עמאד עראערה נ. בית המשפט הצבאי לערעורים

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4982/24 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב העותר: עמאד עראערה נ ג ד המשיב: בית המשפט הצבאי לערעורים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד יוסי זילברברג פסק-דין השופט י' עמית: עתירה לביטול פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים מיום 7.3.2024 בתיק ע' 1136/22 (כב' השופטים סא"ל י' תירוש, סא"ל ע' מאור, סא"ל ח' זנדברג), שבו נדחה ערעורו של העותר על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט הצבאי יהודה מיום 1.9.2021 ומיום 9.12.2021 בתיק מספר 4584/15 (כב' השופטים סא"ל מ' ליברמן, רס"ן ל' דרכמן, רס"ן ס' אוסובסקי). 1. בשנת 2015 הוגש נגד העותר כתב אישום חמור לבית המשפט הצבאי יהודה, בגין ביצוע עבירות של אינוס, שוד בדרך ציבורית בלילה שגרם לפציעה, תקיפה בנסיבות מחמירות, חטיפה בנסיבות מחמירות, וחילול הכבוד תוך שימוש באלימות או באיומים, לפי הוראות החוק הפלילי הירדני והצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009. אקדים ואומר כי הליך בירור אשמתו של העותר ארך זמן רב, וזאת בשל "נסיבות אובייקטיביות וסובייקטיביות כאחת", כלשון בית המשפט בפתח הכרעת הדין. לעניין זה אציין כי העותר החליף את צוות ההגנה ארבע פעמים; כי סניגורו האחרון "עשה כל שלאל ידו כדי להאריך את ניהול ההליך [...] לא התייצב לדיונים רבים, חקר עדים חקירות ארוכות ומיותרות, וביקש דחיות רבות"; וכי בנוסף לכך, מצבו הבריאותי של הסניגור הביא לדחיות של חודשים רבים ואף שנים (פסקה 58 לגזר הדין). 2. בתמצית, העותר הורשע פה אחד בגין שני אירועים שונים שאירעו בחודשים אוקטובר 2012 ומאי 2015. באירוע הראשון, העותר, ביחד עם שניים נוספים, ניגשו אל גבר ואשה שישבו ברכב שעמד בצד הדרך, תקפו אותם, הושיבו את הגבר קשור מאחור, נסעו מעט, ובהמשך לכך עצרו והשניים הנוספים ירדו מהרכב עם הגבר. העותר המשיך לנסוע עם האשה ברכב, ובהמשך עצר, איים עליה בסכין והפשיט אותה, הכה אותה ואנס אותה. בהמשך חזר עם האשה אל הנקודה שבה המתינו השניים הנוספים עם הגבר. השלושה הקיפו את האשה והחלו להפשיטה. בשלב זה העותר הכניס את האשה לרכב ונסע עמה שוב, ופעם נוספת הוציא אותה מהרכב, הפשיט אותה באיומי סכין, הכה אותה ואנס אותה בשנית. בהמשך איימו השלושה על הזוג כי ירצחו אותם, ושדדו מהם, בין היתר, טלפונים ניידים, תכשיטים וכסף מזומן. האירוע השני נושא קווי דמיון לאירוע הראשון. העותר, ביחד עם שניים נוספים, התקרבו אל זוג אנשים שהלכו בצד הדרך אל מכוניתם, ובהמשך תקפו אותם, הכניסו אותם למכונית, ונסעו לנקודה אחרת שבה נאנסה האשה באיומי סכין, תחילה על ידי אדם שאינו העותר ולאחר מכן על ידי העותר. גם הפעם שדדו התוקפים טלפונים ניידים, שרשרת זהב וכסף מזומן. יצויין כי העותר זוכה מאירוע נוסף שאירע בחודש אפריל 2015 (אירוע של שוד, חטיפה ותקיפה, ללא אינוס), וכן זוכה מעבירה של חילול הכבוד באירוע השני. 3. בפתח הדיון בגזר דינו, בית המשפט הצבאי ציין כי תיקון 113 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: תיקון 113) אמנם לא הוחל באזור, אך בתי המשפט הצבאיים נוהגים על פיו בשינויים המחויבים. בהמשך לכך, בית המשפט הכריע על פי המתווה שנקבע בהוראות תיקון 113. תחילה נקבע כי יש להתייחס למעשיו של העותר כשני אירועים שבהם בוצעו שורה של עבירות. לאחר מכן פנה בית המשפט לקבוע את מתחם הענישה ההולם, כפי שעולה מהפסיקה במקרים של אינוס תוך הפעלת כוח שנדונו לפי החוק הישראלי; ובחן נסיבות הקשורות בביצוע העבירה, לרבות חיפוש אחר שיקולים אפשריים לקולה. בסיכום הדברים, בית המשפט הצבאי העמיד את מתחם הענישה בגין כל אחד מהאירועים על טווח של 18-12 שנות מאסר, והעמיד את עונשו הכולל של העותר על 28 שנה, וזאת לצד עונש מאסר על תנאי, קנס ופיצויים לארבעת המתלוננים (שני הגברים ושתי הנשים). 4. על פסק דינו של בית המשפט הצבאי הגיש העותר ערעור לבית המשפט הצבאי לערעורים, שדחה כאמור את הערעור. בהתייחס לערעור על הכרעת הדין, נקבע כי הערכאה הדיונית בחנה את כלל חומר הראיות וקבעה ממצאים עובדתיים וקביעות מהימנות המבוססות, בין היתר, על התרשמות ישירה ובלתי אמצעית מהעדים שהעידו בפניה, ולא קמה עילה להתערב בממצאים אלו. בנוסף לכך, בית המשפט פירט ראיות חפציות וחוות דעת שמוכיחות כי העותר היה במגע פיזי עם שתי המתלוננות, וקבע כי אין ממש בטענות העותר לגבי תקפות הראיות הפורנזיות ודגימות ה-DNA, מה עוד שחלק משמעותי מטענותיו כלל לא נטענו בערכאה הדיונית. בית המשפט הוסיף כי בחן, למעלה מן הצורך, את טענותיו החדשות של העותר, ומצא כי אין בהן ממש; וכי גם אם יניח כי חלק מטענות העותר נכונות (לגבי המשקל שיש לייחס לחלק ממסדרי הזיהוי ולגבי עדותו של אחד מהמתלוננים), אין בכך כדי לשנות מן התוצאה, שכן ישנן "ראיות ישירות ברורות ומשמעותיות הקושרות את [העותר], באופן חד משמעי, לביצוע העבירות ומוכיחות, מעבר לכל ספק סביר, את הממצאים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית [...]". טענת העותר לגבי הדין הפלילי הירדני, שלפיה היה על התביעה להביא מומחה לצורך הוכחתו, נדחתה גם היא מן הטעם שהדין הירדני מהווה חלק בלתי נפרד מהדין החל באזור. 5. באשר לערעור על גזר הדין, נקבע כי הערכאה הדיונית אמנם שגתה בכך שגזרה את הדין לפי הוראות תיקון 113 שאין לו תחולה באזור. זאת, בפרט בשל כך שהחילה את תיקון 113 על הוראות דין קזואיסטיות מהחוק הפלילי הירדני תוך השוואתן להוראות עונשיות מהדין הפלילי בישראל, בהתעלם מעונשי המינימום השונים והשוני המהותי בין העבירות. בית המשפט הוסיף כי הוראותיו של תיקון 113 אינן הוראות טכניות אלא הוראות מהותיות, והגם שניתן להיעזר בהן באופן מצומצם בעיקר ב"עבירות ראי", יש לעשות כן בזהירות רבה תוך התייחסות להבדלים בין הוראות הדין השונות. נוסף על האמור, בית המשפט הצבאי לערעורים קבע כי הערכאה הדיונית טעתה בדרך שבה התייחסה למעשים שביצע העותר, ובפרט בכך שלא נתנה משקל מספק לעבירות חמורות שבהן הורשע מלבד עבירת האונס, קרי עבירת השוד, התקיפה בנסיבות מחמירות, ובפרט העבירה של חטיפה בנסיבות מחמירות, שהיא מהעבירות החמורות בקודקס החוקים שבוצעה על ידי העותר כלפי כל נפגעי העבירה (הנשים והגברים). למרות האמור, בית המשפט הצבאי לערעורים הבהיר כי גם אם נפלה שגגה בעת גזירת הדין, אין בכך כדי להצדיק את התערבות ערכאת הערעור כאשר התוצאה העונשית היא סבירה וראויה. בית המשפט עמד על כך שמעשיו של העותר חריגים בחומרתם ואכזריים במיוחד, שבוצעו בשעה שהעותר היה חלק מקבוצה של אנשים. בשורה התחתונה נקבע כי העונש שהושת על העותר מאוזן ונותן ביטוי נכון לכלל שיקולי הענישה, לקולה ולחומרה, לרבות נסיבותיו האישיות, וכי אין הצדקה או עילה להתערב בו. 6. בעקבות פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים הגיש העותר את העתירה שלפנינו. בעתירה נטען, בין היתר, כי עצם ההיזקקות של בית המשפט הצבאי להוראות תיקון 113, יוצרת חזקה שלפיה גזר הדין פגום וסוטה לחומרה; כי בית המשפט הצבאי נתן דעתו על מכלול הנסיבות, ושגה בית המשפט הצבאי לערעורים בכך שהצדיק את החלטתו בנימוק שלפיו הערכאה הדיונית לא נתנה ביטוי מספק לעבירות החמורות שבהן הורשע המערער מלבד עבירת האינוס; כי בכך למעשה בית המשפט הצבאי לערעורים החמיר בעונשו מבלי שהמאשימה ערערה על קולת העונש; כי בית המשפט לא נקט גישה אדוורסרית; כי המדינה לא התייחסה לדין הירדני ולא הוכיחה את יסודות העבירה לפיו, ובית המשפט נכנס לנעליה ועשה את מלאכתה; וכי שגה בית המשפט הצבאי לערעורים בכך שלא התערב בעונש שהושת על העותר, ולא נתן משקל מספק לגילו הצעיר. 7. לאחר עיון בהכרעת הדין ובגזר הדין של בית המשפט הצבאי, בפסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים, ובכתב העתירה על יתר נספחיה, המסקנה היא כי דין העתירה להידחות על הסף. כפי שהובהר בפסיקה לא אחת, בית המשפט הגבוה לצדק אינו משמש כערכאת ערעור על פסקי דין והחלטות של בתי המשפט הצבאיים באזור יהודה ושומרון, והתערבותו שמורה למקרים שבהם התגלו פגמים ממשיים כגון חריגה מסמכות, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק או במקרים חריגים אחרים המצדיקים הענקת סעד מן הצדק (ראו, בין היתר, בג"ץ 1279/22 אלשובכי נ' בית המשפט הצבאי לערעורים, פסקה 6 והאסמכתאות שם (10.4.2022); בגץ 8413/21 אלחמאמרה נ' בית המשפט הצבאי לערעורים באיו"ש, פסקה 7 והאסמכתאות שם (26.12.2021)). חרף ניסיונו של העותר להציג את קביעותיהם של בית המשפט הצבאי ובית המשפט הצבאי לערעורים כ"סטיה מהוראות החוק", לאמיתו של דבר העתירה שלפנינו אינה אלא ניסיון להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים, וככזו דינה להידחות. 8. דומה כי הטענה המרכזית שעליה ביסס העותר את עתירתו נסבה על החלת הוראות תיקון 113 על ידי בית המשפט הצבאי, ועל המשמעויות הנלוות לכך לשיטתו. בטענה זו אין ממש. בנסיבות המקרה שלפנינו, ניכר כי לא ההסתייעות של בית המשפט הצבאי בהוראות תיקון 113 היא שהובילה לגזירת עונש חמור, אלא מעשיו החמורים של העותר בראי העבירות החמורות שבהן הורשע והעונשים שנקבעו בצדן. על מנת לסבר את אוזנו של הקורא, אזכיר בקצרה את העונשים שנקבעו בחוק הפלילי הירדני לעבירות שבהן הורשע העותר, כפי שהובאו בהכרעת דינו של בית המשפט הצבאי: (1) אינוס – מאסר עם עבודת פרך לתקופה שלא תפחת מחמש שנים; (2) שוד בדרך ציבורית בלילה שגרם לפציעה, על ידי שני אנשים או יותר, תוך שימוש בכוח, כאשר אחד מהם היה חמוש – מאסר לתקופה שלא תפחת מעשר שנים, ואם השימוש בכוח גרם לפציעה או חבלה – מאסר עולם עם עבודת פרך; (3) תקיפה כשהיו נוכחים שניים או יותר שחברו יחד לביצוע המעשה – מאסר של עשר שנים; (4) חטיפה בנסיבות מחמירות – מאסר שלושים שנה. כפי שתואר לעיל, בשני האירועים (שהיו אירועים נפרדים שהתרחשו בחלוף כשנתיים וחצי זה מזה), העותר הורשע בביצוע כל העבירות המוזכרות, שבוצעו באכזריות ובברוטאליות, מעשים שתוארו על ידי בית המשפט כחריגים בחומרתם. רוצה לומר, שכלל לא היה צורך בתיקון 113 כדי להשית על העותר עונש חמור עד מאד בשל מעשיו. 9. ודוק: בניגוד לאופן הצגת הדברים על ידי העותר, אין כל פסול בכך שבית המשפט הצבאי לערעורים השקיף, בשורה התחתונה, על העונש הכולל שהושת על העותר, גם אם מצא לנכון לייחס משקל שונה לעבירות השונות. הלכה ידועה היא שערכאת הערעור מתמקדת בתוצאה העונשית הסופית של גזר הדין (ע"פ 7172/21 דאהר נ' מדינת ישראל, פסקה 42 (31.1.2023); ע"פ 2783/22 דאבוש נ' מדינת ישראל, פסקה 56 (12.5.2023); כן ראו: ע"פ 6038/21 ‏פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 88 (5.1.2023); ע"פ 3187/21 אלקאדי נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (21.8.2022)). משעה שבית המשפט הצבאי לערעורים מצא את העונש הכולל שהושת על העותר כמאוזן וכמבטא נכונה את כלל שיקולי הענישה, אזי בדין קבע כי יש להותירו על כנו, ואין לראות בכך משום החמרה בעונשו של העותר שלא כדין, כטענתו. יתר טענות העותר אף הן אינן מבססות פגם שמצדיק את התערבותו של בית משפט זה בפסק דינו של בית המשפט הצבאי לערעורים. כמו כן, אין מדובר במקרה חריג המצדיק הענקת סעד מן הצדק. רחוק מכך. העותר הורשע בביצוע עבירות מזוויעות ומחרידות שאין הדעת סובלתן. לא על בית המשפט הצבאי יש לו להלין, אלא על עצמו בלבד. 10. אשר על כן, העתירה נדחית. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ז בסיון התשפ"ד (‏23.6.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 24049820_E01.docx סח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1