דוד סומך נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 5000/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 5000/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר המערער: דוד סומך נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 15/05/2008 בת"פ 8142/07 שניתן על-ידי כבוד השופט נ' זלוצ'ובר בשם המערער: עו"ד א' בן יהודה בשם המשיבה : עו"ד י' שרף פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. המערער הורשע בעקבות הסדר טיעון בכתב אישום מתוקן אשר ייחס לו עבירה של הפקרה לאחר פגיעה בניגוד לסעיף 64א(א) לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - פקודת התעבורה). נגזרו עליו 10 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופסילת רישיון למשך 5 שנים. הוא מערער על חומרת עונשו. 2. נסיבות העבירה בה הורשע המערער הן כדלקמן: ביום 14.9.06 בשעה 3:00 לפנות בוקר נהג המערער ברכבו ברחוב יפה נוף באשקלון. תוך כדי נסיעה, פגע בחזית רכבו בהולך רגל אשר שהה על הכביש, וכתוצאה מהפגיעה הועף הולך הרגל קדימה. המערער המשיך בנסיעה, עצר את רכבו כ-100 מ' לאחר מקום התאונה שבו שכב הולך הרגל, וישב ברכבו זמן מה מבלי לעשות דבר. לאחר מכן, המשיך בנהיגה למרכז העיר, והחנה את רכבו שם. הולך הרגל נפטר זמן מה לאחר התאונה עקב פציעות שנגרמו לו כתוצאה מפגיעת הרכב. המערער הסגיר עצמו למשטרה ביום 14.9.06 בשעות הערב, לאחר שנודע לו כי השוטרים מחפשים אחריו. 3. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט זלוצ'ובר) בחן את מכלול נסיבות האירוע, ושקל את טיעוני הצדדים בהקשר לכך. הוא התייחס לטיעוני התביעה לפיהם המערער לא עשה דבר כדי לסייע למנוח לאחר פגיעתו, ולא דיווח לאיש על האירוע. הוא ישב במקום בחיבוק ידיים, ולאחר מכן נסע מהמקום. המשטרה חקרה עד ראייה שהיה במקרה במקום, ורק בדרך זו הצליחה להתחקות אחר עקבותיו של המערער. המנוח, עולה מרוסיה, נקטל כשהיה בדרכו לביתו לאחר יום עבודה, והותיר אחריו שתי בנות. 4. מנגד, התייחס בית המשפט לטענת ההגנה לפיה המערער לא אשם בעצם התוצאה הטרגית שאירעה, שכן המנוח, במעשה פזיזות רבתי נכנס לכביש במקום שלא נראה למשתמשי הדרך, וכך נגרמה התאונה הקטלנית. לפיכך, המערער לא הואשם בגרימת מותו של המנוח, ואינו מוחזק כאחראי לו. מרגע שנודע לו שהמשטרה מחפשת אחריו, התייצב המערער והודה כי הוא הנהג המעורב בתאונה. עוד טענה ההגנה כי מדובר בעבירת מחדל להבדיל ממעשה, ויש לתת לכך משקל לקולא, כי המערער הודה בעובדות, לקח אחריות, והבין את הפסול שבמעשיו. בנסיבות הענין נטען, כי יש להסתפק בעונש של מאסר מותנה, ולקצוב תקופה לא ארוכה לפסילת הרישיון של המערער לאור חיוניות רישיון הנהיגה לפרנסתו ולצרכיו האישיים. 5. בית המשפט קמא עמד על חומרתה הרבה של עבירת ההפקרה. כן הצביע על כך שלמערער עבר פלילי בגין עבירות תקיפה בנסיבות מחמירות, שבל"ר ונטישה, היזק לרכוש במזיד, תקיפה סתם, תקיפת שוטר במילוי תפקידו, התנהגות פרועה במקום ציבורי והחזקת סם לצריכה עצמית. הרשעתו האחרונה היא משנת 2001. בית המשפט ציין כי כתוצאה מהפגיעה בהולך הרגל נופצו השמשה הקדמית והפנס הקדמי השמאלי של הרכב, ונגרם עיקום במכסה המנוע, עובדות המצביעות על כך כי המערער היה מודע היטב לפגיעתו במנוח. עצירת הרכב על-ידי המערער במרחק קטן מהמקום, והימלטותו מזירת האירוע תוך זמן קצר, אגב הפקרת הנפגע בלי לברר מה אירע לו והאם הוא זקוק לעזרה, הינה התנהגות בעלת חומרה רבה. התייצבותו במשטרה התרחשה רק לאחר שנודע לו שהמשטרה מחפשת אחריו, וגם כאשר הודה במשטרה במעורבותו בתאונה, אישר את העובדה שהוא זה שנהג ברכב אך לא הודה בכך שפגע בהולך רגל, על אף שידע זאת ממגוון גורמים שהיה ער להם, ובין היתר, מהעובדה כי רכבו ניזוק מהמכה שהונחתה על-ידו במנוח. 6. בית המשפט התייחס גם לנסיבות לקולא בעניינו של המערער ובהן - הודאתו בעובדות האישום במסגרת הסדר הטיעון, שהוא ראה בה גם משום הבעת חרטה; העובדה שלא יוחסה לו אחריות למותו של המנוח, וקיומה של הרשעה אחת בלבד בעבירות תעבורה משנת 2004. גם עובדת התייצבותו במשטרה עמדה לזכותו, בסייגים שהובהרו, וכן התחשב בית המשפט בכך שהמערער מסייע להוריו החולים ולכלכלת ביתו, וענישה מחמירה עלולה לפגוע בו ובתלויים בו. על יסוד שיקולי החומרה והקולא האמורים, נגזר העונש שפורט לעיל. 7. הצדדים חזרו בערעור על טיעוניהם העיקריים לענין העונש, שהועלו בערכאה קמא. בטיעונו בערעור, הוסיף ב"כ המערער וטען כי יש להתחשב בעובדה כי כתב האישום המקורי שייחס למערער עבירה חמורה של הפקרה לאחר פגיעה בניגוד לסעיף 64א(ב) לפקודת התחבורה הומר לעבירה הקלה יותר המפורטת בסעיף 64א(א) לפקודה; כי לא מיוחסת למערער אחריות לתוצאות התאונה, וכי ההקלה בכתב האישום נעשתה ביוזמת התביעה. הוא טען כי המאפיין את מעשיו של המערער היתה אדישות וחוסר מעש, ולא כוונה להתנער מאחריות. 8. המדינה בטיעוניה התייחסה לנסיבות החמורות של ההפקרה בהן הודה המערער במסגרת הסדר טיעון. היא חזרה על טענתה כי המערער אמנם הסגיר עצמו למשטרה בסמוך לאחר האירוע, אך זאת רק לאחר שהמשטרה כבר ידעה כי הוא מעורב בתאונה. כן היא התייחסה לעברו הפלילי של המערער כגורם שיש לייחס לו משקל בענישה. היא עמדה על הצורך במדיניות ענישה מחמירה כללית לעבירות של הפקרה, הן כחלק מהמלחמה בתאונות הדרכים ובעבריינות הנהיגה בכבישים, והן מבחינת המסר המוסרי הנדרש בחברה מתוקנת ביחס לחובתו של אדם המעורב בתאונה שהביאה לפגיעה בזולתו, להושיט לו עזרה ולא להפקירו, ולהימלט על נפשו. 9. העבירה בה הודה המערער היא הפקרה לאחר פגיעה בניגוד לסעיף 64א לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961. זהו נוסחו של סעיף העבירה: "64א. הפקרה אחרי פגיעה (א) נוהג רכב המעורב בתאונה, והוא ידע, או שהיה עליו לדעת, כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם ולא עצר במקום התאונה, או קרוב לו ככל האפשר, כדי לעמוד על תוצאות התאונה, דינו - מאסר שבע שנים עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי, בין כעונש יחיד, ובין כעונש נוסף, ולא יינתן עליו צו מבחן. (ב) נוהג רכב המעורב בתאונה והוא ידע, או שבנסיבות המקרה היה עליו לדעת, כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש לנפגע עזרה שהיה ביכולתו להגיש בנסיבות המקרה, לרבות הסעתו לטיפול רפואי, דינו - מאסר תשע שנים, עם קנס או ללא קנס, ובלבד שלא יוטל עליו מאסר על תנאי, בין כעונש יחיד ובין כעונש נוסף, ולא יינתן עליו צו מבחן...". 10. תכליתה של נורמה פלילית זו להילחם בתופעה הקשה המתרחשת בכבישי ישראל של נהגים הפוגעים באדם במהלך תאונת דרכים, ומפקירים את הנפגע לנפשו ללא הושטת עזרה. במיוחד גדולה סכנת ההפקרה כאשר אין עדי ראייה לתאונה, עובדה המעודדת את הנהג להימלט על נפשו כדי למנוע את זיהויו כמי שהיה מעורב בתאונה הפוגענית (הצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 3) התשכ"ד-1964, 290, 295). מטרתה המרכזית של הנורמה הקבועה בסעיף 64א לפקודת התעבורה היא להבטיח מתן עזרה מיידית לנפגע בתאונה על-ידי נהג שהיה מעורב בתאונה ונמצא במקום, ולהגן בכך על חייו ועל שלומו הגופני של הנפגע. בד בבד, היא נועדה גם למנוע מנהג מלחמוק מאחריות לתאונה, ולהקל על רשויות אכיפת החוק לברר כיצד נגרמה התאונה ומי אחראי לה (ע"פ 1977/05 גולה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.11.06); ע"פ 7159/98 מדינת ישראל נ' פלוני, פד"י נג(2) 632, 644 (1999)). העבירה חלה על כל מעורב בתאונה, בלא קשר לשאלת אחריותו לתאונה. הנורמה של איסור על הפקרה, מעבר לתכליתה להגן על הנפגע ולהקל על אכיפת החוק ביחס לנהגים עבריינים, נועדה לעגן במשפט את החובה המוסרית החלה על אדם המעורב באירוע פוגעני לסייע לזולתו שנפגע, לדאוג לשלומו ולהציל את חייו. חובה מוסרית זו קיבלה לבוש משפטי מחייב במסגרת חוק המשקף קיומה של אמנה חברתית המושתתת על יסודות של אתיקה וערכים אנושיים. היא משקפת התפתחות בתפיסה בדבר החובה להושיט עזרה לאדם המצוי בסכנה בכלל, ולנפגע בתאונה בפרט. היא מרחיבה את החובה החוקית של אדם להושיט עזרה לאדם אחר המצוי בסכנה (דנ"פ 2974/99 אוחנה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, 20.1.00); ראו גם ע"פ 7224/03 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.11.03)). התייחס לכך השופט מ' חשין ברע"פ 3626/01 ויצמן נ' מדינת ישראל, פד"י נו(3) 187, 230 (2002) באומרו: "מעשהו זה של הנוהג הבורח פוגע בשורשי הסולידריות החברתית והאישית המינימלית לקיומה של חברה תקינה. בריחה של נהג מן המקום היא מעשה אנטי-חברתי ואנטי-מוסרי מובהק, וראוי הוא כי ייענש בכל חומר הדין". 11. שתי החלופות שבסעיף 64א לפקודה משקפות דרגות חומרה שונות של מעשה ההפקרה. החלופה הראשונה מדברת במצב שבו הנהג המעורב בתאונה ידע או צריך היה לדעת כי בנסיבות המקרה עשוי היה להיפגע אדם, ולא עצר במקום כדי לעמוד על תוצאות התאונה. החלופה השניה מדברת על נהג מעורב בתאונה אשר ידע או היה עליו לדעת כי בתאונה נפגע אדם, ולא הגיש עזרה שיכול היה להגיש. נסיבות החלופה הראשונה מתונות יותר מהחלופה השניה, והעונש המירבי הצמוד לכל חלופה משקף את השוני בחומרה כאמור. העונשים של 7 ו-9 שנות מאסר בהתאמה, משקפים את החומרה היחסית של העבירות על-פי שתי החלופות (ע"פ 11222/03 ישראלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.6.04); רע"פ 10212/04 ממן נ' מדינת ישראל, פד"י נט(4) 210, 216 (2005)). 12. בקובעו עונשים חמורים לעבירת ההפקרה על שתי חלופותיה ביטא המחוקק את גישתו בדבר כובד האחריות המשפטית והמוסרית הרובצת על נהג מעורב בתאונת דרכים, היודע או חייב לדעת, כי אדם עשוי היה להיפגע או בפועל נפגע, לעצור את מכוניתו ולבדוק את תוצאות התאונה, ולהיות נכון להגיש עזרה לנפגע, גם אם הדבר לא היה מועיל עוד להחזיר את הקרבן לחיים, או לא היה מועיל להקל על חומרת פגיעתו. אחריות מוסרית-משפטית זו רחבה בהרבה מעצם החובה להקפיד על כללי התעבורה בכבישים. היא משקפת אחריות המוטלת על מעורב בתאונה להושיט עזרה למי שנפגע ושרוי במצב של חוסר ישע בפגיעתו, בלא קשר הכרחי לשאלת אשמו של הנהג לתאונה (ע"פ 12039/04 אורן אשר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.6.05)). 13. בענייננו, נתמלאו תנאי החלופה הראשונה של עבירת ההפקרה, בנסיבות שיש בהן חומרה בולטת. המערער פגע במנוח פגיעה קשה במכוניתו, אשר הביאה למותו. המנוח הועף קדימה על-ידי מכונית המערער, ומעוצמת המכה נגרם אף נזק לחזית הרכב, דבר הממחיש את עוצמת המכה, אשר המערער בוודאי היה ער לה. בנסיבות המקרה, היה על המערער לדעת כי הולך הרגל נפגע בתאונה, וחרף זאת, הוא לא עצר במקום, ולא היה נכון להגיש לו עזרה שהיה ביכולתו להושיט בנסיבות המקרה. המערער המשיך בנסיעה, ועצר במרחק ניכר ממקום התאונה, ולא עשה דבר. לאחר מכן המשיך בדרכו למרכז העיר בנוטשו את מקום האירוע, בלא לבדוק את מצבו של הנפגע. המנוח נפטר בסמוך לאחר התאונה עקב הפגיעה של רכב המערער. מעבר למחדלו של המערער להגיש עזרה למנוח, שאולי היתה יכולה להקל על פגיעתו או על סבלו, התנהגותו מצביעה גם על כוונה לטשטש את מעורבותו באירוע. הוא התייצב במשטרה רק כשהיה ברור שזהותו ידועה למשטרה בלאו-הכי באמצעות עד ראייה שהיה במקום בעת התאונה. התנהגות המערער נושאת עמה חומרה גדולה הן במישור מחדלו להושיט עזרה לנפגע, הן במישור התחמקותו מרשויות אכיפת החוק בסמוך לאחר האירוע, והן במישור המוסרי - ככל שהיא מבטאת יחס של שוויון נפש לחיי אדם ולשלומו, ובריחה מנשיאה באחריות מוסרית ומשפטית לתוצאות תאונה שהביאה לפגיעה באדם. שילוב זה של גורמים המבטאים חריגה מדרך הישר מצביע על חומרה מיוחדת במעשיו של המערער, הראויה לענישה הולמת. ענישה זו אמורה להעביר מסר לציבור שיש בו משום הוקעה של מעשי הפקרה של נפגעים בכביש, ומשום הרתעה אפקטיבית מפני הפרת הנורמה המוסרית-משפטית הקשורה בעבירה זו. לכל אלה יש להוסיף כי למערער עבר פלילי, ואין מדובר באדם שזו לו ההסתבכות הראשונה עם החוק. בית המשפט קמא נתן משקל לשיקולים לקולא, ובין היתר, להודאת המערער באשמה, להעדר אשמתו למות המנוח, ולהתייצבותו - ולו באיחור – במשטרה. כן התחשב בהיותו משענת כלכלית ואנושית למשפחתו ולתלויים בו. 14. בנסיבות הענין, ועל רקע מכלול השיקולים, אציע שלא להתערב בעונש שנגזר, נוכח חומרתה המופלגת של עבירת הפקרת אדם שנפגע בתאונת דרכים, על השלכותיה המשפטיות והמוסריות. עונש מאסר בפועל של 10 חודשים, מאסר על תנאי ופסילת רישיון ל-5 שנים אינה בבחינת ענישה החורגת לחומרה ממדיניות הענישה הראויה לעבירת הפקרת אדם לאחר פגיעה. יש, על כן, להותיר את גזר הדין בעינו. 15. הערעור נדחה. המערער יתייצב לריצוי עונשו לאחר חג הפסח, ביום 19.4.09 עד השעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בבאר-שבע. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מצטרף לפסק-דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה. גם על-פי העובדות המתוארות בכתב-האישום המתוקן, על-פיהן בנסיבות המקרה היה על המערער לדעת כי בתאונה נפגע הולך רגל, וחרף זאת לא הגיש לו עזרה, קיימת חומרה במעשים שביצע והעונש שנגזר עליו אינו מקים עילת התערבות. המשנה לנשיאה השופט י' דנציגר: אני מסכים; ומצטרף להערתו של המשנה לנשיאה. ש ו פ ט ניתן היום, כ"ו באדר התשס"ט (22.3.09). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08050000_R02.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il