נאג'ח ג'מיל אחמד געברי נ. ועדת ערר באזור הגדה המערבית

פסק-דין בתיק בג"ץ 4988/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4988/15 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט א' שהם העותר: נאג'ח ג'מיל אחמד געברי נ ג ד המשיבים: 1. ועדת ערר באזור יהודה ושומרון 2. המפקד הצבאי יהודה ושומרון 3. הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש 4. המינהל האזרחי באזור יהודה ושומרון בשם העותר: עו"ד רוני סלמאן בשם המשיבים: עו"ד אבינעם סגל-אלעד פסק-דין השופט נ' סולברג: 1. בשנת 1984 פורסם צו הכרזה, בגדרו הוכרזו מקרקעין באזור הכפר תפוח שליד חברון כאדמות מדינה. העותר שלפנינו טוען כי בשנת 2002 רכש מקרקעין אלו מבעליהם הקודמים, וכי בידו להוכיח את בעלותו עליהם. לשם כך, הגיש בשנת 2014 ערר על צו ההכרזה. ועדת העררים קבעה כי בנסיבות נדרשת ארכה להגשת ערר שכזה, וקבעה כי אין הצדקה ליתן ארכה כזו. על החלטה זו מוסבת העתירה שלפנינו. תמצית העובדות 2. ביום 9.8.1984 פורסם צו בדבר רכוש ממשלתי (אזור יהודה ושומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 – אישור בדבר היות מקרקעין רכוש ממשלתי (להלן: צו ההכרזה). בצו זה נקבע גם מועד להגשת ערר על ההכרזה – "תוך 30 יום ממועד הסיור בשטח". על הצו אכן הוגש בזמנו ערר (ערר 82/84), אולם ועדת העררים דחתה ערר זה והותירה את ההכרזה על כנה. 3. העותר רכש, לטענתו, את המקרקעין בשנת 2002 והקים עליהם מחצבה. הליך שניהל בנוגע למחצבה זו (בג"ץ 6828/12) הסתיים בהסכמה לפיה העותר לא יפעיל את חלק המחצבה המצוי בשטח C מבלי שיינתן לו היתר לשם כך. פניותיו לקבלת היתר סורבו, על רקע תפיסת המשיבים כי מדובר ברכוש ממשלתי שנעשתה אליו פלישה שלא כדין. משכך, הגיש העותר ערר התוקף את צו ההכרזה (ערר 68/14). 4. ועדת העררים קבעה כי לפי הדין החל, חלף זה מכבר המועד להגשת ערר, אולם בסמכותה להורות על מתן ארכה. אשר על כן, ראתה הוועדה את הערר שהוגש, כבקשה למתן ארכה להגשת ערר. ברם, הוועדה קבעה כי אין הצדקה ליתן ארכה בנסיבות. זאת, בין היתר, על רקע חלוף הזמן הרב מאז שפורסם צו ההכרזה; על יסוד הקביעה כי רכישת הקרקע על-ידי העותר כשלעצמה, אינה מהווה סיבה מספקת לאפשר הגשת ערר בשלב זה; על סמך העובדה שנוהל בעניינו ערר אחר, דבר המעיד על כך שההחלטה פורסמה כדין ובעלי עניין ידעו עליה; וכן, משום שטענות העותר בדבר זכויותיו במקרקעין (שהתגבשו לאחר שפורסם צו ההכרזה) אינן צריכות להתברר במסגרת ערר על צו ההכרזה, אלא במסגרת הליך של רישום ראשון. לפיכך דחתה הוועדה את הערר. העתירה 5. בעתירה שלפנינו תוקף העותר את החלטת ועדת העררים. לגישתו, לא היה צורך כלל לבקש ארכה להגשת הערר, מפני שזה הוגש בסמיכות למועד שבו נודע לו על צו ההכרזה. אף אם היה צורך כזה, הרי שהיה על ועדת העררים ליתן לעותר ארכה להגשת הערר. מעבר לכך, טוען העותר בעתירתו טענות משפטיות שונות בנוגע לזכותו במקרקעין מכוח דיני המקרקעין החלים באזור. 6. לעמדת המשיבים יש לדחות את העתירה. לגישתם, אין עילה להתערב במסקנת ועדת העררים, אשר היקף הביקורת השיפוטית על החלטותיה הוא מצומצם. באשר לטענותיו של העותר בנוגע לזכויותיו במקרקעין, הרי שלפי הדין החל באזור, אלו אינן צריכות כלל להתברר במסגרת הליך של ערר על צו ההכרזה, אלא במסגרת הליך של רישום ראשון. הכרעה 7. לאחר העיון בטענות הצדדים מזה ומזה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות. 8. ועדת העררים הצבאית הוקמה מכוח הצו בדבר ועדות עררים (יהודה ושומרון) (מס' 172), התשכ"ח-1967. צו זה מסמיך את ועדת העררים לדון בערר על צו ההכרזה (ראו סעיף 2 לתוספת לצו). סדרי הדין של הוועדה נקבעו בתקנות בדבר ועדות עררים (סדר דין) (יהודה והשומרון), התש"ע-2010. לפי תקנה 33 לתקנות אלו, "ערר במקרקעין יוגש תוך ארבעים וחמישה יום מיום שהודע לעורר דבר ההחלטה עליה הוא עורר, או מיום בו פורסמה ההחלטה [...] הכל לפי המועד המוקדם יותר" (ההדגשה הוספה). מובן אפוא, כי שעה שצו ההכרזה פורסם בשנת 1984, ואף הוגש עליו בזמנו ערר, הרי שחלף עבר המועד להגשת ערר על הצו (זאת מבלי להיזקק למועד שנקבע בגוף צו ההכרזה הספציפי, המצוטט לעיל). ממילא, נדרשת ארכה להגשת הערר, אשר ועדת העררים מוסמכת ליתן כאמור בתקנה 44(א) לאותן התקנות. 9. במקום למחוק את הערר שהגיש העותר על הסף, פעלה הוועדה לפנים משורת הדין ובחנה את הערר כאילו כרוכה עמו בקשה להארכת מועד. הוועדה סקרה את השיקולים השונים למתן ארכה, והגיעה למסקנה כי אין לכך הצדקה בנסיבות, כפי שצוין לעיל. אין עילה להתערב בהחלטה זו, בוודאי לא כאשר עסקינן בביקורת מינהלית שמפעיל בית משפט זה על וועדת העררים, אשר מבלי לדון בהיקפה המדויק, ברי כי אין הוא משמש כערכאת ערעור עליה (ראו בג"ץ 2676/09 אבו קמל נ' הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באיזור יהודה ושומרון, פסקה 10 (7.9.2014)). על אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן בהחלטה שמטבעה כרוכה בהפעלת שיקול דעת רחב. זאת ועוד: העותר אמנם טען בעתירתו כי היה על הוועדה ליתן לו ארכה, אולם לא פרט איזה פגם נפל בשיקול הדעת שהפעילה, ומדוע היה עליה להגיע למסקנה אחרת. אשר על כן, לא מצאתי כי קיימת עילה להתערב בהחלטה זו. 10. דין העתירה להידחות מטעם נוסף. כטענת המשיבים, ערר על צו ההכרזה אינו האכסניה המתאימה לבירור טענותיו הקנייניות של העותר לגופן. משמעותו של צו ההכרזה היא שבמועד שפורסם הצו, מדובר היה באדמות מדינה. לעומת זאת, העותר טוען כי רכש בהן זכויות בשנת 2002, מידיהם של מי שהיו להם באותה העת זכויות במקרקעין. טענות אלו מבוססות על סעיפים שונים מחוק הקרקעות העותמאני החל ביהודה ושומרון, ואשר מאפשר רכישת בעלות במקרקעין הללו גם לאחר שהוכרזו לאדמות מדינה. בד בבד, דיני המקרקעין באזור קובעים גם את הפרוצדורה שבה יש לבחון טענה זו: הליך של רישום ראשון במקרקעין, לפי חוק רישום נכסי דלא ניידי אשר טרם נרשמו, מס' 6 לשנת 1964, ולפי התיקונים לחוק זה שנחקקו בתחיקת הביטחון (על כך ראו: בג"ץ 1299/11 צורים 2000 בע"מ נ' ראש המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון‏, פסקה 3 (5.4.2012); בג"ץ 7292/14 מוסא נ' שר הבטחון, פסקה 27 (1.9.2016)). הנה כי כן, על העותר לשטוח את טענותיו בהקשר זה לפני הוועדה לרישום ראשון. מתשובת המשיבים עולה כי העותר אכן פנה לוועדה לרישום ראשון בנוגע לחלק מן המקרקעין שרכש, ואם כן אין זה ברור מדוע לא יעשה כן גם בעניין המקרקעין מושא העתירה. 11. לפיכך העתירה נדחית. העותר ישא בהוצאות המשיבים בסך של 5,000 ₪. ניתן היום, כ"ד בסיון התשע"ז (18.6.2017). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15049880_O20.doc חש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il