רוני כואבני נ. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז מרכז

בבית המשפט העליון עע"מ 49941-01-26 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופט יחיאל כשר כבוד השופטת רות רונן המערערים: 1. רוני כואבני 2. רויטל כואבני נגד המשיבים: 1. ועדת הערר לתכנון ובנייה מחוז מרכז 2. ועדה מקומית לתכנון ובנייה שרונים 3. משה עומייסי 4. אסתר עומייסי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופט מ' פירר) שניתן ביום 12.1.2026 בעת"מ 43280-07-25 בשם המערערים: עו"ד רויטל כואבני בשם המשיבה 1: בשם המשיבים 3-4: עו"ד מתניה רוזין עו"ד שרון מאור פסק-דין השופט אלכס שטיין: הערעור 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (השופט מ' פירר) שניתן ביום 12.1.2026 בעת"מ 43280-07-25, במסגרתו נדחתה עתירה מינהלית שהגישו המערערים על החלטת יו"ר ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז (להלן: ועדת הערר) אשר בגדרה נדחתה בקשת המערערים להארכת מועד להגשת ערר על החלטת הוועדה המקומית לתכנון ובניה שרונים ביחס להיתר הבניה שניתן למשיבים 4-3. הרקע העובדתי ופסק הדין קמא 2. המערערים והמשיבים 4-3 (להלן: עומייסי) הם שכנים אשר חולקים גבול משותף במושב תל מונד. עומייסי הגישו לוועדה המקומית לתכנון ובניה שרונים שתי בקשות להיתר בניה: האחת בקשה למתן הקלה בנוגע לחלק המערבי של המקרקעין (להלן: הבקשה להיתר המערבי); והשנייה בקשת שינויים ותוספות להיתר בניה קודם שניתן להם (להלן: הבקשה להיתר החדש). ביום 25.3.2024 הגישו המערערים התנגדות לבקשה להיתר המערבי באמצעות עו"ד אליוט רוזנשטיין (להלן: ההתנגדות הראשונה). כשנה לאחר מכן, ביום 12.2.2025, הגישו המערערים התנגדות נוספת, הפעם בנוגע לבקשה להיתר החדש, וזאת באמצעות עו"ד רסמי דקה (להלן: ההתנגדות השנייה). ביום 26.3.2025 דנה הוועדה המקומית בהתנגדות הראשונה; קיבלה את ההתנגדות בחלקה; ובכפוף להשלמות נוספות אישרה את הבקשה להיתר המערבי, תוך שהודגש כי "הוועדה לתכנון ובניה אינה עוסקת בעניינים קנייניים"; ולפיכך נדחו טענות המערערים ביחס לסוגיות קנייניות שונות שאינן תכנוניות (להלן: החלטת הוועדה המקומית). 3. החלטת הוועדה המקומית נשלחה למערערים בדואר אל כתובתו של עו"ד רוזנשטיין והתקבלה בתיבת הדואר של משרדו ביום 15.4.2025, במהלך חופשת חג הפסח. ביני לביני, חלף המועד להגשת ערר על החלטת הוועדה המקומית אשר, כאמור בסעיף 152(א)(1) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, מוגבל לחלון הזמן של שלושים ימים מיום שהומצאה לעורר ההחלטה. על כן, ביום 22.5.2025, הגישו המערערים לוועדת הערר בקשה להארכת מועד להגשת ערר, בטענה כי עו"ד רוזנשטיין יידע אותם אודות החלטת הוועדה המקומית רק ביום 8.5.2025. 4. כאמור, ביום 16.6.2025, דחתה ועדת הערר את בקשת המערערים להארכת מועד. הוועדה קבעה כי במקרה זה לא מתקיימים טעמים מיוחדים אשר מצדיקים מתן ארכה להגשת הערר אחרי תום המועד הקבוע לכך בדין. בתוך כך, קבעה הוועדה כי לא הוכח כראוי שהחלטת הוועדה המקומית הגיעה לידי המערערים רק ביום 8.5.2025; וכי העובדה שהמערערים, לטענתם, הודיעו לעו"ד רוזנשטיין על סיום העסקתו כבא-כוחם אינה מהווה תחליף לחובתם להודיע לוועדה המקומית על שינוי מענם, דבר אשר לא נעשה. עוד נקבע, כי התרשלותו של בא-כוח המערערים, אם היתה כזו, ממילא אינה מהווה טעם מספק למתן ארכה; וכי גם אם אכן נודע למערערים על החלטת הוועדה המקומית רק ביום 8.5.2025, לא היתה כל הצדקה לכך שהמערערים ימתינו כשבועיים נוספים, עד ליום 22.5.2025, בו הגישו את בקשתם להארכת המועד. בנוסף, ועדת הערר קבעה כי לגופם של דברים סיכויי הערר נמוכים, שכן טענות קנייניות וטענות בדבר אי-אכיפת הכללים שעניינם עבירות בניה – אשר הועלו בבקשה – אינן נופלות בגדר סמכותה של ועדת הערר; וכי הטענות התכנוניות האחרות, שבפי המערערים, לא פורטו בבקשה במידה מספקת (להלן: החלטת ועדת הערר). 5. להשלמת התמונה, יצוין כי בחודש אפריל 2025 הגישו המערערים תובענה אזרחית נגד עומייסי, אשר עודנה תלויה ועומדת, בה עתרו לסעד של סילוק יד בטענה להסגת גבול, כפי שנטען על-ידם בהליכים התכנוניים. כמו כן, יצוין כי ביום 18.11.2025 הכריעה הועדה המקומית בהתנגדות השנייה (להלן: ההחלטה בהתנגדות השנייה). 6. המערערים לא אמרו נואש והגישו עתירה מינהלית לבית המשפט המחוזי בה השיגו על החלטת ועדת הערר. בפסק דינו חזר בית המשפט המחוזי על הכלל לפיו ההתערבות השיפוטית בהחלטות של מוסדות התכנון נעשית במשורה, שכן מדובר בהחלטות מקצועיות המסורות לשיקול דעתן של הרשויות המוסמכות. כאמור, בית המשפט המחוזי דחה את העתירה אחרי שמצא כי החלטת ועדת הערר היא סבירה והגיונית וכי לא נפל בה כל פגם אשר מקים עילה להתערבות שיפוטית. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי מניין הימים להגשת הערר החל מהמועד שבו הונחה החלטת הוועדה המקומית בתיבת הדואר של עו"ד רוזנשטיין, וכי העובדה שמשרדו היה בחופשת חג אינה משנה לעניין זה, שכן ימי הפגרה באים במניין הימים במסגרת הליכים המתנהלים מול רשויות התכנון. לפיכך, נקבע כי המועד האחרון להגשת הערר חל ביום 15.5.2025, ואילו הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 22.5.2025, קרי, באיחור של שבוע ימים. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי בבקשת הארכה המערערים לא ציינו את המועד בו נמסרה החלטת הוועדה המקומית לידי עו"ד רוזנשטיין; ואף לא סיפקו שום הסבר מדוע הבקשה להארכת מועד הוגשה כשבועיים אחרי שנמסרה להם, לשיטתם, החלטת הוועדה המקומית. בית המשפט המחוזי קבע כי מדובר בשיהוי ניכר אשר יש בו כדי לפגוע בוודאות התכנונית ובהסתמכותם של עומייסי על סופיות הדיון. כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי המערערים לא הראו כי פנו לוועדה המקומית בהודעה על החלפת עו"ד רוזנשטיין בעו"ד דקה או על שינוי מען להמצאת החלטות. בהקשר זה, ציין בית המשפט המחוזי כי עיון בהתנגדות השנייה מלמד כי עו"ד דקה "גויס למשימה כ'שחקן חיזוק'" ולא כמחליפו של עו"ד רוזנשטיין. גם באשר לסיכויי הערר קבע בית המשפט המחוזי כי אין בסיס להתערבות בהחלטת ועדת הערר. נקבע כי הטענה המרכזית של המערערים בדבר פלישה לשטחם לא נתמכה במפת מדידה או בחוות דעת מקצועית במסגרת ההליך בפני הוועדה המקומית או ועדת הערר (יצוין כי רק במסגרת עיקרי הטיעון שהגישו המערערים בהליך קמא הם ביקשו לצרף חוות דעת של מודד מטעמם, אולם בית המשפט המחוזי דחה את בקשתם, בשים לב לכך שחוות הדעת לא עמדה בפני ועדת הערר בזמן אמת ובהתחשב בכך שחוות הדעת עצמה אינה חד-משמעית ודורשת בירור עובדתי מלא). עוד נקבע כי הוועדה המקומית רשאית להסתמך על מפת מדידה חתומה ומאושרת שהגיש מבקש ההיתר ואינה מחויבת לבצע מדידה עצמאית. יתרה מכך: בית המשפט המחוזי קבע כי סוגיית קו הגבול בין המגרשים והטענה להסגת גבול הן בעיקרן מחלוקות קנייניות שאינן בסמכות מוסדות התכנון, אלא מסורות להכרעת בתי המשפט האזרחיים. בית המשפט ציין כי טענות אלה תוכלנה להתברר במסגרת התובענה האזרחית שהגישו המערערים, וכי אם ייקבע במסגרת זאת כי אכן קיימת פלישה, ניתן יהיה להורות על סעד קנייני מתאים גם ביחס לבניה שכבר בוצעה. לבסוף, בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי טענות ביחס לעבירות בניה ולעבירות של שימוש בלתי מורשה במקרקעין ממילא אינן מצויות בסמכותה של ועדת הערר, כי אם מסורות לגופי האכיפה והפיקוח הרלבנטיים. 8. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגש הערעור דנן ובצדו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין (להלן: הבקשה לעיכוב ביצוע). הבקשות לדחייה על הסף 9. ביום 22.1.2026 הורתי למשיבים להגיש תשובה לבקשה לעיכוב ביצוע. בהתאם לכך, הגישו המשיבים השונים תשובות כאמור. המשיבה 1 (להלן: המשיבה) הגישה, יחד עם תשובתה לבקשה לעיכוב ביצוע, בקשה לדחיית הערעור על הסף. בהמשך לכך, הגישו גם עומייסי בקשה דומה. 10. בבקשתה, המשיבה סומכת את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי וטוענת כי לא נפל בו פגם אשר מצדיק את התערבות ערכאת הערעור. כך גם, לטענתה, אין שום עילה משפטית להתערבות בהחלטתה המפורטת והמנומקת של ועדת הערר. המשיבה מדגישה כי הארכת מועד להגשת ערר בהליכים תכנוניים אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים חריגים ובהתקיים טעם מיוחד לכך. זאת, לנוכח חשיבותו הרבה של עיקרון סופיות הדיון בהליכים מסוג זה, אשר בא להבטיח ודאות תכנונית. המשיבה טוענת כי המערערים לא הציגו טעם מיוחד למתן הארכה המבוקשת, ובכלל זאת לא הוכיחו כי החלטת הוועדה המקומית הומצאה להם רק ביום 8.5.2025 (לטענתה, המערערים צרפו רק צילום מסך של מסרון ממזכירתו של עו"ד רוזנשטיין בו מופיעה תמונה של מעטפה ללא תאריך קריא). כמו כן, המשיבה טוענת כי המערערים לא הציגו נימוק משכנע מדוע הבקשה להארכת מועד הוגשה רק ביום 22.5.2025 (14 ימים לאחר המועד שבו, לטענת המערערים, נודע להם על ההחלטה). עוד טוענת המשיבה כי רשלנותו של עורך דין אינה מהווה טעם מספק להארכת מועד שנקבע בחיקוק, וכי בעניין זה על הצד שבחר בבא-כוחו לשאת בתוצאות ההתרשלות. 11. עוד נטען כי ממילא סיכויי הערר להתקבל הינם נמוכים, שכן טענות המערערים ביחס להיתר הבניה הן טענות קנייניות מובהקות, אשר אינן בסמכות ועדת הערר. המשיבה מציינת כי העובדה שהמערערים מנהלים הליך אזרחי מקביל בבית משפט השלום בנושא הפלישה והסגת הגבול מחזקת את הטענה שהפורום הנכון לדון בטענות אלה הוא בית המשפט האזרחי. בנוסף, המשיבה טוענת כי חוות דעת המודד מטעם המערערים הוגשה באיחור ובניגוד לסדרי הדין בהליך מינהלי; וכי גם ההתנגדות השנייה, אשר כללה טענות בנושא מפת המדידה, כלל לא הוגשה לוועדת הערר במסגרת הבקשה להארכת מועד, והוועדה נחשפה אליה לראשונה רק במסגרת הדיון בעתירה המינהלית. התנהלותם של המערערים, כך נטען, מהווה שימוש לרעה בהליכי משפט ומובילה לבזבוז זמן שיפוטי וגורמת נזקים למשיבים. 12. עומייסי, בבקשתם-שלהם לסילוק הערעור על הסף, טוענים כי הערעור דנן הוא פרק נוסף בסדרת הליכי סרק שכל מטרתם לעכב את מימוש זכויות הקניין שלהם. עומייסי סומכים את ידיהם על פסק הדין קמא וטוענים כי המערערים לא עמדו במועדים הקבועים בדין להגשת הערר; פעלו בחוסר תום לב דיוני; כמו כן, נטען כי המערערים לא ביססו את זכותם הקניינית בפני הגורם המוסמך, וכי חוות הדעת שביקשו להגיש בהליך קמא – בניגוד לדין – ממילא לא עמדה מעולם בפני מוסדות התכנון. עומייסי מוסיפים וטוענים לשימוש לרעה בהליכי משפט מצד המערערים, שכן הטענה המרכזית בדבר הפלישה לשטחם של המערערים היא טענה קניינית מובהקת אשר מתבררת במסגרת הליך מקביל בבית משפט השלום. עוד נטען, כי בעקבות הימשכות ההליכים המשפטיים נגרמים לעומייסי, בעלי היתר הבנייה, נזקים כבדים – ולכן, כך נטען, הם מבקשים את סילוק הערעור על הסף. טענות המערערים 13. בערעור מעלים המערערים טענות מטענות שונות ביחס לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בעיקרו של דבר, המערערים שבים וטוענים כי החלטת הוועדה המקומית לא הומצאה להם כדין. זאת, מאחר שהחלטת הוועדה המקומית נשלחה למשרדו של עו"ד רוזנשטיין חלף עו"ד דקה. נטען כי בקשתם להארכת מועד להגשת הערר הוגשה בתוך חלון הזמן החוקי, שכן, לטענתם, יש למנות את הימים להגשת הערר ממועד ידיעתם בפועל על ההחלטה. לגופו של עניין, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר לא נתן דעתו לחוות דעת המודד מטעמם וכאשר קבע כי היה עליהם להגיש חוות דעת מקצועית מטעמם כבר עם הגשת ההתנגדות. עוד נטען, כי המערערים אינם מבקשים הכרעה בזכויות קנייניות, כי אם בחינה שיפוטית של תקינות ההחלטה המינהלית של ועדת הערר. לטענת המערערים, היתר הבניה ניתן על בסיס תשתית עובדתית לקויה ובהסתמך על מפת מדידה שגויה. המערערים מדגישים כי למרות שטענתם המרכזית נוגעת לסוגייה של גבולות המגרש, הרי שמדובר בפגם תכנוני שיש לבחון במסגרת הביקורת השיפוטית. המערערים מוסיפים וטוענים כי בהליך קמא נפלו פגמים דיוניים: למשל, הדיון המקדמי אשר התקיים בפני בית המשפט המחוזי תועד באופן חלקי וטענות מהותיות של המערערים לא נרשמו בפרוטוקול הדיון. 14. בתשובתם לבקשות הסילוק, המערערים חוזרים, בין השאר, על הטענות שהעלו בערעורם וטוענים כי אין מקום לדחיית הערעור על הסף. לטענתם, עניינם אינו נמנה עם המקרים שדינם סילוק על הסף, שכן הערעור מעלה שאלות עובדתיות ומשפטיות ממשיות אשר מחייבות בירור מלא לגופו של עניין. המערערים מדגישים כי לשיטתם בפסק הדין קמא נפלו פגמים מהותיים אשר אינם טכניים או שוליים, אלא נוגעים לליבת המחלוקת ולתשתית העובדתית שעליה נשען פסק הדין. המערערים מוסיפים וטוענים כי הבקשה להארכת מועד לא נועדה לשמש כתב ערר מלא, אלא בקשה דיונית תמציתית שתכליתה להניח תשתית ראשונית אשר מצדיקה את מתן הארכה המבוקשת; ולפיכך, מן הדין לדחות את טענות המשיבים בעניין זה. דיון והכרעה 15. לאחר עיון בכתובים שהונחו לפנינו, הגעתי למסקנה כי לערעור זה אין כל סיכוי להתקבל. לפיכך, אציע לחבריי לדחות את הערעור – זאת, בהתאם לסמכותנו לפי תקנות 138(א)(1) ו- 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, אשר חלה בענייננו מכוח האמור בתקנה 34(א) לתקנות בתי משפט לענינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. 16. כלל הוא בידינו כי לרשויות התכנון מוקנה שיקול דעת רחב בהחלטותיהן, וכי ביקורת שיפוטית על החלטות מסוג זה תיעשה במשורה ותהא מוגבלת למצבים בהם נמצא פגם היורד לשורשה של ההחלטה (ראו, למשל: בג"ץ 9402/03 בוכניק נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 18 (18.3.2007); בג"ץ 6942/15 בן משה נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של תשתיות לאומיות, פסקה 24 (20.11.2016)). במקרה שלפנינו, עסקינן בהחלטה דיונית מובהקת בדבר אי-הארכת מועד שנקבע בחיקוק לנקיטת הליך השגה תכנוני. החלטות בכגון דא אף הן מסורות לשיקול דעתו הרחב של מוסד התכנון. בענייננו, בהחליטה כפי שהחליטה, ועדת הערר הפעילה כהלכה את שיקול דעתה, במסגרתו נשקלו כדבעי מכלול השיקולים הרלבנטיים. בית המשפט המחוזי בחן אף הוא את החלטת ועדת הערר ומצא כי לא נפל בה כל פגם – ובשיקול דעת זה אין בידינו להתערב. 17. ודוק: החלטת ועדת הערר נסמכה על שני אדנים: האחד – היעדרו של "טעם מיוחד"; והשני – סיכויי הערר הנמוכים. באשר לקיומו של טעם מיוחד, המערערים לא עמדו בנטל המוטל על מבקש הארכת מועד להציג תשתית עובדתית מלאה ומשכנעת המצביעה על צורך אמיתי ומנומק במתן הארכה. בפרט, המערערים לא סיפקו הסבר מניח את הדעת לפרק הזמן הארוך שחלף עד להגשת בקשת הארכה מהמועד שבו, לשיטתם, נודע להם אודות החלטת הוועדה המקומית. קושי זה נשזר כחוט השני בכל ההליכים הקודמים; וגם במסגרת ההליך שלפנינו המערערים לא הצדיקו את התנהלותם כנדרש. דומני, אם כן, כי בעניין זה אין להם, למערערים, אלא להלין על עצמם. דיני התכנון והבניה קובעים מסגרת זמנים ברורה וקצובה לניהול ההליכים התכנוניים. מסגרת זאת נועדה להבטיח יעילות, ודאות וסופיות ביחס להחלטות מוסדות התכנון. הארכת המועדים הקבועים בדין בדיעבד, ללא הצדקה של ממש, עלולה לפגוע באינטרס ההסתמכות של הצדדים השונים להליך התכנוני ובתקינות פועלן של רשויות התכנון. 18. על ההשלכות הרוחב השליליות הנובעות מחוסר יעילות וסרבול של הליכי התכנון ועל הפגיעה בשלטון החוק כתוצאה מכך, עמדה השופטת א' חיות בעע"מ 2647/05 פז חברת נפט בע"מ נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, פסקה 12 ‏(‏20.3.2007‏)‏, תוך שהיא מציינת את אשר נכתב בדו"ח ועדת החקירה הממלכתית לעניין בטיחות מבנים ומקומות המשמשים ציבור (להלן: ועדת החקירה לבטיחות מבנים) (דצמבר 2003); ואלה הם הדברים שנאמרו שם: "כבר ראינו שהסרבול, אי היעילות, אי הבהירות והתמשכות ההליך גורמים לעתים לאי-קיום נורמות, לזילות בחוק, לחוסר יכולת אכיפה, להצטברות תיקים אצל רשויות הפיקוח, רשויות התביעה ובתי-משפט, ולכל כיוצא באלו תופעות. ככל שהליך תכנון מסורבל וממושך יותר, כן רבה ה"סלידה" ממנו. ככל שזו גדלה, גוברת התופעה של התעלמות מהחוק, זלזול בו, הפרת נורמות וכל כיוצא בזה. כל אלו תורמים לבנייה ללא היתר, שהיא בנייה פרועה, בלתי מקצועית, בלתי מפוקחת ובלתי בטיחותית" (ראו: דו"ח ועדת החקירה לבטיחות מבנים, 350-351). 19. בכל הנוגע לסיכויי הערר הנמוכים, מדובר בשיקולים מקצועיים מובהקים אשר היקף ההתערבות השיפוטית בהם הוא מצומצם ביותר (ראו, מני רבים: עע"מ 3662/22 דניאל פז השקעות בע"מ נ' ועדת ערר מחוזית לתכנון ובניה תל אביב, פסקה 23 ‏(‏30.1.2023‏)‏). אוסיף ואציין, למעלה מן הצורך, כי במקרה דנן שוכנעתי שסיכויי הערר אכן נמוכים עד-מאד. זאת, בהינתן העובדה שהערר, רובו-ככולו, מתמקד בשאלת קו הגבול בין המגרשים של המערערים ושל עומייסי, ואינו נוגע לסוגיות תכנוניות קונקרטיות. הסוגייה הקניינית כאמור מתבררת, בין הצדדים, במסגרת ההליך האזרחי אשר עודנו תלוי ועומד – והוא האכסניה המתאימה לבירור עובדתי מלא של מחלוקות מסוג זה (ראו: עע"מ 2832/09 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גבעתיים נ' בני אליעזר בע"מ, פסקה יב ‏(‏9.1.2011‏)‏; עע"מ 4440/21 יהלומית פרץ בע"מ נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ובניה, מחוז דרום, פסקה 14 ‏(‏29.8.2022‏)‏). בנסיבות אלה, ברי הוא כי דחיית הבקשה להארכת מועד אינה שוללת מן המערערים את האפשרות למצות את זכויותיהם הקנייניות במסלול הדיוני המתאים לכך. 20. זאת ועוד: המערערים מעלים טענות מן הגורן ומן היקב ביחס להליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ובפרט ביחס לדחיית בקשתם לצירוף חוות דעת מודד מטעמם. בטענות אלה אין ממש. ראשית, המערערים תולים את יהבם בחוות דעת אשר בית המשפט המחוזי קבע לגביה כי היא "בלתי מובנת ובלתי מנומקת כראוי" ו"רחוקה מלהיות חד משמעית ומשכנעת" (ראו: פסקה 21 לפסק הדין קמא; ההדגשות הוספו – א.ש.). דומה אפוא כי, על-פניו, מדובר בחוות דעת אשר תרומתה לליבון המחלוקת דנן אינה רבה. שנית, כפי שציין בית המשפט המחוזי, פשיטא הוא כי ביקורת שיפוטית על החלטות הרשות המינהלית נעשית על יסוד התשתית העובדתית והראייתית שעמדה בפני הרשות עצמה בעת קבלת החלטתה, וככלל אין בית המשפט מבסס את הכרעתו על ראיות שנוצרו אחרי המעשה או לא הוצגו לרשות (ראו והשוו: עע"מ 6626/18 תעשיית אבן וסיד בע"מ נ' הוועדה הארצית לתכנון ולבניה של מתחמים מועדפים לדיור, פסקה 16 ‏(‏17.12.2019‏); עע"מ 5417/13 דג'יטנו נ' שר הפנים, פסקה 26 ‏(‏11.9.2014‏)‏). בענייננו, חוות דעת המודד הוגשה לראשונה רק בשלב של עיקרי הטיעון בפני בית המשפט המחוזי, ולא הונחה כלל בפני ועדת הערר. בנסיבות אלה, צדק בית המשפט המחוזי בהחליטו לדחות את בקשת המערערים לצרפה לתיק המשפט. מעבר לכך, מטרתה של חוות הדעת היא לבסס את טענת הפלישה. משכך הוא, לא ברור מהי הרבותא התכנונית שמבקשים המערערים לייחס לה. קבלת טענתם היתה מובילה לכך שבית המשפט לעניינים מינהליים הוא שיכריע במחלוקת הקניינית – תפקיד השמור לערכאה האזרחית המוסמכת, אשר דנה בנושא. למעשה, בעצם הסתמכות המערערים על חוות הדעת – אשר נערכה לצורכי ההליך האזרחי המקביל – המערערים מודים כי אין מדובר במחלוקת תכנונית אלא במחלוקת קניינית, שכאמור צריכה להתברר במסגרת ההליך האזרחי. 21. עוד טוענים המערערים כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר התייחס בפסק דינו לשתי ההתנגדויות הנפרדות שהגישו כהתנגדות אחת וסבר, כך לטענת המערערים, כי שתי ההתנגדויות הוכרעו יחדיו במסגרת החלטת הוועדה המקומית מיום 26.3.2025. מעיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי לא עולה תמונה ברורה בעניין זה. מכל מקום, עניין זה חסר כל נפקות ביחס למסקנתו של בית המשפט המחוזי. אדרבה: העובדה כי, לשיטת המערערים עצמם, מדובר בשתי התנגדויות שונות לחלוטין, אשר נוגעות לבקשות שונות להיתרי בנייה, ואשר הוגשו על ידי עורכי דין שונים, מלמדת כי צדקה הוועדה המקומית כאשר שלחה את החלטתה בהתנגדות הראשונה, בה קא עסקינן, לעו"ד רוזנשטיין ולא לעו"ד דקה. אנו פטורים על כן מלהביע עמדה באשר להתנגדות השנייה. 22. סוף דבר: לאור האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את הערעור ועמו את הבקשה לעיכוב ביצוע. הסעד הארעי שניתן על-ידי ביום 18.1.2026 מבוטל בזאת. לאור המתכונת הדיונית בה ניתן פסק הדין, ובמידה רבה, לפנים משורת הדין, אציע לחבריי לקבוע כי המערערים ישלמו למשיבה 2 הוצאות משפט מופחתות בסך כולל של 7,500 ש"ח; כמו כן, מציע אני כי נחייב את המערערים לשלם למשיבים 4-3, עומייסי, הוצאות משפט מופחתות בסך כולל של 7,500 ש"ח. אלכס שטיין שופט השופט יחיאל כשר: אני מסכים. יחיאל כשר שופט השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, כ"ז ניסן תשפ"ו (14 אפריל 2026). אלכס שטיין שופט יחיאל כשר שופט רות רונן שופטת