אבו סבית עבדל רחמן נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק רע"פ 4969/13 בבית המשפט העליון רע"פ 4969/13 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן המבקש: אבו סבית עבדל רחמן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטת הבכירה נ' אהד) מיום 21.10.2012 בתיק עפ"ת 29093-03-13 תאריך הישיבה: ט"ז בכסלו התשע"ד (19.11.2013) בשם המבקש: עו"ד אלחמיד אבו סבית בשם המשיבה: עו"ד סיגל בלום פסק-דין 1. בית משפט השלום לתעבורה בפתח תקוה (כב' השופטת ט' אוסטפלד-נאוי) הרשיע את המבקש וגזר עליו פסילת רישיון בת 30 יום, קנס בסך 1,200 ש"ח ושלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים בגין עבירה של שימוש בטלפון נייד שלא באמצעות דיבורית. פסק הדין ניתן בהיעדר המבקש, לאחר שלפי הנטען בא כוחו הגיש בקשה לדחיית הדיון ולא התייצב לדיון הגם שלא ניתנה בה החלטה. בא-כוח המבקש הגיש בקשה לביטול פסק הדין, ובית משפט השלום דחה אותה בקובעו שלא נסרקה למערכת "נט המשפט" בקשת דחייה, וכי אין עילה לביטול פסק הדין לגופו. בקשה לעיון חוזר בהחלטה זו נדחתה. המבקש ערער על פסק הדין, והוא בוטל בערכאת הערעור בהסכמת המשיבה. בית משפט השלום קבע מועד חדש לדיון. אלא שגם הפעם, לפי הנטען, ביקש בא-כוח המבקש לדחות את הדיון ולא התייצב אליו. עם זאת, המבקש עצמו התייצב לדיון, ביקש לדחות אותו, ולשם כך קיבל מבית המשפט רשות לצאת מאולם הדיונים ולתאם מועדים עם בא-כוחו. בחלוף כארבע שעות מעת שיצא, ומשלא שב, הרשיע בית משפט השלום את המבקש בהיעדרו וגזר עליו פסילת רישיון בת 60 יום, קנס בסך של 1,200 ש"ח ושלושה חודשי פסילה על תנאי למשך שלוש שנים. המבקש הגיש בקשה נוספת לבטל את פסק הדין, אך בית המשפט דחה אותה בקובעו שאין עילה לביטולו. עסקינן אפוא בפעם השנייה שניתן נגד המבקש פסק דין בהיעדר התייצבות. 2. המבקש ערער על פסק הדין. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת הבכירה נ' אהד) דחה את טענתו שלפיה הוא סבר כי די בכך שימסור לבא-כוחו את המועדים שבית המשפט מסר לו, ושאין הוא נדרש לשוב לאולם הדיונים. בהקשר זה נכתב בפרוטוקול הדיון: "אם בית המשפט אומר לי, לברר עם העורך דין מועדים המתאימים לו להמשך השבוע, אני מבקש לצאת וליצור קשר עם עוה"ד בטלפון". לגופו של עניין דחה בית המשפט את הערעור על חומרת העונש בקובעו כי למבקש – המחזיק ברישיון נהיגה בין שנה וחצי לשנתיים וחצי בלבד – עבר פלילי מכביד הכולל 22 הרשעות קודמות בעבירות תעבורה שונות. במצב דברים זה, קבע בית המשפט המחוזי, אין עילה להתערב בעונשים שהשית בית משפט השלום על המבקש. 3. מכאן הבקשה שלפניי. המבקש שב על הטענות שהעלה בבית המשפט המחוזי, שעיקרן כי שגה בכך שלא התערב בעונש החמור שהושת עליו; ובכך שלא ביטל את פסק הדין של בית משפט השלום שניתן בהיעדר התייצבות, מחמת טעות של המבקש, ששפת אימו ערבית. עוד טוען המבקש כי בית משפט השלום החמיר בעונשו ללא הצדקה: בעוד שבפעם הראשונה גזר עליו פסילה ל-30 יום; בפעם השנייה גזר עליו – בגין אותה עבירה – פסילה ל-60 יום. 4. המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, עניינו של המבקש נדון בשתי ערכאות שנתנו דעתן לטענותיו, ואין היא עומדת באמת-המידה למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". בדיון לפניי טענה בא כוח המשיבה כי בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שנסיבותיה דומות – נדחתה (רע"פ 1815/10 נווה נ' מדינת ישראל (26.5.2010); להלן: עניין נווה), ויש לנהוג באופן דומה בענייננו. כמו כן נטען כי המבקש לא התייצב לדיון פעמיים, ועובדה זו כשלעצמה מהווה צידוק להחמיר בעונשו. 5. לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה ושמעתי את טיעוני הצדדים לפניי, החלטתי לתת רשות לערער בנקודה ספציפית הנוגעת להבדל בין העונשים שנגזרו על המבקש, כפי שיפורט להלן. בית משפט השלום, מפי אותה שופטת, גזר את עונשו של המערער בהיעדרו פעמיים בגין אותה עבירה. בעוד שבפעם הראשונה גזר עליו 30 ימי פסילת רישיון, בפעם השנייה גזר עליו עונש כפול של 60 ימי פסילה (יתר רכיבי העונש היו זהים). אין למצוא בפסקי הדין של הערכאות הקודמות הסבר להכפלת העונש. להשקפתי, הבדל זה בין גזרי הדין, בלא שניתן לו הסבר, מצדיק כשלעצמו לבטל את גזר הדין של בית משפט השלום ולהחזיר את העניין אליו לצורך מתן גזר דין חדש, ולשם כך יהיה רשאי לשמוע טיעונים כפי שיראה לנכון (השוו: ע"א 9400/03 עזבון פולק נ' ציון (27.10.2004)). בעניין זה בלבד דין הערעור להתקבל. למותר לציין כי איני נוקט כל עמדה לגופו של גזר הדין. 6. המשיבה הפנתה להחלטת השופט ג'ובראן בעניין נווה, שבו נגזר על המבקש, בהיעדרו קנס של 250 ש"ח, לאחר מכן פסק הדין בוטל, ומשלא התייצב המבקש לדיון בפעם השנייה, נגזר עליו עונש חמור יותר (חודש שלילה בפועל, 1,500 ש"ח קנס וחודשיים פסילה על תנאי). ברם, עיון בהחלטה בעניין נווה אינו מלמד כי המבקש שם העלה בבית המשפט המחוזי או בבית המשפט העליון טענה לעניין ההבדל בין העונשים שנגזרו עליו, ובית משפט זה ממילא לא נדרש בהכרעתו לטענה כזו. לעומת זאת, בענייננו המערער העלה את הטענה הנוגעת להבדל בין העונשים הן בבית המשפט המחוזי הן בבית משפט זה. 7. יתר הטענות הפרטניות שהעלה המערער בבקשה אינן מגלות עילה למתן רשות ערעור לבית משפט זה לפי אמת המידה הנוהגת (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר דפנה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)), ולכן דינן להידחות. 8. הערעור מתקבל אפוא במובן זה שגזר דינו של בית משפט השלום מבוטל, והעניין יוחזר אליו למתן גזר דין חדש. ניתן היום, ‏ט"ז בכסלו התשע"ד (‏19.11.2013). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13049690_M05.doc טח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il