חזקיהו (אקי) בבכנוף נ. דוד קמי

פסק-דין בתיק ע"א 4972/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4972/06 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט י' דנציגר המערער: חזקיהו (אקי) בבכנוף נ ג ד המשיב: דוד קמי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בת"א-יפו מיום 25.4.06 בבש"א 26238/05 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד' קרת-מאיר תאריך הישיבה: כ"ה בטבת תשס"ח (3.1.08) בשם המערער: עו"ד ש' אבני בשם המשיב: עו"ד ג' חריש פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. ערעור זה מופנה כנגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד. קרת מאיר) מיום 25.4.06 (בש"א 26238/05), בה נדחתה התנגדותו של המערער להתראת פשיטת רגל אשר ניתנה כנגדו, בהתאם לבקשת המשיב, על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ו. אלשיך) ביום 27.11.05. בהתראת פשיטת הרגל נקבע כי אם לא ישלם המערער למשיב בתוך שבעה ימים סך 352,119$, על יסוד פסק דין חלוט אשר ניתן כנגדו על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ד. קרת מאיר) ביום 26.8.04 (ה.פ. 478/02, ה.פ. 1119/02, להלן: "פסק הדין"), ייראה הדבר כמעשה פשיטת רגל, אשר יוכל לשמש יסוד לבקשת פשיטת רגל נגד המערער. 2. בפסק הדין נדונה בקשתו של המשיב לאשר פסק בוררות אשר ניתן על ידי ה-DCC, מוסד הבוררות של בורסת היהלומים בניו-יורק, בו חויב המערער לשלם למשיב סכום של 121,900$ לא יאוחר מיום 10.4.95 (להלן: "פסק הבוררות"), וזאת על רקע סכסוך כספי בין יהלומנים הכפופים לתקנות הבורסה בניו-יורק. במקביל, נדונה בקשתו של המערער לביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי קיבל את טיעוניו של המשיב ואישר את פסק הבוררות, תוך שהוא דוחה את טיעוניו של המערער, אשר העיקרי שבהם היה כי לאחר שניתן פסק הבוררות הגיעו הצדדים הרלוונטיים לסכסוך להסכם חדש במסגרתו נקבע כי המערער יעביר למשיב סכום של 30,000$ (וזאת במקום הסכום שנקבע בפסק הבוררות). בעניין זה קבע בית המשפט המחוזי כי הראיה היחידה שהובאה כדי להוכיח קיומו של הסכם מחייב הייתה טיוטת הסכם מיום 30.1.96, אשר המערער כלל איננו חתום עליה ואף נקבע בה כי ההסכם לא יכנס לתוקף אלא אם יבוצע התשלום עד למועד מסוים. בית המשפט המחוזי ציין כי לא הוצגה בפניו כל ראיה על ביצוע התשלום על פי ההסכם. עוד הצביע בית המשפט המחוזי על מכתב מינואר 1997, בו מודיעה הבורסה ליהלומים בניו-יורק לבורסת היהלומים הישראלית כי המשיב טרם קיבל את התשלום המגיע לו מאת המערער וכי יש להודיע על השעייתו מחברותו מבורסה זו. בית המשפט המחוזי הוסיף גם כי בכל מקרה, העלאת טענת פרעון עומדת למשיב במסגרת הליכי הוצאה לפועל, ואין בה כשלעצמה כדי למנוע את אישורו של פסק הבוררות. 3. בבקשת רשות הערעור אותה הגיש המערער (רע"א 9832/04), חזר על הטענות שאותן העלה בפני בית המשפט המחוזי. חברי השופט ס. ג'ובראן דחה בקשה זו בהחלטתו מיום 20.4.05, בציינו כי טענות המערער מתבססות אך ורק על עובדותיה הספציפיות של הפרשה ואינן מעוררות כל שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית. כמו כן ציין השופט ג'ובראן כי לאחר עיון בטיעונים השונים ובהחלטת בית המשפט המחוזי, נחה דעתו כי בצדק הגיע בית המשפט המחוזי לכלל החלטתו ועל כן אין לאפשר דיון נוסף. לאחר שניתנה התראת פשיטת הרגל כאמור, הגיש המערער את התנגדותו להתראה זו, בה חזר על טענתו כי פרע את הסכום שנקבע בפסק הבוררות, שכן לאחר שניתן פסק הבוררות הגיעו הצדדים להסכם חדש והוא שילם למשיב את הסכום שחויב לשלם לפי הסכם זה. בית משפט קמא קבע כי אינו רואה צורך לחזור ולהידרש לטענות הצדדים באשר לתשלום על פי טיוטת ההסכם מיום 30.1.96 וציין כי: "...דיון בהתנגדותו של חייב להליכי פשיטת רגל אינו בגדר ערעור, ואין הוא מהוה מסגרת ראויה להעלות טיעונים אשר המקום הנכון להעלות אותם הינו במסגרת ערעור. המבקש ניסה אכן לערער על פסק הדין, אולם בקשת רשות הערעור נדחתה כאמור". עוד קבע בית משפט קמא כי האפשרות התיאורטית להעלות טענת פירעון במסגרת הליכי הוצאה לפועל איננה רלוונטית לעניין הליכי פשיטת הרגל ובוודאי שאיננה רלוונטית לאחר שבית המשפט דחה את גרסת המבקש לעניין הפרעון לגופה. 4. בערעור שבפנינו טוען המערער כי שגה בית משפט קמא עת דחה את התנגדותו להתראת פשיטת הרגל. המערער טוען, פעם נוספת, כי הצדדים הגיעו להסכם ביום 30.1.96 אשר ביטל את פסק הבוררות וכי הוא שילם את הסכום אשר נדרש לשלם בהתאם להסכם זה. עוד טען המערער: כי טענת הפרעון לא נדונה בפסק הדין כהלכה; כי קיים מסמך מיום 29.2.96 מאת הבורסה ליהלומים בניו-יורק המאשר כי המשיב קיבל את התשלום אשר מגיע לו מהמערער ועל כן נסגר תיק הבוררות בהתאם לאותו הסכם; כי ההסכם תקף על אף שחסרה חתימתו על הטיוטה, שכן הקיבול מצידו היה על דרך של ביצוע וכן כי שגה בית משפט קמא כשקבע כי הדיון בהתנגדות להתראת פשיטת הרגל אינו המקום הנכון לטעון טענת "פרעתי". עוד מוסיף המערער וטוען, כי שגה בית משפט קמא כאשר לא התיר להגיש, במסגרת התנגדותו של המערער להתראת פשיטת הרגל, תצהיר נוסף של אחד הצדדים לסכסוך, מר יהודה נבון (להלן: "נבון"), אשר רכש מהמערער חבילת יהלומים שהייתה בידיו בקומיסיון ואשר הייתה שייכת למשיב, תמורת שיקים של המשיב עצמו אשר בהם החזיק מר נבון (שיקים אשר חזרו ועל כן היה קיים חוב, לטענת המערער, של המשיב למר נבון, אותו ביקש מר נבון לקזז באמצעות עסקת רכש חבילת היהלומים של המשיב מידי המערער). עיקר טיעוניו של המשיב בערעור זה נוגעים לכך שטענותיו של המערער בערעור זה כבר נדונו ונדחו בפסק דין חלוט. כמו כן מציין המשיב, בהתייחסו למכתב מיום 29.2.96 שאותו הציג ושעליו הסתמך המערער כדי להוכיח שפרע את הסכום שאותו היה עליו לשלם על פי ההסכם ושתיק הבוררות נסגר, כי המערער בחר להתעלם משני מכתבים נוספים, האחד מיום 22.12.96 בו כותב עו"ד ניר מבורסת היהלומים הישראלית ל-DCC כי פסק הבוררות טרם שולם, והשני מיום 23.1.97, בו מודיעה ה-DCC לעו"ד ניר כי יש להשעות את המערער מפעילות בכל בורסות היהלומים בעולם מאחר ולא שילם למשיב את הסכום שנקבע בפסק הבוררות. דיון 5. דין הערעור להידחות. ערעור זה הינו הגלגול הרביעי שבו מעלה המערער את טענותיו לפיהן אין לחייבו בתשלום הסכום אשר הוטל עליו לשלם למשיב בפסק הבוררות. צדק בית משפט קמא כאשר נמנע מלדון בטענותיו של המערער בהקשר זה לגופן, שכן הדיון בהתנגדות להתראת פשיטת רגל אינו ולא יכול להיות ערעור על פסק הדין אשר מכוחו ניתנה התראה זו. מסיבה זו בדיוק איננו מוצאים לנכון להתייחס לטענותיו של המערער לפיהן אין לחייבו בתשלום הסכום שהוטל עליו בפסק הדין. פסק הדין הינו חלוט ואין עוד מקום לדון בטיעוניו של המערער כנגדו. סעיף 5(6) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: "הפקודה") קובע כי החייב יראה כמי שעשה מעשה פשיטת רגל אם: "לא מילא אחר הדרישות שבהתראת פשיטת רגל לפי פקודה זו תוך שבעה ימים לאחר שהומצאה לו בישראל, או תוך הזמן שנקבע לכך בצו בית המשפט שהתיר את ההמצאה אם הומצאה בחוץ לארץ, ולא הניח את דעת בית המשפט כי יש לו תביעה שכנגד או קיזוז או דרישה שכנגד שאינם פחותים מסך החוב הפסוק ושלא היה בידו לעוררם בתובענה שניתן בה פסק הדין; לענין זה, "חוב פסוק" – לרבות סכום שניתן צו חלוט לשלמו, ו"תובענה" – לרבות הליכים שבהם ניתן הצו". המערער לא הניח את דעתנו כי יש לו תביעה שכנגד, קיזוז או דרישה שכנגד כאמור בסעיף, אשר לא היה בידו לעוררם בהליך בבית המשפט המחוזי בו אושר פסק הבורר, ואשר מכוחם יש לקבל את התנגדותו להתראת פשיטת הרגל, שכן התנגדותו להתראה זו מתבססת על הטענות שאותן כבר העלה בפני בית המשפט המחוזי ואשר נדחו על ידו. טענותיו של המערער, במהותן, הינן טענות מסוג "פרעתי". 6. בהתאם לסעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "החוק"), זכאי חייב, במסגרת הליכי הוצאה לפועל, לטעון טענת "פרעתי", ולצורך כך עליו להוכיח כי מילא אחר הוראות פסק הדין או כי אינו חייב עוד למלא אחר הוראות אלה (ראו למשל: המ' 283/71 משה אמריגליו ובנו בע"מ נ' נוה פאר יחזקאל בן יצחק בע"מ, פ"ד כה(2) 407, 411, ע"א 449/83 משה רבהון נ' ל' גליקמן בע"מ, פ"ד לט(3) 250, 251). את טענותיו של החייב במסגרת סעיף 19(א) לחוק, עליו לסמוך על נסיבות שלא היו קיימות לפני שניתן פסק הדין (ראו: שלמה לוין פרודצורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט 38-39 (2003)). סעיף 19(א) לחוק אינו מאפשר לחייב לטעון פעם נוספת כי שגה בית המשפט כאשר דחה את טענתו כי פרע את החוב נשוא הסכסוך, טענה אשר נדחתה בפסק הדין. יש להבדיל בין טענתו של חייב כי פרע את הסכום בו חוייב בפסק הדין, טענה אשר מצריכה הוכחות מצידו לפירעון זה, או טענה בנוגע לכך שאינו חייב עוד למלא אחר פסק הדין, אשר גם היא מצריכה הוכחות וכמובן שאינה יכולה להתבסס על טענות אשר נדונו ונדחו על ידי בית המשפט, לבין טענה כי פסק הדין עצמו שגוי שכן טעה בית המשפט כשדחה גרסת החייב לפיה כבר פרע את החוב לזוכה. ברור כי טענה מן הסוג האחרון איננה מהווה טענת "פרעתי" בהתאם להוראות החוק. לא כל שכן שלא ניתן להתנגד באמצעותה להתראת פשיטת רגל. לפיכך, הערעור נדחה. המערער ישלם למשיב את הוצאותיו בערעור זה. כמו כן ישלם המערער למשיב שכר טרחת עורך דין בסכום של 20,000 ₪. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור פסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"א באדר א' תשס"ח (17.2.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06049720_W07.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il