ארגון הדייגים כנרת נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בש"א 96 / בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין המערער: ארגון הדייגים כנרת ו- 221 דייגים חברי הארגון נגד המשיב: מדינת ישראל ערעור על החלטת הרשמת א. אפעל גבאי מיום 1.7.96 בתיק רע"א 6242/94 בשם המערער: עו"ד דהאן מאיר בשם המשיבה: עו"ד שרון מן אורין פסק-דין 1. בשנת 1994 הגישו המבקשים בקשת רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו בו בוטלה החלטה של ועדת הערר לפי חוק פיצוי נפגעי אסון טבע, התשמ"ט - 1989. לאחר הליכים שנתקיימו לפני הרשמת הנכבדה של בית משפט זה, החליטה הרשמת ביום 11.4.95 כי על המבקשים להמציא "התחייבות עצמית חדשה, אשר תחתם על ידי הגורמים המוסמכים, בציון שמותיהם ותפקידם. כן תובא ראיה לכך שהחותמים מוסמכים לחייב את (המבקשים) בחתימתם. ההתחייבות תוגש תוך 14 יום מיום קבלת ההחלטה". ביום 10.6.96 ניתנה על ידי הרשמת החלטה על פי תקנה 431 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984, לפיה נרשמה הבקשה לרשות לערער לדחיה הואיל והמבקשים לא קיימו את ההוראה בדבר המצאת ההתחייבות. בתגובה להחלטה זו הגישו המבקשים "מודעה" לפיה הם שיגרו לבית המשפט את ההתחייבות הנדרשת כבר בחודש דצמבר 1995. 2. הרשמת הנכבדה החליטה לדחות את הבקשה. הטעם לדבר היה כי ב"מודעה" שהוגשה מטעם המבקשים לא היתה כל התייחסות לאיחור הגדול בהמצאת ההתחייבות, שהרי שומה היה על המבקשים להגישה כבר בחודש אפריל 1995. לענין זה היתה הרשמת מוכנה להניח כי אמנם נשלח כתב ההתחייבות הנדרש על ידי המבקשים בחודש דצמבר 1995, ועם זאת היא סברה שהאיחור האמור צריך להיות בעוכריהם. 3. נראה לי שהרשמת המלומדת החמירה עם המבקשים יתר על המידה. לענין זה יש להטעים כי בכל התקופה הארוכה שמאז 11.4.95 ועד שנרשמה הבקשה לדחיה, ב- 10.6.96, לא עשתה המשיבה מיוזמתה מאומה כדי להביא לדחיית הבקשה לרשות לערער מחמת אי הפקדת ההתחייבות; כל מטרתה של ההתחייבות לא היתה אלא להבטיח את הוצאותיה של המשיבה במקרה שהבקשה לרשות לערער תדחה ומטרה זו באה על סיפוקה כאשר הומצאה ההתחייבות, אם כי באיחור זמן לתיק בית המשפט; יש דמיון מה בין המקרה הנוכחי ובין המקרה שבו עותר תובע לקבל פסק דין על פי צד אחד כנגד נתבע שהגיש כתב הגנה באיחור זמן, טרם ביקש התובע שינתן פסק דין נגדו: ע"א 519/82 פ"ד ל"ט(3) 240. בשני המקרים אין האיחור בהגשת ההליך יכול לעמוד בעוכרי הנתבע במקרה האחד והמבקש במקרה האחר. לא זו אף זאת: ספק בעיני אם היתה הרשמת מחליטה לרשום את הבקשה לרשות לערער לדחייה, אילו היתה ערה לכך שההתחייבות הומצאה בחודש דצמבר 1995. בנסיבות אלו אני סבור שלא היה מקום לדחות את הבקשה. הערעור מתקבל, החלטתה של הרשמת מתבטלת והבקשה לרשות לערער תחשב כתלויה ועומדת בבית משפט זה. אין צו להוצאות. ניתן היום כא בסיון תשנ"ז (26.6.97). המשנה לנשיא העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 96049770.B01