אלי איבגי נ. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 4994/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4994/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס העותר: אלי איבגי נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה בירושלים 2. המוסד לביטוח לאומי עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותר: עו"ד א' ליברמן בשם המשיב 2: עו"ד ארנה רוזן-אמיר פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. לפנינו עתירה המופנית כנגד פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה (עב"ל 108/08) וכנגד המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל), במסגרתה נתבקשנו להתערב בפסיקת בית הדין הארצי לעבודה בעניין חישוב גמלתו של העותר. בשנת 2001 פתח העותר בית ספר לאומנויות לחימה ונרשם במל"ל כעובד עצמאי. ביום 6.5.2003 נפגע העותר בברכו בתאונה שהוכרה על-ידי המל"ל כתאונת עבודה ונקבעה לו נכות קבועה בשיעור של 28%. בעקבות כך, שילם המל"ל לעותר את גימלתו על בסיס דו"ח שהגיש בשנת 2001, זאת משום שהמקדמות ששילם העותר לשנת 2002 חושבו על בסיס דו"ח זה. דו"ח הכנסותיו של העותר לשנת 2002 הוגש למס הכנסה רק לאחר התאונה, ביום 16.9.2003, ועל-פיו הכנסותיו של העותר לשנת 2002 עלו בלמעלה מ-80% על הכנסותיו בשנת 2001. יצוין כי העותר שילם למל"ל, כתוצאה מהשומה לשנת 2002, הפרש דמי ביטוח לעומת דמי הביטוח ששילם על-פי המקדמות. 2. בית הדין האזורי לעבודה נדרש להכריע אם לחשב את הגמלה על-בסיס הדו"ח שהוגש בשנת 2001, כטענת המל"ל, או שמא יש לקבוע את הבסיס לחישוב גמלתו של העותר על סמך השומה הסופית לשנת 2002, כטענת העותר. ככלל, סעיף 345(ב)(1) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 קובע לעניין עובד עצמאי כי ההכנסה המהווה בסיס לחישוב הגמלאות תקבע לפי השומה הסופית של ההכנסה לאותה שנה. אולם, במקרה כגון זה שלפנינו, בו הפגיעה אירעה במועד בו טרם הוצאה שומה סופית בגין אותה שנה, קובעת תקנה 11(א) לתקנות הביטוח הלאומי (מקדמות), התשמ"ד-1984 (להלן: תקנה 11): "אירעה פגיעה בעבודה בשנת מס פלונית, תחשב ההכנסה לפיה חויב הנפגע בתשלום מקדמות לפני הפגיעה, כהכנסה לפי שומה סופית...". משמעותה של תקנה 11 לגבי עובד עצמאי שנפגע היא שככלל לא יוכל העובד לשנות בדיעבד את ההכנסה המשמשת בסיס לחישוב הגמלה, אלא ההכנסה תחושב לפי המקדמות ששילם. 3. בית הדין האזורי קיבל את תביעתו של העותר. בית הדין עמד על כך שתכליתה של תקנה 11 היא למנוע מרמה בתשלום גמלה על-ידי הגדלה רטרואקטיבית של ההכנסה. בנסיבות המקרה דנן, שוכנע בית הדין האזורי שהעותר לא הגדיל את הכנסותיו באופן פיקטיבי על מנת לזכות בתשלומי גמלה גבוהים יותר, אלא שהכנסותיו של העותר גדלו בפועל, שכן בשנת 2001 פתח העותר את העסק, ולא ניתן להשליך משנת פעילותו הראשונה על השנים שלאחר מכן. בית הדין יחס משקל רב לכך שהמל"ל אישר את שומתו הסופית של העותר לשנת 2002 ואף חייבו לשלם את הפרש דמי הביטוח לעומת דמי הביטוח ששילם על-פי המקדמות. לאור האמור, קבע בית הדין האזורי כי אין הצדקה להפעיל את תקנה 11. 4. המל"ל לא השלים עם קביעה זו וערער לבית הדין הארצי לעבודה. ערעורו נתקבל. בית הדין הארצי קבע שמדובר במקרה הרגיל שבו מבוטח מגיש את דו"ח הכנסותיו לאחר קרות המקרה המזכה. הכלל במקרה כזה הוא, כי הבסיס לחישוב גמלת הנכות צריך להיות הבסיס לחישוב דמי הביטוח לשנה הרלוונטית על יסוד המקדמות ששולמו. במקרה הנדון, כך נפסק, אין לחרוג מן הכלל האמור. בית הדין הארצי הדגיש כי העותר יכול היה להעריך בשנת 2002, על בסיס תחזית ההכנסות והרווחים לעסקו, כי הכנסותיו באותה שנה יגדלו לעומת השנה הקודמת, ולשלם את דמי הביטוח כמקדמות בהתאם להכנסה הצפויה. העותר בחר שלא לעשות כן, ומשכך – אין לסטות מן הכלל הרגיל לפיו הבסיס לחישוב הגמלה יהיה על-סמך המקדמות ששולמו. 5. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי בית משפט זה יבחן מחדש את אופן חישוב הגמלה. כן מבקש העותר לערער על קביעת הועדה הרפואית לעניין אי הפעלת תקנה 15לתקנות הביטוח הלאומי (מבחנים לקביעת דרגת נכות לנפגע בעבודה), התשט"ז-1956 (להלן: תקנה 15). דין העתירה להידחות. ככלל, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על מערכת בתי הדין לעבודה, והוא לא יתערב בפסקי הדין של בית הדין הארצי לעבודה, אלא אם מצא טעות משפטית מהותית ובנסיבות העניין הצדק מחייב את התערבותו (בג"צ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673, 693 (1986); בג"צ 3679/94 אגודה ארצית של מנהלים נ' בית הדין האזורי, פ"ד מט(1) 573, 586-585 (1995)). המקרה שלפנינו אינו נמנה על אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותו של בית משפט זה. בית הדין הארצי קבע כי במקרה הנדון אין מקום לחרוג מן הכלל הקבוע בתקנה 11. תכליתה של תקנה 11 היא כפולה: מחד, לשמש בלם לניסיונות של עובדים עצמאיים לשנות לאחר התאונה את גובה שומתם ובכך להגדיל את גובה גמלתם, אך מאידך, להבטיח כי במקרים בהם הכנסתו של העובד נפגעת עקב תאונה, תחושב גמלתו על בסיס הכנסתו קודם לתאונה (עב"ל (ארצי) 20/99 סדיק - המוסד לביטוח לאומי, פסקה ה לפסק הדין (טרם פורסם, 18.02.2002)). תקנה 11 פועלת אפוא, לעתים לטובת המבוטח ולעתים לרעתו, ועל כן חלה גם במקום בו הגדלת ההכנסה נעשתה לכאורה, בתום לב. בית הדין פסק כבר כי היא סבירה ויש לתת תוקף להוראותיה (עב"ל (ארצי) 65/03 המוסד לביטוח לאומי – סילוק (טרם פורסם, 09.01.2007)). במקרה דנן, ציין בית הדין, כאמור, כי אין הצדקה לחרוג מן הכלל לפיו תחושב גמלת הנכות על יסוד המקדמות ששילם העותר. הובהר כי אין ספק שהעותר יכול היה לשלם את דמי הביטוח כמקדמות על-פי ההכנסה הצפויה לו בשנת 2002, אולם הוא בחר שלא לעשות כן. בנסיבות אלה לא מצאנו עילה להתערב בפסק-הדין. דין העתירה להידחות גם ככול שהיא מופנית כנגד אי הפעלת תקנה 15. טענה זו מועלית לראשונה במסגרת עתירה זו ואין מקום להידרש לה. אשר על כן, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"ג בתשרי התש"ע (11.10.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09049940_P05.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il