רוני סנגור נ. המאגר הישראלי לבטוחי רכב

פסק-דין בתיק רע"א 5000/06 בבית המשפט העליון רע"א 5000/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש: רוני סנגור נ ג ד המשיבה: המאגר הישראלי לבטוחי רכב בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 29.3.06 בע"א 1532/02 שניתן על-ידי כבוד השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין וע' פוגלמן בשם המבקש: עו"ד רונן ברק בשם המשיבה: עו"ד משה עבדי פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. בפני בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט בתל אביב-יפו (כבוד השופטים א' קובו, מ' רובינשטיין וע' פוגלמן). בפסק הדין התקבל ערעורה של המשיבה על פסק-דינו של בית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט א' קסירר). הבקשה נסבה על השאלה אם שהותו של חייל במתקן החלמה צבאי באה בגדר "אשפוז" לצורך חישוב הפיצוי עבור נזק לא ממוני כתוצאה מתאונת דרכים. בתאריך 25.11.1995, במהלך שירותו הצבאי, נפגע המבקש בתאונת דרכים. בעקבות תאונה זו אושפז למשך 37 ימים בבתי החולים "תל השומר" ו-"אסף הרופא". לאחר מכן שהה המבקש בבית החלמה צבאי בחיפה במשך 217 ימים. בשל התאונה הגיש המבקש תביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). בית משפט השלום מינה מומחה, שקבע למשיב נכות אורטופדית צמיתה בשיעור של 19%. הצדדים הגיעו לפשרה ביחס לפיצוי ברוב ראשי הנזק, ונותרה שאלה אחת פתוחה – היא שאלת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם למבקש. המחלוקת נסבה על השאלה אם יש לראות בתקופת שהותו הארוכה של המבקש בבית ההחלמה הצבאי כ"אשפוז" לפי חוק הפיצויים ולפי תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1967 (להלן: התקנות). נפקותה של השאלה נובעת מכך שחישוב הפיצוי עבור הנזק הלא ממוני הוא פונקציה של אחוזי הנכות ושל תקופת שהותו של הנפגע באשפוז. 2. בית משפט השלום קבע כי תקופת השהייה בבית ההחלמה היא בגדר "אשפוז". "בהינתן ההגדרה המרחיבה למושג בית חולים בפקודת בריאות העם" – כך כתב – "נכנס בית ההחלמה בגדר הגדרה זו ולו בגין העובדה כי זהו מוסד המשמש לקבלת אנשים הסובלים מחולי או בכדי לטפל בהם טיפול רפואי". בית המשפט בחן את מאפייני השהות בבית ההחלמה ואת אופי הטיפולים הניתנים בו. נקבע, כי בבית ההחלמה נתונים החיילים להשגחה רפואית, וכי הם מקבלים שם טיפול רפואי כשהדגש הוא על "טיפולים פיזיוטרפיים מסוגים שונים, וזאת לאור אופיים האורטופדי של הפציעות בהן מטפל בית ההחלמה". בית המשפט פסק כי "על פי מהות הטיפולים הניתנים בבית ההחלמה, קיומו של צוות רפואי וסיעודי ומהות האנשים השוהים בו, זהו מוסד לטיפול בחולים אשר רב בו הדומה לבית חולים רגיל מן השונה... אף משמו – בית החלמה – עולה כי תפקידו הוא הבראתם של השוהים בו". בית המשפט הטעים כי עצם העובדה שהמטופלים בבית ההחלמה יוצאים בסופי שבוע לביתם, אין בה כדי לגרוע מ"אופיה האישפוזי של השהייה, הכל בכפוף למצב הרפואי", וכך גם לגבי היציאה, מדי פעם, לבדיקות מיוחדות או לרופאים חיצוניים בבית חולים אחר. עוד הוסיף בית המשפט כי מסקנתו אף נובעת "משפת בני האדם עצמה", והיא מתבקשת מן העדויות שבאו בפניו ובכלל זה עדותו של מפקד בית ההחלמה. 3. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי, שכאמור, קיבל את הערעור. בית המשפט הסביר כי "... הנוסחה לקביעת ראש נזק זה" – והכוונה לראש הנזק של כאב וסבל – "מבוססת על אחוזי הנכות ועל שהייתו של הנפגע בבתי חולים, שם הוא מאושפז לצורך קבלת טיפולים רפואיים שחייבים להינתן במסגרת של אישפוז וללא שחרור החולה מבית החולים עד להחלמתו". בית המשפט עמד על כך שברגיל, לאחר שחרורו של אדם מבית חולים, הוא מקבל את הטיפולים הפיזיותראפיים במסגרת אמבולטורית, ורק אם הדבר אינו מתאפשר, הוא מופנה למוסד שיקומי. אלא שבעניין זה – הסביר בית המשפט – לא הרי אזרחים הנזקקים לתקופת החלמה כהרי חיילי צה"ל. צה"ל בוחר, מטעמים שונים, ליתן לחייליו טיפולים במסגרת בית החלמה, גם במקום שבו אזרח מן השורה היה מקבל את אותם טיפולים במסגרת אמבולטורית בקופת החולים. בית המשפט הדגיש כי הביטויים "אישפוז" ו"מאושפז" פורשו כמשמעותם "בלשון בני אדם, ולא בהרחבה אלא על דרך הצמצום". בית המשפט המחוזי סיכם וקבע: לאור האמור לעיל, הגענו למסקנה כי בהתאם למסגרת המשפטית ולמדיניות המשפטית – 'בית החלמה', גם אם ניתנים בו טיפולים פיזיותרפיים ואחרים כדוגמת טיפולים הניתנים במרפאות אמבולטוריות, מוסדות אלו אינם עונים להגדרת 'בית חולים' והשהייה בהם אינה עונה להגדרת 'ימי אשפוז' כמשמעותם בחוק הפלת"ד לעניין חישוב הנזק הבלתי ממוני בראש הנזק של 'כאב וסבל'. משכך, עולה כי המשיב לא אושפז ולא היה מקום לקבוע לו פיצוי בנזק הבלתי ממוני, בהתאם לתקופה בה שהה בבית ההחלמה בחיפה. פסק דין זה הוא נשוא הבקשה שבפני. 4. המבקש סבור כי גם אשפוז שאינו בבית חולים מקים זכאות לפיצוי לפי החוק, בגין נזק לא ממוני. המבקש משיג על ההבחנה שנערכה בין "אשפוז יום" – שהוכר בפסיקה כאשפוז לצורך חישוב הנזק הלא-ממוני – לבין מתקן החלמה, שלא הוכר לצורך זה בפסק-הדין של בית המשפט המחוזי. הוא מציין כי תחילה שהה במחלקה הסיעודית של מתקן ההחלמה, ואחר-כך, שהה במחלקה האורתופדית. לדבריו, הטיפולים שקיבל במתקן לא התמצו בפיזיותרפיה, וכי למעשה, אין הבדל בין הטיפול שקיבל שם לבין מאפייני האשפוז בבתי חולים אזרחיים. 5. המשיבה מצידה גורסת כי לפי הפסיקה, יש להבין את המונח "אשפוז" כמתייחס ל"מי שמוחזק בבית חולים ונתון להשגחה רפואית". לעניינו, מתקן ההחלמה אינו "בית חולים", והשירותים הניתנים בו אינם שירותי השגחה רפואית. המשיבה טוענת כי לולא היות המבקש חייל, הוא היה מקבל את אותם הטיפולים שקיבל במתקן ההחלמה – טיפולים פיזיותראפיים – במסגרת אמבולטורית בקופת החולים, שאינה מהווה "אשפוז" לצרכי חוק הפיצויים והתקנות. לשיטתה, הכרה בימי שהייתו של המבקש במתקן ההחלמה כ"ימי אשפוז" לצורך חוק הפיצויים, תצור אי שוויון מהותי בין חיילים לבין אזרחים. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. 6. המחלוקת בין הצדדים, כפי שבוארה על-ידי בית משפט השלום, נסבה על השאלה אם שהות במתקן החלמה מהווה "אישפוז" במובן חוק הפיצויים והתקנות. סעיף 2(א) לתקנות נוקב בשני מודדים מרכזיים לחישובו של הנזק הלא ממוני – "מספר הימים שבו היה הניזוק מאושפז בבית חולים, במוסד לטיפול בחולים או בנכים בשל התאונה", ואחוזי הנכות הצמיתה שנגרמה לניזוק בעקבות התאונה – הכל בהתחשב בסכום המקסימאלי שנקבע (ראו גם ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן, תק-על 2006(1) 2277). ככל שמדובר במודד האשפוז, זה נועד, כמסתבר, לבטא אמת מידה טכנית לאומדן הכאב והסבל של הניזוק. ההנחה העומדת בבסיס אמת מידה זו היא שככל שימי האשפוז רבים יותר, יש בכך כדי להעיד על כאבו וסבלו של המאושפז. ברי שהמתאם בין תקופת האשפוז לבין מידת הכאב והסבל אינו הכרחי ואינו מלא, אולם זו בחירתו של המחוקק וזה טיבה של נוסחה תעריפית המשמשת להערכת תחושות אנושיות. סעיף 2(א) הנ"ל נוקט בלשון רחבה ככל שמדובר במוסד האשפוז, לאמור: "בית חולים" או "מוסד לטיפול בחולים או בנכים" (ראו גם הגדרות למושגים אלה ודומים להם, בסעיף 28 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, ובסעיף 24 לפקודת בריאות העם, 1940). בענייננו, ניתן לקבוע שבית ההחלמה הוא בגדר "מוסד לטיפול בחולים". מעדותו של מפקד המתקן עולה כי במתקן שיקומי אורטופדי, המטפל בחיילים לאחר פציעה, מחלה או ניתוח אורתופדי, בעיקר באמצעות פיזיותראפיה. לאור זאת, ובהתחשב בפעילות המתקיימת במקום, כפי שעולה מן העדות ומפסיקת הערכאות הקודמות, מקובל עלי שעסקינן ב"מוסד לטיפול בחולים". עם זאת, בכך לא סגי על-מנת שהשהות במתקן תוגדר כ"אשפוז". "את הביטוי 'מאושפז'" - כך נפסק - "יש לפרש כמשמעותו בלשון בני אדם. על-פי משמעות זו, מי שמוחזק בבית חולים ונתון להשגחה רפואית... " (ע"א 235/78 הורנשטיין נ' אוהבי, פ"ד לג(1) 346). 7. האם השוהים במתקן ההחלמה נתונים להשגחה רפואית המהווה "אשפוז" לעניין זה ראוי לציין כי מתקן ההחלמה הינו בעל סממנים צבאיים וסממנים טיפוליים. המתקן מתנהל כיחידה צבאית, על-פי שיגרה צבאית. החיילים השוהים בו נתונים למרותם של מפקדיו. הם מקבלים טיפולים פיזיותראפיים אינטנסיביים – פעם עד פעמיים ביום. מפקד המתקן הוסיף והסביר, כי: ההבדל בין בית ההחלמה הצבאי לרגיל, הוא כדי לוודא שהחייל מקבל את הטיפול, יש מתקן אחד וייחודי שהוא שיקום צבאי, מי שגר בת"א או במגדל העמק או בבאר שבע, לא יכול לקבל את הטיפול שם אלא רק באמצעות שהייה שיקומית". ובהמשך: אשפוז שיקומי הוא אשפוז אחר באשפוז במחלקה, אם לעשות השוואה למח' שיקומית אורטופדית שלמעט בית לוינשטיין ותל השומר, אין עוד כאלה בארץ, גם שם השהייה של המחלים ארוכה לעין ארוך מהמחלקה השיקומית, כשאני בא ומסביר למה חייל עם כאבי גב נשאר אצלי חודש, אנו לפעמים אלו שחותכים את זה ואומרים לו לחזור לעבודה, אז אפשר להתווכח, השאלה היא אם במסגרת האזרחית הרופאה היתה שולחת הביתה, אך במקרה הזה הפציעה מורכבת, בפציעות מסוג זה לוקח זמן, נכון שמבחינת האזרחות אומרים לחולה לקחת מונית ולנסוע לרופא אך הצבא הוא שרוצה להיות אחראי על החייל שנותן לו את הטיפול ביחידה. יש הבדל בצד המנהלתי בין הצבא לבין המסגרת האזרחית. יוצא מכך שהטיפול דרך הצבא הוא טוב. במישור האזרחי בחור כמו התובע הוא כאילו נמצא בבית לוינשטיין או באגף השיקומי בתה"ש. 8. מן הדברים עולה שבצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי אפשר שחייל השוהה בבית החלמה, לא היה נמצא במסגרת אשפוז אילו היה אזרח מן השורה. למערכת הצבאים יש ככל הנראה סיבות שונות להציב חיילים הזקוקים לשיקום אורתופדי במסגרת צבאית-טיפולית מסוג בית ההחלמה, גם אם בנסיבות לא-צבאיות, ניתן היה ליתן את הטיפול הדרוש ללא אשפוז. מקובלת עלי עמדתו של בית המשפט המחוזי, כי במקום שבו כך הדבר, אין לראות בשהות במתקן ההחלמה כאשפוז. יחד עם זאת, כפי שאין "להפלות לטובה" את החיילים, כך גם אין להפלותם לרעה. במה דברים אמורים? באותם מקרים שבהם הצרכים הטיפוליים של החייל מחייבים השגחה רפואית תחת אשפוז. או אז, גם אלמלא היה חייל, היה הנפגע שוהה במסגרת של אשפוז. ברי בעיני, כי במקרים כאלה יש לראות בשהות במתקן ההחלמה, כ"אשפוז" לצורך חישוב הנזק הלא-ממוני. בהקשר זה יש להוסיף ולציין, כי מבקשת רשות הערעור – והדברים נתמכים בעדותו של מפקד המתקן – עולה שלצד המחלקה האורתופדית, יש במתקן ההחלמה גם מחלקה סיעודית. זו האחרונה מיועדת לחולים הרתוקים לכסא גלגלים וזקוקים לטיפולים בתכיפות רבה יותר. גם בעובדה זו יש כדי להצביע על כך שבמתקן ההחלמה עשויים להיות סוגים שונים של שוהים: שוהים, שלו היו אזרחים בנסיבות דומות, היו מטופלים במסגרת אמבולטורית, ולעומתם שוהים הזקוקים להשגחה רפואית ולטיפולים אינטנסיביים, שאילו היו אזרחים היו ככל הנראה מאושפזים במסגרות אזרחיות כמו בבית חולים תל השומר ובבית לוינשטיין. 9. לפיכך, אין מענה אחד ויחיד לשאלה אם שהות במתקן החלמה צבאי מהווה "אשפוז" לצורך פסיקת הנזק הלא-ממוני. הכרעה זו צריכה להיעשות בנסיבותיו כל מקרה, על-פי מכלול הנתונים הרלבנטיים. ככלל, יש להבחין בין שני מצבים אפשריים עיקריים: מצב אחד הוא שהחייל מועבר למתקן החלמה בשל שיקולים צבאיים בעיקרם, למשל, העדר אפשרות מעשית לקיים טיפול במסגרת אמבולטורית בקופת חולים. "הכללים של הצבא מנחים אותי כאיש צבא וזה ינחה אותי בשיקולי לשחרור" – כך העיד מפקד המתקן – "אם מדובר במישהו שיש לו בעית גב והוא גר רחוק וצריך לצאת לטיפול אמבולטורי, אז הוא ישאר ביחידה". מקום בו שהותו של הנפגע במתקן החלמה נובעת לאו דווקא מן הצורך בהשגחה רפואית רציפה אלא מצרכים הקשורים למערכת הצבאית, אין מקום כי הפיצוי לחייל יהיה שונה מהפיצוי שהיה זכאי לו אזרח שהיה מופנה, במקרה כזה, לקבלת טיפול אמבולטורי. לעומת זאת, כאשר הצורך בשהייתו של החייל במתקן ההחלמה הוא בעיקרו רפואי, לאמור – השגחה וטיפולים רצופים – וכאשר אזרח בנסיבות דומות היה מושם באשפוז במחלקות שיקומיות אזרחיות, אין מקום לקיפוחו של החייל בשומת הנזק הלא ממוני, ויש לפיכך לראות בשהייה במתקן ההחלמה – "אשפוז". עמדה זו עולה בקנה אחד עם קביעתנו כי יש להבחין בין "אשפוז יום", המוכר לצורך חישוב הנזק הלא ממוני, לבין טיפולים אמבולטוריים, שאינם מוכרים לצורך זה: ..כך ראוי ללמוד מהגיון החוק והתקנות המבקש ליתן בידי בית המשפט נוסחת חישוב פשוטה שעל גורמיה אין מחלוקת. הצורך להגשים תכלית זו שביסוד החוק, לאמור, חישוב פשוט ומוסכם של שיעור הנזק הלא ממוני, מורה לנו להימנע גם מן המחלוקת שעשויה להתעורר באשר לשאלת מהות הטיפול הניתן במסגרת "אשפוז היום" (ראו הערה ברוח זו מפי המחבר מ' צלטנר בספרו חבות לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: צלטנר) כרך ב'2 בעמוד ז'-562). די בבחירתו של בית החולים שלא לזמן את הנפגע לטיפול אמבולטורי, כי אם ליתן לו טיפולים במסגרת של "אשפוז ליום", כדי ליתן מענה חיובי לשאלה האם יש להביא במסגרת המודד הראשון, כאמור, גם את ימי האשפוז האלה (עניין פלוני הנ"ל, בעמ' 2280). מסקנתנו היא, אפוא, כי לשאלה אם שהייה במתקן החלמה צבאי מהווה אשפוז לצורך חוק הפיצויים – יש להשיב בכל מקרה לפי נסיבותיו. 10. מן הכלל אל הפרט. המבקש שהה תקופה ארוכה בבית ההחלמה. מפקד המתקן הסביר בעדותו כי לא בחן את תיקו של המבקש והתקשה לפיכך לבסס מסקנה באשר לאופי הטיפולים שניתנו למבקש, למידת תכיפותם, למצבו של המבקש לאורך הזמן ולמידת השיפור במצבו. עם זאת, בהתייחסו למבקש אמר מפקד המתקן: "במישור האזרחי בחור כמו התובע הוא כאילו נמצא בבית לוינשטיין או באגף השיקומי בתה"ש". המבקש עצמו העיד כי בתקופה הראשונה לשהותו בבית ההחלמה, הוא סווג כחולה סיעודי הנזקק לסיוע בפעולות בסיסיות כגון אכילה, רחצה וכיוצא בזה. אינני סבור כי החומר המונח בפני מאפשר לקבוע ממצאים באשר למצבו של המבקש לאורך תקופת שהותו בבית ההחלמה. יתכן ויש מקום להבחין בין התקופה הראשונית, שבה היה מצבו קשה, ואולי אף "סיעודי", לבין מצב בריאותו לקראת סוף תקופת האשפוז, שאז, אפשר שהטיפול שקיבל מקביל לטיפול אמבולטורי מחוץ למסגרת הצבאית. מכל מקום, בהתחשב בדלות החומר המצוי בפני, אין באפשרותי להגיע למסקנה, מהו פרק הזמן מתוך תקופת שהותו הכוללת במתקן ההחלמה, אם בכלל, שיש להכיר בו כ"אשפוז" לצורך הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני. ההכרעה בשאלה זו מוחזרת, אפוא, לבירור בפני בית משפט השלום, על-פי המתווה שבואר לעיל. הערעור מתקבל, אפוא, במובן זה, שבירור השאלה העובדתית הנוגעת לתקופת אשפוזו של המבקש במתן ההחלמה הצבאי מוחזר לבית משפט השלום. המשיבה תשא בהוצאות המבקש ובשכר טרחת עורך-דינו בסך 10,000 ש"ח. המשנה-לנשיאה השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ט בתשרי התשס"ח (11.10.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06050000_P04.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il