים האחרים שהמשיבים נקבו בשמותיהם השתייכו לצוות החקירה והיו בקיאים בחומר הראיות שהלך והצטבר. ולא רק זאת, שכן גם במקרים הללו שמעון אלימלך נטל חלק בגביית ההודעה, לצד החוקרים. כזה הוא לדוגמה עניינה של החוקרת סוזי אל – שקצפם של המשיבים יצא על כך שנבחרה לגבות את הודעתו של סנקר ב-ת/148ב, מייד לאחר ששב מפגישתו עם הרב המתחזה. נכון הוא שרק לאחר שסיימה לגבות את אותה הודעה נודע לחוקרת שסנקר חזר מפגישה אצל רב מתחזה ("נאמר לי להמתין במשרד כי הם יוצאים לאיזה מקום ובחזרה שאני אכין את עצמי לגבות עדות... רק אחרי החקירה ידעתי שאלימלך לקח אותו לשוטר שהתחזה לרב כי לא היה זמן להודיע לי לפני", עמ' 423 לפרוטוקול). אולם עובדה זו לבדה אינה מובילה למסקנה כי מדובר במי שלא היתה מעורה בחקירת הפרשה. אדרבה, הנתונים מראים אחרת: עובר להודעה ת/148ב גבתה חוקרת זו מסנקר שתי הודעות נוספות בהן שמר על זכות השתיקה, ובשלהי החקירה גבתה ממנו הודעה נוספת. היא ציינה כי הכירה את החשדות נגד סנקר, ידעה שבעבר, במסגרת חקירה אחרת שאינה קשורה לענייננו, נערכו עימו מגעים לקראת הסכם עד מדינה, וכי גם במסגרת החקירה הנוכחית הוגשה לפרקליטות המדינה בקשה לנהל עימו משא ומתן לקראת הסכם כזה. היא הדגישה, כי עובר לגביית ההודעה עיינה בתמלילי האזנות שנערכו במסגרת החקירה וכן בעדויות שונות (עמ' 419 לפרוטוקול). היא גם היתה מודעת לגרסאותיו הקודמות של סנקר, שבחלקן עמדו בניגוד לגרסה שמסר בפניה במסגרת ת/148ב, ועיון בתמליל ההודעה מעלה כי אף שאלה אותו מה הביאו לשנות את גרסתו (בעמ' 25 לת/148ב). במהלך עדותה הטיחו הסנגורים באזני החוקרת את השקפתם כי היא נמנעה מלעמת את סנקר עם קשיים שעלו בגרסתו. סוזי אל לא התכחשה לכך כי בשלבים מסוימים בחקירה אפשרה לסנקר לדבר ללא הפרעה, ולטענתה היה זה חלק מטקטיקת החקירה בה נקטה ("כשאני גובה עדות מחשוד ובמיוחד מהחשוד הזה שמספר כל כך הרבה דברים, אני נותנת לו לזרום ומפריעה לו רק בשלבים מסויימים של החקירה. לכן לא נשאלה שום שאלה. אני משתדלת לקלוט ממנו כמה שיותר דברים כדי לא להפריע לו", עמ' 421 לפרוטוקול). אולם הטענה כאילו דבר זה אפיין את החקירה כולה חוטאת למציאות, שכן עיון בתמליל ההודעה מעלה כי סנקר נשאל שאלות רבות, התבקש לחדד פרטים שונים, וכאמור, אף נשאל לסיבה שהניעה אותו לשנות מגרסתו. 21. הוא הדין באשר לחוקר עמנואל כהנדלקר. בא כוחו של ז'אנו התמקד בהודעה שמסר סנקר לחוקר זה ביום 1.6.04 (ת/144ב) – הלא היא ההודעה שבמסגרתה הפליל סנקר את המשיבים, לראשונה, במעורבותם בניסיון החיסול שארע במעלית ביתו של דומרני. הסנגור הדגיש בפנינו כי במהלך החקירה כהנדלקר לא שאל את סנקר לפשר השינוי בגרסתו. הוא אף לא עימת אותו עם העובדה כי בידי המשטרה הצטברו עדויותיהם של עדים שהבחינו במתנקש בודד. אני מסכים כי אלו הן שאלות שהיו צריכות להישאל באותו מועד. אולם סוגיה זו זכתה למענה מפורט מצד סנקר בהודעה נוספת שמסר, הלא היא (ת/157א), ובה הבהיר בפירוט את המניעים שהביאוהו לשנות את גרסתו ולהפליל את המשיבים במעורבות בעבירה שעד אז נטל לגביה אחריות בלעדית. הצגתו של החוקר כהנדלקר כמי שלא היה מעורה בתיק החקירה, אף היא אינה נכונה, שכן בנוסף לגביית ההודעה ת/144ב, חוקר זה ערך פעולות שונות ומגוונות, ובין היתר גבה הודעה משי בן אמו אשר נפגע מהירי במעלית; ערך דו"חות אודות קלטות שצולמו בידי עוקבים; בחן את ממצאי האיכונים ואף בחן בעצמו את זירת הירי בבניין מגוריו של דומרני, במטרה לעמוד על מהימנות גרסתו של סנקר. מטבע הדברים פעולה אחרונה זו חייבה את מבצעה להיות בקיא בפרטי הודעותיו של סנקר כמו גם הודעותיהם של עדי ראיה, ומעדותו של כהנדלקר עולה כי הוא אכן היה בקיא בפרטים הללו (ראו עמ' 160-158 לפרוטוקול); כהנדלקר אף סיפר, כי היה מעורב בחקירתו של סנקר גם בקשר לעבירות נוספות בהן הודה, שאינן קשורות למשיבים (שם, בעמ' 402-401). דברים אלה ממחישים, כי הצגתו של כהנדלקר כ'רובוט' שלא לקח חלק בחקירה רחוקה כמזרח ממערב. וכן, חוקר זה סיפר, כי בעת גביית ההודעה לא ידע על רצונו של סנקר לשמש עד מדינה, והממונים עליו אף לא סיפרו לו כי הוגשה לפרקליטות המדינה בקשה לנהל עמו משא ומתן לכריתתו של הסכם (שם, בעמ' 402). אולם, למקרא עדותו של כהנדלקר אין ספק כי היה מודע לטיב האישומים המיוחסים למשיבים, והתמצא בחומר הראיות שהלך והצטבר נגדם. הוא אף ציין במפורש, כי לפני שגבה את הודעתו של סנקר טרח וקרא את כל חומר החקירה שהצטבר בקשר לניסיון הרצח במעלית (שם, בעמ' 405), והכיר את גרסאותיו הקודמות של סנקר. 22. לסיכום סוגיה זו אציין, כי במבט לאחור, כשכל חומר החקירה ותמלילי העדויות פרושים בפנינו ניתן להצביע על שאלות שטוב לו נשאלו בנקודת זמן זו או אחרת של החקירה. אולם כיום אשמתם של המשיבים היא שניצבת על הפרק. בחינתנו תתמקד אפוא בחומר הראיות הקיים, ולא בחומר ראיות היפוטטי שיכול היה להיאסף. השאלה היא אם חומר הראיות הקיים מוכיח את האמור בכתב-האישום, ואם יתברר שקיימים בו חסרים מהותיים – כגון אלה שהסנגורים טוענים להם – אך ברור הוא כי הדבר יפעל לטובת המשיבים, וזאת כמצוות ההלכה הפסוקה (ע"פ 4384/93 מליקר נ' מדינת ישראל, בפסקה 6 (לא פורסם, 25.5.94) (להלן: "עניין מליקר")). הוא הדין בטענותיהם של המשיבים אודות 'מחדלי חקירה' שאפיינו את פעולת המשטרה בתיק זה. ההלכה הפסוקה קבעה כי למעט במקרים שבהם המחדלים הנטענים הובילו לקיפוח זכותו של הנאשם להליך הוגן או פגעו ביכולתו להתגונן – וזה איננו המקרה שלפנינו – ההתמקדות תהא בחומר הראיות שנאסף בפועל. וכאשר בית-המשפט הבוחן חומר ראיות זה מוצא שאין בו די כדי לבסס את האשמה, עליו להורות על זיכויו של הנאשם. בהקשר זה אף נקבע, כי – "התביעה אינה חייבת להציג בפני בית המשפט את 'הראיה המקסימאלית', אלא "על התביעה להוכיח את המוטל עליה ב'ראיה מספקת', 'ואין נפקא מינה אם היה לאל ידה להשיג טובה הימנה' (עניין מליקר, וראו האסמכתאות דשם) וגם אם יכלה התביעה להשיג ראיות טובות יותר, אין הדבר מוביל לזיכוי הנאשם, אם בראיות שהוצגו יש די להרשעה מעבר לספק סביר" (ע"פ 5386/05 אלחורטי נ' מדינת ישראל, בפסקה ז(2) (לא פורסם, 18.5.06)). דברים אלה מובילים לדיון בפרק הבא, העוסק בתשתית הראיות גופה. תשתית הראיות משקל הודעותיו של סנקר 23. חקירתו של סנקר היתה חקירה ממושכת, מורכבת וסבוכה. היא התפרשה על פני מספר חודשים במהלכם הוא מסר שלל הודעות, אשר על עיקריהן עמדתי לעיל. לא היה זה המקרה שבו בפני הערכאות מופיע עד ששיתף פעולה באופן מלא עם חוקריו, מסר גרסה מלאה כבר בראשית החקירה ודבק בה לכל אורך הדרך. ההיפך הוא הנכון, שכן נדרשו להם, לחוקרים, שעות רבות של עבודה מאומצת עד שהצליחו להתקרב אל סנקר, לרכוש את אמונו ולהביאו לחשוף, בהדרגה, את גרסאותיו. אכן, סנקר היה אגוז קשה לפיצוח. גם כאשר נטל אחריות למעשיו והודה בשורת עבירות חמורות מכל-חמורות שביצע לא מיהר לחשוף את זהות שותפיו ולהפלילם. העובדה שאין בפנינו כיום גרסה עקבית אחת, אלא אוסף של הודעות אשר התמונה המצטיירת מהן היא של גרסה דינאמית ומתפתחת, וודאי שגורעת היא מהמשקל שניתן לייחס לדבריו של עד זה ומנכונותנו להסתמך עליהם כראיה בלעדית להוכחת האישומים. גורעת ממשקל הראיה גם העובדה שבמהלך החקירה הצטברו בידי החוקרים עדויותיהם של עדים, אשר לכאורה אינן עולות בקנה אחד עם גרסתו של סנקר. כוונתי היא לעדויותיהם של דרי הבניין בו התגורר דומרני, ושל עדי הראיה לרציחתה של שקד שלחוב, בהן אעסוק בהמשך. אולם מכאן ועד למסקנתו של בית-המשפט המחוזי, אשר דימה את גרסאותיו של סנקר למשענת קנה רצוץ, שכלל לא ניתן להסתמך עליהן ואין לייחס להן כל משקל – הדרך ארוכה. אדרבה, כפי שעמדנו על כך בפסק-דינו של סנקר, בחינת ההודעות לגופן מעלה כי מדובר הוא במי שהודעותיו הן "רצופות וסדורות מן המבחינה הכרונולוגית, במסגרתן תאר [סנקר] באופן נרחב מפורט ודקדקני את דרך ביצוען של העבירות, ואת החרטה שתקפה אותו" (ע"פ 9808/06, בפסקה 34). כפי שאראה להלן, סבורני כי מסקנה זו נותרת על כנה גם בנוגע להודעות שנמסרו מפי סנקר בקשר לאישומים הניצבים בבסיס ההליך הנוכחי. אמת, נקודת המוצא שלי בבואי לבחון את הודעותיו של סנקר שונה מזו בה נקט בית-המשפט המחוזי בהכרעת-הדין. אמנם, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי מהימנות של עדים (ראו למשל, ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 643 (2000); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל, בפסקה 28 (טרם פורסם, 10.3.08)). כידוע, טעמה של הלכה זו נעוץ ביתרונה של הערכאה הדיונית – המתרשמת מהעדים המופיעים בפניה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית, על פני ערכאת הערעור – הנחשפת לראיות שהוצגו מכלי שני בלבד. וכבר היה מי שאמר כי המניע למתן אמון בעד – "מקורו כרגיל בדבר שאינו לא 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורטא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) - כל אלה, בגדר דק-מן-הדק עד-אין-נבדק על ידי בית-משפט יותר גבוה שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד" (ע"פ 377/61 לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963)). אולם נסיבותיו המיוחדות של ערעור זה הן כי נוכח שתיקתו מעל דוכן העדים נאלצה הערכאה הדיונית לבסס את ממצאי המהימנות על תמלילי ההודעות של סנקר ועליהן בלבד. והרי אותם תמלילים מונחים אף בפנינו. לא בכדי ציין בית-המשפט המחוזי כי "לא ניתן לתור אחר אותות האמת שנתגלו מעדותו שהרי שתק" (עמ' 726 להכרעת-הדין). אך זאת ייאמר: אינני מתכוון לקבוע כי הכלל בדבר יתרונה של הערכאה הדיונית בעניינים של עובדה, נסוג כל אימת שאמרותיו של עד מוגשות מכח סעיף 10א לפקודת הראיות. אדרבה, גם במקרים כאלה עשויה הערכאה הראשונה להיות בעלת יתרון על פני ערכאת הערעור, למשל במקרה בו מעל דוכן העדים חוזר בו העד מדבריו במשטרה ומוסר גרסה חדשה, שאז עשויה הערכאה הדיונית להתרשם מהנסיבות שהובילו לשינוי הגרסה, ממהימנות הגרסה החדשה ומהתנהגותו של העד באופן כללי (ע"פ 2949/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 636, 644 (2001)). לא כזה הוא המקרה שלפנינו, בו בעלותו לדוכן העדים שתק סנקר ולא מסר כל גרסה. וכל זאת כאשר מדובר בעד מרכזי ששימש עמוד התווך בחקירת הפרשה. איני רואה אפוא מניעה כי אף אנו נתרשם מהמניעים שסנקר פעל לאורם במהלך החקירה. מסקנתי היא אפוא כי היתה זו טעות להכריז על גרסתו של סנקר ככזו שיש לראותה כנטולת משקל. אדרבה, סבורני כי מדובר בגרסה שגם אם לא ניתן לייחס לה את מלוא המשקל – חשיבותה לבירור האמת רבה. מסקנתי זו תהא מושתת על שני נדבכים: האחד – הדינמיקה שאפיינה את חקירתו של סנקר והמניע למסירת ההודעות; והשני – אימות ההודעות בראיות חיצוניות מזירות האירועים. 24. אפתח במישור הראשון, והוא תנאי להבנת השתלשלות האירועים במהלך חקירתו של סנקר. הצגתו של הלה כמי שגרסאותיו השונות סתרו זו את זו חזיתית אינה יכולה להתקבל, שכן כפי שמיד אראה, היו אלה גרסאות שאמנם נבדלו בניהן זו מזו, ובנקודות מהותיות, אך המאפיין הבולט שלהן הוא חשיפה הדרגתית של עוד ועוד פרטים בנוגע לעבירות. ככל שהחקירה התקדמה הצליחו החוקרים להתקרב לסנקר, ואט אט הצליחו להביאו למצב שבו חשף את המידע שאצר בקרבו. אמת, מצב מעין זה מערים קושי אמיתי בהערכת המשקל שראוי לייחס לדבריו של העד, אולם התבוננות על ההודעות בשים לב לדינמיקה זו מאפשרת להבין מה היתה הסיבה לריבוי הגרסאות שנמסרו מפיו של סנקר לאורך החקירה. 25. על הרקע שהוביל למסירת ההודעות והתהליך הנפשי שעבר סנקר בתקופת מעצרו, ניתן ללמוד לא רק מעיון בתמלילי החקירות אלא גם מדבריהם של החוקרים אשר העידו במהלך המשפט. ראש וראשון להם הוא רפ"ק שמעון אלימלך, אשר שימש כראש צוות החקירה וליווה את סנקר במרבית ההודעות שמסר. הוא סיפר, כי עם מעצרו שמר סנקר על זכות השתיקה ולא שיתף פעולה עם חוקריו. אולם לאחר שהבין כי בידי המשטרה ראיות הקושרות אותו לעבירות חמורות בהן נטל חלק, נשבר והחל להודות במיוחס לו – שורה ארוכה של עבירות שמרביתן אינן מעניינו של ערעור זה. בתוך כך מסר סנקר על כנופיות פשע אליהן חבר ושבשליחותן פעל, תוך שהוא נוקב בשמותיהם של העומדים בראשן. בעקבות חשיפתו של מידע רגיש זה, הביע סנקר חשש כי גורמים הקשורים לעולם הפשע יפגעו בחייהם שלו ושל בני משפחתו (עמ' 379 לפרוטוקול). או אז, החל סנקר להביע את רצונו לשמש עד מדינה בגין האירועים שעליהם נחקר (נ/16). ההודעות שמסר בשלב זה של החקירה נועדו להמחיש לחוקריו את טיב המידע המצוי ברשותו, במטרה לשכנעם להגיע עימו להסכם. על רקע עובדה זו, ניתן להבין מדוע הודעותיו הראשונות היו חלקיות; מדוע סירב למסור את שמותיהם של מי שהיו מעורבים עימו בביצוע העבירות; ומדוע לא הסכים למסור את הודעותיו בכתב, עניין שאילץ את החוקרים להקליט את שיחותיהם עימו בסתר. עניין נוסף שעלה מעדותם של החוקרים, הוא מצבו הנפשי של סנקר במהלך החקירה. כאמור, כבר בראשית החקירה הביע סנקר חשש לחייו ולחיי בני משפחתו. הדברים הגיעו לכך שבשלב מסוים איים סנקר לשים קץ לחייו (עמ' 387 ו-391 לפרוטוקול). מוטרדים ממצבו הנפשי, נקטו החוקרים מספר פעולות, ובין היתר הפגישו את סנקר עם פסיכולוג (שם, בעמ' 391), העניקו לו הטבות שונות ולקחו אותו למתחם קברו של הבבא סאלי. הבחירה בקברו של הבבא סאלי, יכולה להיות מובנת על רקע העובדה כי במהלך החקירה החל סנקר בתהליך של חזרה בתשובה. בהגיעם למקום השביע החוקר שמעון אלימלך את סנקר שלא יפגע בעצמו: "עכשיו תשמע, אני משביע אותך פה, שאתה לא מתאבד... שאתה לא מתאבד, גמרנו. אתה נשבע פה שאתה לא מתאבד, זה נדר שזה נדר, לא מתאבד" עמ' 3 לת/143). ... "אני רוצה ממך, קודם כל הבטחה שאתה לא מתאבד. נשבעת בקבר שאתה לא מתאבד. אין סיבה. אין סיבה. תאמין לי ... אני רוצה לעשות לך טוב. אתה תהיה חזק אתה תצא עכשיו מפה, כוחות, יהיה לך כוחות, יהיה לך כוחות להביא את עצמך להרגיש אחרת יהיה לך כוחות אלוהים נותן כח, מי שמאמין הוא נותן לו כח, אין מה לעשות" (שם, בעמ' 4). בתום הדברים הללו הצליח החוקר אלימלך לשכנע את סנקר לחשוף את זהותם של האחראים למותה של שקד שלחוב באלה המילים: "חוקר: זה מצב שממנו אין דרך חזרה עכשיו דרך חדשה, ירון חדש, חיים חדשים... הכל אחרת. אז אם הולכים בנתיב של בית סוהר הולכים בנתיב של בית סוהר ... כי זה גם לנקות לנקות את השם של ה... לגמור בצורה הכי טובה את הקטע של שקד. של שקד. אני רוצה שתגיד לי מי זה הבן אדם הזה שמרגיש חרא ואני מבטיח לך שהוא יודה לך בסוף, הוא יודה לך, הוא יודה לך... מי זה הבן אדם שלחץ על ההדק? אל תפחד. סנקר: לא, אני לא מפחד. אני אגיד לך מי זה. קוראים לו ישראל גנון..." (שם, בעמ' 7). השתלשלות העניינים מאותה נקודה כבר ידועה – סנקר חשף בפני החוקר את זהותם של המשיבים כמי שהיו אחראים לרציחתה של שקד שלחוב, והדברים שאמר הוקלטו בסתר ותועדו. חשוב להבהיר, שבנקודת זמן זו סנקר כבר ידע, כי רצונו לשמש עד מדינה לא יבוא לכלל מימוש. הנה דברים שנאמרו לו על-ידי החוקר בהקשר זה, אשר אינם משתמעים לשני פנים: "אני אמרתי לך מהתחלה, זה לא קשור למשא ומתן זה לא משא ומתן... אני לא עשיתי איתך משא ומתן, אני לא רוצה לעשות איתך משא ומתן" (שם, בעמ' 32). ואילו סנקר נשמע אומר – "יצאתי איתך [עם החוקר] גבר... מהתחלה... שום הבטחה ושום דבר" (שם, בעמ' 24). ואכן, עיון בהודעות שניתנו לאחר הביקור בקברו של הבבא סאלי מעלה, כי המוטיבציה שהובילה את סנקר לשתף פעולה עם החוקרים בשלב זה היתה שונה מהמניעים שלאורם פעל בראשית החקירה, כאשר עוד האמין באפשרות שישמש עד מדינה. וכך למשל התבטא סנקר בהודעה שמסר לאחר הביקור בקבר הבבא סאלי – ת/148ב: חוקר: מה גרם לך באמת לעשות את התיקון הזה ולספר את כל האמת? סנקר: מה גרם לי שני אנשים שני ילדים בגיל שלי יותר קטנים שלקחתי אותם בידיים שלי ואחד חף מפשע מתחרט זה לא מילה מאז המקרה אני בן אדם אחר הייתי חושב על האימהות שהלכו להם בנים שאני יודע ... אמא זאת אמא כמה זה כואב לה וכמה הצער משפיע על כל המשפחה, מה שהרגיז אותי על האנשים האלה שאיתם עבדתי ... שבשבילם לקחת נשמות זה כאילו שוק בשר וגם אם ילך חף מפשע זה משמיים זה לא בידיים שלך לא קרה שום דבר.... חוקר: עכשיו [מה] גרם לך לדבר על אחרים? סנקר: מה גורם לי קודם כל הנשמות התמימות האלה שאני לא יסלח לעצמי בחיים ... היום אחד התיקונים שאני רואה את עצמי לא בית סוהר בית סוהר זה עונש קל בשבילי. אחד הדחפים שלי זה כבר לא מהיום לבוא ולדבר על המעשה הזה ולהביא את כל האנשים בפרשה הזאתי. זה אולי אני מקווה מאוד שכן אני מאמין שכן יביא איזה שהיא נחמה למשפחות שאיבדו את הבן שלהם או את האח היקר להם. ויותר מכל לעצור למנוע גל של רציחות ועוד אנשים שיכולים להרצח גם אם עבריינים וגם אם לא מהצד שלהם גם שאולי מה שאני עושה יעשה איזה זעזוע לכולם ושכל אחד יבדוק את עצמו טוב וידע שיש אלוהים בשמים ובארץ ובכל מקום. נכון אני כואב אני לא יסלח לעצמי אף פעם לא מפסיק לזעוק לאלוקים לבקש ממנו סליחה ואני יודע שבמעשה הזה שאני עושה שהוא מעשה הכי נכון שממנו אני שואף את הכח מבלי לפחד מאף אחד כי הפחד העיקרי הוא הפחד מאלוהים והפחד מלראות אותי מפלצת כי אני בן אדם כמו כולם למרות שעשיתי מעשה כזה נורא (שם, בעמ' 26-25). ובמקום אחר אמר כך: "אני יכולתי להביא פה הסכם, אני... (לא ברור – רעש ברקע)... סכום כסף אסטרונומי, אתה מבין? המשפחה שלך איפה שאתה רוצה בארץ, תבקש, תבקש מה אתה רוצה? תעודות מזויפות? תקבל. איפה אתה רוצה כרטיס טיסה? בארץ? אני ידאג [כך במקור] לכך ... במדינת ישראל שעושים איתו עסקה והוא הולך הביתה, ולא רק הולך הביתה, הוא מקבל פרס, מקבל מאתיים חמישים אלף דולר שזה סכום רציני, שאני הולך פותח עסקים וחי כמו מלך, זה יוצא שרצחת וגם ירשתה [כך במקור], בדיוק כמו המילה. אתה מבין? אבל לא, זה לא תיקון" (עמ' 8 לת/141). בקשתו של סנקר להביאו בפני רב, במטרה שיעניק גושפנקא הלכתית לרצונו להפליל את המשיבים, מעידה אף היא על הדחפים שלאורם פעל. גם העיון בתמלילי העימותים שנערכו בין סנקר למשיבים, מאפשר להציץ לנבכי נפשו, ולהיווכח כי לא ציפייה לקבל טובת הנאה היא שהדריכה אותו כאשר ניסה לשכנע אותם להודות במיוחס להם. להלן דברים שאמר לגנון במהלך העימות: "תחזור בתשובה, תעשה תיקון על הנשמה שלך, אנחנו אורחים בעולם הזה אנחנו... היום פה מחר אנחנו לא פה, שלא תגיד שלא הביאו אותך למצב של תיקון, לא תגיד שלא היה מצב. אני ואתה עוד ניפגש בשמים" (עמ' 18 לת/74ב). ... "וואלאק אם אני עד מדינה שמחר אני לא יקום, שאני לא יקום. המעמד הזה שיש לנו אותו זה מעמד חד פעמי לא יהיה עוד פעם מעמד כזה וזה הזמן שלך, זמן לתיקון, זמן לחזור בתשובה, כמוני, תחזור בתשובה שים כיפה תתפלל. בזה שאתה מודה כבר, תודה על עצמך, אתה לא רוצה להודות על המזדיינים האלה, אל תודה אתה מבין? אבל תודה על עצמך תקן את עצמך אח שלי" (שם, בעמ' 23). ואילו בעימות עם ז'אנו נשמע סנקר אומר: סנקר: אני לא עד מדינה תקשיב! לא עד מדינה ולא כלום אני שלא יהיה לך טעות, שלא יהיה לך טעות אני באתי ועשיתי את התיקון הזה ז'אנו: לאן אתה הולך? לאיזה מאסר אתה הולך? סנקר: שתי מאסרי עולם יש עלי, שתי מאסרי עולם (עמ' 7 לת/75ב). אם הארכתי בהבאת הדברים, היה זה כדי להראות שניתן גם ניתן ליתן פשר לשינוי שחל בהתנהלותו של סנקר, כאשר בראשית החקירה לא שיתף פעולה עם חוקריו, בהמשך בחר בטקטיקה של מסירת מידע חלקי, מתוך מטרה שהדבר ישמש בידיו כקלף מיקוח במגעים לקראת כינונו של הסכם עד מדינה, ולבסוף – חרף העובדה שמגעים כאלה מעולם לא התקיימו – פתח את סוגר ליבו ושטח בפני החוקרים גרסה מלאה אודות מעורבותם שלו ושל אחרים בביצוע העבירות. אני מתקשה אפוא לקבל את עמדתו של בית-המשפט המחוזי, אשר קבע כי לא ניתן להבין מה הסיבה לשינוי שחל בגרסאותיו של סנקר עם התפתחות החקירה (עמ' 706 להכרעת-הדין). אף לא אוכל להצטרף למסקנתו של בית-המשפט המחוזי, כי גם ההודעות שנמסרו בשלביה המתקדמים של החקירה, כמו זו שנמסרה במתחם קברו של הבבא סאלי, ניתנו נוכח משאלתו של סנקר לשמש עד מדינה (שם, בעמ' 720). שהרי כפי שהראיתי לעיל – התבטאויותיו של סנקר עצמו באותו מעמד מלמדות על המניעים שלאורם פעל, ועל מסירתו של המידע שלא במסגרת מגעים לקראת כריתתו של הסכם. 26. אפנה עתה לבחון את ההתפתחות שחלה בגרסאותיו של סנקר בנוגע לכל אחד מהאישומים, במטרה להמחיש כיצד מתיישבים הדברים עם התהליכים שעבר סנקר במהלך החקירה ואשר תוארו לעיל. כפי שמיד אראה, הגם שההודעות נבדלות זו מזו – ולא בעניינים של מה בכך – אין לראותן ככאלה שלא ניתן ליישבן זו עם זו, אלא כרצף של הודעות שבמהלכן סנקר השתכנע למסור עוד ועוד מידע בנוגע לעבירות. אפתח אפוא באישום הנוגע לניסיון הרצח שאירע במעלית ביתו של דומרני. בראשית החקירה סירב סנקר למסור מידע על אירוע זה, מהטעם שהיו מעורבים בו גם אנשים שהוא לא היה מעוניין לנקוב בשמותיהם: סנקר: אני לא יוכל לדבר על זה. חוקר: למה? סנקר: יש אנשים שאני לא רוצה אהה... חוקר: אתה אל תגיד לי על אנשים, שאלתי אותך אנשים, תגיד לי איזה מקרים, אל תגיד לי אנשים, ביקשתי ממך אנשים? אולי אני אבקש בהמשך אבל כרגע אני לא רוצה, תגיד לי מה המקרה. סנקר: לא רצח. חוקר: מה? סנקר: ניסיון לרצח. חוקר: של מי? סנקר: שלום דומרני, במעלית. חוקר: איזה מעלית? סנקר: המעלית של הבית שלי [צ"ל: שלו]. חוקר: אהה או.קיי. סנקר: עליתי אליו במעלית, היה לו, הוא היה במעצר בית ביום היה [לא מובן...] בית משפט, ירד פתחתי את המעלית, היה אח שלו ... אח שלו דומה לי [צ"ל: לו] קופי, קלט אותי ... נתתי לו שלוש" (נ/15, בעמ' 15). הנה כי כן, בד בבד לדבריו של סנקר מהם עולה כי לכאורה פעל לבדו כאשר ירה בשי בן-אמו, ניצבת הצהרתו, ממנה משתמע כי במעשה זה היו מעורבים אנשים נוספים, שאת שמם לא היה מוכן למסור אותה עת. ולא רק זאת, סנקר הודה בביצוע עבירה זו רק לאחר שהחוקר הבהיר לו כי לא יידרש להסגיר את שמותיהם של שותפיו. מכל האמור עולה שכבר בשלב מוקדם של החקירה ניתן למצוא רמז לכך שסנקר לא פעל לבדו כאשר ביצע את הירי במעלית. במסגרת ההודעות שבאו לאחר מכן שב סנקר והודה בביצוע הירי, ולא כרך את שמותיהם של המשיבים כמי שפעלו עימו. כך, בגרסה שהשמיע במתחם קברו של הבבא סאלי, וגם היא הוקלטה בסתר (ת/143ב; ת/151), סנקר אמנם ציין כי לזירת האירוע הגיע עם אדם נוסף, שאת שמו לא חשף, אולם תיאר את הירי כפעולה אותה ביצע לבדו. גם בהודעה הבאה שמסר, שנגבתה מיד לאחר פגישתו עם הרב המתחזה, ולמעשה היתה ההודעה הכתובה הראשונה שמסר (ת/148ב), שב סנקר על הגרסה לפיה את הירי עצמו ביצע לבד, אולם הודעה זו נבדלה מאלה שקדמו לה בשני עניינים: האחד, סנקר ציין כי מי שהביא אותו לזירת האירוע היה צ'רלי שיטרית והוא אף הזכיר, לראשונה, את מעורבותו באירוע של אלמוני, אשר שימש כתצפיתן ודיווח לו על כניסתו של שי בן-אמו לבניין. שנית, בהודעה זו מסר סנקר לראשונה על כך שעשה שימוש בשני אקדחים, ירה באחד מהם שלוש יריות ובשני יריה אחת (עמ' 11 ל-ת/148ב). ההתפתחות הבאה בחקירת אישום זה היתה במהלך העימותים, במהלכם ניסה סנקר לשכנע את המשיבים להודות במעורבותם ברציחתה של שקד שלחוב. אמנם, על פניו העימותים התמקדו ברציחתה של שקד שלחוב, וכלל לא עסקו בירי במעלית ביתו של דומרני, אולם לא ניתן להתכחש למשפט הבא שנאמר על-ידי סנקר וכוון אל גנון, היינו: "עזוב מה שהיה במעלית התוודתי על עצמי, אל תדאג" (עמ' 4 לת/74ב). גם בעימות עם ז'אנו נאמר משפט ברוח דומה: "אני יריתי בשי, אני יריתי בשי" (עמ' 21 לת/75). אציין, כי בית-המשפט המחוזי לא התייחס כלל לדברים אלה שנאמרו במהלך העימותים, ותהיתי שמא נעלם הדבר מעיניו, שכן לאמירות אלה חשיבות רבה להבנת מהלך העניינים בחקירה, והן אף מתיישבות עם רצונו של סנקר להימנע מהפללת האנשים שהיו מעורבים עימו בפרשה זו, דבר שמצא ביטוי כבר בהודעות קודמות שמסר. עיון בתמלילי העימותים מעלה כי סנקר כעס על המשיבים, אשר הכחישו את היכרותם עימו ולא הודו במיוחס להם גם לאחר שהפציר בהם לעשות כן. בתום העימות נגבתה מסנקר הודעה נוספת, ובה טען לראשונה כי המשיבים היו מעורבים עימו בניסיון לרצוח את דומרני במעלית ביתו (ת/144ב). על-פי הודעה אחרונה זו, הגיע סנקר לבניין מגוריו של דומרני עם שני המשיבים ושלושה אנשים נוספים. ז'אנו המתין בבניין סמוך כשהוא חמוש בנשק. סנקר וגנון נכנסו לבנין והמתינו בקומת הגג עד שקיבלו הודעה על כך שחברו של דומרני נכנס לבניין. או אז, הם ירדו לקומה הראשונה והבחינו כי המעלית נקראה אל הקומה השניה, בה מתגורר דומרני. סנקר הזמין את המעלית וכך תיאר את שאירע מיד לאחר מכן: "הדלתות נפתחו ואני עמדתי בעמדה ממול עם תיק ביד ואקדח עם משתיק קול בתוך התיק כשהיד שלי בתוך התיק מחזיק את האקדח. [גנון] עמד לידי כשנפתחה המעלית התגלה לפנינו הבחור הזה שי בן אמו שדומה לשלום דומרני ואז הוא שאל אותי הוא הסתכל וקלט שמשהו לא בסדר אז שאל מי אתה מה אתה רוצה הוא בזמן הזה לא ראה את [גנון] אני הבנתי שנחשפתי יריתי לו לכיוון הגוף התחתון [גנון] הצטרף אלי ירה כדור אחד ונתקע לו הנשק משם ירדנו במדרגות קפצנו את החומה האחורית עלינו לאוטו של יוני שחיכתה לנו בחנייה וברחנו משם בחזרה לדירה שממנה יצאנו" (עמ' 2 ל-ת/144). הנה כי כן, גם אם המדובר בגרסה דרמטית שבאה לאוויר העולם רק בשלביה המאוחרים של החקירה, ומטעמים שלא התבררו עד תום, לא ניתן לומר כי היא עומדת בסתירה חזיתית להודעותיו הראשונות של סנקר. אדרבה, הרושם המתקבל הוא של גרסה שעברה מספר גלגולים, עד שבמסגרת ההודעה האחרונה נאות סנקר למסור את התיאור המלא שלו להתרחשויות ולחשוף את זהות שותפיו. דבר זה מתיישב עם הסברו של סנקר, כאשר נשאל על-ידי חוקריו מה הניעו לחשוף בשלב כה מאוחר לחקירה את מעורבותם של המשיבים בעבירה זו. לדבריו, בראשית החקירה ביקש להימנע מהפללת המשיבים, ועל כן נטל על עצמו את האשמה לאירוע הירי במעלית ("אני בעדות הראשונה שלי שסיפרתי על האירוע של שי בן-אמו אמרתי בעדות שהיו אשקלונים ולא רציתי לספר מי האשקלונים ... בגלל שלא רציתי להפליל אותם" עמ' 4 ל-ת/157א). סנקר ציין, כי במהלך החקירה הפצירו בו חוקריו למסור הודעה בכתב בקשר לפרשת רציחתה של שקד שלחוב, ובתגובה הוא ביקש מהם להתעמת עם המשיבים, מתוך אמונה שלאחר העימות הם יודו בעצמם במעורבותם באותה פרשה ("אמרתי שאני מעדיף להתעמת עם [גנון וז'אנו] ורק אחר כך אני ימסור עדות, אני הייתי בטוח ש[גנון] אחרי שאני יתעמת איתו הוא ימסור עדות על המקרה", שם). אלא שתקווה זו התבדתה, וכאמור, המשיבים הכחישו כל קשר למעשה. בתגובה לכך החליט סנקר לחשוף גם את מעורבותם בניסיון החיסול במעלית ביתו של דומרני ("אחרי העימות שהבנתי ש[גנון] לא יספר את האמת מסרתי עדות מפורטת על כל מה שידוע לי", שם). למקרא הדברים עולה כי סנקר הודה בכך שאכזבתו מהמשיבים במהלך העימותים שנערכו, היא שהובילה לחשיפתה של הגרסה המפלילה. אלא שלדבריו לא היה זה הרצון להפליל את מי שלא חטאו, אלא העובדה כי לאור התנהלות כזו לא היה מוכן להמשיך לקחת על עצמו אחריות בלעדית לניסיון הרצח במעלית. הנה כי כן, סנקר נתן הסבר לחשיפתה המאוחרת של הגרסה המפלילה, וגם אם ההסבר שניתן אינו מאפשר ליתן לגרסתו אמון מלא לא אוכל לומר כי היא אינה ראויה לאמון מדעיקרא. 27. אעבור עתה לבחון את הודעותיו של סנקר בכל הנוגע לרציחתה של שקד שלחוב. כפי שאראה, גם ההודעות הללו התאפיינו בחשיפה הדרגתית. בראשית החקירה נשאל סנקר אם יוכל לשפוך אור על פרשת רציחתה של שקד שלחוב. סנקר אמנם השיב בשלילה, אך לאחר שהחוקר הביע באוזניו תמיהה על כך שאדם כמוהו, שהיה מעורב עד צוואר בעבריינות באשקלון, לא ידע דבר על אירוע מסוג זה, הוסיף אמירה סתומה: "אני לא קשור לזה" (נ/15 בעמ' 15). דברים אלה עשויים להאיר באור שונה את הצעתו לאחר מספר ימים, למסור לחוקריו כיוון בחקירת פרשת הרצח אם ייחתם עימו הסכם עד מדינה (נ/22). בית-המשפט קמא התרשם כי הצעתו זו של סנקר באה על רקע הבנתו כי הדבר יקדם את עניינו במשא ומתן (עמ' 693 להכרעת-הדין), ואכן, זוהי גם התרשמותי. אולם אין בכך כדי להביא למסקנה שאין אחרת בלתה, כי בדיה היא שעומדת בבסיס הדברים. קיימת גם האפשרות, שכל עוד לא היה הדבר הכרחי, ביקש סנקר להימנע ממסירת מידע אודות פרשה זו, שבה מעורבים אחרים, ומשהבין כי הדבר עשוי לקדם את עניינו החליט לחשוף את הידוע לו. אלא שכפי שכבר ציינתי, החוקרים לא ניהלו עם סנקר בשום שלב משא ומתן לקראת הסכם עד מדינה. אף שסנקר ידע זאת היטב, בעת ששהה עם חוקריו במתחם קברו של הבבא סאלי הוא מסר, לראשונה, גרסה מלאה בנוגע למעורבותם של המשיבים ברציחתה של שקד שלחוב, גרסה שעל עיקריה כבר עמדתי (ת/143ב). אדגיש פעם נוספת, כי בעת שמסר את ההודעה במתחם קברו של הבבא סאלי, סנקר הבין שלא יוכל לשמש עד מדינה והוא לא ציפה לכל טובת הנאה בתמורה לגרסתו. עיינתי חזור ועיין בתמליל ההקלטה שבוצעה במהלך שהותו של סנקר במתחם הקבר, ולא מצאתי בה את מה שבאי-כוחם של המשיבים טוענים, היינו, רמזים לכך שהובטח לסנקר כי הפללת המשיבים 'תשתלם' לו. אדרבה, עיון בהודעה מעלה כי היו אלה מצבו הנפשי הרגיש, רצונו לחזור בתשובה ולכפר על מעשיו, וכן דברי השכנוע שהשמיעו חוקרים באוזניו שהובילו אותו לחשוף את הגרסה שמסר במתחם הקבר. סנקר דבק בעיקריה של גרסה זו בהמשך החקירה, וגם במהלך העימותים שנערכו בינו לבין המשיבים, במהלכם ניסה לשכנעם להודות במעורבותם ברציחתה של שקד שלחוב. 28. באי כוחם של המשיבים הפנו אותנו למה שהוגדר כאי בהירות וסתירות בגרסתו של סנקר בנוגע לדרך שבה למד על מעורבותם של המשיבים בפרשת הרצח. כאמור, בשלביה הראשונים של החקירה התנה סנקר את חשיפת הגרסה אודות פרשת הרצח בכך שייחתם עימו הסכם עד מדינה. אך ברור הוא כי באותו שלב לא נקב סנקר בשמותיהם של המשיבים, אולם הוא פנה לחוקר והציע למסור "שמות של שני אנשים לא פליליים שיודעים רבות על הרצח, שקשורים לרצח לפניו ואחריו" (נ/22). בית-המשפט המחוזי ציין בפסק-דינו כי תיאור זה שבא מפי סנקר אינו הולם את המשיבים (עמ' 717 להכרעת-הדין). אולם במבט לאחור, כשכל חומר החקירה פרוש בפנינו, הרושם המתקבל הוא כי באותה אמירה סנקר כלל לא כיוון למשיבים, אלא לאחים יוני ודדו צפיר. על-פי הודעותיו המאוחרות יותר של סנקר – שני האחים הללו אבטחו את הרכב ממנו בוצע הירי לעבר שקד שלחוב ("יוני ודאטו היו מאחוריהם באוטו אחר, חלק מהתכנית שיאספו אותם אחר כך" (עמ' 3-2 ל-ת/146ב)) ועל כן גם יכלו לשמש מפתח לפענוח הפרשה שאת נסיבותיה אפף מסתורין זמן רב. ולא רק זאת, שכן בהודעה שנמסרה במתחם קברו של הבבא סאלי, הזכיר סנקר את האחים יוני ודדו צפיר ותיאר אותם באותו אופן, דהיינו כמי שאינם עבריינים (עמ' 14 ל-ת/143א), דבר העולה בקנה אחד עם האמירה "שני אנשים לא פליליים שיודעים רבות על הרצח" שב-נ/22. ובאשר לטענה שעניינה סתירות בגרסה בדבר התוודותם של המשיבים בפני סנקר. כפי שאראה מיד, אכן, קיימים הבדלים בין ההודעות בסוגיה זו. אולם איני סבור כי מדובר בסתירות כה מהותיות המשמיטות את הקרקע מתחת ההודעות כולן. כאמור, ההודעה הראשונה בה תיאר סנקר את הדרך בה התוודע לפרטי פרשת הרצח היתה זו שמסר במתחם קברו של הבבא סאלי. מיד לאחר שסיפר כי גנון היה זה שביצע את הירי לעברה של שקד שלחוב, שאל אותו החוקר מנין נודע לו הדבר וכך השיב: סנקר: אמרו לי. קראתי בעיתון. וצ'רלי [שטרית] אמר לי את זה וגם הוא בעצמו [גנון] אמר לי את זה. חוקר: הוא אמר לך שהוא דפק? סנקר: הוא ומי שהיה איתו. חוקר: מי היה איתו? סנקר: מכיר את מישו [ז'אנו]? חוקר: מישו? סנקר: אח של יגאל ז'אנו הגדול (עמ' 8-7 ל-ת/143א). [ההשלמות אינן במקור]. סנקר הוסיף וסיפר, כי יום למחרת הרצח התקשר אליו צ'רלי שטרית והפנה אותו לכתבה שהתפרסמה בנושא זה בעיתון, תוך שהוא אומר "תראה איזה פדיחה הם עשו", וכי רק כעבור מספר ימים נוספים שמע על כך ישירות מגנון (שם, בעמ' 16), כאשר זה האחרון התארח אצלו בבית באחד מסופי השבוע (שם, בעמ' 13). ההודעה הבאה שבה התייחס סנקר לפרשת הרצח היא ת/146, ואז סיפר, כי למד על מעורבותם של המשיבים גם מהאחים יוני ודדו צפיר. לדבריו, לאחר הרצח התקשר אליו צ'רלי שטרית, אמר לו "אל תישאל איזה פדיחה עשו האשקלונים", הפנה אותו לכתבה שהתפרסמה בעיתון והוא מיד הבין מי הם המעורבים בביצוע העבירה (שם, בעמ' 1). מספר ימים לאחר מכן, נפגש סנקר עם שני המשיבים וכן עם האחים יוני ודדו צפיר בצומת הסיירים. סנקר התיישב ברכבם של האחים צפיר, ובמהלך הנסיעה הם סיפרו לו "את מה שקרה ועל הפדיחה שהיתה" (שם). סנקר המשיך וסיפר, כי שמע על האירוע גם מפיהם של המשיבים עצמם, באחת מפגישותיהם עימו בבית קפה בכפר סבא (שם, בעמ' 2), וכי גנון הוסיף וסיפר לו על כך ועל תחושת האשמה המפעמת בו, במספר הזדמנויות נוספות (שם, בעמ' 3). על גרסה זו חזר סנקר גם בהודעה נוספת (ת/157), אלא שהפעם הוסיף וסיפר כי מפגשיו עם המשיבים נערכו חלקם בבתי קפה וחלקם בעיר נתניה. העובדה כי סנקר לא סיפר על פגישתו בצומת הסיירים עם האחים יוני ודדו צפיר כבר בהזדמנות הראשונה, אכן מעוררת קושי. אולם לא ניתן להתעלם מכך, כי הגרעין הקשה של הגרסה נותר כשהיה לאורך ההודעות, היינו, סנקר הדגיש כי תחילה למד על מעורבותם של המשיבים מכתבה בעיתון, ובהמשך הם עצמם התוודו בפניו. הוא סיפר עוד, כי שוחח עם המשיבים על הפרשה במספר הזדמנויות, ובין היתר, שוחח על כך גם עם גנון לבדו. טענתו של ז'אנו, כי היה זה רק בשלב מאוחר שסנקר שינה מגרסתו וסיפר כי לא רק גנון, אלא גם הוא – ז'אנו – התוודה בפניו, אינה יכולה להתקבל, שכן כפי שהראיתי לעיל, היה זה כבר בהודעה הראשונה – זו שנמסרה במתחם קברו של הבבא סאלי – שסנקר ציין כי שמע על הפרשה מגנון ומ"מי שהיה איתו", דהיינו 'מישו'. והרי זהו כינויו של ז'אנו בפי מכריו. הנה כי כן, בחינה מקיפה מעלה כי הגם שבגרסאותיו של סנקר חלו תמורות לא מעטות לאורך החקירה, וחרף קשיים כאלה ואחרים הפוגעים במשקלן של ההודעות, לא ניתן לומר כי מדובר בגרסה שלא ניתן לייחס לה כל משקל. מישור נוסף עליו אבקש להשתית את מסקנתי כי אין מדובר בגרסה מופרכת על פניה, עניינו בשאלה עד כמה מתיישבות ההודעות שנמסרו מפי סנקר עם נתונים אובייקטיביים מזירות האירוע בכל אחד משני האישומים. 29. אפתח בגרסה שנמסרה בקשר לרציחתה של שקד שלחוב. סנקר מסר, כי לביצוע העבירה השתמשו המשיבים ברכב שכור שצבעו ירוק (עמ' 24 ל-ת/143ב). ברם, מספר עדים שצפו בזירת האירוע מיד לאחר הישמע היריות לא הבחינו ברכב בצבע כזה. אחד מהם – העד מרקוס לוטטי – הבחין ברכב שצבעו כהה (עמ' 96 לפרוטוקול), והעדה השניה – דיאנה מלניצ'קוב – ציינה כי צבעו של הרכב היה אפור (שם, בעמ' 49). שני עדים נוספים – הנערים יונתן ספרן וגיא חדרו – ציינו כי צבעו של הרכב שפתח במנוסה היה שחור (נ/13 ו-נ/14). אמנם, קיימת האפשרות שהעדים טעו – הרי כולם התגוררו בבניינים הסמוכים לזירת האירוע ועם הישמע קולות ירי יצאו למרפסת/חלון ביתם, ומנקודה מרוחקת זו צפו על המתרחש בכביש. כן קיימת האפשרות שהעדים לא תיארו את הרכב היורה אלא את אחד הרכבים האחרים שנסעו אותה עת בכביש, שהלא כולם ציינו כי צפו בזירה רק לאחר הישמע קולות הירי (מעדותו של עד ראיה אחר – יורם סלע – אכן עלה כי בזירת האירוע שהו אותה עת רכבים נוספים, ראו עמ' 63 לפרוטוקול). העובדה כי העדים תיארו את הרכב בצבעים שונים – 'כהה', 'שחור' ו'אפור' – אף ממחישה את הקושי בקליטת פרטים ויזואליים מזירת העבירה כאשר המדובר בעד שנקלע באקראי לסיטואציה מבהילה ומלחיצה, ובמיוחד כאשר מדובר ברכב שנמלט מהמקום שניות ספורות לאחר שהעדים הבחינו בו. ראיה לכך שהעדים – לפחות חלקם – טעו בתארם את הרכב היורה, היא שחלקם מסרו כי הוא פתח במנוסה לכיוון מרכז העיר אשקלון (דברי גיא חדרו ב-נ/13), ואחרים ציינו כי נמלט לכיוון היציאה מן העיר דווקא (דברי דיאנה מלצ'ניקוב בעמ' 49 לפרוטוקול). יש לזכור גם, כי האירוע התרחש בשעת לילה ולא באור יום, וגם דבר זה מגדיל את ההסתברות לטעות בתיאור צבעו של הרכב. כך או אחרת, גרסתם של העדים, אף שאינה משמיטה את הקרקע מתחת להודעתו של סנקר, ודאי שאינה תומכת בה. 30. פרט נוסף שעלה מהודעותיו של סנקר הוא סוג הנשק ששימש לביצוע הירי, דהיינו – גליל או גלילון. בהקשר זה אציין, כי בזכרון דברים שנרשם מפי החוקר יוסי מגר, נרשם כי סנקר ציין בפניו נשק מסוג גלילון (שם, בעמ' 387 לפרוטוקול), ואילו זמן קצר לאחר מכן – בזכרון דברים שנרשם מפי החוקר שמעון אלימלך – נכתב כי סנקר הזכיר בפניו נשק מסוג גליל או גלילון (עמ' 4 לת/151; וראו גם בעמ' 2 ו-4 ל-ת/146ב). היוצא מכך הוא שסנקר נקב בשני סוגי נשקים. אציין כבר עתה, כי מעדותו של מומחה מעבדת הנשק של המחלקה לזיהוי פלילי במשטרת ישראל, עלה שהנשקים 'גליל' ו'גלילון' שייכים לאותה משפחה במובן זה שלשניהם מנגנון זהה, קליבר זהה, שניהם משאירים את 'אותם הסימנים', והם נבדלים זה מזה באורכו של הנשק, כאשר אורכו של הגלילון הוא כמחציתו של הגליל (עמ' 185 לפרוטוקול). ובאשר לממצאים הבליסטיים שהתקבלו מבדיקת הראיות מזירת האירוע. בחינה זו העלתה כי תשעת התרמילים שנאספו בזירת הירי "נורו מכלי נשק אחד, ככל הנראה רוס"ר גליל או מכלי נשק אחר המטביע סימנים סוגיים דומים" (ת/90). היה זה אך טבעי שהדרך בה בחר המומחה לחתום את חוות דעתו, במילים "או מכלי נשק אחר המטביע סימנים דומים", תעורר תהיות. עובדה היא כי אף הסנגורים המלומדים הפנו למומחה שאלות רבות בסוגיה זו במהלך עדותו (עמ' 188-177 לפרוטוקול). אשר על כן, אינני מוצא טעם לפגם בכך שבעקבות ניסוחה של חוות הדעת פנו החוקרים אל המומחה וביקשו כי יבהיר את שהתכוון אליו. אין לראות בכך את מה שבא כוחו של גנון טען בפנינו – יצירת לחץ על המומחה במטרה שיתאים את דבריו לגרסתו של סנקר. ממילא, המומחה ציין כי פניותיהם של החוקרים אליו בבקשה שיבהיר את האמור בחוות הדעת, לא הובילה אותו לשנות מעמדתו (ראו התבטאותו בעמ' 184 לפרוטוקול). ואכן, במזכר שכתב המומחה בתגובה לפנייתם של החוקרים, הוא הבהיר כי כאשר ניסח את חוות דעתו ביקש "לכסות אפשרויות של כלי נשק אחרים, מקוריים, העתקים או מאולתרים שלא הובאו לבדיקתו ולידיעתו והמטביעים סימנים סוגיים דומים" (ת/92). המומחה הדגיש עוד, כי זוהי דרך הניסוח הרגילה בה הוא משתמש בחוות דעת הנכתבות על-ידו (עמ' 184 לפרוטוקול). ולראיה – גם בחוות הדעת שהמומחה ערך בנוגע לאישום הראשון – הנשק ממנו בוצע הירי במעלית ביתו של דומרני – כלולה התבטאות מאותו סוג (ראו ת/89). כך או כך, המומחה טרח לציין, כי למיטב ידיעתו וניסיונו "לא קיים אקדח חצי אוטומטי שישאיר סימנים סוגים (משפחתיים) הדומים לאלה של רוס"ר גליל" (שם), ועל דברים באותה רוח חזר גם בחוות דעת משלימה שערך (ת/91). לכך יש להוסיף, כי במהלך עדותו בפני בית-המשפט הציגו הסנגורים בפני המומחה שמות של נשקים מסוגים שונים, והוא שלל את האפשרות כי הירי בוצע באמצעותם. לדבריו, נשק מסוג 'מגל' אמנם משאיר את 'אותם הסימנים המשפחתיים' כמו אלה של הגליל, אולם למיטב ידיעתו והכרתו קוטר הקליע בנשק זה רחב יותר מאלה שתרמיליהם נבדקו על ידו (עמ' 186 לפרוטוקול). היוצא מכך הוא כי קיימת סבירות גבוהה כי לביצוע הירי נעשה שימוש בנשק עליו הצביע סנקר בהודעותיו. ממצא זה מחזק את מהימנות הגרסה שמסר במהלך החקירה. 31. עוד טען סנקר, כי המשיבים סיפרו לו שחלונות הרכב אליו ירו היו כהים, ומסיבה זו לא יכלו להבחין בכך שדומרני אינו נמצא בתוכו. ואכן, בפני בית-המשפט הוצגו ראיות לכך שחלונות הרכב בו ישבה המנוחה שקד שלחוב היו כהים (ראו את עדותה של דנית שמש בעמ' 41 לפרוטוקול, ועדותו של השוטר בועז קלימי, שם, בעמ' 54). 32. כזכור, תאר סנקר בהודעותיו אקט שנועד לבצע וידוא הריגה מיד לאחר הירי לעבר הרכב בו נסעה שקד שלחוב, ושבמהלכו גילו המשיבים כי ירו בנערות חפות מפשע. בסוגיה זו ניטשה מחלוקת בין הצדדים, שכן המשיבים טענו כי הראיות מצביעות על כך שלא התקיים אקט כזה, ואילו המערערת טענה את ההיפך. המשיבים מבססים את טענתם על עדויותיהם של חמישה אנשים שנכחו בזירת האירוע בזמן אמת והם: יושבי הרכב – יניב רווח ודנית שמש וכן שלושה עדי ראייה שאת שמותיהם כבר הזכרתי – יורם סלע, מרקוס לוטטי ודיאנה מלניצ'קוב. העדים נשאלו על כך, ואף אחד מהם לא הבחין בתרחיש של ירידה מהרכב היורה לצורך וידוא הריגה. למרות זאת, אינני סבור כי עדויות אלה מובילות למסקנה כי התרחיש עליו הצביע סנקר לא התרחש במציאות. רוצה לומר: המשקל שניתן לייחס לדברי העדים הוא מוגבל ממילא ולמעשה סבירה בעיני האפשרות כי מטעמים אותם אפרט מיד לא הבחינו העדים בכל מה שהתרחש בזירת האירוע מיד לאחר הישמע היריות. אבהיר את דבריי. העדה דיאנה מלניצ'קוב – שעל המקום המרוחק ממנו צפתה על הזירה כבר עמדתי לעיל – ציינה בחקירתה הנגדית כך: "לאחר ששמעתי את היריות, חלפו מספר שניות ורק אז יצאתי למרפסת ... כשיצאתי למרפסת לקח לי עוד מספר שניות כדי להתמקם ולחפש את מקום האירוע" (עמ' 51 לפרוטוקול). והרי השניות הללו הן פרק זמן קריטי שעל פי החשד הספיקו במהלכו המשיבים להציץ אל תוך הרכב אליו ירו. הוא הדין בעדותו של מרקוס לוטטי. עד זה ציין כי נמנם שעה ששמע יריות, תחילה לא התייחס לקולות הירי, ורק לאחר ששמע צרור נוסף יצא אל המרפסת. הוא לא ראה מאיזה רכב נורו היריות, ולמעשה הדגיש כי כלל "לא ראה פרטים מדוייקים" (שם, בעמ' 97). לשאלה אם ראה אנשים היורדים מהרכב היורה וניגשים לרכב הנורה ענה כך: "לא ראיתי אנשים שתופסים נשק ולא ראיתי אנשים בכלל" (שם). העד יורם סלע נהג את רכבו וכאשר הגיע לאחד הרמזורים ביצע בלימה ואז שמע את היריות, שנורו לעבר הרכב שעצר ממש מאחוריו. לדבריו, אחד הקליעים שנורו אף פגעו ברכבו. יורם סלע אמנם ציין כי "לא ראיתי אנשים שיורדים מרכב וניגשים לרכב שני ועושים וידוא הריגה או משהו כזה, לא היה דבר כזה" (שם, בעמ' 64). אולם, דבר זה אינו מעורר פליאה, שכן יורם סלע העיד, כי היריות נורו מאחוריו, כי באותם רגעים הוא שוחח עם מכר בטלפון הנייד, הוא כלל לא ראה מהיכן נורו היריות ואף לא הבחין כלל ברכב שנמלט מהמקום. יתרה מכך, מדבריו עלה, כי מיד לאחר הישמע היריות הוא התקשר למשטרת ישראל ולמד"א, וסביר להניח כי התמקד בפעולות אלה ולא במה שהתרחש בשניות הללו בזירת האירוע. אציין עוד כי מתשובתו של העד בחקירתו הנגדית – "לא ראיתי אנשים שיורדים מרכב... ועושים וידוא הריגה" – עולה החשש כי השאלה שהוצגה נוסחה באופן שיש בו כדי להטעות, שהרי בפועל – כך לפי גרסתו של סנקר – לא נעשה אקט של וידוא הריגה ממש. על-פי הנטען, המשיבים אמנם ביקשו לבצע וידוא הריגה, אולם משהבינו כי טעו בזיהוי חזרו לרכבם ונמלטו מהמקום. אין זה פלא אפוא שהעד הדגיש בביטחון כי לא נעשה שום אקט של וידוא הריגה. נותרו אפוא עדויותיהם של יושבי הרכב שנורה. האחת היא גרסתו של יניב רווח, גרסה אשר נדמה לי כי לא יהיה נכון להיבנות ממנה. לכל אורך הדרך לא שש עד זה לשתף את גורמי החקירה בידוע לו, וזאת בלשון המעטה. תחילה הוא סירב לספר לחוקרים מיהם בעליו של הרכב בו נהג, וגם במהלך עדותו טען כי אינו זוכר מי מסר לידיו את הרכב ומתי. עוד טען בחקירה, כי אינו נתון בסכסוך עם איש, כי אינו יודע מאיזה כיוון נורו לעברו יריות, ונוכח תשובות לקוניות ומתחמקות שהשיב הוא אף הוכרז כעד עויין ("לשאלה מה קרה אני משיב קרה מה שקרה", עמ' 117 לפרוטוקול). במיוחד מעוררת תמיהה העובדה שאף שעד זה טען בנחרצות כי אינו יודע מי ירה לעברו, וכי כלל אינו מכיר את המשיבים (שם, בעמ' 113), הוא לא היסס להגדירם כחפים מפשע (שם, בעמ' 120). ובאשר לדנית שמש. אמת, עדה זו, שאין לי סיבה לפקפק במהימנותה, ציינה כי "לא היה מצב שמכונית עצרה לידנו ואנשים הסתכלו פנימה" (שם, בעמ' 42), אולם התברר, כי נוכח פציעתה היא נשכבה על המושב האחורי, ולא הצליחה להתרומם (שם, בעמ' 40). היא אף נותרה בתוך הרכב עד להגעתם של כוחות מד"א, שחילצו אותה וסיפרו כי היתה שרויה בהיסטריה (שם, בעמ' 59 ו-61). בנסיבות אלו, לא ניתן לשלול את האפשרות כי דנית שמש לא עמדה על ההתרחשות שאירעה סביב הרכב במלואה. 33. לצד כל אלה עלה בידי המערערת להציג ראיה שלכאורה מתיישבת עם התיזה של ירידה מהרכב לצורך וידוא הריגה. כוונתי היא לתמליל אחת מהאזנות הסתר שהוצגו כראיה במשפט, ושעוד אעסוק בו ובטענות הקבילות שנטענו לגביו בהרחבה בהמשך. אולם אציין כבר עתה, כי המחלוקת העיקרית שהתעוררה סביב אותו תמליל היתה באשר לזהות הדוברים בשיחה שנערכה בשעה הרלוונטית לרצח. אין חולק, כי במהלך אותה שיחה – יהיו הצדדים לה אשר יהיו – נקלטו חילופי הדברים הבאים (ת/129 – תמליל האזנת סתר מספר 14272, בעמ' 2): גבר 1: מה איתך, אתה לא צריך להתבאס... גבר 2: עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי.... אין לי עצבים.... [תחילת משפט לא ברור] תפקיד שלי אתה גם בא להגיד לי מה לעשות... סע, זה... שתוק, תן לי לעשות מה אני יודע... [מילה לא ברורה] עזוב אותי בשקט... יורד לוודא מי בפנים מאחורה מה... [המשך לא ברור]. מכיוון שהדברים מובאים כאן בכתב, אוסיף ואציין כי האזנתי לשיחה ולא יכולתי שלא להתרשם מן הטון שבו נאמרו הדברים, בצעקות ומתוך סערת רגשות, תוך ששני הדוברים קוטעים זה את דבריו של זה. והרי אין צורך להסביר כי התבטאות חשודה זו, הנאמרת בטון כזה, מתיישבת גם מתיישבת עם האמור מפי סנקר. ולמען הסר ספק – שיחה זו נערכה בשעה 22:55, בסמיכות רבה למועד בו בוצע הירי (על-פי הראיות, באותה דקה בדיוק התקבל במשטרה הדיווח הראשון על הירי, ראו בעמ' 21 לפרוטוקול). דבריו של עד ההגנה יונתן ספרן (אשר כזכור, שהה אותה עת בבית סמוך) – אשר ציין כי מיד לאחר הישמע יריות נשמע קול טריקת דלת (נ/14) – אף היא מתיישבת עם תיזה של ירידה מהרכב לצורך וידוא הריגה ואז כניסה חפוזה לתוכו והימלטות, אף שבהקשר זה ייתכנו גם אופציות אחרות. סיכום ביניים: קיימות ראיות שהן חיצוניות לעדותו של סנקר, ומתיישבות עם הפרטים שנמסרו על-ידו בקשר לפרשת הרצח, והן: סוג הנשק בו בוצע הירי; הטענה לגבי ירידתם של מבצעי העבירה מרכבם לצורך ביצוע וידוא הריגה; וכן צבעם הכהה של חלונות הרכב שאליו כוון הירי. 34. באי כוחם של המשיבים החרו החזיקו אחרי קביעתו של בית-המשפט המחוזי, באשר לעובדה כי גרסתו של סנקר התיישבה עם ראיות מזירת האירוע. לגישת בית-המשפט קמא: "עצם הידיעה אינו מלמד על המקור לידיעה. רוצה לומר, סנקר בעצמו סיפר, כי שמע על פרטי הרצח מגורמים שונים פרט ל[משיבים]. אין לשלול את האפשרות ואף סביר להניח בנסיבות המקרה כי מספר מסוים של עבריינים באשקלון ידעו על הנשק [ששימש לביצוע העבירה]" (עמ' 731-730 להכרעת-הדין) [ההדגשה הוספה]. להשקפת המשיבים, קביעה זו יפה גם באשר לפרטים הנוספים שתאר סנקר - צבע חלונות הרכב ואקט וידוא ההריגה – שיתכן שגם עליהם שמע סנקר מגורמים שאינם המשיבים דווקא. נכון הוא כי קיימת אפשרות שסנקר למד את התרחיש אותו תיאר מגורמים שלישיים. אם אפשרות זו נכונה, התוצאה היא כי גרסתו של סנקר אינה קבילה בהיותה עדות מפי השמועה. אולם טענתו של סנקר היא כי המשיבים עצמם היו אלה שהודו בפניו בביצוע העבירה, הם ולא אחרים. הוא לא הכחיש כי שמע על הפרשה גם מגורמים אחרים, אך היה עקבי בטענתו כי גם המשיבים הודו בפניו במעורבותם בפרשה. נכון הוא כי הפרטים שסנקר תיאר בהודעותיו אינם קושרים את המשיבים דווקא לביצוע העבירה. אולם העובדה כי בהודעותיו היו שזורים פרטים שאומתו בנתונים אובייקטיבים מזירת העבירה, אך מחזקת את המשקל שניתן לייחס לדבריו, ובין היתר לכך שמקור ידיעותיו של סנקר הוא במשיבים עצמם, כפי שנטען על-ידו. אמת, לא ניתן לשלול אפריורית את האפשרות כי סנקר למד פרטים בקשר לביצוע העבירה מגורמים זרים. אך המענה לחשש זה ימצא בבחינתן של הראיות הנוספות שהוגשו על-ידי המערערת, ובייחוד בשאלה אם יש בהן כדי לקשור את המשיבים – הם ולא אחרים – לביצוע העבירה. בבחינתן של ראיות כאלה אעסוק בהמשך, אולם בשלב הנוכחי אדגיש, כי אישוש הודעותיו של סנקר עם נתונים מזירת האירוע, מעניקה לגרסתו נופך נוסף של מהימנות. אדגיש גם את זאת: במסגרת הערעור שבו הסנגורים על האפשרות כי סנקר למד את הידוע לו אודות פרשת הרצח משמועות שהתפשטו בעיר אשקלון לאחר האירוע ולא מהמשיבים. בהקשר זה אציין, כי במהלך המשפט התברר כי לפחות בעיתון אחד – המקומון מעריב "זמן הדרום" – נכתב כי לביצוע העבירה השתמשו המבצעים בנשק מסוג M16, דהיינו נשק מסוג אחר מזה שסנקר תיאר בהודעותיו (עמ' 172 לפרוטוקול). אמנם, המשטרה לא ערכה בדיקה יסודית של הפרסומים בכל כלי התקשורת, וגם ההגנה נמנעה מלעשות כן. אולם העובדה כי בעיתון אחד לפחות – ולא סתם עיתון אלא המקומון המופץ באשקלון – התפרסם פרט מוטעה, ממחישה כי לא ניתן לקבל את הטענה כי המידע שמסר סנקר בהודעותיו היה נפוץ באשקלון עד שהפך נחלת הכלל. 35. ומה באשר לאישום הנוסף – שעניינו הירי במעלית ביתו של דומרני? האם גרסתו המאוחרת של סנקר בנוגע לאישום זה, זו שמערבת גם את המשיבים בביצוע העבירה, מתיישבת עם ראיות שנאספו בזירת האירוע? הראיות הרלוונטיות בהקשר זה הן עדויותיהן של שתיים מדרות הבניין ששהו במקום בתכוף לפני ואחרי האירוע, וכן עדותו של שי בן אמו אשר נפגע כתוצאה מהירי. מהעדויות הללו הצטיירה דמותו של יורה בודד. העדה גילה חורי המתגוררת בבניין שבו אירע הירי, ירדה במעלית הבניין דקות ספורות לפני האירוע. בהגיעה לקומה הראשונה נפתחו דלתות המעלית והיא הבחינה באדם לבוש בגדי עבודה, אשר הציץ אל תוך המעלית ושאל אותה אם המעלית עולה. לאחר שהשיבה בשלילה נסגרו דלתות המעלית, העדה המשיכה בדרכה אל קומת הכניסה ומייד לאחר מכן יצאה מהבניין. כאשר שבה לביתה – כעבור 10 דקות לערך – הבחינה באמבולנס ובניידת משטרה שכבר היו במקום. בחקירתה הנגדית נשאלה העדה אם יתכן שלצידו של האדם אותו פגשה עמד אדם נוסף, ולכך השיבה כי מהזווית שבו עמדה בתוך המעלית ניתן היה להבחין אך ורק באדם שעומד מול דלתות המעלית ממש ("מאיפה שאני הייתי לא יכולתי לראות אם היה מישהו אחר. אם היה מישהו אחר, נוסף ממש ממול, וודאי שיכולתי לראות אבל לא מהצדדים" – עמ' 651 לפרוטוקול). הדיירת הנוספת שהעידה באותו עניין היא ליאורה גבסו. היא סיפרה כי שהתה בביתה כאשר לפתע שמעה רעש חזק וקול צעקה מכיוון חדר המדרגות. למשמע הרעש הציצה העדה אל חדר המדרגות דרך העינית הקבועה בדלת הכניסה לביתה, וראתה אדם הלבוש בגדי עבודה שיוצא במהירות מחדר המדרגות. העדה סיפרה כי נבהלה, ביקשה לסגור את חלון המטבח בביתה וכשהתקרבה לחלון ראתה גבר שהלך לכיוון החנייה. היא ציינה כי האדם שתיארה הלך לבדו (עמ' 656 לפרוטוקול). העדה לא נשאלה אם יתכן שהגבר שנראה דרך העינית, כשהוא יוצא מחדר המדרגות, לא היה אותו אדם אשר נצפה כמה שניות לאחר מכן בחניית הבניין. היא אף לא נשאלה אם יתכן שלצד הדמות בה הבחינה עמד אדם נוסף אותו לא ראתה מסיבה כלשהי. העד האחרון באותו עניין הוא שי בן אמו. הוא סיפר, כי בפתח המעלית הבחין בדמותו של אדם רעול פנים אשר ירה לעברו מספר יריות. הוא הבהיר באופן נחרץ, כי הבחין ביורה בודד: "לא ראיתי בשום פנים ואופן אדם אחר חוץ מהיורה. גם לא ראיתי צל מאחורי אותו אדם ולא שמעתי מנוסה של מישהו. ראיתי רק בן אדם אחד מולי. את זה אני אומר בוודאות שראיתי רק אדם אחד" (עמ' 72 לפרוטוקול). ומה באשר לאפשרות כי העד לא הבחין באדם שניצב לצידו של היורה אותו תיאר? בהקשר זה יש לציין את הצהרתו של העד, כי לאחר הירי הראשוני לעברו "נשכבתי על הרצפה במעלית, לא ראיתי כלום" (שם). וכאן המקום להזכיר את דבריה של העדה גילה חורי אשר ציינה, כאמור, כי זווית הראיה שהיתה לה כאשר עמדה בתוך המעלית – דהיינו באותו מקום בו ניצב שי בן אמו – אפשרה לראות רק את מי שעמד מול המעלית ממש. לדברים אלה חשיבות שכן סנקר עצמו הצהיר בחקירתו כי כאשר נפתחו דלתות המעלית שי בן אמו ראה אותו – את סנקר – אולם לא הבחין בגנון אשר עמד לצידו: "[גנון] עמד לידי כשנפתחה המעלית התגלה לפנינו הבחור הזה שי בן אמו שדומה לשלום דומראני ואז הוא שאל אותי הוא הסתכל וקלט שמשהו לא בסדר אז שאל אותי מי אתה מה אתה רוצה הוא בזמן הזה לא ראה את [גנון] אני הבנתי שנחשפתי יריתי לו לכיוון הגוף התחתון [גנון] הצטרף אלי ירה כדור אחד ונתקע לו הנשק" (עמ' 2 לת/144ב). כמובן שדברים אלה נאמרו על-ידי סנקר שעה שלא ידע מה תהא גרסתו של שי בן אמו. מדבריו של סנקר אף עלה כי הוא היה זה שירה ראשון לעבר שי בן אמו, וגנון הצטרף אליו כאשר ירה כדור בודד. והרי שי בן אמו העיד כי לאחר הירי הראשוני לעברו הוא נשכב פצוע על רצפת המעלית ולא ראה יותר דבר. כך או אחרת, שלושה אנשים שהבחינו בדמותו של היורה תיארו אותו כמי שפעל בגפו. אף שניתן להלום אפשרות כי מסיבות שונות העדים לא הבחינו ביורה נוסף ששהה במקום – המסקנה היא כי בנקודה זו לא הצליחה המשיבה להציג ראיות המתיישבות עם הגרסה המאוחרת שנמסרה מפי סנקר. קיימת כמובן גם אפשרות שהיורה אכן פעל לבדו, וכי זו הייתה הסיבה לגרסתם של העדים. אפשרות זו אכן גורעת במידה מסוימת מהמשקל שניתן לייחס לגרסתו המאוחרת של סנקר בקשר לאישום זה. אמרתי "גורעת במידה מסוימת" ולא מעבר לכך, מהטעם שגרסתו של סנקר בסוגיה זו זוכה לתמיכה מכיוון אחר: עובדה היא כי שי בן אמו נורה משני כלי נשק שונים (ראו את חוות דעתו של מומחה הנשק בת/89 וכן עדותו בעמ' 179 לפרוטוקול). סנקר אכן טען כי הירי בשי בן אמו התבצע משני נשקים: תחילה, כאשר טען כי ביצע את הירי בעצמו, טען כי הוא עצמו עשה שימוש בשני נשקים (עמ' 11 ל-ת/148ב) ובהמשך, כאשר הפליל את המשיבים, טען כי ירה מנשק אחד וגנון מהנשק השני. סנקר טען עוד, כי הגיע לבניין עם תיק שלתוכו הוכנס האקדח. כאשר דלתות המעלית נפתחו הוא אחז ביד אחת בתיק ואת היד השנייה הכניס לתוך התיק ואחז בנשק (עמ' 2 ל-ת/144ב). דבר זה אומת בעדותו של שי בן אמו, אשר טען כי הדמות שירתה בו אחזה בידה האחת תיק (עמ' 72 לפרוטוקול). אולם, נתון זה – בדבר נשיאתו של תיק על-ידי היורה – אינה מתיישבת עם האפשרות לשאת שני נשקים, האחד בכל יד. האפשרות האחרת – כי ביד האחת החזיק היורה תיק ובשנייה החליף בין שני נשקים – לא רק שנראית פחות סבירה, אלא שהדבר היה מחייב הפוגה בירי לשם החלפה בין הנשקים, ואילו שי בן אמו טען כי הירי לעברו היה רצוף (שם). אין זאת אלא, שלצד עדויותיהם של עדי ראיה אשר הצביעו על דמותו של אדם בודד שביצע את הירי, קיימות גם ראיות המצביעות על אפשרות יותר מסבירה כי ירי זה בוצע על-ידי יותר מאדם אחד. לסיכום האמור עד פה – בית-המשפט המחוזי הרחיק לכת בקבעו כי גרסתו של סנקר היא כה בעייתית עד שאין לה ייחס לה כל משקל. להשקפתי, מדובר בהודעות שחרף קשיים שקיימים בהן, וחרף ההתפתחויות שחלו בהן לאורך החקירה, יכולות להתיישב עם ראיות שנאספו בזירות האירוע, במיוחד אלה הנוגעות לאישום שעניינו רציחתה של שקד שלחוב. אולם גרסתו של סנקר אינה יכולה לשמש ראיה בלעדית להרשעה. ולא רק נוכח העובדה שלא ניתן לייחס לגרסתו את מלוא המשקל, אלא גם נוכח מעמדו המיוחד של סנקר, מעמד הדורש לתמוך את גרסתו בתוספות ראייתיות שעליהן אעמוד עתה. מעמד עדותו של סנקר 36. כידוע, הכלל הוא כי אין מניעה לבסס הרשעה בפלילים על ראיה אחת ויחידה, אם בית-המשפט סבור כי היא מוכיחה את אשמתו של הנאשם ברמה הנדרשת בפלילים. לצד כלל זה קבע הדין מקרים מיוחדים בהם לא ניתן להסתפק בראיה בודדת להוכחת האשמה, ונדרשות ראיות נוספות לתמיכה בראיה העיקרית. בעניינו של סנקר מצטלבות יחדיו כמה הוראות כאלה. הראשונה שבהן היא הוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, הקובעת כי עדותו המפלילה של שותף לדבר עבירה טעונה ראיה מחזקת. כזכור, נוכח מעורבותו במעשה הירי במעלית ביתו של דומרני מעמדו של סנקר הוא כשל שותף. הוראה נוספת הרלוונטית לעניינו של סנקר היא זו שבסעיף 10א לפקודת הראיות ושמכוחה הוגשו לבית-המשפט תמלילי חקירתו של סנקר לאחר שבמהלך המשפט עלה לדוכן העדים אך סירב למסור עדות על-פה. סעיף 10א(ד) לפקודת הראיות קובע כי אמרות מן הסוג הזה טעונות אף הן ראיה מחזקת לשם הרשעה. בהתייחסו לתוספות הראייתיות הנדרשות לשם הרשעת המשיבים על בסיס אמרותיו של סנקר, הפנה בית-המשפט המחוזי גם להוראת סעיף 54א(א) לפקודת הראיות, הקובעת כי עדותו של עד מדינה טעונה סיוע. אמנם, בפועל סנקר לא שימש עד מדינה בפרשה שלפנינו, ובית-המשפט עמד על כך כי התביעה אינה נדרשת להציג תוספת ראייתית מוגברת שכזו, אולם לגישתו יש לייחס משמעות לשאיפתו של סנקר לשמש עד מדינה. נקבע כי שאיפה זו 'הכתימה' את גרסתו של סנקר, ובנסיבות אלה יש להוסיף להודעותיו המפלילות תוספת ראייתית חזקה מזו הנדרשת בעניינו של שותף רגיל. בקובעו כן הסתמך בית-המשפט על דברים שיצאו מפתחו של בית-משפט זה בע"פ 4998/95 מדינת ישראל נ' גומז-קרדוסו, פ"ד נא(3) 769 (1997); ובע"פ 7450/01 אבו-ליטאף נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.7.07). השאלה אם נכון וראוי לעשות שימוש בקטגוריה של 'עד מדינה לשאיפתו' כפי שעשתה הערכה הדיונית בעניינו של סנקר, היא שאלה נכבדה אותה אשאיר בצריך עיון. אבקש לציין רק, כי האנלוגיה שעשה בית-המשפט המחוזי מן האמור בפסקי-הדין בעניין גומז-קרדוסו ו-אבו-ליטאף לענייננו אנו אינה כה ברורה לי. באותם מקרים דובר על מקרה בו לא נכרת עם העד הסכם עד מדינה, אולם מסיבות שונות הנעוצות בליבו פנימה הוא סבור מבחינה סובייקטיבית כי מסירת עדות מפלילה תזכה אותו בהטבה כזו או אחרת. זהו לא המצב במקרה שלפנינו, בו כפי שכבר עמדתי על כך, בעת שמסר את עדותו המפלילה ידע סנקר היטב כי לא צפויה לו כל הטבה. החוקרים הדגישו בפניו שוב ושוב כי אינם מנהלים עימו מגעים, התבטאויותיו בחקירה מעידות כי הבין זאת, והדבר לא הניעו שלא לשתף פעולה, שכן הוא פעל ממניעים אחרים – בין אם הרצון לכפר על מעשיו ולחזור בתשובה, ובין נוכח אכזבתו מהתנהלות המשיבים בעימותים. אמת, סנקר שאף להפוך עד מדינה. שאיפה זו היתה חזקה במיוחד בשלביה הראשוניים של החקירה (עוד לפני שהפליל את המשיבים), ואינני שולל את האפשרות כי גם בשלב מאוחר יותר – לאחר שכבר הבין כי הדבר לא ייצא אל הפועל – עדיין קיננה בליבו פנימה שאיפה תיאורטית כזו. אולם מחומר הראיות עולה בבירור כי שאיפה זו לא הביאה את סנקר לטעות במצב הדברים האובייקטיבי. כך או כך, לא אביע כאן את עמדתי בסוגיה זו בה עסק בית-המשפט קמא באריכות, שכן בנסיבות המקרה שלפנינו סבורני כי יהא נכון וראוי לדרוש להוסיף לגרסתו של סנקר תוספת ראייתית חזקה ומשמעותית מן הסוג עליו עמד בית-המשפט המחוזי, היינו, של סיוע. אמנם, הוראת החוק היא כי בעניינו של שותף כסנקר – שאינו עד מדינה – מותר להסתפק בתוספת של ראיה מחזקת. ובמקרה של דרישות ראייתיות מצטברות – כמו במקרה שלפנינו – נשמעה בפסיקה הדרישה ל'חיזוק מוגבר', כלומר "חיזוק בעל משקל רציני ומיוחד" (ע"פ 442/85 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 748, 754 (1986)). אולם דרישות פורמאליות אלה הן "בגדר דרישת מינימום, המשקפת את הסף התחתון הדרוש להרשעה כאשר המשקל הפנימי של העדות המפלילה הוא מלא. כאשר משקלה הפנימי של [האמרה] אינו מלא, רשאי בית-המשפט לדרוש תוספת ראייתית משמעותית יותר" (ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, בפסקה 28 (לא פורסם, 11.4.07) [ההוספה אינה במקור]; וראו גם את ע"פ 361/90 קמהוז נ' מדינת ישראל, בפסקה 3 (לא פורסם, 21.5.91); ע"פ 231/92 אבו-סאלח נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (לא פורסם, 3.6.93)). דרישה לתוספת ראייתית מסוג סיוע נועדה ליתן מענה לקשיים המתעוררים נוכח הודעותיו של סנקר, ולהתנהלותו לכל אורך ההליכים. בטרם אעבור לבחון אם בעניינם של המשיבים הצליחה המערערת להציג ראיה מסייעת, אזכיר כי טיבה של ראיה כזו הוא שעליה להיות עצמאית ונפרדת מאמרותיו של סנקר; עליה להתיישב עם גרסתו ולתמוך בה בנקודה מרכזית ומהותית; ולבסוף – עליה לקשור את המשיבים עצמם לביצוע העבירה (ע"פ 2949/99 כהן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 636, 645 (2001); ע"פ 4649/01 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 616, 622 (2002); ע"פ 1538/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(3) 590, (2003)). בכך נבדלת הראיה המסייעת מן הראייה המחזקת, שעיינה אך באימותה של הראיה העיקרית, והיא אינה נדרשת לקשור את הנאשם למעשה המיוחס לו. מחקרי התקשורת 37. כפי שכבר הזכרתי, בנושא זו הוגשו כראיה תמלילי האזנות סתר ואיכונים של מכשיר טלפון נייד. החשד האופף ראיות אלה מתעורר הן נוכח תוכן השיחות שתמליליהן הוצגו והן נוכח מיקום הדוברים בשעת הרצח ומיד לאחריו. המחלוקת שניטשה סביב נתוני מחקר התקשורת עסקה בזהות הדוברים במכשיר הטלפון הרלוונטי – אם היו אלה המשיבים אם לאו. בטרם אפנה לדון במחלוקת זו, אתייחס לטענותיהם של המשיבים בקשר לקבילות תמלילי האזנות הסתר. קבילות תמלילי האזנות הסתר 38. הטענה הראשונה עוסקת באופן ניסוחו של הצו שהתיר את ביצוע ההאזנות בתקופה הרלוונטית, כאשר השופט שחתם עליו הסתפק בהיתר רחב וכללי של האזנה "לשיחותיו של יגאל ז'אנו ואחרים המעורבים עמו או המשוחחים אתו" (ת/127). בדין דחה בית-המשפט המחוזי טענה זו, וזאת מן הטעם הפרקטי שפעמים רבות האזנות סתר מתבצעות שעה שהחקירה נמצאת עוד בחיתוליה, ובשלב כזה לא כל המידע מצוי ברשות המשטרה, ועל כן גם לא ניתן לנקוב בשמות פרטניים של כל הצדדים לשיחה שההאזנה לה מתבקשת. אדרבה, לעיתים ההאזנה מתבקשת למטרה של גילוי חשודים שהמשטרה מתקשה לאתר, ומטבע הדברים שבנסיבות אלו לא ניתן להגביל את היתר ההאזנה רק לצדדים ששמם צוין במפורש על גבי טופס הבקשה המוגש לבית-המשפט. מסיבה זו אף נקבע בסעיף 6(ד) לחוק האזנות סתר, כי בהיתר ההאזנה "יתוארו זהות האדם אשר האזנה לשיחותיו הותרה, או זהות הקו או המיתקן המשמשים או המיועדים לשמש לקליטה, להעברה או לשידור של בזק, ואשר האזנה אליהם הותרה ומקום השיחות או סוגן, הכל אם הם ידועים מראש". על יסוד הוראה זו אף הפסיקה הכירה בכך ש"יכול שתתבקש האזנה כאשר זהות האדם או מקום השיחה או סוגה אינם ידועים מראש. בנסיבות כאלה, יש להביא תיאור אחר של היעד של ההאזנה, הכול בהתאם למידע המצוי אותה שעה בידי המבקש ואשר מניע אותו לבקש היתר להאזנה" (ע"פ 2286/91 אילוז נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(4) 289, 295 (1991) (להלן: "עניין אילוז")). מאותם טעמים אף הוכרה בפסיקה האפשרות להתיר האזנה לשיחות המתבצעות ממספר טלפון מסוים מבלי לציין כלל את זהותם של הצדדים לשיחה (ע"פ 4087/97 אסולין יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 849 859 (1999)). על כן, אין כל פסול בדרך בה נוסח היתר ההאזנה בענייננו. 39. טענה נוספת הנוגעת לקבילות ההאזנות, התייחסה לשיחת רקע שנשמעה במסגרת אחת מהאזנות הסתר, אשר התבצעה ממש לאחר ביצוע הרצח. במסגרת אותה שיחה התקשר יגאל ג'אנו למספר טלפון נייד במטרה לדבר עם אחיו, דהינו משיב 1. הגבר שענה לטלפון לא הזדהה בשמו, אולם אין ספק כי היה זה אדם שהכירו היטב: גבר: האלו? יגאל: מה העניינים אחי? גבר: בסדר... יגאל: מה איתך? גבר: הכל בסדר... יגאל: הכל בסדר? גבר: אה, אה, יגאל אחי, בסדר... יגאל: מה קור.... מה זה רעש הזה? גבר: לא, לא, אחי בסדר, כלום... כלום... יגאל: מה איתך? גבר: אה אחי? יגאל: הכל בסדר? גבר: כן, כן, אחי הכל בסדר כפרה..... טוב כפרה אחי אה.... יגאל: טוב תשמרו על עצמכם אחי... גבר: בסדר, בסדר, כפר... יגאל: ביי, אחי, ביי גבר: ביי, ביי... במהלך חילופי הדברים הללו נקלטה בהאזנה שיחת רקע בין שני אנשים, אשר כבר ציטטתי ממנה בחלק קודם של חוות דעתי ואביאה כאן פעם נוספת: גבר 1: מה איתך, אתה לא צריך להתבאס... גבר 2: עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי.... אין לי עצבים.... [תחילת משפט לא ברור] תפקיד שלי אתה גם בא להגיד לי מה לעשות... סע, זה... שתוק, תן לי לעשות מה אני יודע... [מילה לא ברורה] עזוב אותי בשקט... יורד לוודא מי בפנים מאחורה מה... [המשך לא ברור]. טענת הסנגור היא כי הדברים שנאמרו במסגרת שיחת הרקע אינם קבילים כראיה, בהינתן שאף אחד מהדוברים בה אינו יגאל ג'אנו. אודה כי במבט ראשון נראית הטענה שובת לב, אולם לאחר שהקדשתי לכך מחשבה לא מצאתי בה ממש. למעשה, הסנגור מבקש לחלק את השיחה למקטעים, ובדרך זו לנתק בין הדברים שנאמרו ברקע השיחה – שלדעתו אינם קבילים לשמש כראיה – לבין הדברים שנאמרו בחזיתה – שרק לגביהם ניתן כביכול היתר האזנה. אלא שזוהי הפרדה מלאכותית שמתעלמת מן העובדה הפשוטה, כי שני הדיאלוגים הגיעו לאוזניו של יגאל ז'אנו, במסגרת שיחת טלפון אחת שהוא היה שותף לה. כזכור, ההיתר שניתן לביצועה של האזנת סתר נקט בלשון רחבה, כלומר היתר להאזנה לשיחותיו הטלפוניות של "יגאל ז'אנו ואחרים המעורבים עמו או המשוחחים איתו". ההיתר לא התמקד בזהותם של המשוחחים עם יגאל ז'אנו אלא על תוכן המידע המתקבל בשיחות שהוא מבצע. שני הדוברים בשיחת הרקע שיתפו את יגאל ז'אנו, בדברים שהחליפו ביניהם, ואין זה משנה לענייננו אם הדברים שנאמרו כוונו אליו או לא. טענת הסנגור אינה אלא הטענה שאת המונח "שיחה" יש לפרש בצורה צרה, כך שיכלול רק את הצדדים שהדברים הנאמרים מכוונים אליהם. אולם פרשנות כזו נדחתה בעבר על-ידי הפסיקה. במקום אחד נקבע, כי פירושה הסביר של התיבה "שיחותיו של פלוני", אשר ניתן היתר להאזין להן, הוא "פשיטא, כי המדובר בכל השיחות אשר אותו פלוני שותף להן, בתור אחד המשוחחים" (ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס, פ"ד מט(3) 309, 327 (1995). ובמקום אחר נקבע – "כדי שתתנהל 'שיחה', אין הכרח שכל המשתתפים ידברו בה. שיחה בין שניים מתקיימת גם כשאחד מדבר והאחר רק מקשיב, כל עוד קיימת האפשרות, שהשני ישמיע את דבריו באוזני הראשון. בשיחה רבת משתתפים אפשר שכמה ידברו והאחרים רק יקשיבו. מכאן, ש'בעל שיחה' הוא כל שותף לשיחה, אם כמשוחח בפועל ואם כמקשיב כאמור (ע"פ 48/87 צ'חנובר נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 581, 591 (1987)). ובאותו מקום בהמשך – "מי שפותח ב'שיחה' הוא גם מי שקובע מי יהיה בן שיחתו, בכך שהוא מפנה את דבריו אליו. הוא יכול לומר דברים בשקט באוזני חברו, ואזי יהיה לו בעל שיחה אחד, והוא יכול לומר אותם באופן שרבים ישמעוהו. אפשר לומר, שכאשר אדם משוחח בקול רם ומשמיע דבריו באופן שאנשים רבים ישמעו דבריו, הוא בהכרח הופך אותם ל'בעלי שיחה' שלו. בעצם השמעת דבריו באוזני כולם הפכו הם לא רק לשומעי דבריו אלא גם לבעלי שיחתו, כי הם יכולים, אם ירצו, לומר לו דברים בתגובה לדבריו. כולם הופכים איפוא שותפים לאותה 'שיחה'" (שם, בעמ' 591). וכן – "מי שמשמיע דברים באמצעי קשר אשר מגיעים או מסוגלים להגיע לאוזניהם של רבים – הופך את כל שומעיו לבעלי שיחתו" (שם, בעמ' 592). הנה כי כן, שיחת הרקע היא שיחתו של יגאל ז'אנו. לאותה שיחה בוצעה האזנת סתר כדין, על-פי היתר שניתן מראש, והדברים שנאמרו במסגרתה נקלטו ותועדו. אין אפוא כל הצדקה לקבוע כי הדברים יהיו פסולים לשמש כראיה. יתרה מכך, שני הדיאלוגים שנקלטו במהלך השיחה, בחזית וברקע, שלובים זה בזה ואינם ניתנים להפרדה (על כך עמדה גם סימה שגב, המומחית מטעם ההגנה). עיון בתמליל הדיאלוג שהתרחש בחזית השיחה, אינו מותיר ספק כי הדברים שנשמעו ברקע הגיעו לאוזניו של יגאל ז'אנו ואף זכו להתייחסותו – הוא הבין כי ברכב שאליו צלצל שוהים יחדיו כמה אנשים (שאם לא כן קשה להבין מדוע נקט בלשון רבים – "תשמרו על עצמכם אחי"); ונוכח הדברים ששמע אף הבין כי ברכב מתנהלת תכונה לא שגרתית ("מה קור.... מה זה רעש הזה?"). מותר רק להניח, כי גם הדוברים בשיחת הרקע היו ערים לצלצול הטלפון ולשיחה שניהל חברם עם יגאל ז'אנו באותן דקות. 40. טענת קבילות נוספת שעוררו המשיבים עסקה בכך שהקלטות שבוצעו לשיחות ואשר הוצגו כראיה, לא הוגשו לבית-המשפט על גבי דיסק המקור. בית-המשפט המחוזי בחן סוגיה זו לעומקה, ומצא כי הטעם להגשת העתקו של דיסק המקור הוא פגם טכני שהתגלה בהקלטה המקורית ולא, חלילה, השמדה מכוונת של הראיה המקורית על ידי מאן דהוא. נקבע, כי בנסיבות אלו אין מניעה לקבל העתק דיגיטלי של דיסק הזהה למקור, כמו זה שהוגש במקרה שלפנינו. כפי שבית-המשפט המחוזי ציין, מסקנה זו נסמכת על ההלכה הפסוקה (ראו לדוגמה ע"פ 869/81 שניר נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4) 169; 204 (1984)), ואיני מוצא בה כל פסול. וראו לעניין זה גם את דבריה של העדה איריס רייס, אשר שימשה בעת הרלוונטית ראש מחלק האזנות סתר במשטרה, כי תוכן הדיסק שהוגש לבית-המשפט כראיה "זהה למה שנשמע בדיסק המקורי. אין הבדל בצריבה דיגיטלית בין מקור לבין העתק" (עמ' 319 לפרוטוקול). 41. הטענה האחרונה בקשר לקבילות ההאזנות עסקה בכך שהצווים שהתירו למשטרה לבצע את האזנות הסתר, לא נומקו על-ידי סגן נשיא בית-המשפט המחוזי שהורה עליהם. אכן, הטפסים המוגשים כיום לשופט המתבקש להורות על מתן צו להאזנת סתר מייחדים מקום להנמקת ההחלטה אם ליתן הצו או לסרב לכך (ראו הטפסים בתוספת לתקנות האזנת סתר (בקשה להיתר האזנה), התשס"ז-2007). דבר זה הוא בגדר חידוש לעומת המצב שנהג בעת בה ניתנו צווי ההאזנה בתיק שלפנינו. יש לברך על נוהל חדש זה שעוגן בתקנות, שאף יאפשר לעמוד בצורה טובה יותר על טיב השיקולים שעמדו לנגד עיניו של השופט כאשר נתן את החלטתו. והיה כבר מי שאמר כי כאשר מדובר בבקשות להאזנת סתר, דרישות מעין אלו אינן בבחינת חובה פורמאלית בלבד, אלא מדובר ב"הסדרים המבטיחים טיפול נאות בבקשות ובהחלטות ברוח החוק ומטרתו, ויוצרים את האפשרות של המעקב והביקורת, שהם חיוניים בכגון דא" (עניין אילוז, בעמ' 298). כך או אחרת, סעיף 13 לחוק האזנות סתר מונה את הנסיבות בהן האזנות סתר יהיו פסולות מלשמש כראיה, ואי הנמקתו של צו ההאזנה אינה נמנית עליהן. משחלפנו על פני משוכת הקבילות, ניתן לבחון את תמלילי השיחות לגופן. תמלילי ההאזנות 42. המחלוקת העיקרית בסוגיה זו עסקה בזהותם של הדוברים בשיחה שתמלילה הובא לעיל, אשר התרחשה בדקות הראשונות לאחר הרצח, ושבמהלכה נשמעת שיחת רקע המתיישבת עם תרחיש של ירידה מהרכב לצורך וידוא הריגה. ניתן להבין מדוע בחרו הצדדים להתמקד בנושא זה, שכן כפי שהראיתי לעיל, תוכן השיחה והטון בו נאמרו הדברים מעורר את החשד כי נוסעי הרכב שבתוכו התנהלה השיחה היו מעורבים בביצוע הירי שאירע זמן קצר בלבד לפני כן לעבר המכונית בה נסעה שקד שלחוב. המערערת טענה, כי האנשים שקולם נשמע בשיחה היו המשיבים, כאשר גנון נשמע מדבר עם יגאל ז'אנו בחזית השיחה, ואילו ז'אנו הוא אחד הדוברים בשיחת הרקע. עמדת המשיבים היתה שונה. הם אמנם לא הכחישו קשר למספר הטלפון שאליו בוצעה השיחה, אולם טענו כי במספר זה נעשה שימוש בעסקו של גנון (עסק לחלוקת ביצים), ובתוך כך נעשה בו שימוש על-ידי מספר עובדים ולא רק על-ידי גנון. במהלך עדותו הוסיף גנון וסיפר כי בעסקו עובדים ארבעה אנשים – הוא, אחיו ועוד שני פועלים, והטלפון היה יכול להימצא אצל כל אחד מהם. הוא אף הודה, כי גם ז'אנו השתמש בטלפון מפעם לפעם (עמ' 625-624 לפרוטוקול). המערערת ביססה את עמדתה בנוגע לשיחה שבמחלוקת, על זיהויים של המשיבים בידי המתמללים שעסקו בהאזנה לשיחותיו של יגאל ז'אנו. זיהוי כזה מכונה 'זיהוי על-פי קול', ונעשה בו שימוש באותן שיחות שבהן אף אחד מהדוברים לא הזדהה במפורש בשמו. זאת, להבדיל משיחות שבהן הדוברים חשפו את זהותם (כך למשל בשיחה שמספרה 14299 יגאל ז'אנו פתח את השיחה במילים "מה העניינים מישו", וזה האחרון ענה לו, ועל כן לא היה צורך בזיהוי על-פי קול). העדה רחל דוידוביץ', המשמשת כראש יחידת האזנות סתר במחוז דרום, תיארה את משמעותו של זיהוי על-פי קול והדרך בה הוא מתבצע: במהלך התקופה שבה בוצעו האזנות סתר לשיחותיו של יגאל ז'אנו (שמונה חודשים), נערכו האזנות לשיחות רבות מאוד. במהלך ההאזנה לשיחות אלה למד צוות המתמללים, בהדרגה, לזהות את גוון קולם של מעורבים שונים אשר נהגו לשוחח עם יגאל ז'אנו. לדבריה, זיהוי כזה מתחיל בהאזנה לשיחה שבה הדובר מזדהה, ובהמשך לומדים לזהותו גם אם הוא לא נוקב במפורש בשמו (עמ' 314 לפרוטוקול). מדברי העדה עלה כי הזיהוי הקולי מתבסס הן על הניסיון רב השנים שהמתמללים צברו בהאזנה לשיחות ובזיהוי קול באופן כללי, והן על עבודתם המאומצת בהאזנה לשיחות טלפון בגדרה של פרשה קונקרטית, שאז נחשפים המתמללים אל הנפשות הפועלות בזירת השיחות המואזנות ולומדים 'להכיר' אותם. 43. היה זה כבר בראשית דרכו של בית-משפט זה, כאשר נקבע כי זיהויו של אדם באמצעות קולו, הוא ראיה קבילה שניתן לבסס עליה מסקנות בפלילים. ובלשונו של השופט מ' זילברג: "אין ספק בכך, כי זהותו של אדם ניתנת להיקבע, בוודאות גמורה, וללא התעוררות ספק כל שהוא, באמצעות הכרת הקול בלבד" (ע"פ 87/53 אל-נבארי נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ז 964, 972 (1953) (להלן: "אל-נבארי")). אף הפסיקה שניתנה בהמשך הלכה בדרך זו, ואף נקבע כי יש נסיבות שבהן זיהוי קולו של אדם ישמש ראיה מרכזית הסוללת את הדרך להרשעה (ע"פ 234/81 חרבון נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 90 (1981) (להלן: "עניין חרבון") ; וראו גם: ע"פ 323/84 שריקי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505, 518 (1985); ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 158 (1972)). הפסיקה אף התוותה אמות מידה לקביעת משקלו של זיהוי המתבצע על-ידי אוזן האדם. בתוך כך ניתן דגש למבחן סובייקטיבי – הבוחן את מהימנותו של העד המזהה בעיני בית-המשפט, ומבחן אובייקטיבי – המתייחס לאפשרות שהעד טעה בזיהוי, אף אם מהימן הוא. נקבע, כי במסגרת המבחן האובייקטיבי יש לקחת בחשבון את מידת היכרותו המוקדמת של העד-המזהה עם החשוד; יש לבחון עד כמה היה הזיהוי מיידי ואינסטינקטיבי; ולבסוף – לבחון את הסיטואציה שבה התרחש הזיהוי במטרה לשלול את האפשרות כי כשל בשל השפעות חיצוניות (ראו את עניין חרבון, בעמ' 97). הפסיקה הכירה במגוון דרכים בהן ניתן לזהות את קולו של דובר. יש שהזיהוי מתבצע באמצעים טכניים, במעבדות מיוחדות אשר עוסקות בביצוע השוואה קולית; ויש שהוא מתבצע על-ידי בית-המשפט, המאזין בעצמו להקלטה (ע"פ 440/87 חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 793, 811 (1989); ע"פ 414/76 אוחנה נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1) 295, 301 (1977)); יש שזיהוי הקול מתבצע באמצעות מסדר לזיהוי קולות (ע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 297, 304 (1989)); ויש שהוא מתבצע באופן ספונטאני, על-ידי אדם המכיר את הדובר היכרות מוקדמת (ראו את עניין אל-נבארי). צורת זיהוי נוספת, שאף היא הוכרה על-ידי הפסיקה, היא זו שנעשה בה שימוש במקרה שלפנינו, קרי – זיהויו של הדובר על-ידי מתמללים העוסקים בהאזנה לשיחות להן בוצעה האזנה כדין ומעידים על כך בפני בית-המשפט (ע"פ 2135/94 אלפי נ' לוין (לא פורסם, 5.9.95) (להלן: "עניין אלפי"); ע"פ 4211/91 מדינת ישראל נ' אל מצרי, פ"ד מז(5) 624, 641 (1993); ע"פ 5140/99 וידאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 844 (2002) (להלן: "עניין וידאל")). נדמה לי, כי כוחו של זיהוי כזה חזק במיוחד, בפרשות שבהן היכרותם של המתמללים עם הדוברים נרכשה בהאזנה לשיחותיהם במשך תקופה ארוכה, משל היתה בניהם הכרות מוקדמת. אך ברור הוא כי ככל שהזיהוי מבוסס על האזנה ממושכת – הסיכוי לטעות בזיהוי קטן. עוד יש לציין את תנאי העבודה בהם מתבצע זיהוי כזה, כלומר בסביבת עבודה שקטה, כאשר המתמלל יכול להאזין לשיחה אחת שוב ושוב. זאת להבדיל מזיהוי המבוסס על האזנה לקולו של מבצע העבירה בזירת האירוע ובזמן אמת, שאז החשיפה לקולו של העבריין היא חד-פעמית, ומתבצעת בסיטואציה רווית מתח, דבר שעשוי להערים קושי ממשי על העד המתבקש לזהות את קולו של הדובר בדיעבד. אמת, לא ניתן להתעלם מכך שזיהוי קול המתבצע על-ידי מתמללי היחידה להאזנות סתר במשטרת ישראל עלול לעורר גם קשיים. חסרון אחד, שאינו ייחודו לזיהוי על-ידי מתמללים דווקא, נובע ממגבלותיה הטבעיות של יכולת השמיעה האנושית, ואף המתמללות שהעידו בפני בית-המשפט קמא לא הכחישו את האפשרות לזיהוי שמקורו בטעות, גם אם לדבריהן טעות כזו מתרחשת לעיתים רחוקות (ראו דבריה של רחל דוידוביץ' בעמ' 332 לפרוטוקול ודבריה של איריס רייס שם, בעמ' 340). מסיבה זו נקבע כי ככלל, כאשר ניתן לבצע השוואה קולית במעבדה שיועדה לכך – יהיה הדבר עדיף על פני זיהוי באמצעים אנושיים (עניין אלפי, בפסקה 4). סבורני אפוא, כי טוב היה לו במסגרת הפרשה שלפנינו היתה הרשות החוקרת טורחת לשלוח את השיחות שהוקלטו לבדיקה במעבדת קול שעומדת לרשותה, ולא מסתפקת בזיהויים של המשיבים על-ידי מתמלליה, מוכשרים ומקצועיים ככל שיהיו. יחד עם זאת, העובדה שהמשטרה נמנעה מביצוע בדיקה במעבדת קול אינה משמיטה את הקרקע מתחת לערכו של הזיהוי האלטרנטיבי שננקט בפועל. ובמילים אחרות, "עצם קיומה של שיטת זיהוי משוכללת יותר מזו שננקטה אינו שולל, בשל כך בלבד, את ערכו של זיהוי שנערך בנסיבות שאינן אופטימליות מבחינה תיאורטית" (ע"פ 7130/97 שבי נ' מדינת ישראל, בפסקה 9 (לא פורסם, 21.3.99)). ממילא, השיטות הטכנולוגיות לזיהוי קול אף הן אינן נקיות מספקות (ראו לעניין זה את מאמרם של רון ברנט וסימה שגב, "השיטה הספקטוגרפית לזיהוי דובר על פי קולו" פלילים ד (1994) 121). קושי נוסף המתעורר במקרה של זיהוי בשיטה שננקטה על-ידי המתמללים, הוא זה שעמד עליו השופט א' ריבלין בפסק-הדין בעניין וידאל אשר הוזכר לעיל. כאמור, הזיהוי המתבצע על-ידי המתמללים כולל שני שלבים – בשלב הראשון המתמלל מאזין לשיחות שבהן הדובר מזדהה בשמו במפורש ולומד להכיר את תווי קולו. בשלב השני מאזין המתמלל לשיחה שבה אין הדובר מזדהה, ואז הוא מכיר את קול הדובר כמי שהזדהה בשמו בשיחה קודמת לה האזין. החשש עליו עמד השופט ריבלין הוא שהסתמכות על זיהוי כזה "עשויה להיות בה מידה מסוימת של הנחת המבוקש, קרי שהדובר אשר 'מזהה' את עצמו, הוא הנאשם" (שם, בעמ' 854). בית-המשפט חייב אפוא לבצע מהלך נוסף, כדי לוודא שהאדם שזיהה את עצמו בשם פלוני בשיחת הטלפון לה בוצעה ההאזנה, הוא אכן הנאשם העומד לפניו, ולא אדם אחר שעשה שימוש פיקטיבי בשמו. שהרי, המתמללים ערכו השוואה בין קולו של הדובר בשיחה שבה הזדהה לבין קולו בשיחה שבה לא הזדהה. אולם לא נערכה השוואה בין שיחות אלו לבין קולותיהם של המשיבים שניצבו בפני בית-המשפט. מסיבה זו, בפסק-הדין בעניין וידאל נקבע כי הסתמכות על זיהוי בידי מתמללים טעון 'סימנים מזהים', שיסירו את החשש כי הדובר בשיחה אינו הנאשם העומד לדין. אין מדובר בדרישה נוקשה שניתן להגדירה מראש, אלא כזו היכולה לבוא על סיפוקה בדרכים שונות, ובלבד שבנסיבות המקרה לא יקום חשש שמאן דהוא עשה שימוש בשמו של הנאשם וסיבך אותו בדבר לא לו. כך למשל, נקבע כי הדרישה ל'סימנים מזהים' באה על סיפוקה כאשר הדובר בשיחה ציין את עיר מגוריו, ומתברר כי הנאשם העומד לדין אכן מתגורר בעיר זו (שם); או למשל, כאשר הוכחה התאמה בין המועד בו בוצעה השיחה ממקום מסוים לבין נוכחותו של הנאשם באותו מקום (שם, בעמ' 855). 44. ולענייננו. שתי מתמללות האזינו לשיחה שהתבצעה בדקות הראשונות לאחר הרצח, והן איריס רייס, אשר שימשה ראש מחלק האזנות סתר והשוטרת מיה בלקר. הראשונה שהאזינה לשיחה היתה מיה בלקר, אשר זיהתה את ז'אנו כמי שקולו נשמע כאחד הדוברים ברקע, אולם לא זיהתה את הדובר שקולו נשמע בחזית השיחה (נ/8א). מיה בלקר מסרה, כי מאחר ולא הצליחה לזהות את הדובר בחזית, התבצעה לשיחה האזנה נוספת, והפעם על-ידי הממונה עליה – איריס רייס (עמ' 527 לפרוטוקול). זו האחרונה שבה וזיהתה את ז'אנו בשיחת הרקע, ואף הצליחה לזהות את האדם שקולו נשמע בחזית – גנון (נ/8ג). (כן נערך לשיחה תמליל שלישי – נ/8ב – אולם זה נערך על-ידי חוקר שאינו שייך ליחידת האזנות סתר, וממילא גם לא למטרה של זיהוי הדוברים בשיחה). מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתה של המומחית לזיהוי קול, סימה שגב. אולם זו כלל לא התייחסה בחוות דעתה לזהותו של האדם שקולו נשמע בחזית השיחה. הטעם לכך היה שהמומחית התבקשה להתייחס אך ורק לאפשרות זיהוי קולו של הדובר שנשמע ברקע השיחה (ראו את נ/18 בעמ' 3). כמובן שבפלילים נטל ההוכחה אינו על הנאשם, אולם נוכח העובדה שהמשיבים בחרו ממילא לפנות למומחית מותר היה לצפות כי היא תתבקש לחוות את דעתה גם בשאלה אם קיימת אפשרות לזהות את הדובר בחזית השיחה, וכזאת לא נעשה. העולה מכך הוא שבפנינו שני תמלילים – האחד של מיה בלקר והאחר של איריס רייס, וסבורני כי יש מקום להעדיף את התמליל שנערך בידי ראש מחלק האזנות, על פני זו של בלקר. זו האחרונה נשאלה בחקירתה הנגדית כיצד יתכן שמתמללת אחת מצליחה לזהות את קולו של גנון, ואילו היא אינה מצליחה לעשות זאת. לדבריה, הסיבה לכך פשוטה, היינו, במועד ההאזנה היא עוד לא נחשפה לקולו של גנון, וזאת בניגוד לז'אנו, שאת קולו הכירה היטב (עמ' 532 לפרוטוקול). במצב דברים זה, אין פלא שמיה בלקר לא הצליחה לזהות את קולו של גנון. אציין, כי עיון בקובץ השיחות שהוגשו כראיה (ת/129) מעלה כי אכן – אין ביניהן אף שיחה שתומללה על-ידי מיה בלקר עובר לשיחה שבמחלוקת, ואשר גנון היה אחד הדוברים בה. מאידך, קיימות גם קיימות שיחות שמתמללת זו האזינה להם ואשר קולו של ז'אנו נשמע בהן. 45. כאמור, דרישתה של ההלכה הפסוקה היא כי לזיהוי על-פי קול המתבצע באמצעות מתמללים יתווספו 'סימנים מזהים', אשר יסירו את החשש שמא האדם שקולו זוהה אינו הנאשם כי אם אדם המכנה עצמו בשם זהה. להשקפתי, דרישה זו מתקיימת במקרה שלפנינו. וכך למשל, באחת השיחות שעוד אדון בה ושאירעה יום עובר לרצח, התקשר יגאל ז'אנו מכלאו אל בת זוגו של אחיו – העדה רחל וטורי – וחיפש אחריו שם (שיחה מספר 14201). לאחר שנענה כי ז'אנו יצא מהבית, ביקש את מספר הטלפון של גנון, מתוך הנחה שהשניים מסתובבים יחדיו. הנחה זו לא היתה לשווא – יגאל ז'אנו התקשר למספר שנמסר לו והצליח לשוחח עם אחיו. מאחר שאין כל סיבה להניח כי בת זוגו של ז'אנו תמסור לאחיו מספר שגוי, ועיון בשיחה שהתנהלה מיד לאחר מכן מעלה כי יגאל ז'אנו אכן הגיע ליעד המבוקש, המסקנה היא כי האנשים שקולם זוהה על-ידי המתמללות הם אכן המשיבים שלפנינו. ואם בכך לא די, מתברר עוד כי ביום הרצח בוצעו לא פחות מאשר חמש שיחות ממכשיר הטלפון של רחל וטורי למספר אותו מסרה ליגאל ז'אנו אשר ביקש לדבר עם אחיו (ת/103). העולה מכך הוא כי נכון לקבוע כי הזיהוי שנערך בידי המתמללת איריס רייס, ולפיו זוהו המשיבים כמי שניהלו את השיחה המפלילה בדקות בהן אירע הרצח, הוא זיהוי נכון ומדויק. 46. מעבר לכך. צודקת המערערת בטענתה כי למסקנה זו ניתן להגיע גם ללא עדותן של המתמללות. אבהיר במה דברים אמורים. נקודת המוצא תהא העובדה כי המשיבים עצמם אישרו את זיקתם למספר הטלפון הרלוונטי. כפי שכבר ציינתי, יום עובר לרצח התקשר יגאל ז'אנו אל בת זוגו של ז'אנו במטרה לשוחח עימו. משנענה כי הלה אינו נמצא בבית, ביקש יגאל לקבל את מספר הטלפון של גנון וקיבל לידו את המספר 066-354260. מיד לאחר מכן התקשר יגאל ז'אנו למספרו של גנון – ואכן – מי שענה לו הוא ז'אנו (שם). יום לאחר מכן, הוא יום הרצח, התקשר יגאל ז'אנו לאדם נוסף (על-פי זיהויה של המתמללת המדובר הוא ביוני צפיר), והפעם ביקש את מספר הטלפון של ז'אנו. בתגובה לכך קיבל יגאל את מספר הטלפון של גנון, היינו, אותו מספר אשר נמסר לו יום קודם לכן. יגאל התקשר למספר זה ממש בדקות הראשונות לאחר ביצוע הרצח, ואז התרחשה השיחה שבמוקד הדברים ובה שיחת הרקע. בנסיבות אלה אך ברור הוא כי אילו לטלפון היה עונה אדם שאינו ז'אנו (שעימו ביקש לשוחח) או גנון (בעליו של הטלפון), היה הדבר מעורר את פליאתו של יגאל. והנה – לא רק שפליאה כזו לא נשמעה מפיו, אלא שהוא הוסיף לשוחח עם האדם שענה, משל התנהלו הדברים בדיוק על-פי תכניתו (שיחה 14272). ואם בכך לא די, הנה מתברר כי שעה לאחר הרצח התקשר יגאל ז'אנו פעם נוספת לאותו מספר, והפעם אין כל ספק כי שוחח עם אדם העונה לכינוי 'מישו', אשר הפעם הזדהה כך בשמו ועל כן לא היה צורך בזיהויו בידי המתמללות (שיחה מספר 14299): יגאל: מישו מישו: מה אחי? יגאל: מה העניינים מישו? מישו: מה המצב? יגאל: ואללה על הכייפאק... מה איתכם הכל בסדר? מישו: כן, הכל כרגיל אחי... מה קורה? יגאל: ואללה... בלגאן באשקלון... מישו: כן, שמעתי... יגאל: מי זה הילד הזה? מישו: אחד שמעתי יניב רווח... יגאל: ובחורות משהו, לא? מישו: כן... יגאל: מי אלה הבחורות? מישו: לא יודע... [ההדגשות הוספו] ... בניסיון ליתן הסבר לשיחה זו, טען בא כוחו של ז'אנו כי אין זה מן הנמנע שבמועד הרצח מכשיר הטלפון הוחזק על-ידי אדם אחר, וכי במהלך השעה שחלפה מאז הרצח הוא הועבר לידי מרשו, ורק אז אירעה שיחה מספר 14299 אשר ז'אנו היה צד לה. אולם זהו הסבר דחוק ומאולץ, שכן כפי שהראיתי, היה זה במהלך שעה אחת שיגאל ז'אנו התקשר פעמיים לאותו מספר, ולא הביע תמיהה על שכל פעם מגיעה השיחה, כביכול, למקום אחר. יש לזכור, כי השיחה שאירעה בשעת הרצח התבצעה לאחר שיגאל חיפש את אחיו, כלומר את ז'אנו. מותר אפוא להניח כי אילו באותה שיחה היה זה אדם אחר שמשוחח עימו, הוא היה שב ומברר מהו מספר הטלפון של ז'אנו שעימו ביקש לדבר, ומכל מקום ודאי שלא היה שב ומתקשר לאותו מספר בחלוף זמן קצר כל כך. מעבר לכך – אם נכון הוא שמכשיר הטלפון הועבר לידי ז'אנו על-ידי מאן דהוא במהלך השעה שחלפה מאז הרצח, מותר להניח כי היה ממהר להצביע על זהותו של אותו אדם, במיוחד כאשר מדובר בטלפון שעל-פי גרסת המשיבים נעשה בו שימוש על-ידי קבוצה קטנה ומוגדרת של אנשים (כזכור, גנון העיד כי בטלפון נעשה שימוש על-ידו ועל ידי שלושת עובדיו). אלא שהמשיבים נמנעו לעשות כן וטעמיהם לכך עימם. הנה כי כן, גם אם מתעלמים מעמדתן של המתמללות באשר לזהותם של הדוברים בשיחה זו, יש יסוד סביר להניח – ואף מעבר לכך – כי המשיבים שהו יחדיו בשעת הרצח ובידיהם מכשיר הטלפון ממנו בוצעה שיחה הקושרת אותם לעבירה. 47. לא נותר אלא להתייחס לדבריה של המומחית לזיהוי קול אשר חוות דעתה הוגשה מטעם ההגנה – הגברת סימה שגב. כאמור, חוות דעת זו התמקדה אך ורק בזהותו של הדובר שקולו נשמע בשיחת הרקע. חוות הדעת אינה יכולה אפוא לערער את זיהויו של גנון כמי שקולו נשמע בחזית השיחה. מסקנותיה של המומחית – אשר המערערת לא ניסתה לחלוק עליהן – התבססו על בדיקה ספקטוגרפית שנערכה במעבדה. אלא שבדיקה זו לא העלתה כל ממצא פוזיטיבי. כל שנקבע הוא כי המשפט שנשמע ברקע השיחה "אינו יכול לשמש בסיס לבדיקה מדעית-טכנית" (עמ' 4 לנ/18), זאת, נוכח העובדה כי שיחת הרקע שלובה וחופפת לשיחת החזית, והדברים אינם ניתנים להפרדה זה מזה באמצעים הטכניים הקיימים במעבדה. קביעתה הנוספת של המומחית, אשר סברה כי "האפשרות לזיהוי חד משמעי של הדובר שבמחלוקת על סמך היכרות קודמת איננה סבירה" (שם), אינה יכולה להתקבל – ולא רק משום שניכר כי הנושא של זיהוי אינטואיטיבי על סמך היכרות חורג מתחום מומחיותה – אלא גם נוכח העובדה כי קביעה כזו צריכה היתה להתבסס על ניסיון לערוך השוואה בפועל בין הקול הנשמע בשיחת הרקע לבין הקלטות נוספות של ז'אנו, כפי שעשו המתמללות, ברם, למומחית כלל לא הוצגו הקלטות נוספות מסוג זה. זאת ועוד, אף אם נאמץ את עמדתה של המומחית, קשה ליישב את הדברים עם העובדה הברורה כי כאמור – שעה לאחר הרצח נערכה שיחה נוספת, מאותו מכשיר טלפון, ובמהלכה ז'אנו הזדהה במפורש כמי ששוחח עם אחיו. נוכח כל האמור, סבורני כי ניתן לקבוע, וברמה הנדרשת בפלילים, כי הדוברים בשיחה שהתבצעה בשעת הרצח ובמהלכה נשמעת שיחת רקע, הם המשיבים. שיחה זו, שבית-המשפט המחוזי היטיב לתארה שיחה "שמעלה חשד המדבר בעד עצמו" (עמ' 747 להכרעת-הדין) – היא בבחינת ראיה חיצונית המתווספת לעדותו של סנקר, וקושרת את המשיבים – הם ולא אחרים – למעשה הרצח. ואם נותר עוד צורך להראות כי הדוברים באותה שיחה היו מעורבים במעשה זה, ניתן לצרף לכך שני נתונים: 48. הראשון – נמצא שהשימוש במכשיר הטלפון שהיה ברשותו של גנון, וממנו התבצעה השיחה בשעת הרצח הופסק מייד למחרת היום. בהקשר זה יש לציין כי קיימת שיחה בין יגאל ז'אנו לאחיו, אשר נערכה ארבעה ימים בלבד לאחר הרצח, ובמהלכה הדברים הבאים (שיחה מספר 14565): ז'אנו: ... מה קורה? יגאל: וואלה, אתה מחליף כרטיסים כל פעם? ז'אנו: כן, בטח. יגאל: לא, צריך להחליף טלפון לא כרטיסים למה זה לא משנה. ז'אנו: אה כן? יגאל: בטח. ז'אנו: טוב, אנחנו נקנה עכשיו. דברים אלה אמנם אינם קושרים את ז'אנו ישירות למעשה הרצח, אולם לא ניתן להתעלם מתכיפותם לשיחה שאירעה ימים ספורים קודם לכן במועד הרצח, ושהתבצעה באמצעות מספר טלפון שבינתיים חדלו לעשות בו שימוש. 49. נתון שני בעל חשיבות עניינו איכון שנערך למספר הטלפון שממנו בוצעה השיחה בשעת הרצח. בית-המשפט המחוזי הקדיש דיון ממושך לראיה זו נוכח המחלוקת שהתגלעה בין הצדדים בנוגע לשאלה מהי רמת דיוקה של ראיה זו, ואם ניתן לקבוע לפיה את מיקומו המדויק של מכשיר הטלפון בזמן נתון. איני רואה מקום להיכנס לפרטיו של דיון זה ולהביע בו עמדה, שכן לצורך העניין שבפנינו די לי בקביעתו של בית-המשפט המחוזי, אשר התבססה ממילא במידה רבה על עמדתם של מומחי ההגנה. על-פי קביעה זו – במקרה המיוחד שלפנינו ראיית האיכון אכן אינה מאפשרת לקבוע מיקום ספציפי של מכשיר הטלפון בנקודת זמן זו או אחרת. כך למשל, ניתן לקבוע כי הטלפון שהה באשקלון בשעה מסוימת, אך לא ניתן לשייכו לשכונה פלונית ומקל וחומר שלא ניתן להוכיח כי שהה במקום המדויק בו אירע הרצח (עמ' 747 להכרעת-הדין). יחד עם זאת, כוחו של האיכון שבפנינו הוא בהצבעה על כיווני נסיעה כללים, ובהקשר זה מתברר, כי הרכב ובו הטלפון נכנס לאשקלון בשעה 22:30, ובסמוך לשעה 23:00 פתח בנסיעה צפונה לכיוון מרכז הארץ (שם, בעמ' 748), עד ששעה לאחר הרצח – מועד בו התבצעה השיחה האחרונה שאליה התייחסתי, ובה ז'אנו מזדהה כמי ששוחח עם אחיו – אוכן הטלפון באזור גבעתיים (ת/105). מהירות התנועה בין האתרים היא שהצביעה על כך שהאדם שהחזיק במכשיר הטלפון נע באמצעות רכב. נתונים אלה מתיישבים עם האפשרות שהמחזיק בטלפון היה מעורב ברצח. כאמור – הירי לעבר הרכב ובו שקד שלחוב התרחש בשעה 22:52 – מועד בו, על-פי ראיית האיכון, שהה בעל הטלפון באשקלון, גם אם לא ניתן להצביע על מיקומו המדויק בתוך העיר. בסמוך לאחר הירי פתח הרכב ובו הטלפון בנסיעה לכיוון מרכז הארץ. בית-המשפט המחוזי קבע, כי מאחר שהמשיבים מתגוררים באשקלון – נוכחותם במקום בשעת הרצח מובנת. אני מסכים כי לא ניתן לבסס את הרשעת המשיבים על ראיה זו לבדה. אולם לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי למכשיר הטלפון שאוכן בוצעו גם האזנות סתר, ובאחת מהשיחות – אשר בוצעה ממש לאחר הרצח – נשמעים המשיבים יחד ואחד מהם מתבטא בצורה הקושרת אותם לכאורה למעשה הרצח. במצב דברים זה יש חשיבות, גם אם לא מכרעת, לעובדה כי טלפון שהוחזק על-ידי המשיבים אוכן באשקלון בשעת הרצח, וממש בסמוך לכך החל בנסיעה צפונה. העובדה כי ארבע דקות לאחר הרצח אוכן הטלפון באזור המוסד החינוכי 'כפר סילבר', אף היא יכולה להתיישב עם האפשרות שבעליו היה מעורב ברצח, במיוחד כאשר זירת הירי ממוקמת ברחוב מנחם בגין באשקלון, שהוא רחוב ראשי הסמוך לכפר סילבר, ולמעשה מוביל ישירות אליו. וגם זאת ייאמר: ההגנה אינה יכולה להיבנות מהטענה כי אין זה סביר שמבצע הירי הגיע תוך דקות ספורות מזירת האירוע לכפר סילבר, שהרי היא עצמה טענה כי ראיית האיכון אינה יכולה להצביע על מיקומו המדויק של מכשיר הטלפון. 50. לסיכום האמור עד כה, קולותיהם של המשיבים זוהו בשיחה שהתנהלה בדקות הראשונות לאחר הרצח. בשיחה זו נשמעו חילופי דברים חשודים שיש בהם כדי לקשור את המשיבים לאירוע העברייני. המשיבים לא הציעו לחילופי הדברים החשודים כל הסבר אלטרנטיבי. החשד אך מתגבר נוכח נתוני האיכון מהם עלה כי במועד הירי שהו המשיבים בעיר אשקלון; כי בסמוך לאחר הירי החל הרכב ובו המשיבים בנסיעה לכיוון מרכז הארץ; וכי יום לאחר מכן יצא הטלפון מכלל שימוש. שיחתם של המשיבים במהלך מעצרם והתנהלותם בעימותים 51. במהלך החקירה המשיבים שוחחו זה עם זה, ועיון בתמליל שנערך לשיחה זו (ת/129, שיחה שמספרה 2825), מעלה כי השניים עשו שימוש במסר מקודד, כאשר ז'אנו מיידע את גנון כי סנקר, שהיה בעבר חברו הקרוב, הפליל אותם והשניים מתאמים בניהם להכחיש כל היכרות עימו: גנון: ... מה איתך מישו? ז'אנו: כן? בסדר כפרה עליך תשמע! גנון: אה? ז'אנו: העורך דין יבוא אליך מחר או מחרתיים. גנון: נו? ז'אנו: יגיד לך משהו. גנון: מה אתה אומר? ז'אנו: בסדר? תשמע אתה זוכר את החברה שלך? גנון: נו? ז'אנו: ההיא ה... איפה שהרחוקה רחוקה. גנון: נו? ז'אנו: אז תיזהר לדבר איתה היא בוגדת הבת זונה היא מלשינה שהולכים להזדיין איתה וזה. גנון: מי זאתי כוס... ז'אנו: הכפרה שהיית אוהב אותה וזה אמרת לי נדלקת עליה אחלה בחורה וזה, ש... אתה זוכר? גנון: מה זאתי שנמצאת פה איתנו? ז'אנו: אה... היא, היא נמצאת אה עכשו [כך במקור] היא היתה רחוקה רחוקה, כמו אנחנו אבל רחוקה רחוקה, אתה אוהב אותה אתה אמרת לי וואללה אחלה בחורה וכוסית רק שלא תפתח לאשתי והכל שהיתה אצל ה... היתה פעם אצל דוד שלך, אתה איתי? גנון: כן, לא לא מבין אותך. ז'אנו: שהיתה אצל דוד שלך פעם. גנון: שהיתה פעם אצל דוד שלי? ז'אנו: כן. גנון: נו? ז'אנו: אתה מכיר אותה, אתה זוכר אותה? גנון: מה זאתי מהאזור ש... מה..? ז'אנו: כן כן כן שהיתה מה... וגם נדלקת איתה דיברת, דיברת איתה ובשיחות. גנון: כן. ז'אנו: ושלא תספר לאישתך משהו. גנון: כן ז'אנו: הבנת? תזהר יעני אם היא תתקשר אליך וזה למה היא מספרת, הנה ספרו לרחלי יש לי בלאגן איתה. גנון: לא? ז'אנו: אז תזהר כפרה עליך טוב? העורך דין יבוא אליך מחר על הבוקר. גנון: אה הבנתי הבנתי הבנתי. ... גנון: מה אתה אומר, איך הגיע למצב הזה? ז'אנו: וואללה אני יודע יסביר לך העורך דין מחר. ... גנון: אז מה מישו בסוף החברה יצאה בוגדת יעני? ז'אנו: כן אחי כן. גנון: יא... ז'אנו: אתה יודע כמעט ו... אתה יודע טוב שלא נקלטה להריון כפרה. גנון: אה מה אתה אומר? ז'אנו: אתה מבין? בסדר יהיה מחר עזוב בגה, יהיה בסדר כפרה עליך בסדר? גנון: בסדר אין בעיה. ז'אנו: רק כאילו יעני אתה יודע אם יצא לך ליצור איתה קשר. גנון: כן. ז'אנו: אז מה שלא תספרי לאשתי ואני לא מכיר אותך לא כלום אתה מבין? גנון: לא אין לי גם מה לדבר איתה מה פתאום. ז'אנו: בדיוק בדיוק כפרה. גנון: אין לי מה לדבר איתה בכלל מה אם היא יעני. ז'אנו: בדיוק. גנון: כזאתי חברה אחו שרמוטה תעשה לי סכסוך בבית מה קרה? ז'אנו: כן כן ויש לך אחלה אשה עזוב מה צריך? גנון: מה פתאום אני לא מענין אותי מכלום ולא מענין, לא לא מכיר אותה ולא היתי [כך במקור] איתה, מכחיש לה בפנים. ז'אנו: בדיוק בדיוק בדיוק כפרה בדיוק. גנון: הכל אחי מכחיש בפנים למה מה קרה. ... לא צריך להיות מתוחכם כדי להבין שה'חברה' ש'בגדה' ו'הלשינה' אשר המשיבים משוחחים עליה, היא לא באמת אישה שגנון ניהל עימה קשר רומנטי, וכי הכוונה היא לאדם שמסר למשטרה מידע המסבך אותם בפלילים. תשומת לב מיוחדת יש לייחס לאמרתו של ז'אנו, אשר מזכיר לגנון כי מדובר הוא באשה שהוא – גנון – 'דיבר איתה' ("דיברת, דברת איתה ובשיחות"), וכן את אמרתו של גנון כי המדובר הוא באישה ה"נמצאת פה איתנו", דהיינו במעצר. זו גם הסיבה לכך שז'אנו קושר בין בגידתה של ה'חברה' לבין פגישתו עם עורך-הדין, והוא שב ומבהיר לגנון – המתקשה תחילה להיזכר בזהותה של ה'חברה', כי הדברים יהיו מובנים יותר לאחר שאף הוא – גנון – ייפגש עם עורך הדין. זו גם הסיבה לכך שז'אנו מוצא לנכון ליידע את גנון בדבר בבהילות – מיד לאחר פגישתו עם בא כוחו – והשניים מתאמים בניהם עמדות ("אני לא מכיר אותך לא כלום"; "מכחיש לה בפנים"). זאת ועוד, אם אשה בשר ודם היא זו שעמדה בבסיס השיחה המסתורית – הרי שהזדמנות יקרה מפז להוכיח זאת היתה במהלך המשפט, אלא שהמשיבים בחרו שלא לזמנה למסור עדות וסבורני כי הדברים מדברים בעד עצמם. נכון הוא כי תמליל השיחה אינו כולל אף אמירה מפורשת הקושרת את המשיבים למעשה הרצח דווקא, להבדיל מעבירות פליליות אחרות. משכך, אין לראות בדברים ככאלה המקיימים את דרישת הסיוע. יחד עם זאת, שיחה כזו, המתנהלת בעיצומה של חקירה פלילית, שבה המשיבים עצורים בחשד לביצוע רצח, ושבה המשיבים קושרים בין מעשה ה'בגידה' לבין הצורך בפגישה דחופה עם עורך-דין, היא בבחינת תמיכה נוספת לראיות המפלילות. למען השלמת התמונה יוזכר, כי בעימותים שנערכו בין המשיבים לבין סנקר זמן קצר לאחר שיחת הטלפון שערכו בניהם, הם אכן הכחישו את היכרותם עימו (ז'אנו הכחיש באופן גורף את היכרותו עם סנקר (ת/75ב), וגנון טען כי היכרותו עם סנקר שטחית בלבד ("אני מכיר אותך שלום שלום" – עמ' 4 לת/76ב). הכחשה זו של המשיבים הופרכה באופן פוזיטיבי בראיות התביעה, והכוונה היא לדוחות עוקבים מהם עלה כי המשיבים נפגשו עם סנקר בבתי קפה מספר פעמים. 52. ההלכה הפסוקה קבעה כי שקריהם של נאשמים עשויים לשמש סיוע לראיות התביעה, אם נמצא כי השקר עניינו בסוגיה מהותית הקשורה לאישומים, וכי מדובר בשקר ברור וחד-משמעי אשר הוכח ככזה בראיה חיצונית (ראו למשל את ע"פ 557/06 עלאק נ' מדינת ישראל, בפסקה 28ה (לא פורסם, 11.4.07)). שקריהם של המשיבים כאשר הכחישו את היכרותם עם סנקר, עונים על דרישות אלה. ואם בכל זאת בחר בית-המשפט המחוזי שלא לראות בשקריהם של המשיבים משום 'סיוע', היה זה נוכח ההסברים שניתנו על-ידם במהלך עדותם, כאשר הודו כי למעשה הכירו את סנקר, אך הכחישו זאת בחקירה נוכח החרדה בה היו נתונים במהלך העימותים, ונוכח רצונם להרחיק עצמם מדמות עבריינית כסנקר (עמ' 596 לפרוטוקול). בנסיבותיו של המקרה שלפנינו, איני מוצא פגם במסקנתו זו של בית-המשפט קמא אשר כרוכה בה מידת הזהירות. אולם יש להדגיש, כי הכחשתם של המשיבים את היכרותם עם סנקר באה לאחר השיחה שנערכה בניהם, ובה נשמעו מתאמים בניהם את האסטרטגיה לפיה יפעלו לכשיפגשו עם האדם ש'בגד' ו'הלשין'. משיחה זו לא ניתן להתעלם. קיומו של מניע 53. המערערת עשתה מאמצים להוכיח כי המשיבים נטלו חלק במלחמת כנופיות שהתרחשה באשקלון עובר לביצוע העבירות, כאשר מצידו השני של המתרס ניצבים דומרני וחבריו. בכך ביקשה המערערת לבסס את טענתה כי למשיבים היה מניע לפגוע בדומרני. אלא שעוקצו של טיעון זה ניטל במידת מה בכל הנוגע לאישום שעניינו רציחתה של שקד שלחוב, וזאת נוכח העובדה כי טענתו של סנקר לפיה עובר לירי היה זה דומרני שישב ברכבו של יניב רווח, לא זכתה לתמיכה בראיות חיצוניות וחד משמעיות: הנהג יניב רווח הכחיש את הטענה כי הסיע את דומרני ברכבו אותו יום (עמ' 118 לפרוטוקול); גם דומרני הכחיש את נסיעתו ברכבו של יניב רווח (עמ' 3 לת/116) וכך עשה גם אבי בטיטו (עמ' 206 לפרוטוקול), שעל-פי הנטען ישב ברכב לצידו של דומרני. אמנם, דבריהם של שלושת העדים הללו היו מתחמקים ורחוקים מלשכנע. מדבריהם של עוקבים (ת/64) אף התברר שטענתו של יניב רווח כי מעולם לא הסיע את דומרני (עמ' 118 לפרוטוקול) – היא טענה שקרית. כך או אחרת, אף שההגנה לא חלקה על כך כי הירי בשקד ובחברתה מקורו היה בטעות בזיהוי, לא הוכח את נפשו של מי ביקשו היריות להשיג. יחד עם זאת, הנתונים שהוצגו אודות מעורבותם של המשיבים במלחמת כנופיות, אינם נטולי חשיבות. כפי שאדגים, התמונה הנסיבתית הכוללת המצטיירת בסוגיה זו היא כזו המתיישבת עם גרסתו של סנקר, שטען כי הרקע למעשים בבסיס שני האישומים היה מלחמת כנופיות שהמשיבים היו מעורבים בה. וכך למשל אישר ז'אנו במהלך החקירה את קיומו של מה שהגדיר "בלגן של מלחמת כנופיות בלגן אחו שרמוטה" (עמ' 6 לת/84א). הוא אף קשר עצמו למלחמה זו, כאשר הוקלט מדבר עם אחד העצורים על סכומי הכסף שנאלץ להוציא במסגרת ה'מלחמה' על לינה במלונות, רכבים מושכרים והחלפה מידי יום של טלפונים ניידים (שם). ז'אנו אף ציין, כי הרקע לפשיעה באשקלון הם עסקי כריית החולות, וקשר עצמו לעסקים מסוג זה (ת/78א). בית-המשפט המחוזי אף ציטט אמירה של ז'אנו, אשר תיארה אותו ואת דומרני כמי שעומדים משני צידי המתרס: "אנחנו היינו עצורים יומיים אחרי שלום [דומרני] נתפס ... חושבים שאנחנו פראיירים אם הם לא היו נתפסים הם היו מקבלים אתה מבין אם הם לא היו נתפסים הם היו מקבלים כבר חיכה צוות שלנו שמה" (עמ' 8-7 לת/77א). אמירה זו ממחישה היטב עד לאן גלש הסכסוך בין הצדדים. דברים ברוח דומה נשמעו במהלך שיחה טלפונית שהתנהלה בין יגאל ז'אנו לדומרני, שיחה שנערכה חודשים ספורים עובר לאירועים שבבסיס כתב האישום, ואשר גם לה בוצעה האזנת סתר (ת/129, שיחה מספר 4848). בשיחה זו נשמע דומרני כאשר הוא מתרעם באזניו של יגאל ז'אנו על הפרתו של הסכם כלשהו הנוגע לעסקי כריית החול, ועד מהרה הויכוח בין השניים מתלהט. בין היתר התבטא דומרני כך: "אני רק מעדכן אותך שאני הולך, אני עושה מהלכים ותשמע את המהלכים שלי הבנת?"; וכן – "אני הולך על אנשים... אני לא מעניין אותי מי קרוב למי, מי קרוב למה, אני מחר בבוקר מביא אנשים אני לוקח, אני לוקח להם כספים אני חושב שהם מגיעים לי". בהמשך שאל יגאל ז'אנו: "אה ככה זה נגמר החברות בינינו?", ודומרני השיב: "ואללה כן", ובהמשך מוסיף: "מי יודע יגאל אולי יהרגו אותנו... אני יגיע לכולם הבנת? לכולם כל מי שזומם לי רע אני אגיע אליו אתה מבין? זה תקח לראש אני אמרתי לך אני חושב שמגיע לי ממך, אתה חושב שלא זה רק מחזק לי את מה שאני חושב". שיחה נוספת העלתה כי בשלב מסוים קיבל יגאל ז'אנו דיווח על מה שנראה כמו ניסיון לפגוע בז'אנו על-ידי חבורה ובה אנשים המקורבים לדומרני (ת/129, שיחה 13216). זמן קצר לאחר מכן התקשר יגאל ז'אנו אל אחיו המשיב, ולאחר שסיפר לו על הדיווח שקיבל אמר ז'אנו כי יש לראות זאת כ'הכרזה' (ת/129, שיחה 13219). שיחות נוספות מלמדות על כך כי אנשים המקורבים למשיבים החלו לקבל באותה תקופה איומים על חייהם (ראו למשל את ת/129, שיחות 13229; 13559; 13561). 54. לסיכום, נכון הוא כי המשיבים, כמו גם דומרני והמקורבים אליו, הכחישו במהלך עדותם את קיומו של סכסוך, אולם הראיות שהוצגו מלמדות כי המציאות היתה שונה, ולמעשה מתחת לפני השטח התחולל מאבק עז שגלש לפסים אלימים. אמנם, הדברים שהובאו לעיל הם בבחינת רקע נסיבתי בלבד. אין בהקשר זה ראיה המסבכת את המשיבים ישירות בביצוע העבירות שתוארו בכתב האישום. אולם דברים אלה הם בבחינת תמיכה נוספת לדבריו של סנקר, אשר תיאר באופן דומה את הרקע לביצוע העבירות. 55. וכאן המקום להוסיף ולציין אירוע חמור נוסף, שהתרחש זמן קצר לאחר רציחתה של שקד שלחוב, כאשר המשיבים נתפסו תוקפים באלימות את הנהג יניב רווח. נגד המשיבים הוגש כתב-אישום בגין אותו אירוע, ובו יוחסה להם לא רק עבירה של תקיפה, אלא גם חטיפה. עבירה אחרונה זו נמחקה במסגרת הסדר טיעון אליו הגיעו הצדדים, והם הורשעו ונדונו לתקופות מאסר בפועל (ראו את גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע ב-פ. 8218/03, מיום 28.4.04). במסגרת ההליך הנוכחי לא ששו המשיבים, בלשון המעטה, לשפוך אור על אותה פרשה בגינה הודו והורשעו. וכך השיב גנון כאשר נשאל לפשר אותו אירוע: "עבר כל כך הרבה זמן שאני לא זוכר מה היה מדובר אז. אבל מה, אני יודע שהיה אירוע כזה ונשפטתי עליו ויש כתב אישום על זה וזה דבר נקודתי" (בעמ' 634 לפרוטוקול). אמנם, נוכח תשובות מתחמקות אלה ונוכח העובדה כי באותה פרשה לא נשמעו ראיות, לא ניתן לקבוע אם קיים קשר בין מעורבותם של המשיבים בירי לעבר הרכב בו נהג יניב רווח לבין תקיפתו בסמוך לכך. אולם ניתן לומר כי זוהי ראיה נוספת לסכסוך האלים שבו היו המשיבים מעורבים עד צוואר. התשתית הראייתית – סיכום 56. הודעותיו המפלילות של סנקר הן הראיה המרכזית שעל בסיסה נסמכה תשתית הראיות בפרשה זו. חרף קשיים שמתעוררים נוכח אמרות אלה, סברתי כי לא ניתן להמעיט בערכן. הדברים אמורים במיוחד בנוגע לגרסה שנמסרה בקשר למעורבותם של המשיבים ברציחתה של שקד שלחוב. אמרותיו של סנקר בנוגע לאישום זה התיישבו עם שורה של ממצאים אובייקטיביים מזירת האירוע, והכוונה לכך שידע לתאר את סוג הנשק ממנו בוצע הירי; מה היה צבעם של חלונות הרכב היורה; ואף ידע לתאר את הניסיון לבצע וידוא הריגה, ניסיון שבמהלכו למדו מבצעי הירי על התוצאה הטרגית של מעשיהם. ההודעות המפלילות שנמסרו מפי סנקר זוכות לתמיכה מחזקת גם בראיות נוספות שהוצגו על-ידי התביעה והכוונה לעובדה כי ברקע הדברים התחולל סכסוך כנופיות מר, שהמשיבים היו מעורבים בו; ולכך שבמהלך המעצר ניהלו המשיבים שיחה מעוררת חשד, ובמוקד הדברים מידע שהגיע לידיהם ולפיו אדם עימו היו בקשר מסר אודותיהם מידע מפליל. בעקבות כך נשמעו המשיבים מתאמים בניהם גרסאות. אולם מעל הכל ניצבו נתוני מחקר התקשורת, אשר הצליחו לקשור את המשיבים ישירות לירי שנורה לעבר הרכב בו נסעו שקד שלחוב וחברתה. מנתונים אלה עלה כי המשיבים החזיקו במכשיר טלפון אשר ממנו בוצעה שיחה המחשידה אותם במעורבות במעשה הרצח. שיחה זו נערכה בדקות הראשונות לאחר הירי. עוד העלו הנתונים כי המשיבים נכנסו לאשקלון זמן קצר לפני הירי, יצאו ממנה דקות ספורות לאחריו וכי בסמוך לאחר הירי פתח הרכב ובו המשיבים בנסיעה לכיוון מרכז הארץ. יום לאחר מכן יצא מכשיר הטלפון מכלל שימוש. נתונים אלה מתווספים לגרסתו המפלילה של סנקר ומסייעים לה. נוכח ממצאי מחקר התקשורת בפרט, ומקל וחומר בהצטרפם לראיות המחזקות הנוספות, לא נותר בי ספק, כי המשיבים היו אלה שנסעו ברכב ממנו נורו יריות לעבר המכונית ובה שקד שלחוב וחברתה, ויש לראותם כנושאים באחריות לתוצאותיו הקטלניות של הירי. שונה הוא המצב בנוגע לאישום האחר – זה שעסק בירי במעלית ביתו של דומרני. בקשר לאישום זה לא הוצגה ראייה שיהיה בה משום סיוע להודעותיו של סנקר. כפי שעמדתי על כך, סברתי כי בנסיבותיו של המקרה הנוכחי, לא יהיה זה נכון להסתפק בתוספת ראייתית שדרגתה פחותה מסיוע. אשר על כן, איני סבור כי בנושא זה אשמתם של המשיבים הוכחה מעבר לספק סביר. כאן המקום להתייחס בקצרה לאחת מטענותיהם של המשיבים, אשר התרעמו על החלטתה של המערערת לחזור בה מכתב-האישום בעניינו של דדו. נטען, כי תשתית הראיות שעמדה לחובתו של הלה הייתה זהה לזו הקיימת בעניינם, ועל כן זיכויו אינו יכול להתיישב עם האפשרות כי הם יורשעו. אלא שנתוני מחקר התקשורת טופחים על פניה של טענה זו. כאמור, הנתונים הללו, שעל חשיבותם לבירור האשמה לא ניתן לחלוק, קושרים את שני המשיבים ואותם בלבד למעשה הירי. 57. אציע אפוא לחבריי לדחות את הערעור בכל הנוגע לאישום הראשון אשר בכתב-האישום, ולקבלו בכל הנוגע לאישום השני שתואר בגדרו. משמעות הדבר היא כי יש להרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם באישום אחרון זה – רצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 וגרימת חבלה חמורה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א) לאותו חוק. אם תתקבל תוצאה זו על-ידי חבריי, אציע להחזיר את הדיון לבית-המשפט המחוזי לשם קביעת העונש. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' עמית: אני מסכים עם חברי השופט א' א' לוי כי יש לדחות את הערעור בנוגע לאישום הראשון ולהרשיע את המשיבים באישום השני. 1. חברי פירט את מסכת הראיות בפרשת רצח הנערה שקד שלחוב, המביאה להרשעת המשיבים בפרשה זו. חלק ניכר מהדיון בפסק דינו של חברי, כמו גם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוקדש למהימנות גרסתו של סנקר והאם יש סיוע לגרסתו. המסקנה אליה הגיע חברי בעניין זה מקובלת עלי, אך מצאתי לנכון להציע זוית ראיה אחרת לבחינת מכלול הראיות. חברי בחן את עדותו של סנקר וממנה יצא אל הראיות החיצוניות, ואני אצא מהראיות החיצוניות אל עדותו של סנקר. לטעמי, מכלול הראיות החיצוניות, שאינן תלויות בסנקר, יוצרות "מסה קריטית" המטה את הכף עד לסף הרשעה, ועדותו של סנקר היא אך התוספת הנדרשת כדי להסיר ספק סביר. 2. אתעלם בשלב זה מעדותו של סנקר, ואבחן את מכלול הראיות החיצוניות העומדות כנגד המשיבים, כפי שעולה מהניתוח המדוקדק של חברי בפסק דינו. כפי שנראה להלן, גיבור סיפורנו הוא מכשיר טלפון נייד שמספרו מסתיים בספרות 260 (להלן: טלפון 260). א. יום לפני הרצח מתקשר יגאל ז'אנו (להלן: יגאל) מהכלא אל רחל וטורי, בת זוגו של אחיו ז'אנו ומבקש לשוחח עם גנון (המשיב 2). רחל מוסרת לו את המספר 260 ומייד לאחר מכן מתקשר יגאל לאותו מספר ומשוחח עם אחיו זא'נו, ללא שמץ של פליאה הכיצד ביקש לשוחח עם גנון והנה הוא מקבל את ז'אנו (שיחה 14201). מסקנת ביניים לכאורית: העובדה כי ז'אנו וגנון נמצאים יחדיו ידועה ליגאל. ב. כארבע דקות בלבד לאחר הרצח, מתקשר יגאל אל יוני צפיר (אחד מבני חבורתם של המשיבים) ומבקש לשוחח עם אחיו ז'אנו. יוני מוסר לו שוב את אותו מספר, הלוא הוא מיודענו טלפון 260. מייד לאחר מכן, יגאל מתקשר לטלפון 260 ומשוחח עם גנון - כאשר ברקע נשמעים חילופי הדברים הדרמטיים בין שני דוברים אחרים (להלן: השיחה ברקע) - ללא שמץ פליאה הכיצד ביקש לשוחח עם ז'אנו והנה הוא מקבל את גנון (שיחה 14272). מסקנת ביניים: לפנינו חיזוק למסקנת הביניים הקודמת לפיה ידוע ליגאל כי ז'אנו וגנון נמצאים יחדיו. ג. שעה לאחר הרצח, יגאל חוזר ומתקשר לטלפון 260 ומשוחח עם אחיו ז'אנו אודות הרצח שהם שמעו אודותיו, שוב, מבלי להביע תמיהה הכיצד עונה לו הפעם ז'אנו ולא גנון (שיחה 14299). ד. ביום הרצח, רחל וטורי מתקשרת 5 פעמים לטלפון 260. מאיכוני טלפון 260 עולה כי בסביבות השעה 20:00 הרכב עושה פעמיו מכיוון עין-צורים–משואות יצחק לכיוון אשקלון (לפני כן הרכב הגיע מכיוון קרית מלאכי). במהלך השעתיים לפני הרצח, בין השעות 20:30–22:30, טלפון 260 מאוכן במספר שיחות באיזור כפר סילבר שבפאתי אשקלון, כאשר במהלך שעתיים אלה מתקיימות מספר שיחות עם מספר הטלפון של רחל וטורי (שיחה יוצאת בשעה 20:49 ושיחות נכנסות בשעות 20:30; 20:46; 22:02). סמוך לשעה 22:30 הרכב כבר עושה דרכו אל תוך אשקלון והוא מאוכן באשקלון בשתי שיחות יוצאות בשעות 22:35 ו-22:36 ובשלוש שיחות נכנסות בשעות 22:30; 22:37; 22:44 (השיחה האחרונה נעשתה ממספר הטלפון של רחל וטורי). בשעה 22:52 מבוצע הרצח, וארבע דקות לאחר מכן טלפון 260 מאוכן שוב בשיחה נכנסת באיזור כפר סילבר, היא השיחה בה נשמעת השיחה שברקע. כשעה לאחר מכן טלפון 260 מאוכן באיזור גבעתיים בשיחה בין יגאל לאחיו ז'אנו כמתואר לעיל. ה. יום לאחר הרצח מופסק השימוש בטלפון 260. 3. צירוף האמור לעיל מביא למסקנה "חזקה" כי גנון וז'אנו שהו יחדיו באשקלון בעת ביצוע הרצח סמוך לשעה 22:52. כנגד מסקנה זו העלו השניים את הטענה כי טלפון 260 שימש עוד שלושה אנשים שעבדו בעסק של גנון לחלוקת ביצים (אחיו של גנון ושני פועלים נוספים). דא עקא, שסמיכות הזמן בין השיחות שהתקיימו בין יגאל לז'אנו מאיינת לטעמי לחלוטין את האפשרות כי מי מאותם עובדים תמימים החזיק במכשיר בעת הרצח, וכי ארבע דקות לאחר הרצח, המכשיר כבר היה ברשותו של ז'אנו. מה עוד שאף אחד מאותם עובדים לא הובא לעדות, מה עוד שסביבתם הקרובה של ז'אנו וגנון ידעו כי אפשר להשיג אותם בטלפון 260, מה עוד שביום הרצח מתקשרת רחל וטורי, בת זוגו של ז'אנו, מספר פעמים לטלפון 260 (כאשר מספר שיחות נעשות כשעתיים לפני הרצח בעוד הרכב שוהה בכפר סילבר ואחת השיחות נעשית כשמונה דקות לפני הרצח כאשר הרכב שוהה באשקלון), ומה עוד שמשום מה מופסק השימוש בטלפון 260 יום לאחר הרצח. מדוע הופסק השימוש בטלפון שעד לאותו אירוע דרמטי שימש עובדים תמימים בעסק של חלוקת ביצים? ומה לחברתו לחיים של ז'אנו ולשיחות עם מחלקי ביצים בעסקו של גנון? תמהני. לכן, איני מקבל את מסקנתו של בית משפט קמא כי התביעה לא הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי טלפון 260 היה בשימושם של ז'אנו וגנון בלבד. דומני כי מסקנה זו של בית משפט קמא, היא שהביאה אותו לשלול את המשקל הראייתי הנכבד שיש לייחס לראיות החיצוניות כמתואר לעיל. 4. בנקודה זו נחזור לשיחה החשודה שהתנהלה כארבע דקות לאחר הרצח ואשר צוטטה במלואה על ידי חברי בסעיף 39 לפסק דינו. הגבר עמו משוחח יגאל הוא גנון שזוהה על ידי המאזינה איריס רייס. כך גם הגיונם של דברים, שהרי קשה להלום כי יגאל, שקיבל שניות מספר לפני כן מיוני צפיר את מספר הטלפון 260 כמספר שבו הוא יכול לשוחח עם אחיו, ישוחח שיחת "מה העניינים" ו"אחי" עם אחד העובדים בעסק של חלוקת ביצים. וכך מתנהלת השיחה בין השניים: גנון: הלו? יגאל: מה העניינים אחי? גנון: בסדר... יגאל: מה איתך? גנון: הכל בסדר... יגאל: הכל בסדר? גנון: אה, אה, יגאל אחי, בסדר... יגאל: מה קור.... מה זה רעש הזה? גנון: לא, לא, אחי בסדר, כלום... כלום... יגאל: מה איתך? גנון: אה אחי? יגאל: הכל בסדר? גנון: כן, כן, אחי הכל בסדר כפרה..... טוב כפרה אחי אה.... יגאל: טוב תשמרו על עצמכם אחי... גנון: בסדר, בסדר, כפר... יגאל: ביי, אחי, ביי גנון: ביי, ביי... האזנתי לשיחה, וניתן להתרשם כי דעתו של גנון מוסחת עודנו משוחח עם יגאל את השיחה הסתמית המצוטטת לעיל. כשיחת חולין שמטרתה לפטפט על דא והא, המדובר בשיחה קצרצרה חסרת תכלית, למעט המילים שאומר יגאל "תשמרו על עצמכם אחי". ברקע השיחה בין יגאל לגנון נשמעת שיחה בין שני דוברים שאחד מהם אומר לשני כשהוא נסער את המילים הבאות: גבר 1: מה איתך, אתה לא צריך להתבאס... גבר 2: עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי.... אין לי עצבים.... [תחילת משפט לא ברור] תפקיד שלי אתה גם בא להגיד לי מה לעשות... סע, זה... שתוק, תן לי לעשות מה אני יודע... [מילה לא ברורה] עזוב אותי בשקט... יורד לוודא מי בפנים מאחורה מה... [המשך לא ברור]. למרות שמדובר בשיחה שהתנהלה ברכב ונקלטה ברקע הדברים שהוחלפו בין יגאל לגנון, ניתן גם ניתן לתמלל את הדברים שנאמרו כמצוטט לעיל, וניתן להבחין בהתרגשות, וליתר דיוק, בכעס ובעצבים של גבר 2. לטעמי, מאזין המכיר את קולו של ז'אנו יכול לזהותו כגבר מס' 2 (להבדיל מגבר מס' 1 שדבריו החטופים נבלעים) וכאמור, שתי המאזינות, הן איריס רייס והן מיה בלקר, זיהו את קולו של ז'אנו. לא נעלם מעיני כי בעת ביצוע השיחה הרכב כבר לא היה באשקלון אלא באיזור כפר סילבר, בדרכו אל מחוץ לאשקלון, ולכן אין לפרש את המילים "יורד לוודא מי בפנים מאחורה" כמילים המתארות ב"שידור חי" את וידוא ההריגה עליו סיפר סנקר בעדותו. מהשיחה ברקע עולה כי הדובר שזוהה כז'אנו, מתפרץ על הדובר השני בנוסח "אל תגיד לי מה לעשות". 5. אז מה היה לנו? נקבץ את מכלול הראיות החיצוניות העומדות בפנינו: א. לז'אנו ולגנון יש מניע לפגוע בדומרני במסגרת "מלחמת הכנופיות". ב. ז'אנו וגנון נמצאים יחדיו. ג. ז'אנו וגנון נמצאים יחדיו ברכב ששהה במהלך כשעתיים לפני הרצח בכפר סילבר, כעשרים דקות לפני הרצח הרכב נמצא באשקלון, בעת הרצח הרכב נמצא באשקלון ודקות ספורות לאחר הרצח הרכב עוזב את אשקלון. ד. יום לפני הרצח יגאל משוחח עם ז'אנו, דקות בסמוך לאחר הרצח יגאל משוחח עם גנון וכשעה לאחר הרצח יגאל משוחח עם ז'אנו. ה. במהלך שיחה סתמית וקצרה בין יגאל לגנון בדקות סמוך לאחר הרצח, אומר יגאל לגנון "תשמרו על עצמכם אחי" ונשמעת השיחה החשודה ברקע, שאת הדובר הנסער בה מזהה המאזינה כז'אנו. ו. במהלך השיחה בין יגאל לז'אנו כשעה לאחר הרצח הם משוחחים אודות הרצח שעליו "שמעו". ז. "תחנה 260 לא עונה" - טלפון מס' 260 שהיה ברכב ובשימושם של ז'אנו וגנון במועד הרצח ובאיזור הרצח חדל לפעול יום לאחר הרצח. ח. יגאל מדבר עם אחיו ז'אנו ארבעה ימים לאחר הרצח ואומר לו שצריך להחליף גם את הטלפון ולא רק את הכרטיס (שיחה 14565). ט. גנון וז'אנו לא מספקים הסבר מדוע נפסק השימוש בטלפון 260. י. ז'אנו משקר וטוען כי לא השתמש בטלפון זה. יא. ז'אנו וגנון לא חוזרים בימים שלאחר מכן לאשקלון. יב. ז'אנו וגנון תוקפים את יניב רווח - הנהג במכונית השכורה שבה נרצחה שקד שלחוב - זמן קצר לאחר הרצח. 6. צירוף מקרים יאמר הקורא, אך בנקודה זו נסב מבטנו אל עדותו של סנקר. נצא מנקודת הנחה כי סנקר בדה את הדברים כדי לשאת חן בעיני חוקריו לצורך קבלת המעמד של עד מדינה, למרות שלו עצמו אין כל ידיעה אישית בנושא. אך ראו זה פלא, מכל האנשים ומכל החשודים הפוטנציאליים, הצליח סנקר להצביע דווקא על השניים שמכלול של ראיות נסיבתיות מוביל אליהם, כאשר הוא עצמו כמובן לא ידע ולא יכול היה לדעת על אותן ראיות שעיקרן בהאזנות סתר. ניתן לטעון כי החוקרים רמזו לסנקר כי ז'אנו וגנון חשודים במעשה, לאחר שאלו נעצרו חודשים מספר קודם לכן בחשד לביצוע הרצח, אך לא כך עולה ממכלול ההודעות והאמרות של סנקר בפני החוקרים. ניתן לטעון כי סנקר למד אודות מעורבותם של ז'אנו וגנון מסיפורים ורכילויות שנפוצו בברנז'ה ומהעובדה שהשניים נעצרו לפני כן כחשודים ברצח, אך עדיין תמיהה-היא הכיצד אותן שמועות מצטלבות עם מסכת הראיות החיצונית והעצמאית כמפורט לעיל. הכיצד ידע סנקר כי הרצח בוצע בגליל או בגלילון, הכיצד ידע לבדות גרסה הכוללת "וידוא הריגה" המתיישבת באורח פלא עם השיחה הנסערת הנשמעת בחלל הרכב? ומדוע בכלל הוסיף סנקר את הפרט של "וידוא הריגה", פרט שאותו ניתן לבדוק בנקל, אילו היה זה פרט כוזב שבדה ממוחו הקודח? 7. אל כל אלה נוסיף את שאמר חברי לגבי מהימנות גרסתו של סנקר. תמליל העימותים בין סנקר לבין גנון מדבר בעד עצמו. סנקר, עודנו שרוי בהתלהבות של חוזר בתשובה שתיקן את דרכיו, מנסה להדביק את גנון בהתלהבותו והוא מפציר בגנון "תחזור בתשובה, תעשה תיקון על הנשמה שלך, אנחנו אורחים בעולם הזה אנחנו...זה הזמן שלך, זמן לתיקון, זמן לחזור בתשובה, כמוני...אבל תודה על עצמך תקן את עצמך אח שלי" (לציטוט המלא ראו סעיף 25 לפסק דינו של חברי). לא בכדי פונה סנקר אל ליבו של גנון. סנקר רואה את גנון כאח לצרה, כבן דמותו-שלו. אחיו של סנקר נרצח וכך גם אחיו של גנון, סנקר הרג אדם חף מפשע בשליחותם של עבריינים אחרים, וגם גנון היה שותף להריגת אדם חף מפשע בשליחותם של אחרים. לכך יש להוסיף את השקר של גנון וז'אנו שהכחישו את היכרותם עם סנקר, ואת השיחה בין ז'אנו לגנון שבה ז'אנו מעביר לגנון מסר אודות ה"בוגדת". 8. סיכומו של דבר, ששני האדנים המרכזיים של ראיות התביעה משלימים זה את זה ומגיעים לטעמי כדי הסף של הרשעה מעבר לספק סביר. ש ו פ ט הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ה בכסלו התשע"א (02.12.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09050020_O07.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il