עו"ד צייגר מאיר נ. החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי

החלטה בתיק ע"א 4973/16 בבית המשפט העליון ע"א 4973/16 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט י' אלרון המבקש: עו"ד מאיר צייגר נ ג ד המשיבה: החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.3.2016 בת"א 4047/10 שניתן על ידי כבוד השופט ר' יעקובי תאריך הישיבה: כ"ו בשבט התשע"ח (11.2.2018) בשם המבקש: עו"ד ראובן יהושע בשם המשיבה: עו"ד שגיא תירוש; עו"ד כפיר לוי פסק-דין 1. ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' יעקובי) בת"א 4047/10 מיום 29.3.2016, בגדרו נקבעו עקרונות להכרעה בתביעת המערער, ועל פסק הדין המשלים מיום 2.5.2016, בגדרו נדחתה התביעה. 2. ביום 31.1.2010 הגיש המערער תביעה נגד המשיבה, בטענה על הפרת הסכם אשר נחתם ביניהם, עניינו במתן שירותים משפטיים לשם רישום הנכסים שברובע היהודי בלשכת רישום המקרקעין. ביום 31.10.2011 הורה בית המשפט המחוזי על פיצול הדיון בתביעה, כך שבתחילה תוכרע שאלת חבותהּ של המשיבה כלפי המערער, ולאחר מכן, יבחנו יתר העניינים הנובעים מכך. ביום 8.9.2013 הכריע בית המשפט המחוזי בסוגיית החבות וקבע כי "השתלשלות העניינים מקימה חבות של הנתבעת [המשיבה] כלפי התובע [המערער] ביחס לפעולות שבוצעו בפועל בעבר ולפעולות שהיו אמורות להתבצע ולא בוצעו עקב הפרת ההסכם ע"י הנתבעת והאופן שבו פעלה" (פסקה 9). עוד כשנתיים ומחצה חלפו, במהלכן הוגשו בקשות למכביר, תגובות, תשובות, ראיות וסיכומים. בית המשפט המחוזי דחק ושב ודחק בצדדים להגיע להסכמות; אך לשווא. 3. ביום 29.3.2016 ניתן פסק הדין מושא הערעור שלפנינו, בגדרו התווה בית המשפט המחוזי את העקרונות שלפיהם יקבע שיעור החוב של המשיבה כלפי המערער, כדלהלן: המערער זכאי לתשלום שכר טרחה רק עבור נכסים שהוחכרו בחכירת משנה, ואשר רישומם בוצע על-ידו; עבור נכסים אלה יקבל המערער סך של 0.7% מסכומי הכסף שקיבלה המשיבה תמורת החכרתם; שכר הטרחה עבור עסקאות ששווין אינו ידוע – יקבע לפי חוות דעת שמאית אשר נערכה במסגרת ההליך; המערער אינו זכאי לתשלום עבור נכסים אשר נותרו בחזקת המשיבה ועבור נכסים אשר שוֹוים אינו ניתן להגדרה; במה שנוגע לנכסים שהמערער לא רשם, בשל הפסקת ההתקשרות עמו, אך הוחכרו בחכירת משנה באמצעות עורכי דין אחרים, יקבל המערער פיצויי קיום בשיעור של 20% משכר הטרחה בלבד, עבור תקופה תחומה בזמן; כמו כן, מסכומי הכסף שלהם זכאי המערער – יופחתו סכומי הכסף ששילמה לו המשיבה זה מכבר. לבסוף, ציין בית המשפט המחוזי, כי אם לא יגיעו הצדדים להסכמה לגבי שיעור החוב על-פי העקרונות האמורים, כי אז ישלימו את טענותיהם בנדון, מבלי להגיש ראיות או שומות חדשות, וינתן פסק דין משלים בהתאם. 4. ביום 11.4.2016, לאחר שנדחתה בקשתו למתן הבהרות, הודיע המערער לבית המשפט המחוזי כי נוכח האמור בפסק הדין, אין בידיו כלים לחישוב מלוא החוב. לפיכך, טען המערער כי בכוונתו לערער על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, וביקש כי ינתן פסק דין משלים המורה על דחיית תביעתו. לעומתו, סברה המשיבה כי על-פי העקרונות שהותוו בפסק הדין, ולאחר אי-אילו חישובים וקיזוזים, המערער הוא שחייב לה סך של 272,885 ₪. להודעתה צורפה גם בקשה לאישור פסיקתה המורה כאמור. ביום 2.5.2016 ניתן פסק דין משלים, ובו נכתב כי "עמדת שני הצדדים היא כי בהמשך לפסק הדין מ-29.3.16, יש לדחות את התביעה. אשר על כן, התביעה נדחית (מבלי שיש לאמץ את הפסיקתה שהגישה הנתבעת או להוסיף דבר מה אחר)". 5. מכאן הערעור שלפנינו, ובו טוען המערער כי פסקי הדין של בית המשפט המחוזי אינם מנומקים, כי לא הוגדרו בהם השאלות העומדות להכרעה, וכי לא הובהר כיצד נגזרה ההכרעה הסופית מן המכלול שעמד לפני בית המשפט המחוזי. נוסף על כך, מרחיב המערער בטענותיו לגופם של דברים, ולמעשה, סבור כי העקרונות שקבע בית המשפט המחוזי – רובם ככולם – שגויים או לוקים בחסר. המשיבה מצדה סומכת את ידיה על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי. יחד עם זאת, טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט המחוזי בהחלטתו בעניין חבותהּ כלפי המערער. 6. למקרא הודעת הערעור וסיכומי הטענות, למשמע טענות ב"כ הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו ביום 11.2.2018, ולאחר שנתנו דעתנו על פסקי הדין של בית המשפט המחוזי – סברנו כי מוטב לפתור את המחלוקות דנן בבוררות או בפשרה. נימקנו. הסברנו. ניסינו. ברם, הן בדיון ביום 11.2.2018, הן בדיון ביום 15.2.2018, מאנו הצדדים להענות להצעותנו. משבאנו אפוא עד הלום, יקׂב הדין את ההר. 7. אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור, מחמת העדר הנמקה מספקת, מצב שאינו מאפשר לנו לדון לגופו של עניין ולהכריע; ולהחזיר את הדיון לבית המשפט המחוזי, על מנת שיפסוק מחדש וינמק את פסק דינו, וזאת מבלי להביע עמדה מצידנו לגופם של דברים. פעמים רבות עמד בית משפט זה על החשיבות הטמונה בהנמקה, ולו תמציתית, של החלטות ופסקי דין. ההנמקה נועדה לסייע לשופט בגיבוש החלטתו, להבהיר לבעלי הדין את אשר נקבע בעניינם, ולאפשר לערכאת הערעור לבקר את פסק הדין, במידת הצורך (תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; ע"א 4403/06 שפירא נ' עיריית תל אביב, פסקה 9 (23.3.2011)). בנדון דידן, עיון בסיכומים שהגישו הצדדים לבית המשפט המחוזי, גם בבקשות ובהודעות שהוגשו במהלך המשפט, מעלה כי המחלוקות המובאות לפנינו כעת – על התניית התשלום בחכירת משנה או ברישום, על עמל שהשקיע המערער בביצוע התחייבויותיו, על סכום הכסף שממנו יש לגזור את שכר הטרחה, על שיעור פיצויי הקיום, ועל מעמדו של דוח החוקר – עמדו גם לפני בית המשפט המחוזי. שם הכבירו הצדדים בראיות, בטענות ובמענות; כשש שנים התווכחו והתנצחו. דא עקא, בפסק הדין מיום 29.3.2016 לא מצינו דיון מספק במחלוקות האמורות, גם לא הכרעה בהן. בית המשפט המחוזי היתווה אמנם את העקרונות שלפיהם יקבע שיעור החוב, אך נמנע מהבהרת הדרך שהביאתו לפסוק כך ולא אחרת – בפן העובדתי או בפן המשפטי. ממילא גם פסק הדין המשלים, המונה שורות ספורות בלבד, ומסתמך על האמור בפסק הדין שקדם לו ובהודעות הצדדים – אינו יכול לעמוד. במצב דברים זה, אין ביכולתנו להשלים את החסר שבפסק הדין. אין אפשרות להעביר כך את פסקי הדין תחת שבט הביקורת הערעורית. 8. אשר על כן, החלטנו לקבל את הערעור, ולהחזיר את הדיון אל בית המשפט המחוזי, אשר ישוב וישקול את טענות הצדדים, יחליט כחכמתו, ויתן את פסק דינו המנומק. בנסיבות העניין, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"א באדר התשע"ח (26.2.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 16049730_O09.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il