מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל נ. עזבון המנוח מחמוד נסאר ואח

בבית המשפט העליון רע"א 4995/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג המבקשת: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ ג ד המשיבים: עזבון המנוח מחמוד נסאר ואח' בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.6.2020 בת"א 46723-03-16 שניתנה על ידי כבוד השופט י' כהן – סג"נ בשם המבקשת: עו"ד ברק מימון בשם המשיבים: עו"ד איימן אבורייא פסק-דין 1. בשנת 1961, הפקיעה מדינת ישראל מקרקעין באזור עמק בית נטופה שבגליל התחתון, לצורך כריית תעלת מוביל המים הארצי. בחלוף למעלה מ-5 עשורים ממועד ההפקעה, ביום 20.3.2016, הגישו המשיבים דנן – יורשיהם של בעלי המקרקעין – תובענה לפיצויי הפקעה. בבית המשפט המחוזי נחלקו הצדדים, בין היתר, בנוגע לאומדן 'דמי החכירה האבודים' שלפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). ביום 20.9.2018, ניתן פסק דין חלקי בהסכמת הצדדים, שבגדרו נפסק לטובת המשיבים פיצוי כספי שאינו שנוי במחלוקת, בסך של 199,590 ₪. בפסק הדין המשלים, אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת השמאי מטעם המשיבים, שאמד את 'דמי החכירה האבודים' בשיעור של 6% משווי הקרקע המשתנה משנה לשנה, ודחה את עמדת השמאי מטעם המבקשת, אשר שם אותם בשיעור של 1.5% משווי הקרקע. אשר על כן, חויבה המבקשת לשלם סכום נוסף של 624,159 ₪, וכן גם הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד, בסך של 120,000 ₪. 2. לאחר מתן פסק הדין המשלים, הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור שיוגש. היא טענה בעיקר, כי סיכויי הערעור על פסק הדין – גבוהים, שכן השומה שאומצה בגדרו אינה תואמת את אמות המידה המשפטיות שנקבעו בע"א 8717/17 מדינת ישראל – רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח איסמעיל (23.07.2019) (להלן: הלכת איסמעיל). המשיבים הגישו תגובה לבקשה, וצירפו אליה תצהיר שנחתם בידי מר ערוה חוסין גרבוני (המשיב 2ב(1)). מר גרבוני הצהיר, כי הוא והמשיבים האחרים מחזיקים בחלקת מקרקעין ששוויה 3,260,000 ₪, וכי אם ידרשו על-ידי ערכאת הערעור להשיב את מצב הדברים לקדמותו, יוכלו לעשות כן. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, ופסק לטובת המשיבים הוצאות משפט בסך של 5,850 ₪. אשר לסיכויי הערעור, נקבע כי "פסק הדין שניתן בעניין איסמעיל, [אינו] מבטל או סוטה מהלכות קודמות שנקבעו בנוגע לתשלום פיצויים לפי סעיף 13 לפקודת הקרקעות". אשר למאזן הנוחות, נקבע כי החשש שהעלתה המבקשת מפני קושי בהשבת מצב הדברים לקדמותו, לא נתמך בתשתית עובדתית מתאימה, ואילו טענת המשיבים באשר לחוסנם הכלכלי, נתמכה בתצהירו של מר גרבוני. 3. מכאן בקשת רשות הערעור שלפנַי. במסגרתה טוענת המבקשת, כי החלטת בית המשפט המחוזי סותרת החלטות רבות של בית המשפט העליון, שבגדרן התקבלו – למצער, באופן חלקי – כל הבקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו על רקע טענת המבקשת לאומדן יתר של 'דמי החכירה האבודים' לפי סעיף 13 לפקודה. המבקשת סבורה, כי נוכח פסק הדין שניתן בעניין איסמעיל, סיכויי הערעור להתקבל – "גבוהים מאד". במישור מאזן הנוחות נטען, כי מדובר בתשלום סכום משמעותי לאנשים מן השורה; כי התביעה הוגשה בחלוף כ-55 שנים ממועד ההפקעה, ולפיכך ברי כי הפיצוי אינו מיועד לסיפוק צרכים מידיים; וכי לאידך גיסא, אם ידחה הערעור, אין ספק כי המדינה תשלם באופן מיידי את מלוא סכום הפיצוי. אשר לתצהיר שהוגש בבית המשפט המחוזי, סבורה המבקשת שלא ניתן ללמוד הימנו כי ברשות המשיבים ממון 'נזיל', כי לא רובצים על כתפיהם חובות קודמים, וכי לא עשו שימוש ב'מינוף' לצורך רכישת המקרקעין. עוד הבהירה המבקשת, כי הערכת השווי שמופיעה בתצהיר, אינה נתמכת בראיה כלשהי; כי אפשרות מימוש המקרקעין – שככל הנראה משמשים למגורים – מוטלת בספק; כי הנכס הנזכר בתצהיר, שייך לשלושה מהמשיבים בלבד; וכי התצהיר הוגש על-ידי זוכה אחד מתוך ששה. לבסוף ציינה המבקשת, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהעלים עיניו מן ההחלטות הרבות שניתנו בבית המשפט העליון, ביחס לבקשות לעיכוב ביצוע שהוגשו בנסיבות דומות. 4. המשיבים הגישו תגובה ארוכה לבקשה. בגדרה, הם סומכים את ידיהם על החלטת בית המשפט המחוזי אשר דחה את הבקשה לעיכוב ביצוע, וטוענים כי אומדן 'דמי החכירה האבודים' בשיעור של 6% משווי הקרקע – מוצדק, מנומק, אינו מגלה עילה להתערבות ערכאת הערעור, וממילא סיכויי הערעור להתקבל, נמוכים עד מאד. 5. בהתאם לסמכותי שלפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, החלטתי לדון בבקשת הרשות לערער כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. לאחר עיון בהחלטת בית המשפט המחוזי, ובטענות ב"כ הצדדים מזה ומזה, באתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל. 6. כידוע, השיקול הראשון בחשיבות לצורך הכרעה בבקשה לעיכוב ביצוע, הריהו מאזן הנוחות שבין הצדדים. בענייננו, כך נראה, המאזן – מאוזן, כפותיו – מעוינות. מחד גיסא – מדובר בתשלום סכום כספי שאינו זניח; בגין הפקעה שבוצעה לפני עשרות רבות של שנים; הזוכים הם ששה במספר; ואין חשש כי יתקשו לגבות את הפיצוי לאחר מתן פסק הדין בערעור. מאידך גיסא – הגם שסכום הפיצוי אינו זניח, שיעורו אינו גבוה מאד; על אף שהפיצוי עתיד להתחלק למספר זוכים, מספרם אינו רב (השוו לרע"א 4993/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח יאסין, פסקה 7 (25.9.2020) (להלן: עניין יאסין); ע"א 2765/20 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' יורשי המנוח ח'ליל, פסקה 4 (28.5.2020)); והעיקר, לא הונחה תשתית קונקרטית באשר למצבם הכלכלי של הזוכים; אדרבה, אחד המשיבים הצהיר, כי בבעלות הזוכים נכס בשווי העולה באורח ניכר על סכום הפיצוי. דא עקא, יש צדק בטענת המבקשת, כי ככל הנראה מדובר בנכס למגורים שמימושו אינו עניין של מה בכך. זאת ועוד, הנכס שייך רק לחלק מן הזוכים; לא לכולם. לבסוף, מצבם התזרימי של הזוכים – אינו ידוע. משאלו הם פני הדברים, לא תוכל הבקשה להחתך על-פי מבחן מאזן הנוחות; אפנה לשאלת סיכויי הערעור, ולשיקולי מדיניות אחרים. 7. פעם, פעמיים ושלוש, קבע בית משפט זה כי השלכותיה של הלכת איסמעיל טרם התבהרו, ולפיכך סיכויי קבלת הערעורים שמגישה המבקשת בעניין אומדן 'דמי החכירה האבודים' – אינם מבוטלים (ראו לדוגמה: רע"א 4466/20 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח מסרי, פסקה 5 (14.9.2020); ע"א 6191/19 רשות מקרקעי ישראל נ' בדראן, פסקה 9 (23.10.2019); ע"א 6192/19 מדינת ישראל, רשות מקרקעי ישראל נ' תאופיק בדראן סעיד, פסקה 4 (23.10.2019)). הוטעם בהקשר זה, כי הערעורים מעלים שאלה משפטית; כידוע, ערכאת הערעור לא נמנעת מלירד לעומקה ככל שיש צורך בדבר (ע"א 4241/20 מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל נ' עיזבון המנוח תיתי, פסקה 9 (15.7.2020) (להלן: עניין תיתי)). על רקע האמור, מבחן סיכויי הערעור להתקבל, תומך בקבלת הבקשה לעיכוב ביצוע. טעם נוסף, הובילני לאותה תוצאה. מעת שניתן פסק הדין בהלכת איסמעיל, הוגשו בקשות רבות לעיכוב ביצוע, וכולן התקבלו – באופן מלא או חלקי. במצב דברים זה, דומה כי שיקולי אחידות דיונית תומכים גם הם בדחיית תשלום הפיצוי השנוי במחלוקת, עד לאחר מתן פסק דין בערעורים, וזאת מבלי לגרוע מן החובה לשקול נסיבות כל עניין ועניין; דמיון – קיים; זהות – איִן (ראו בעניין תיתי, שם; ובע"א 4429/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוח אל חלילי, פסקה 11 (8.1.2020)). נוכח האמור, ובהתחשב בשני השיקולים המשמעותיים שנזכרו לעיל – כי המשיבים המתינו למעלה מ-5 עשורים עד להגשת התביעה, ולפיכך המתנת פרק זמן נוסף עד למתן פסק דין בערעור, לא תזיק להם באורח בלתי-מידתי; וכי מדובר ב-6 זוכים שונים שעתידים לחלוק ביניהם את ה'עוגה' – אני סבור כי הכף נוטה לטובת קבלת הבקשה לעיכוב ביצוע, חרף הוכחת בעלותם של חלק מן המשיבים על נכס מקרקעין (ראו גם: ע"א 6059/19 רשות מקרקעי ישראל נ' עזבון המנוחה ח'לאילה, פסקה 3 (27.10.2019); ע"א 1638/20 מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל נ' אסדי, פסקה 4 (28.4.2020); עניין יאסין, שם). 8. הערעור מתקבל אפוא בזאת. בשים לב לכך, שפיצוי חלקי ניתן למשיבים זה מכבר על-פי פסק הדין החלקי, תשלום יתרת סכום הפיצוי שעל-פי פסק הדין, לרבות תשלום הוצאות המשפט ושכר הטרחה, יעוכב עד למתן פסק דין בערעור. 9. בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ל' בתשרי התשפ"א (‏18.10.2020). ש ו פ ט _________________________ 20049950_O02.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il