פלוני נ. מדינת ישראל

27 בבית המשפט העליון ע"פ 4971/24 לפני: כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן המערער: פלוני נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 7.1.2024 בת"פ 43911-11-21 שניתן על ידי סגן הנשיא, כבוד השופט בני שגיא תאריך הישיבה: ג' בתשרי תשפ"ו (25.9.2025) בשם המערער: אלמוני בשם המשיבה: עו"ד ורד חלאוה בשם שירות המבחן לנוער: עו"ס יעל כהן החלטה השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (סגן הנשיא, כב' השופט בני שגיא ז"ל) מיום 7.1.2024 בת"פ 43911-11-21, במסגרתו הורשע המערער בעבירות של חבלה חמורה לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק), הדחה בחקירה לפי סעיף 245(ב) לחוק, ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק. על המערער הוטל צו מבחן בתנאי מגורים במעון נעול, וכן ביצוע של"צ בהיקף של מאה שעות במעון הנעול. כתב האישום המתוקן והשתלשלות העניינים על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, המערער, אשר היה בעת ביצוע העבירה בן כ-12.5 שנים, נהג להגיע עם שני חבריו – ב.ב ו-ג.ג (להלן, יחדיו: החבורה) למתחם קולנוע נטוש בחולון (להלן: המתחם), שם התגורר המנוח, דר-רחוב בן כ-60 שנים (להלן: המנוח). החבורה נהגה להטריד את המנוח בדרכים שונות, וביום 19.3.2021 (להלן: יום האירוע) הם הגיעו למתחם, וסיכמו ביניהם שהמערער יבהיל את המנוח, הוא ו-ב.ב יבעטו בו ובמקביל ג.ג יתעד הכול. החבורה איתרה את המנוח יושב כשראשו מורכן. ג.ג החל לתעד, והמערער נטל בקבוק זכוכית ריק של וודקה והתקרב אל המנוח. המנוח הרים את ראשו; המערער הופתע מכך – ובתגובה הניף את הבקבוק והטיח אותו בחוזקה בראשו של המנוח (להלן: התקיפה). כתוצאה מהתקיפה המנוח החל לדמם ויצא מהמתחם – והחבורה נמלטה מהמקום. המערער בשלב זה ניסה להסתיר את מעשיו: הוא איים על חבריו שיפגע בהם אם הם ידווחו למשטרה או יזעיקו למנוח עזרה רפואית; דרש מהקטין ג.ג כי ימחק את הסרטון המתעד את התקיפה; ובהמשך שרף את הנעליים ששימשו אותו בעת ביצוע התקיפה. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למנוח חבלות בראש, ולמחרת בבוקר, יום 20.3.2021, הוא אותר במתחם ללא רוח חיים. ביום 24.3.2021 נעצר המערער בחשד להמתה בקלות דעת, איומים ושיבוש מהלכי משפט. בשלב זה, הוא יוצג על ידי אביו (שהינו עורך-דין), המייצג אותו גם בהליך דנן (להלן: האב). כבר בעת ההיא, בית המשפט הציע לאב כי תיבחן את האפשרות למנות למערער סנגור מטעם הסנגוריה הציבורית, אך האב דחה את הצעת בית המשפט. המערער שהה במעצר מספר ימים, ולאחר מכן בהתאם להחלטת בית המשפט לנוער מיום 31.3.2021 (מ"י 53218-03-21) הוא שוחרר בתנאים מגבילים למעון "נווה חורש" כחלופת מעצר. לאחר מספר חודשים, המערער נקלט במעון "גלעם". תנאי השחרור האמורים הוארכו מעת לעת על ידי בית המשפט לנוער, לבקשת היחידה החוקרת ובהסכמת האב. בחודש נובמבר 2022 המערער הועבר למעון "נירים" – שם הוא שוהה עד היום (להלן: המעון). במקביל לאמור, התקיים שיג ושיח בין גורמי התביעה לאב (שכאמור ייצג את המערער באותה עת), ואולם מגעים אלו לא צלחו. לבסוף, ביום 18.11.2021 הוגש כתב אישום נגד המערער, המייחס לו ביצוע עבירות של המתה בקלות דעת, הדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט. לצד זאת הוגשה גם בקשה להארכת תנאי השחרור בערובה של המערער, אשר בהסכמתו, ולבקשת קצין המבחן, הוארכו לתקופה של שלושה חודשים (ראו בקשה מיום 18.11.2021 בבש"ע 43813-11-21). באותו היום התקיים דיון בנדון, במהלכו, בין היתר, שב והציע בית המשפט לאב כי ישקול את האפשרות שהמערער ייוצג על ידי הסנגוריה הציבורית – אך ההצעה נדחתה גם בפעם הזו. בהמשך, בדיון ביום 10.1.2022 בית המשפט המחוזי הציף פעם נוספת בפני האב את הקושי הגלום בכך שהוא מייצג את בנו. זאת, משני טעמים עיקריים: חוסר יכולתו של המערער להביע עמדה חופשית בפני גורמי הטיפול, משעה שהוא מודע לכך שהאב ייחשף אליהם; וחוסר יכולתו של האב לטעון בשם המערער טענות העשויות לפגוע בתא המשפחתי (ראו למשל פרוטוקול הדיון מיום 10.1.2022). לבקשת בית המשפט, שירות המבחן נדרש לבחינת הנושא, וסבר כי טובת המערער היא שהאב לא ייצג אותו בהליכים המשפטיים, הן מהטעם שייתכן כי המערער יחשוש לשתף את אביו בעניינים הנוגעים לעבירה, בהיותו עורך דינו; והן משיקולים הנוגעים לתקינות ההליך מול גורמי שירות המבחן (ראו התייחסות מיום 26.1.2022). ביום 14.2.2022, בסיומו של דיון נוסף, בית המשפט קבע, בהסכמת האב, כי המערער ייוצג בהמשך ההליכים הן על ידי האב והן על ידי הסנגוריה הציבורית. לאור זאת, נתבקשה התייחסותה של הסנגוריה הציבורית, אולם האחרונה עמדה על המורכבות שבייצוג כפול והתנגדה לו. לבסוף, ביום 3.3.2022, לאחר שנבחנו חומרי החקירה ונערכה פגישה עם המערער והאב, הודיעה הסנגוריה הציבורית כי שני עורכי דין מטעמה הם אלו שייצגו את המערער מעתה (להלן: הסנגורים), בעוד שהאב יפסיק לייצג את המערער, ויוותר עם הזכויות המוקנות לו כהורה של המערער מכוח סעיף 19 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 (להלן: חוק הנוער) (ראו גם הודעת הסנגוריה הציבורית שהוגשה ביום 11.3.2022). ברם, ביום 2.6.2022 ביקש האב לחזור בו מהסכמתו לייצוג המערער על ידי הסנגורים; וביום 3.7.2022 הגיש הודעה נוספת לעניין הייצוג. ביום 10.7.2022 נערך דיון בבית המשפט קמא על רקע הבקשות האמורות, ובמהלכו האב הציג, בין היתר, הסתייגויות מהסדר הטיעון שהחל להתגבש בין הסנגורים לבין גורמי התביעה. בית המשפט קמא אף שוחח עם האב והמערער ביחידות במהלך הדיון. בהמשך לכך, הסנגורים נפגשו עם האב באשר להסדר הטיעון. אולם, ביום 13.7.2022, לאחר הפגישה האמורה, האב הגיש בקשה נוספת הנוגעת להחלפת ייצוג, במסגרתה העלה טענות נגד הסנגורים והסדר הטיעון המתגבש; וביום 21.7.2022 הגיש בקשה לביטול כתב האישום. בהמשך לכך, בדיון שהתקיים ביום 24.7.2022 שמע בית המשפט קמא פעם נוספת את טענות האב; וכן החליט לשוחח עם המערער במעמד צד אחד. כפי שעולה מפרוטוקול הדיון, המערער ציין כי הוא "מעוניין ללכת עם ההסדר של הסנגוריה" (ראו עמ׳ 20 ש. 4). יוער, כי האב שב ועמד בדיון זה על החלפת הייצוג בתיק; ולאחר שבית המשפט הבהיר לאב כי הוא אינו עומד לדון באחת הבקשות שהגיש (שעניינה בביטול כתב האישום) – יצא האב מהאולם. לבסוף, בית המשפט קמא דחה את בקשתו של האב לעניין הייצוג של הסנגורים, וקבע כי אין להחליף את הייצוג בתיק משעה שהסנגורים עושים את מלאכתם נאמנה לטובת המערער. בשלב זה הוגשו בקשות נוספות על ידי האב, בהן ביקש, בעיקרם של דברים, כי יימחקו פרטי הזיהוי שלו ממערכת "נט-המשפט"; כי לא יפנו אליו בנוגע לתיק; וכי יימסר למערער שלא יפנה אליו. ביום 25.7.2022 נדחתה אחת מבקשות אלה, מהטעם שזכותו של האב להיחשף להחלטות הניתנות בהליך מסורה לו מכוח חוק הנוער. ביום 4.8.2022 הודיעו הצדדים כי הגיעו להסדר טיעון מוסכם, שלא כלל הסכמות לעניין העונש, ולפיו כתב האישום יתוקן, כך שבמקום עבירת ההמתה בקלות דעת תיוחס למערער עבירת גרימת חבלה חמורה; המערער יודה בעובדות המופיעות בכתב האישום המתוקן; והוא יישלח לתסקיר אצל שירות המבחן (להלן: הסדר הטיעון ו-כתב האישום המתוקן, בהתאמה). בכל הנוגע להסכמת המערער, הסנגורים מסרו כי הם נפגשו עמו, והסבירו לו את ההסדר המוצע ומשמעויותיו. ואכן, המערער ציין בפני בית המשפט כי "עורכי הדין ישבו ודיברו איתו. לשאלת בית המשפט – אם יש משהו שלא הבנתי או שאני רוצה לשאול? אני אומר כי [הסנגורים] הסבירו לי הכל. אני מסכים. אני מבין את כתב האישום המתוקן ואני מודה בו. אני מבין שאין הבטחה של התביעה לעונש" (ראו פרוטוקול הדיון מיום 4.8.2022, עמ׳ 26 ש. 31-29). בחלוף כחצי שנה, ביום 13.2.2023 הגיש האב "בקשה לחזרה מהודיה לפני גזר הדין", בה טען כי הסנגורים פעלו להחתמת המערער על הסדר טיעון שאינו מיטיב עמו ושנוגד את עמדת האב; וכי החתימה על הסדר הטיעון נעשתה ללא ידיעתו או אישורו, ומשכך יש לבטלה. ביום 6.3.2023 התקיים דיון בפני בית המשפט קמא, במהלכו השמיע האב את טענותיו בנדון, ובכלל זה גרס כי הוא לא זקוק לייפוי כוח מטעם המערער לפיו הוא משמש כבא-כוחו על מנת להגיש את הבקשה האמורה, מהטעם שהוא אביו של המערער. לעומת זאת, הסנגורים הבהירו כי כל הפעולות בתיק נעשו לטובת המערער. המערער, אף לאחר שנשאל על ידי בית המשפט, ביקש שלא לנקוט עמדה ביחס לבקשה. בסיום הדיון, בית המשפט קמא דחה את הבקשה, והבהיר כי הודאת המערער ניתנה לאחר שקיבל ייעוץ מקצועי ומסור מהסנגורים; ובהתאם כי לא נפל פגם בדרך גיבושו של הסדר הטיעון. עוד קבע בית המשפט, כי המשך הייצוג של המערער ייעשה על ידי הסנגורים. יוער גם כי הסנגורים מסרו שהפעולות בתיק נעשו בידיעת אמו של המערער (הורי המערער גרושים), שעמדה עמם בקשר באותה עת (אולם יצוין כי האם איננה חתומה על הסדר הטיעון והיא לא הופיעה לדיונים בבית המשפט קמא שעסקו בכך). בחלוף מספר חודשים, ביום 30.7.2023 התקיים דיון בפני בית המשפט קמא. בפתחו, ולאחר שיחה שקיימו הסנגורים עם המערער, הם ביקשו לשחרר את הסנגוריה הציבורית מייצוג. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא, שהסביר, בעיקרם של דברים, כי הייצוג של הסנגורים הינו מקצועי, מסור ומוקפד; כי שחרורם בעת הזו יפגע במערער; וכי בקשת המערער להפסיק את הייצוג היא "תוצאה מובהקת של לחץ בו הוא נתון" מצד האב (עמ' 64 ש. 29-27). לצד האמור, בית המשפט הורה על הגשת תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן, וזאת לקראת שמיעת הטיעונים לעונש (יוער כי עובר לדיון זה הוגשו מספר תסקירים בעניינו של המערער, הנוגעים להתקדמותו והשתלבותו במסגרות בהן שהה). ביום 14.12.2023 הוגש תסקיר כאמור, במסגרתו ניתנה המלצה מטעם שירות המבחן ביחס לתוצאות ההליך נגד המערער. המלצת שירות המבחן הייתה להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו; ונוסף על כך להטיל צו מבחן בתנאי מגורים במעון עד חודש אוגוסט 2026, בהתאם לסעיף 1(1)(א) לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969; וצו של"צ שיבוצע במעון (להלן: המלצת שירות המבחן). ביום 21.12.2023 התקיים דיון בנוכחות האב, במסגרתו, בין היתר, הציג שירות המבחן את המלצתו. ביום 7.1.2024 נשמעו הטיעונים לעונש. בפתח הדיון, הסנגורים מסרו כי אין הסכמה מצד המערער לאימוץ מלא של המלצת שירות המבחן – בדגש לעניין הרשעתו. כמו כן, הועלו טענות מצד המדינה ביחס למועד ומקום ביצוע השל"צ; והאב השמיע את טענותיו. לצד האמור, בית המשפט הסביר למערער את האפשרויות העומדות בפניו; והבהיר כי בכוונתו לאמץ את המלצת שירות המבחן במלואה. על רקע זה, ניתנה למערער שהות על מנת להיוועץ בסנגורים ובאביו. יצוין, כי האב הוצא בשלב מסוים מהדיון לאחר שהתפרץ. בהמשך, ביקשו הסנגורים כי יינתן פסק דין. באותו היום (7.1.2024) ניתן פסק הדין מושא הערעור דנן (להלן: פסק הדין). ביחס לשל"צ, בית המשפט קמא קבע כי אין מקום לסטות מהמלצת שירות המבחן, שכן לביצוע השל"צ במוסד בו המערער שוהה (המעון), אשר גם משקיע בו משאבים, יש מסר חינוכי. אף ביחס להרשעת המערער, בית המשפט קמא סבר כי אין מקום לסטות מהמלצת שירות המבחן, וזאת למרות גילו הצעיר של המערער בעת ביצוע המעשים. כך, משעה שמדובר באירוע מתגלגל וחמור (הכולל את תקיפת המנוח, איומים על הקטינים ושריפת הנעליים); ונוכח המורכבות שניכרה בהליך הטיפולי בעניינו של המערער, לרבות ביחס לעיבוד העבירה. בהתאם לאמור, בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, והטיל עליו צו מבחן וצו של"צ בהיקף של 100 שעות שיבוצעו במעון. על פסק הדין הוגש הערעור שלפנינו. כפי שכבר צוין, במסגרת הערעור מיוצג המערער על ידי אביו, ולא על ידי הסנגוריה הציבורית. הערעור דנן בערעור, וכן ביתר כתבי הטענות שהגיש האב כבא-כוח המערער בערעור, הוא מעלה קשת רחבה של טענות הנוגעות לכל שלבי ההליך הפלילי שהתנהל בעניינו של המערער, לרבות טענות כלפי בית המשפט קמא בגין פגמים שונים שנפלו לשיטתו בניהול ההליך; ולצד זאת טענות הנוגעות להליכים שונים שאינם מענייננו ולהיסטוריה המשפחתית של המערער. את עיקר יהבו משליך האב על כך שבית המשפט קמא הורה על החלפת ייצוג המערער – העברת הייצוג מהאב לסנגוריה הציבורית – וזאת ללא הסכמתו או הסכמת המערער; בניגוד להוראות שונות בחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: חוק הכשרות המשפטית); ותוך הפרה של סעיף 19 לחוק הנוער, המעניק לו זכויות שונות בתור הורה במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד ילדו הקטין. עוד טוען האב, בין היתר, כי הסדר הטיעון נחתם ללא אישור הורי, מבלי שהמערער הבין את מהות הסכם, ותוך שהסנגורים פועלים בניגוד עניינים ומטעים את המערער. בכלל זה, נטען כי העובדה שהעונש המקסימלי הקבוע בעבירה בה הורשע המערער (חבלה חמורה) גבוה מהעונש המקסימלי של עבירת ההמתה החלופית שהמדינה מוכנה הייתה ליחס לו בשלבים המוקדמים של ההליך (גרם מוות ברשלנות), מלמדת על כך שאין מדובר בהסדר ראוי. נוסף על כך, נטען כי העברת המערער למעונות השונים לפני הגשת כתב האישום נעשתה במסגרת "הליך חלופי" להליך הפלילי לפי סעיף 12א לחוק הנוער (להלן: הליך חלופי); ולכן, הגשת כתב האישום בעת שהמערער היה נתון בהליך חלופי, הייתה שגויה ונעשתה בחוסר סמכות. כן נטען, כי ההרשעה פוגעת בעתידו של המערער, במיוחד לעניין גיוסו לצה"ל. על רקע האמור, מבקש האב כי נורה על ביטול הסדר הטיעון והודאת המערער; ביטול גזר הדין וכתב האישום המתוקן; זיכוי המערער מכל אשמה; ושחרורו המיידי מהמעון (בכפוף לחוות-דעת). לעמדת המדינה יש לדחות את הערעור, שכן נוכח מעשיו החמורים של המערער, אשר הביאו למותו של אדם, ובשים לב להליך השיקום שעבר – מוקשה לטעון שנפל כשל בייצוגו וכי הסדר הטיעון פועל לרעתו. בכלל זה, המדינה גורסת כי סוגיית הייצוג המשפטי של המערער עמדה לנגד עיניו של בית המשפט קמא, ונבחנה על ידו לא אחת. יתרה מזאת, המדינה טוענת כי המערער הבין את הסדר הטיעון ומשמעויותיו, ונתן לו את הסכמתו. כן הודגש, כי המערער לא הועבר להליך חלופי מכוח סעיף 12א לחוק הנוער, כפי שטוען האב, אלא שוחרר בתנאים מגבילים למעון נעול וזאת חלף השמתו במעצר. בכל הנוגע לבקשה לחזרה מההודאה, לשיטת המדינה לא מתקיימים בענייננו התנאים המצדיקים להיעתר לכך. זאת, מאחר שהמערער קיבל הסבר מקיף מהסנגורים ביחס להסדר הטיעון, ואף בית המשפט בחן בעצמו את רמת הבנתו של המערער, והגיע למסקנה כי לא נפל פגם ברצון; ובהינתן שהבקשה הוגשה בחלוף חצי שנה ממתן ההודאה ובאמצעות האב – מבלי שהובהר רצון המערער ביחס אליה. עוד טענה המדינה, כי הסנגורים טענו היטב בשמו של המערער ודאגו לשים את שיקומו במרכז, ואף בית המשפט עשה עמו חסד. לבסוף, וביחס לעונש שהושת על המערער, המדינה גורסת כי מדובר בעונש מקל, שאין מקום להתערב בו, בפרט בהינתן שהמערער כבר ביצע את שעות השל"צ, והוא לקראת סיום השהות במעון. ביום 18.9.2025 הוגש תסקיר מטעם שירות המבחן (להלן: התסקיר העדכני), המתאר התקדמות משמעותית וחיובית מצד המערער; ולצד זאת צוין כי המערער עדיין מתקשה להתמודד באופן מלא עם מעשיו, ואף שהוא מצר על מות המנוח, הוא לוקח אחריות חלקית בלבד על המעשים. למרות קשיים אלו, שירות המבחן העריך כי שהותו של המערער במעון מפחיתה את מסוכנותו ומסייעת לשיקומו. לאור זאת, ולנוכח תפקודו החיובי של המערער, שיתוף הפעולה המלא מצידו במעון, וכן המוטיבציה שהוא מפגין לגיוס לצה"ל, שירות המבחן עודנו תומך בהמלצה שנתן לפני פסק הדין של בית המשפט קמא. ביום 21.9.2025 הגיש האב תגובה לתסקיר (בהחלטתי מאותו היום אישרתי את הגשת התגובה), במסגרתה ביקש להדגיש את הרקע המשפחתי המורכב שקדם למעשי המערער. כמו כן, האב התייחס לכך שהמערער נתקל בקשיים לקראת גיוסו לצה"ל הנובעים מהרשעתו. ביום 25.9.2025 קיימנו דיון במעמד הצדדים. בעיקרם של דברים, האב שב וטען כי המערער הועבר להליך חלופי מכוח סעיף 12א לחוק הנוער, והסתמך בין היתר על כך שלשיטתו בית המשפט עשה שימוש בסעיפים מחוק הנוער הרלוונטיים להליך זה; כי יש לבטל את כתב האישום, ולמצער לבטל את ההרשעה ולהחזיר את הדיון לבית המשפט קמא שייבחן את הראיות לגופן. עוד טען האב, כי הזכויות ההוריות העומדות לו (בתור אביו של המערער) מכוח חוק הכשרות המשפטית וחוק הנוער לא ניתנו לו במלואן. באופן דומה, נטען כי לפי חוק הכשרות המשפטית קטין חייב להקשיב להוריו – והאב, כאמור, התנגד להסדר הטיעון. יתר על כן, האב טען כי הסדר הטיעון איננו מיטיב עם המערער, מהטעמים שהעלה בכתב הערעור. לעומת זאת, המדינה שבה וטענה כי לעמדתה ההרשעה והעונש שהושת על המערער בבית המשפט קמא הינם מקלים מאוד, וזאת בפרט בהינתן שהמערער, לפי האמור בתסקיר העדכני, עדיין לא לוקח אחריות מלאה על מעשיו. עוד הובהר, כי לא התקיים הליך חלופי במקרה דנן, שכן מדובר בהליך מובנה ומסודר, השמור למקרים קלים בהרבה מענייננו. בכל הנוגע להסכמת הקטין להסדר הטיעון, המדינה הבהירה כי קטין מעל גיל 12 כשיר לעמוד לדין, ודי בהסכמתו (כאשר הוא מיוצג) לשם הגעה להסדר הטיעון – הסכמה אשר התקבלה בענייננו. עוד צוין, כי הסנגורים עמדו בשעתו בקשר עם אמו של המערער והיא הייתה מעודכנת. שירות המבחן מסר כי הייתה מורכבות בניהול התיק בעניינו של המערער, משעה שהתסקירים שהוכנו לא היו חסויים, שכן האב ראה אותם (בשונה מהמקרה הרגיל שבו לא הקטין ולא ההורים רואים את התסקירים). עוד נמסר, בין היתר, כי לא התקיים במקרה דנן הליך חלופי, שכן עסקינן באירוע בו אדם קיפח את חייו (כאמור בכתב האישום יוחסה למערער עבירה של המתה בקלות דעת, ורק בעקבות הסדר הטיעון העבירה שונתה לחבלה חמורה). להשלמת התמונה, יצוין כי ביום הדיון בערעור הוגשה לתיק בית המשפט "השלמת טיעון בעל פה" על ידי האב, במסגרתה הועלו שלל טענות שונות, המהוות, במידה רבה, חזרה על הטענות שהועלו במסגרת הערעור והדיון. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות; וכך אציע לחברותיי כי נעשה. כאמור, בפי האב שתי טענות עיקריות: הראשונה – כי לא ניתן היה להרשיע את המערער משעה שהוא הועבר ל-"הליך חלופי" להליך הפלילי לפי סעיף 12א לחוק הנוער; ו-השנייה – כי הסדר הטיעון נחתם ללא אישור הורי המערער, ותוך הפרה של הזכויות הניתנות להורים במסגרת הליך פלילי המתנהל נגד ילדם, ומשכך הוא פגום ויש לבטלו. בתוך כך, נטען כי יש לאפשר למערער לחזור בו מן הודאתו, בשל פגמים במתן הסכמתו ובשל כשל בייצוג מצד הסנגורים. אין בידי לקבל טענות אלה. אעמוד על הדברים כסדרם. הליך חלופי מכוח סעיף 12א לחוק הנוער סעיף 12א לחוק הנוער עוסק בסמכות קצין מבחן להעביר ל"הליך חלופי" להליך הפלילי קטין שנתגלה בחקירה פלילית כי יש יסוד להעמידו לדין. סעיף 12א(א) לחוק הנוער מגדיר ״הליך חלופי״ באופן הבא: הליך חלופי להליך פלילי או לחלקו, שנקבע בנוהל, אשר מתנהל שלא בפני בית משפט, בהשתתפות נפגע עבירה או שלא בהשתתפותו – אם נתן את הסכמתו לקיום ההליך בלעדיו, ומטרתו, בין היתר, להביא לפעולה שתבטא את קבלת האחריות של הקטין למעשה הפלילי, לרבות באמצעות תיקון כלפי נפגע העבירה, הקהילה או החברה; כעולה מהגדרה זו, על מנת לקיים הליך חלופי נדרש, בין היתר, כי נפגע העבירה ישתתף בהליך – או שתינתן הסכמתו לכך שההליך יתקיים בלעדיו (ראו גם את החריג הקבוע בסעיף 12א(ו) לחוק הנוער). מטרתו של ההליך, בין היתר, היא לקדם את לקיחת האחריות מצד הקטין על המעשים שביצע, ובכך להביא לתיקון כלפי נפגע העבירה, הקהילה או החברה. לצד זאת, סעיף 12א(ב) לחוק הנוער עוסק בהיבטים הפרוצדורליים של הפניית הקטין להליך החלופי. כך, נקבע כי על קצין המבחן לבדוק אם יש להפנות את הקטין להליך חלופי; ולהעביר את תוצאות בדיקתו לקצין המוסמך או לתובע. אם אחד מאלו מצא כי ניתן להפנות את הקטין להליך חלופי – עליו להודיע לקצין המבחן, והוא יהיה רשאי להפנות את הקטין להליך כאמור בהתאם להוראות הנוהל שייקבע לפי האמור בסעיף 12א(ד) לחוק הנוער, ובכפוף לשני תנאים מצטברים – הקטין הסכים בכתב להשתתף בהליך החלופי (לאחר שנמסר לו המידע הנדרש על ידי קצין המבחן), והקטין מכיר במעורבותו באירוע המיוחס לו. על רקע דברים אלה, נקל להבין כי המערער לא הופנה בענייננו להליך חלופי. ראשית, התנאים הבסיסיים להפניה להליך חלופי – לא התקיימו. משעה שמדובר באירוע הכרוך בהמתת אדם, הגם שבעקבות הסדר הטיעון המערער הורשע בעבירת אחרת, ברי כי לא ניתן לקיים הליך חלופי בהשתתפותו או בהסכמתו של המנוח-נפגע העבירה (ראו גם בעמ' 4 לנוהל להליך החלופי "קד"ם (קבוצת דיון משפחתית) לנוער עובר חוק בשלבי ההליך הפלילי שטרם הגשת כתב אישום לבית המשפט מכח סעיף 12א' לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971" (21.7.2013), בו נקבע כי בעבירות המתה לא ניתן להפנות להליך חלופי מסוג קד"ם; ראו קביעה זהה גם בעמ' 4 לנוהל להליך חלופי "גישור פוגע-נפגע, לנוער עובר חוק בשלבי ההליך הפלילי טרם הגשת כתב אישום לבית המשפט מכח סעיף 12א' לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971"). ממילא, התנאים הפרוצדורליים הנזכרים לעיל, שנקבעו בסעיף 12א(ב) לחוק הנוער, לא התקיימו במקרה דנן. שנית, אכן, המערער הועבר לאחר מספר ימי מעצר ולפני שהוגש נגדו כתב אישום למעון נעול, אולם הדבר לא נעשה כחלק מהליך חלופי, אלא במסגרת הרגילה של ההליך הפלילי, בדרך של שחרור ממעצר בתנאים מגבילים לצורכי הסתכלות ומעקב. כידוע, במסגרת הליך המעצר מוסמך בית המשפט להורות, במנותק מההסדר הקבוע בסעיף 12א לחוק הנוער וללא קשר אליו, על העברת הקטין למעון נעול כחלופת מעצר או לצורך הסתכלות (ראו סעיפים 10ה(א) ו-20א לחוק הנוער; רון שפירא, איתי ברסלר-גונן ואילנית הלל הליכי מעצר – מורה נבוכים 134-133 (מהדורה חמישית, 2025). להרחבה על מאפייניו של המעון הנעול, ועל הבחירה בינו לבין עונש מאסר, ראו: ע"פ 6123/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 21-18 ‏(‏22.2.2024‏)‏‏). כך נהג בית המשפט בעניין זה (ראו, לשם ההמחשה, את הבקשה מיום 18.11.2021 בבש"ע 43813-11-21, שכותרתה "בקשה להארכת תנאי שחרור בערובה עד תום ההליכים המשפטים [...]", וכן את דברי בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט שמואל מלמד) בהחלטה מיום 6.2.2022 בתיק זה. ראו גם את עמדת הפרקליטות מהדיון בפני בית המשפט קמא מיום 10.1.2022, עמ' 8 ש. 3-2, שלפיה ההתייחסות שהעלה האב לסעיף 12א לחוק הנוער איננה ברורה ולא התקיים במקרה דנן הליך חלופי). ולראיה, ההליך הפלילי בעניינו של המערער המשיך להתקיים כסדרו, והגיע אף לסיומו עם מתן פסק הדין. ברי כי לא התקיים, לא להלכה ולא למעשה, ״הליך חלופי״ כלשהו. לא בכדי, המערער לא צירף כל אסמכתא המוכיחה כי אכן התקיים הליך חלופי, או כי העברתו למעון נעול לפני הגשת כתב האישום נעשתה במסגרת הליך כזה; ואף שירות המבחן הבהיר בתסקיר העדכני כי לא התקיים הליך חלופי במקרה דנן. די בדברים אלה כדי לדחות את טענות המערער כאילו התקיים הליך חלופי לפי סעיף 12א לחוק הנוער בעניינו. הסכמת המערער להסדר הטיעון כאמור, טענתו השנייה, ולמעשה העיקרית, של האב היא כי הסדר הטיעון נחתם ללא אישורו ומבלי שהמערער הבין את תוכנו. קו טיעון זה מעורר שאלות חשובות שטרם נידונו בפסיקה באופן יסודי, ביחס למעמדו של הורה הקטין בהליך הפלילי בכלל, ובעת אישור הסדר טיעון בפרט. מטעם זה מצאתי לנכון להרחיב קמעה בביאור הסוגיות המשפטיות הנדרשות לצורך הכרעה. מהלך הדברים יהיה כדלקמן: תחילה, אעמוד על מאפייניו של הסדר הטיעון, ובכלל זה אדרש להסכמת הנאשם להסדר – לרבות נאשם שהוא קטין. לאחר מכן, אעבור לדון בשאלה האם נדרשת הסכמת הורה לעריכת הסדר טיעון עם בנו הקטין הנאשם בפלילים, ולאחר שאשיב לשאלה זו בשלילה – אדון במעמדו של ההורה בהליך הפלילי המתנהל נגד בנו הקטין בכלל, ובמעמדו ביחס להסדר טיעון שהוצע בפרט. לאחר שאעמוד על הרקע הנורמטיבי האמור, איישם את הדברים על המקרה שלפנינו. בסיום הדברים אדרש גם לבקשת האב לחזרה מהודאה. מאפייניו של הסדר טיעון כידוע, הסדר טיעון הוא הסכם בין גורמי התביעה לבין הנאשם, במסגרתו מגיעים הצדדים להסכמה ביחס לתיקון כתב האישום או לעונש שיושת על הנאשם (או ביחס לשניהם). התביעה, מצידה, מתחייבת לוותר על חלק מהאישומים שיוחסו לנאשם, לרבות בדרך של המרת אישום חמור באישום קל; והנאשם, מצידו, מודה בעובדות המרשיעות אותו (ראו, מיני רבים: ע"פ 1958/98 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 577, 589 (2002)). לשני הצדדים – התביעה והנאשם – ישנו איפוא אינטרס להגיע להסדר טיעון, כל אחד משיקוליו. וכך תיארה הפסיקה את השיקולים המנחים בעניין זה: הסדר טיעון מביא לידי ביטוי, בין היתר, את שיקולי רשויות התביעה כגון: אינטרס הציבור בענישה הולמת ומהירה למעשי עבירה, חסכון במשאבים, קשיים ראייתים, נסיבות ספציפיות לקולא וכו'. אל מול שיקולים אלו של רשויות התביעה עומדים שיקוליו של הנאשם, המגיע להסדר עם רשויות התביעה, בין השאר בשל: הרצון להביא להפחתה באישומים, או כדי להביא להקלה בעונש, או כדי להימנע מניהול הליך ארוך ויקר שלא לצורך. אין מדובר בהכרח ברשימה ממצה, אך ליבת העניין ברורה: שני הצדדים – כל אחד משיקוליו שלו – מגיע להסדר עם הצד השני כדי לקדם את האינטרסים הנראים חשובים בעיניו. נכון הוא כי להסדר טיעון, כהסכם המסדיר הרשעה בפלילים, יש מאפיינים יחודיים בהשוואה לחוזים אחרים, אך במהות מדובר בהסכמה בין מי שהם צדדים לדיון משפטי, על המאפיינים המיוחדים שיש בכך לנוכח השיטה המשפטית הרלבנטית (ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (4.12.2013); האסמכתאות הושמטו). מאפיינים אלה של הסדר הטיעון, הנעוצים בהסכמת הצדדים, הם, בוודאי, מאפיינים חוזיים מובהקים (ראו גם דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ, פ״ד נט‏(‏6‏)‏ 281, 298-297 ‏(‏2005‏)). לצד מאפייניו החוזיים, הסדר הטיעון כפוף גם לכללי המשפט המינהלי – בהיותו חוזה שערכה המדינה (גורמי התביעה), אשר במסגרתו עליה לשקול שיקולים של טובת הציבור, כאשר שיקולים אלה עשויים גם להצדיק, במקרים חריגים, חזרה מהסדר הטיעון (בג"ץ 218/85 ארביב נ' פרקליטות מחוז תל אביב, פ"ד מ(2) 393 405-403 (1986); בג"ץ 681/12 גרינשפן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ״ד סה‏(‏3‏)‏ 821, 837-836 ‏(‏2012)‏).‏‏ יחד עם זאת, הסדר טיעון איננו חוזה "רגיל". בעוד שבמקרה הרגיל חוזה הנכרת בין שני צדדים נכנס לתוקף עם כריתתו – הרי שהסדר הטיעון מקבל נפקות משפטית רק לאחר שבית המשפט מאשר אותו. אם כן, בית המשפט אומנם איננו צד להסדר הטיעון, אך עליו מוטלת המשימה לאשר את הסדר הטיעון ולתת לו תוקף. ודוק, הגם שבית המשפט אינו נוהג להתערב בתוכן ההסדר, הוא אינו מאשר את הסדר הטיעון אליו הגיעו הצדדים באופן אוטומטי, ואין הוא פועל בתור "חותמת גומי״ (ע"פ 1281/06 בורשטיין נ' מדינת ישראל, פ"ד סב‏(‏4‏)‏ 100, 129-128 ‏(‏2008‏))‏‏. במסגרת בחינה זו, ולאור החשש מפני הודיית שווא של נאשם, אחד העניינים המרכזיים שעל בית המשפט לבחון הוא כי הנאשם הבין את תוכן ההסדר ומשמעויותיו; וכי הודאתו בעבירות המיוחסות לו היא אמיתית וכנה. וכך הסביר את הדברים השופט סלים ג'ובראן: אחת מהחובות המרכזיות של בית המשפט באישורו של הסדר טיעון הוא לוודא כי הודאתו של הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום אמיתית וכנה. תפקיד זה בא לשרת את שתי התכליות המרכזיות שביסוד ההליך הפלילי: חקר האמת (וזאת מאחר שהודאת שווא משמעה הרשעת שווא בהסדרי טיעון) והקפדה על זכויות הנאשמים (וזאת לאור כך כי הודאת שווא משמעה הרשעת נאשם בעבירה אותה לא ביצע) (ע"פ 6349/11 שניידר ‏(‏נשימוב‏)‏ נ' מדינת ישראל, חוות דעתו של השופט ג'ובראן ‏(‏10.6.2013‏)‏‏). על הרקע האמור, כאשר עסקינן בהסדר טיעון בעניינו של קטין – הרי שקיימת חובה מוגברת לוודא כי הקטין מבין היטב את ההסדר ואת משמעויותיו. אומנם, קטין מעל גיל 12 שנים יכול, מבחינה עיונית, להודות במיוחס לו במסגרת הסדר טיעון בעניינו – שכן זהו גיל האחריות הפלילית, והחל ממנו רואים את הקטין כאחראי למעשיו באופן המצדיק העמדתו לדין (סעיף 34ו לחוק העונשין). ועדיין, בשל היותו קטין, עשויה להתעורר מורכבות ביחס למסוגלותו להבין את הסדר הטיעון המתגבש; ומורכבות זו מחייבת את כל הצדדים להליך לוודא היטב את הבנתו, ולספק לו הסברים המותאמים לגילו, ובכך להבטיח כי הסכמתו להסדר אכן ״אמיתית וכנה״. יחד עם זאת, ברי כי לקרבתו של הקטין לגיל הבגרות (גיל 18) וכן למידת בגרותו ובשלותו, יש השלכה על ההסברים הנדרשים בנסיבות העניין. ודוק, חובה מוגברת זו לוודא את הבנת הקטין והסכמתו מוטלת לא על גורם אחד, אלא על שלושה: הן על הסנגור של הקטין – המייצג אותו, ונושא בחובות אמון כלפיו; הן על התביעה – המהווה צד להסדר, והמשמשת נאמנה על האינטרס הציבורי בהרשעה וענישה הולמת של עבריינים, וזיכוי של חפים מפשע; והן על בית המשפט – המאשר את ההסדר, והמופקד על תקינות ההליך הפלילי ועשיית משפט צדק במסגרתו. חוק הנוער מדגיש את החשיבות של שמיעת עמדתו המיודעת של הקטין ביחס להחלטות ועניינים הנוגעים לו, אשר החלטה בהם אינה מחייבת את קבלת הסכמתו, כמו גם את החשיבות של קבלת הסכמתו המיודעת של הקטין במקרים בהם נדרשת הסכמת נאשם. הביטוי הכללי לכך מצוי ב"זכות ההשתתפות" המעוגנת בסעיף 1ב לחוק הנוער, שלשונו היא זו: (א) נקבע על פי הוראות כל דין, כי תינתן לאדם הזדמנות להביע את עמדתו או כי תידרש הסכמתו לעניין מתן החלטה בעניינו, זכאי קטין שתינתן לו הזדמנות להביע את עמדתו, רצונו ורגשותיו בעצמו, ובדרך המותאמת לגילו, למידת בגרותו ולצרכיו (בחוק זה – הזדמנות להביע עמדה); לעמדתו של הקטין וכן לרצונו ולרגשותיו, יינתן משקל ראוי בקבלת החלטה בעניינו, בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו. (ב) לצורך מימוש זכותו של קטין להזדמנות להביע עמדה, יימסר לקטין מידע, בשפה ובאופן המובנים לו, בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו, אלא אם כן התקיים אחד מאלה: מסירת המידע לקטין אסורה לפי כל דין; מקבל ההחלטה בעניינו של הקטין שוכנע שמסירת המידע תגרום לו פגיעה ממשית. כעולה מסעיף זה, במקרים בהם נקבע על פי הוראות כל דין שתיתן לאדם הזדמנות להביע את עמדתו או שתידרש הסכמתו, חוק הנוער מכיר בזכותו של הקטין להביע עמדה – עמדה שיש לתת לה משקל ראוי בקבלת ההחלטה, בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו (ראו גם סעיף 17א לחוק הנוער). מכך שחוק הנוער מכיר בזכות ההשתתפות של הקטין, נובעת גם ההנחה כי חוק הנוער מכיר בכך שהקטין מסוגל, ויכול, לגבש עמדה לפחות בחלק מהעניינים הנוגעים לו (יצוין כי במקרים מסוימים, בהם מתן ההזדמנות להביע עמדה יגרום לפגיעה ממשית בקטין, ניתן לשלול זכות זו, ולממש אותה לאחר קבלת ההחלטה (סעיפים 1ב(ג)-(ד) לחוק הנוער)). בהמשך לכך, נקבעו הוראות קונקרטיות המתייחסות לזכות ההשתתפות של קטין בהיבטים מסוימים. כך, למשל, סעיף 12א(ב)(1) לחוק הנוער, העוסק בהליך חלופי, קובע כי נדרשת הסכמתו של הקטין להפנייתו להליך כאמור. ובהשלכה לענייננו, כפי שיש לקבל הסכמה מאדם בגיר להסדר טיעון הנערך בעניינו – כך גם נדרשת הסכמת הקטין (וכזכור, בית המשפט נדרש בהמשך לאשר את ההסדר לאחר שבחן את תוכנו ומשמעויותיו, ומצא את הסכמתו של הקטין אמיתית וכנה). אולם, משעה שעסקינן בקטין, כפי שהובהר לעיל, יש לוודא היטב שעמדת הקטין מבוססת על הסכמה מיודעת – ולצורך כך, בהתאם לזכות ההשתתפות, יש למסור לו את המידע הדרוש לו בשפה ובדרך המתאימים לו, בהתחשב בגילו ובמידת בגרותו. הסכמת ההורה – האם נדרשת? לאחר שעמדנו על מאפייניו של הסדר הטיעון, ועל ההסכמה הנדרשת מצד הקטין-הנאשם, נפנה עתה לבחון את השאלה האם נדרשת הסכמת ההורים כדי שיינתן תוקף להסדר הטיעון? האב מפנה בהקשר זה לסעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית, הקובע כי "פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו". אולם, איני סבור כי סעיף זה חל ביחס לעריכת הסדרי טיעון. אנמק. ראשית, חוק הכשרות המשפטית הוא חוק כללי, העוסק במכלול ההיבטים הנוגעים לכשרותם המשפטית של קטינים, ובכלל זה עוסק בתנאים לביצוע פעולות משפטיות על ידם ובעבורם, ובמערכת היחסים המשפטית בין ההורה לילד לרבות החובות המוטלות על הורי הקטין, והכוחות הנתונים להם. לעומת זאת, חוק הנוער הוא חוק ספציפי, המתמקד בהיבטים שונים הנוגעים להעמדתם לדין פלילי של קטינים, לרבות דרכי הענישה ואפיקי הטיפול האפשריים בהם. בכלל האמור, עוסק חוק הנוער בהרחבה במעמד ההורים בהליך הפלילי בעניינו של ילדם הקטין, וקובע לגביו הוראות מיוחדות המותאמות להקשר ייחודי זה. ברם, בחוק הנוער לא קבועה הוראה הדומה במהותה לסעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית. אדרבא – הדגש בחוק הנוער הוא, כפי שנראה להלן, על מתן הזדמנות להורה להביע את עמדתו ביחס לעניינים מסוימים, מבלי שניתנה לו שליטה על ניהול ענייני הקטין במסגרת ההליך הפלילי. משכך, לאור ההבדלים הקיימים בדין, סבורני כי יש לעשות שימוש בכלל הפרשני הנוהג עמנו, ולפיו דין ספציפי גובר על דין כללי כל אימת שקיימת התנגשות או סתירה בין הדינים השונים (בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה, פ"ד נו‏(‏6‏)‏ 900, 908-907 ‏(‏2002‏)‏; ע"א 7765/04 מנהל מיסוי מקרקעין רחובות נ' זכי דוגה ובניו בע"מ, פסקה 52 (5.8.2010); בג"ץ 1207/15 רוחמקין נ' מועצת העיר בני ברק, פסקה 5 (18.8.2016); ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א 167 (1984)) – ולהתמקד בהסדרים הקבועים בחוק הנוער. כפי שנראה להלן, חוק הנוער מקנה להורה, בעיקרם של דברים, זכות לקבל מידע על ההליך ולנכוח בו, וכן להביע עמדה טרם קבלת החלטות מסוימות על ידי בית המשפט. אין הוא מקנה להורה סמכות לאשר או לבטל למפרע הסכמה להסדר טיעון (או לפעולות אחרות). ולמעשה, כאשר חוק הנוער חפץ בקבלת הסכמת הורה – הוא עושה כן במפורש (ראו סעיף 9י(3) לחוק הנוער, הקובע כי על מנת לחקור את הקטין בשעות הלילה יש לקבל הן את הסכמתו והן את הסכמת ההורה; וראו גם וקביעה דומה בסעיף 9ד(4) לחוק הנוער, לעניין גביית עדות מהקטין בשעות הלילה). שנית, אף תכליתו של סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית תומכת במסקנה זו. כך, סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית נועד, בין היתר, להגן על טובתו של הקטין מפני חיסרון דעתו, הנובע מגילו הצעיר, אשר עשוי להשפיע על יכולתו לגבש את רצונותיו (יצחק אנגלרד חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962 ‏51 (מהדורה שלישית, מסדרת הפירוש לחוקי החוזים, 2023) (להלן: אנגלרד)). במילים אחרות, ההנחה שעומדת ביסוד סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית היא שהסכמת הנציג של הקטין תמנע מצב שבו הקטין יבצע פעולות משפטיות שאינן טובות לו. ואולם, כאשר עסקינן בגיבוש הסדר טיעון, מתעורר חשש שמא ההורה (בתור "נציגו" של הקטין) יסרב ליתן הסכמה, או ילחץ על הקטין להביע את הסכמתו, מנימוקים שאינם לטובת הקטין. חשש זה עשוי להתעורר, מטבע הדברים, גם במקרים נוספים (שאינם גיבוש הסדרי טיעון), אולם הוא עלול להיות משמעותי בהקשר בו עסקינן, שכן רצון הקטין ורצון ההורה עשויים שלא להלום האחד את השני באופן מובהק: כך, הקטין עשוי להכחיש את המיוחס לו, ואילו ההורה ילחץ עליו להודות על מנת שהוא ייקח אחריות (הן מטעמים חינוכיים והן מטעמים הנוגעים להסתרת הגורם שביצע את המעשה הפלילי); ובמקרה ההפוך הקטין יכול לבקש להודות, אבל ההורה יבקש לכפות עליו התכחשות למעשים, מטעמים של חשש לשמו הטוב או לפגיעה בכבוד המשפחה (ראו אלי שרון "ההורים והקטין עובר החוק" פלילים ד 263, 273 (1993)). למעשה, במקרים של מעורבות הורית ביחס לגיבוש הסדר הטיעון, עלול להתעורר החשש כי הקטין לא יהיה חופשי להביע את רצונו האמיתי, למשל על מנת שלא לאכזב את הוריו. מקרה בעייתי נוסף, המשקף ביתר שאת מדוע סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית אינו חל בענייננו, הוא כאשר לעבירה שהקטין ביצע יש קשר לאחד מההורים, בפרט אם אחד ההורים (לא כל שכן שניהם) היה מעורב בביצועה. בוודאי כי במקרה כזה אין מקום לומר שנדרשת הסכמת ההורה. הערה: במקרי קיצון, בהם ניגוד העניינים בין הקטין לבין הוריו ביחס להליך הפלילי מובהקים, ניתן אף לשקול מינוי של אפוטרופוס לדין לקטין. כאשר הקטין אינו מיוצג בידי עורך דין, יכול בית המשפט לנוער הדן בהליך הפלילי לעשות כן מכוח הוראת סעיף 19(ד) לחוק הנוער, שתידון בהרחבה בהמשך הדברים (ראו פסקאות 36-35 להלן). כאשר הקטין מיוצג על ידי סנגור, עולה השאלה האם ניתן בכל זאת למנות לו אפוטרופוס לדין מכוח סעיף 19(ד) לחוק הנוער. סוגיה זו נבקש להותיר בצריך עיון, תוך הפניית תשומת לב המחוקק לקושי הלשוני העולה לכאורה מניסוח הסעיף, ולקושי המעשי העלול להיווצר כתוצאה מכך. מכל מקום, המסלול הכללי למינוי אפוטרופוס לדין עובר דרך בית המשפט לענייני משפחה, שהוא המוסמך לעשות כן מכוח הסמכות הכללית הקבועה בסעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית. בהתאם לסעיף זה, בית המשפט לענייני משפחה רשאי, בכל עת ואף מיוזמתו, להורות על מינוי אפוטרופוס לדין וזאת "לשם שמירת עניניו של קטין". השימוש בסעיף 68(א) לחוק הכשרות המשפטית נעשה בהקשרים משפטיים שונים (ראו למשל את הדוגמאות המפורטות בבע"מ 421/17 פלונית נ' פלוני, פסקה י ‏(21.3.2017‏)‏), כך שבוודאי ניתן לעשות בו שימוש גם במקרה שנגד הקטין מתנהל הליך פלילי (ככל שהדבר נדרש לשמירת ענייניו של הקטין). להשלמת התמונה תוזכר גם הסמכות שנקבעה בסעיף 8ג לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש״ך-1960 (להלן: חוק טיפול והשגחה) – שאיננו החוק החל במקרה שלפנינו – לפיה בית משפט השלום שהוא בית משפט לנוער, רשאי למנות אפוטרופוס לדין לקטין לעניינים הנובעים מההליך המתנהל לפניו מכוח חוק טיפול והשגחה (לתכלית התיקון שבוצע בשנת 1999, אשר עשויה הייתה להצדיק הענקת סמכות דומה גם לבית המשפט לנוער הדן בהליך הפלילי מכוח חוק הנוער, ראו: דברי ההסבר להצעת חוק הנוער (טיפול והשגחה) (תיקון מס' 14) (סמכות בית המשפט לנוער למנות אפוטרופוס לדין), התשנ"ח-1998, הצ"ח 2721). שלישית, היבט נוסף של הסדר הטיעון, המצדיק את החרגתו מגדרי סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית, הוא שמדובר בהסדר הנעשה בפיקוחו של בית המשפט, ואשר כניסתו לתוקף מותנה באישור בית המשפט. והנה, גם לפי תפיסות היסוד העומדות בליבת חוק הכשרות המשפטית, הסכמת הורה אינה תנאי הכרחי לביצוע פעולה משפטית על ידי קטין, כאשר התקבל לאותה פעולה אישור בית משפט (וזאת, בכפוף לכך שבית המשפט ייתן להורה זכות להשמיע עמדתו עובר למתן ההחלטה). המחשה אחת של עקרון זה ניתן למצוא בהסדרי חוק הכשרות המשפטית לעניין פעולות הטעונות אישור מראש על ידי בית משפט (או, בחלק מהמצבים, על ידי האפוטרופוס הכללי). סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית מגדיר רשימה של פעולות "בהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שניתן לכך אישור מראש בהתאם להוראת סעיף 74א" (סעיף 74א לחוק הכשרות המשפטית קובע מנגנון אישור בידי האפוטרופוס הכללי או בית המשפט). סעיף 7 לחוק הכשרות המשפטית משלים הסדר זה, וקובע כי הקטין יכול לבצע בעצמו פעולות מסוג זה (קרי פעולות הטעונות אישור כאשר הן נעשות על ידי ההורים), בכפוף לקבלת אותו אישור שהיה דרוש להורים (דהיינו, אישור האפוטרופוס הכללי או אישור בית משפט). ממילא נלמד מכך, שגם ללא הסכמת ההורים קיימת סמכות לבית המשפט (או לאפוטרופוס הכללי) לאשר פעולות משפטיות אלה לבקשת הקטין (למעמד ההורים במקרים אלה, ראו: אנגלרד, בעמ' 130). המחשה נוספת של אותו עקרון מצויה במצבים בהם קיימת מחלוקת בין ההורים (או אחד מהם) לבין הקטין ביחס לפעולה שהקטין חפץ בה, ובכלל זה פעולה הנוגעת לגופו (כגון קבלת טיפול רפואי). במקרים אלה ניתנה לפי סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית סמכות לבית המשפט להכריע, ומשמעות הדברים היא שסמכות בית המשפט לאשר פעולה שכזו אינה תלויה בהסכמת ההורים (וראו גם: אנגלרד, בעמ' 179-175). אמור מעתה, גם לפי תפיסות היסוד של חוק הכשרות המשפטית לא הייתה מניעה לאשר עסקת טיעון שהקטין מעוניין בה, אך ההורה מתנגד לה, כל עוד השתכנע בית המשפט כי המדובר בפעולה שהיא לטובת הקטין. המסקנה העולה מדברים אלה, היא כי לא נדרשת הסכמת ההורה להסדר טיעון בעניינו של קטין, כשהקטין מיוצג ומביע הסכמה מיודעת להסכם הטיעון. ודוק, הקביעה האמורה, לפיה סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית אינו חל בענייננו, אינה משמיעה לנו כי הקטין נותר לבדו מול גורמי התביעה. אלא, הגורם שאמור להגן על האינטרסים של הקטין בהקשר זה הוא הסנגור המייצג אותו בהליך – כאשר במקרה הרגיל יש להניח כי יהיה לקטין סנגור, בין אם לפי בחירה ובין אם מכוח מינוי (והשוו: הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס׳ 65) (הסדר טיעון), התש״ע 2010, הצ״ח 536, עמ׳ 1366. הצעה זו, שלא הבשילה לחוק, ביקשה לעגן בחוק "פרקטיקות קיימות ויעילות בעיקרן של בתי המשפט השונים" בעניין עסקאות טיעון (החלק הכללי של דברי ההסבר). בהקשר בו עסקינן הוצע לקבוע במפורש שמשא ומתן לגיבוש הסדר טיעון עם קטין יתבצע רק אם הוא מיוצג ועל ידי סנגורו, אלא אם ויתר על כך הורה הקטין). זאת ועוד, על בית המשפט, טרם אישור הסדר הטיעון, לבחון אם הקטין הבין את ההסדר ומשמעויותיו ואם נתן את הסכמתו אליו. בצד האמור, ועל מנת שהתמונה לא תהא חלקית, יובהר כי קיימת חובה לשמוע את עמדת ההורים ביחס להסדר הטיעון לפחות בשתי נקודות זמן ועל ידי שני גורמים: על ידי הסנגור – בטרם ייחתם הסדר הטיעון עם התביעה; ועל ידי בית המשפט – בטרם יאושר הסדר הטיעון על ידו (כך, למעט במקרים חריגים, שאינם מענייננו, למשל כאשר העבירה המיוחסת לקטין נוגעת להורה). ארחיב מעט ביחס לדרישה חשובה זו. סעיף 19 לחוק הנוער, שכותרתו "מעמדו של הורה", קובע, בין היתר, כי יש להמציא העתקים של ההזמנה לדין ושל כתב האישום להורי הקטין יחד עם הודעה כי אלו רשאים לנכוח בשעת הדיון (ס"ק (א)); מסמיך את בית המשפט להורות שההורה יהיה נוכח בבית המשפט (ס"ק (ב)); מתיר להורה להגיש כל בקשה שנאשם רשאי להגיש לבית המשפט, לחקור עדים ולהשמיע טענות (ס"ק (ג)); ונותן להורה את ההזדמנות להביע את עמדתו בדיון בבית המשפט ביחס להחלטות מסוימות הנוגעות לקטין – לפני שהן מתקבלות (ס"ק (ד)). מפאת חשיבותו לענייננו, נביא את סעיף 19(ד) לחוק הנוער כלשונו: להורה של קטין תינתן הזדמנות להביע את עמדתו בדיון בבית משפט לנוער בעניין החלטה לפי סעיפים 20, 20א, 24, 25א, 26, 30, 31(ד) ו-33 הנוגעת לקטין, לפני קבלת ההחלטה; לא היה הקטין מיוצג על ידי עורך דין בדיון כאמור, רשאי בית המשפט למנות לקטין אפוטרופוס לדין, אם סבר שיש לעשות כן בשל העדרו של הורה הקטין מהדיון או מסיבה אחרת; אין בהוראות סעיף קטן זה כדי לגרוע מסמכותו של בית משפט לתת להורה הקטין הזדמנות להביע את עמדתו בדיונים שלפניו בעניינו של הקטין. סעיף 19(ד) לחוק הנוער מחייב ("תינתן...") את בית המשפט להתיר להורה להביע עמדה בעניינים האמורים לפני קבלת ההחלטה, ולצד זאת מבהיר כי לבית המשפט נתונה סמכות (רחבה) לאפשר לתת להורה "הזדמנות להביע את עמדתו בדיונים שלפניו בעניינו של הקטין". בין ההחלטות בהן בית המשפט מחויב לתת להורה זכות להביע את עמדתו, ניתן למנות את ההחלטות הבאות: מתן צו להשגחה זמנית (סעיף 20) או להחזקה במעון לצורכי הסתכלות (סעיף 20א); החלטת בית המשפט לגבי קטין שביצע עבירה – לעניין הרשעת הקטין וגזירת דינו, ציווי על האמצעים ודרכי הטיפול המנויים בסעיף 26 לחוק, או פטירת הקטין בלא צו כאמור (סעיף 24); החלטה על העברת הקטין ממעון נעול למאסר (סעיף 25א); החלטה הנוגעת לדרכי הטיפול שעליהן רשאי בית המשפט לנוער לצוות (סעיף 26); החלפת דרך הטיפול שקבע בית המשפט במקור או על הארכת תקופת הטיפול (סעיף 30); החלטה על הארכת החזקתו של הקטין במעון (סעיף 33). אכן, אישור הסדר טיעון אינו מנוי בין ההחלטות בהן קיימת חובה לתת להורה זכות להשמיע עמדתו, ואולם הדבר נובע מכך שמכלול ההיבטים הנוגעים לאישור הסדר טיעון אינם מוסדרים בחקיקה. יחד עם זאת, קשה לחלוק על כך שמפאת חשיבותו של העניין, מן הראוי כי תינתן להורה המעוניין בכך הזכות להשמיע את דעתו ביחס להסדר טיעון מכוח ההוראה השיורית שבסיפא של סעיף 19(ד) לחוק הנוער – סמכותו הכללית של בית משפט "לתת להורה הקטין הזדמנות להביע את עמדתו בדיונים שלפניו בעניינו של הקטין". ודוק, סעיף 19(ד) לחוק הנוער קובע כי יש לתת להורה הזדמנות להביע עמדה בפני בית המשפט במספר עניינים שונים, כאשר בחלקם נדרשת גם הסכמה פוזיטיבית מצד הקטין. הדבר מהווה איפוא חיזוק לקביעתי לעיל כי לא נדרשת הסכמת ההורה להסדר הטיעון, ונוסף על כך ממחיש את החשיבות של שמיעת עמדתו של ההורה במסגרת ההליך. אדגים. למשל, החלטה בנוגע לקטין שניתן לגביו צו להשגחה זמנית, לפיה הוא יתגורר במקום מחוץ לביתו, מתקבלת בעקבות בקשת הקטין או לבקשת קצין המבחן ובהסכמת הקטין (סעיף 20(ג) לחוק הנוער); הוצאת צו להחזקה במעון לצורכי הסתכלות, שכדי לתת את הצו נדרשת הסכמת הקטין, אלא אם הוא מיוצג (סעיף 20א(ב)(2) לחוק הנוער); החלטות הנוגעות להארכת תקופת הטיפול בקטין, בעקבות בקשת קצין המבחן ובהסכמת הקטין (סעיף 30(ג) לחוק הנוער); החלטות הנוגעות להארכת החזקתו של הקטין במעון, לבקשת הממונה על המעונות ובהסכמת הקטין או לבקשת הקטין (סעיף 33(א) לחוק הנוער). במילים אחרות – בשורה ארוכה של מקרים נקבע כי נדרשת הסכמת הקטין, לצד מתן הזדמנות להורה להשמיע עמדתו בפני בית המשפט. כמובהר, זהו גם מצב הדברים ביחס להגעה לעסקת טיעון (אלא שבעניין זה, שלא הוסדר בחוק, הדבר לא נקבע בהוראה מיוחדת ומפורשת). חוק הנוער מלמד איפוא כי יש להעניק להורים זכות להביע עמדה בעניין עסקת טיעון המוצעת לקטין – אך זו איננה זכות וטו, הגם שמן הראוי לתת לה משקל משמעותי. בהתאם לכך, הסכמתו של ההורה אומנם איננה נדרשת בכל הנוגע להסדר הטיעון בין גורמי התביעה לנאשם-הקטין (כשהוא מיוצג) – אלא רק קבלת הסכמת הקטין היא ההכרחית. ואולם, לנוכח מעמדו של הורה בהליך הפלילי המתנהל נגד ילדו הקטין, על הסנגור של הקטין לשמוע את עמדתו של ההורה ביחס להסדר הטיעון המתגבש ברוב קשב, וכשעמדת ההורה שונה מעמדת הסנגור, יש לאפשר להורה להשמיעה גם לפני בית המשפט עובר לאישור הסדר הטיעון. חובה זו אומנם אינה כתובה ב"רחל בתך הקטנה" בחוק הנוער (וכאמור, המנגנון של הסדר הטיעון בכללותו אינו מוסדר בחקיקה) – אך היא מחויבת, לשיטתי, מכמה טעמים: לנוכח מעמדו של ההורה בהליך הפלילי, עליו עמדנו כעת; לנוכח מעמדו של הורה הקטין באופן כללי, ובפרט כחלק ממערכת היחסים הראויה בין סנגור של קטין לבין הורה הקטין; ובשל חשיבותו הרבה והשלכותיו של הסדר הטיעון על הנאשם-הקטין, שכן הסדר הטיעון, במסגרתו הוא מודה בעובדות כתב האישום המתוקן, הוא שלב לפני הרשעת הקטין. לסיכום הדיון, ניתן להצביע על הכללים הבאים ביחס להגעה להסדר טיעון בעניינו של נאשם קטין: ככלל, גיבוש הסדר טיעון בעניינו של קטין נעשה, כפי שמקובל בגיבוש הסדרי טיעון, בין הסנגור המייצג את הקטין לבין גורמי התביעה. הערה משלימה: כאשר הקטין איננו מיוצג על ידי סנגור (ובכלל זה כאשר ההורה נוטל על עצמו לשמש כסנגור), ניתן לגבש הסדר טיעון מול הוריו של הקטין, במעמדם כאפוטרופוסים של הקטין. במצב דברים זה עומדת לבית המשפט, אם ראה סיבה המצדיקה זו, סמכות למנות לקטין אפוטרופוס לדין מכוח סעיף 19(ד) לחוק הנוער, לצורך ההליכים בעניין עסקת הטיעון. לצורך הגעה להסדר הטיעון נדרשת הסכמה של הקטין להסדר, לאחר שהוסברו לו היטב משמעויותיו, וזאת באופן ובדרך המתאימים לגילו ולהבנתו. החובה לוודא כי התקבלה הסכמתו המיודעת של הקטין מוטלת הן על הסנגור (ובהיעדרו – ההורים), הן על התביעה והן על בית המשפט. להורים עומדת הזכות להשמיע עמדתם ביחס להסדר הטיעון הן לפני הסנגור, בטרם נחתם הסדר הטיעון, והן לפני בית המשפט, בטרם אישור הסדר הטיעון. יחד עם זאת, להורה של הקטין אין זכות וטו ביחס להסדר טיעון. במקרה של מחלוקת בין הורים או בין הורה של הקטין לסנגור ביחס להסדר טיעון המקובל על הקטין, יש להביא מחלוקת זו לפני בית המשפט. לאחר שמיעת הצדדים, בית המשפט רשאי לאשר את הסדר הטיעון גם נוכח התנגדות ההורה, וזאת ככל שהשתכנע כי ניתנה הסכמה מודעת של הקטין להסדר, וכי יש לעשות כן לפי מבחני הדין. מן הכלל אל הפרט לאור הרקע הנורמטיבי שהוצג, נותר עתה לבחון אם אכן ניתנה הסכמתו של המערער להסדר הטיעון; ואם ניתנה לאב הזדמנות להביע עמדתו. כפי שאראה כעת, שתי דרישות אלה מתקיימות במקרה שלפנינו. בכל הנוגע להסכמת המערער – לשיטת האב, המערער חתם על הסדר הטיעון מבלי להבין אותו ואת משמעויותיו. ואולם, עיון בפרוטוקולים בבית המשפט קמא מלמד כי הן הסנגורים והן בית המשפט קמא הסבירו למערער היטב את הסדר הטיעון, ואת נפקות ההסכמה לאמור בו והודאה בעובדות המתוארות במסגרתו. בכלל זה, הסנגורים אף עברו עם המערער על הטענות שהעלה אביו בבקשותיו השונות לאורך ההליך; וביררו עם המערער שהוא ״מבין ומעוניין בהסדר, וחושב שזה נכון ללכת להסדר שישנה את עבירת האלימות [מעבירה] של המתה לעבירה של חבלה. הסברנו לקטין מה הכדאויות ובית המשפט יקבע בסופו של דבר מה יהיה עונשו״ (פרוטוקול הדיון מיום 4.8.2022, עמ׳ 25 ש. 27-23). יתר על כן, בית המשפט קמא וידא עם המערער שהוא אכן מבין את הסדר הטיעון לפני שניתנה הודאתו בפניו (ראו פרוטוקול הדיון מיום 4.8.2022). באותו הדיון, המערער אף ציין בפני בית המשפט כי "עורכי הדין ישבו ודיברו איתו. לשאלת בית המשפט – אם יש משהו שלא הבנתי או שאני רוצה לשאול? אני אומר כי [הסנגורים] הסבירו לי הכל. אני מסכים. אני מבין את כתב האישום המתוקן ואני מודה בו. אני מבין שאין הבטחה של התביעה לעונש" (עמ׳ 26 ש. 31-29). למעשה, עוד בדיון ביום 24.7.2022, לאחר שבית המשפט שוחח עם המערער, הלה ציין כי הוא "מעוניין ללכת עם ההסדר של הסנגוריה" (ראו עמ׳ 20 ש. 4). על רקע האמור, אינני סבור כי האב העמיד תשתית ראייתית המוליכה למסקנה כי המערער לא הבין את הסדר הטיעון. אשר לזכויות האב בתור הורה של המערער-הקטין – כאמור, האב טוען כי חלק מהזכויות המוקנות לו מכוח חוק הנוער לא התקיימו במקרה דנן. איני סבור כי טיעון זה מצדיק את קבלת הערעור. בכל הנוגע למתן זכות טיעון לפני שגובש ואושר הסדר הטיעון, שזה עיקר ענייננו, אין ספק כי לאב ניתנו הזדמנויות רבות להביע את עמדתו – והוא אכן ניצל אותן. בכלל זה, הוא נפגש עם הסנגורים עובר להגשת הסדר הטיעון; הגיש מספר בקשות לבית המשפט קמא בנדון, בהן שטח את עמדתו (לרבות לעניין החלפת הייצוג של הסנגורים); השתתף בשורה של דיונים שהתנהלו בפני בית המשפט קמא, בהם ניתנה לו האפשרות להשמיע את עמדתו; ואף בית המשפט שוחח עמו ביחידות. כפי שהוזכר לעיל, חוק הנוער מקנה להורה זכות להביע עמדה – ואין ספק כי זו אכן ניתנה. אף לפני שניתן פסק הדין האב קיבל הזדמנות להביע עמדתו (סעיף 19(ד) לחוק הנוער בשילוב סעיף 24(1) לחוק הנוער). כך, למשל, הן במסגרת הדיון ביום 21.12.2023, שהתקיים לאחר שניתנה המלצת שירות המבחן; והן בדיון ביום 7.1.2024 שעסק בטיעונים לעונש – השמיע האב את טענותיו. אומנם, האב מעלה טענות שונות הנוגעות להפרת זכויותיו ביחס לשלבים נוספים ומוקדמים של ההליך הפלילי שנוהל נגד המערער. מבלי להכריע בטענות אלה לגופן, ועל אף החשיבות הרבה שיש להקפדה על הוראות הדין בהקשר זה, אינני סבור כי טענות אלה מצדיקות את קבלת הערעור. כך, בעיקרם של דברים, מאחר שקשה לקבל מצב שבו פגיעה בזכויות של ההורה בשלבים המוקדמים של ההליך יצדיקו ביטול של הרשעת הקטין, שבאה לאחר שזכויות ההורה מולאו (ולמעט במקרים חריגים או במקרים המקימים דוקטרינות מוכרות אחרות במשפט הפלילי כגון הגנה מן הצדק); ומאחר שעיקר הדיון בערעור שלפנינו, וביחס אליו גם טענו הצדדים, נסוב על הסדר הטיעון והרשעת המערער – וביחס לעניינים אלה הזכות להביע עמדה ניתנה כדבעי. עוד נכון להבהיר, כי ברקע הדברים עומדת התנהלות האב לאורך ההליך, אשר אף היא לא הייתה חפה מקשיים. כך, למשל, במהלך הדיון מיום 24.7.2022 האב עזב את אולם בית המשפט, ובהמשך ניתק קשר עם המערער ויתר המשפחה (ראו התייחסות לכך בפרוטוקול הדיון מיום 4.8.2022 עמ' 26 ש. 3-1). לאחר מכן האב הגיש בקשה להימחק מתיק בית המשפט, ובית המשפט דחה אותה על מנת לשמור על זכויותיו (החלטה מיום 25.7.2022). כמו כן, האב לא הופיע לדיון מיום 4.8.2022 בו הוצג הסדר הטיעון. אף במהלך הדיון מיום 7.1.2024, שעסק בטיעונים לעונש לפני שניתן פסק הדין, האב התפרץ והוצא מאולם בית המשפט. לאור האמור, אני מוצא קושי רב בטענה כי עמדתו של האב לא נשמעה וכי לא ניתנו לו הזכויות המוקנות לו מכוח חוק הנוער והדין. ואף זאת ראוי להבהיר – המערער זכה לייצוג מקצועי וראוי (כפי שיפורט להלן), והעונש שהושת עליו בפסק הדין הינו מקל במיוחד בהינתן המעשים שביצע, אשר הובילו לקיפוח חיי אדם. אף אין תוחלת של ממש בהחזרת ההליך לבית המשפט קמא, מהטעם שהמערער כמעט סיים לבצע את העונש שהושת עליו. בהצטברות כל אלה, אין לומר כי אישור הסדר הטיעון לא נעשה כדין, ואף לא ניתן לקבוע כי נפגעו זכויות אביו של המערער, בוודאי לא באופן המצדיק את ביטול הסדר הטיעון. הבקשה לחזרה מן ההודאה לאחר שנדחו טענות האב הנוגעות להסדר הטיעון לגופו, אתייחס עתה לטענותיו לעניין הבקשה לחזרה מן ההודאה. גם טענות אלה דינן להידחות. כידוע, סעיף 153(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, קובע כי בית המשפט רשאי, גם בשלב הערעור, להתיר לנאשם לחזור בו מהודאה שמסר "מנימוקים מיוחדים שיירשמו"; וכפי שהובהר בפסיקה, היתר לחזרה מהודאה שמור אך למקרים "נדירים וחריגים" (ע"פ 945/85 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(2) 579 (1987); ע"פ 9057/16 חטיב נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (30.1.2018); ע"פ 1730/17 דומרני נ' מדינת ישראל, פסקה 19 (27.1.2019) (להלן: עניין דומרני)). באופן כללי, הוכרו בפסיקה שלוש עילות מרכזיות לחזרה מהודאה: פגם ברצון החופשי במתן ההודאה; כשל בייצוג המשפטי; ורצון כן ואמיתי מצד הנאשם לחשוף את האמת ולהוכיח את חפותו (ע"פ 8777/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 12 ‏(‏29.10.2019‏)‏‏; ע"פ 2005/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 7 ‏(‏11.8.2020‏)‏‏; ע"פ 9292/20 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פסקה 16 ‏(‏18.5.2021‏) (להלן: עניין מחאמיד)‏‏). כמו כן, על בית המשפט להתחשב בעיתוי שבו הוגשה הבקשה לחזרה מהודאה. כך, ככל שהעיתוי מאוחר יותר – ולא כל שכן לאחר מתן גזר הדין – גובר החשש שהבקשה איננה אלא "תכסיס דיוני פסול" (עניין דומרני, בפסקה 19 והאסמכתאות שם; ע"פ 5401/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 20 ‏(‏5.2.2019‏)‏‏ (להלן: עניין פלוני); עניין מחאמיד, בפסקה 16). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר הודאת הנאשם ניתנה במסגרת הסדר טיעון – או אז קיים חשש משמעותי לניצול החזרה מהודאה לשם השגת רווח דיוני פסול (ע"פ 635/05 דענא נ' מדינת ישראל, פסקה 12 (26.11.2007); ע"פ 1924/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (1.6.2015); ע"פ 7931/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 ‏(‏30.9.2020‏)‏‏). בענייננו, האב מתמקד בשתי העילות הראשונות – פגם ברצון החופשי וכשל בייצוג. איני סבור כי עילות אלה מתקיימות. בכל הנוגע לפגם ברצון, כפי שהובהר לעיל, המערער הבין היטב את הסדר הטיעון ונתן את הסכמתו אליו. אכן, מאחר שמדובר בקטין, אשר בעת חתימת ההסדר היה כבן 14 שנים בלבד, נדרש היה לוודא כי הסדר הטיעון הוסבר לו באופן ובדרך המותאמים לגילו. ועדיין, במקרה דנן הגעתי כאמור לכלל מסקנה כי אכן ניתנו למערער הסברים הולמים (על ידי הסנגורים ועל ידי בית המשפט), ובהתאם הוא הבין את ההסדר. בכל הנוגע לכשל בייצוג, האב העלה טענות הנוגעות להתנהלותם של הסנגורים עוד בשלבי ניהול ההליך בבית המשפט קמא, ובכלל זה נטען כי הסדר הטיעון מרע את מצבו. דע עקא, בית המשפט קמא נדרש לסוגיית הייצוג של המערער לא פעם אחת, וקבע, ב"רחל בתך הקטנה", כי הסנגורים מספקים למערער ייצוג מקצועי ומסור – ובהתאם נדחו בקשות להפסקת הייצוג (לרבות בקשה שהוגשה על ידי הסנגורים עצמם בעקבות שיחה עם המערער). כמו כן, די להסתכל על תוצאות ההליך הפלילי נגד המערער על מנת לדחות את הטענות לכשל בייצוג. כזכור, מעשיו של המערער הובילו לקיפוח חיי אדם, אולם בסופו של יום הוא הורשע בעבירה של גרימת חבלה חמורה (והדחה בחקירה ושיבוש מהלכי משפט), תוך שהוא נמנע מהתיוג החברתי השלילי והחמור הכרוך בהרשעה בעבירת המתה; ונגזר עליו עונש מקל במיוחד. לא ניתן איפוא לומר כי ייצוג המערער על ידי הסנגורים היה בלתי מקצועי או שנפל כשל בייצגו, לא כל שכן בהתחשב בכך שטענה לכשל בייצוג "תיבחן בזהירות רבה ותתקבל רק במקרים חריגים ונדירים" (ע"פ 3371/17 כהן נ' מדינת ישראל, פסקה 20 ‏(‏3.7.2018‏)‏‏). למעשה, בית המשפט קמא ציין אף בפסק דינו כי הסנגורים, ויתר עורכי הדין שהיו מעורבים בעניין, ״פעלו באופן מקצועי ומסור לאורך התקופה כולה [...] אין לי אלא להחמיא לעורכי הדין משני צידי המתרס על כי השכילו לעשות את זה הן לטובת האינטרס הציבורי, והן לטובת שיקומו של [המערער]״ (עמ׳ 85 ש. 19-16). אף אם נניח כי ניתן היה להגיע להסדר טיעון בעבירה שעונשה המרבי קל יותר (גרם מוות ברשלנות חלף חבלה חמורה), אין די בכך כדי ללמד שהסדר הטיעון פועל לרעת המערער, או כי הסנגורים התנהלו בצורה לקויה (שכן הערכתם המקצועית הייתה שעדיף למערער שלא תיוחס לו עבירת המתה, וזאת אף במחיר הרשעה בעבירה שעונשה המרבי גבוה יותר). כאמור, בית המשפט נתן דעתו לסוגיית הייצוג המשפטי של המערער לאורך כל ההליך, וקבע בהקשר זה כי הסנגורים מייצגים את המערער היטב; ובמכלול נסיבות העניין הסדר הטיעון מיטיב עם המערער, ותוצאת ההליך רצויות מבחינתו. לבסוף, יצוין כי האב לא צירף לערעור תצהיר מטעם הסנגורים (שייצגו אותו בפני בית המשפט קמא), הגם שטענותיו מופנות כלפי התנהלותם, וייתכן כי די בכך כדי לדחות את טענותיו (עניין פלוני, בפסקה 21). לכך יש להוסיף, כי הבקשה לחזרה מהודאה הוגשה במקור ביום 13.2.2023, דהיינו כחצי שנה לאחר שאושר הסדר הטיעון – ובמקרים כאלה, כפי שהוזכר לעיל, ממילא יש לבחון את הבקשה באופן קפדני יותר (הן בשל חלוף הזמן והן מאחר שההודאה ניתנה במסגרת הסדר טיעון). למעלה מן הצורך, אעיר גם כי במקרה דנן לא רק שלא נמצא בסיס להתקיימות אחת מהעילות לחזרה מהודאה, אלא שגם לא הובהר שזהו אכן רצונו של המערער – ולא של אביו בלבד (ראו גם פרוטוקול הדיון מיום 6.3.2023, במהלכו סירב המערער לנקוט עמדה ביחס לבקשה לחזרה מהודאתו, ואמר: "אני לא רוצה להביע עמדה בנושא ספציפי זה שבית המשפט מסביר לי. כלומר, האם לחזור מההודאה" (שם, בעמ' 55 ש. 18-17)). בהתחשב באמור עד כה, לא מצאתי טעם להעמיק בכך. סוף דבר: לנוכח האמור, לא ראיתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא, ולהורות על ביטול הרשעת המערער. משכך, אם תישמע דעתי נדחה את הערעור על מכלול הטענות שהועלו בו. אבקש לסיים פסק דין זה, שהתמקד בטענות אביו של המערער, בהתייחסות קצרה למערער עצמו: בגיל צעיר, כשרק חצה את סף האחריות הפלילית, ביצע המערער מעשה עבירה מכוער שסופו נורא. ההליך הפלילי שנוהל בעקבות אותו משגה גורלי, העמיד את המערער בנתיב שונה מזה שאפיין את דרכו עד אותה עת – וטוב שכך. הבחור הבוגר העומד לפנינו היום אינו אותו ילד פוחז שהיה בשעתו, ועובדה זו משתקפת היטב בעונש שגזר לו בית המשפט המחוזי – עונש קל ומקל, שאם יתמיד ללכת בדרך הישר והטוב אין סיבה שיהווה מכשול בפני עתיד מבטיח. וכידוע, המערער – כל החיים לפניו; ואשר יעשה בהם – מונח לפתחו. עופר גרוסקופף שופט השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף. ניתן היום, ‏א' בניסן התשפ"ו (‏19.3.2026). עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת רות רונן שופטת