בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4968/98
ע"פ 5234/98
ע"פ 6665/98
בפני: כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד
השופטת ד' ביניש
כבוד
השופטת א' פרוקצ'יה
המערער בע"פ 4968/98: איסיי טובולוב
המערערים
בע"פ 5234/98: פאבל לויצקי
אנדריי
שאולוב
המערער
בע"פ 6665/98: סרגיי קאופמן
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 9.7.98 בת"פ 578/97, שניתן
על-ידי כבוד השופטים ע' ר' זועבי, א' אמינוף, ח' גלפז
תאריך הישיבה: י"ד
באדר ב תש"ס (21.3.2000)
בשם
המערער בע"פ 4968/98: עו"ד מרדכי עמוס
בשם
המערערים בע"פ 5234/98: עו"ד ששי גז
בשם
המערער בע"פ 6665/98: עו"ד יוסי פרידמן
בשם
המשיבה: עו"ד רבקה לוי גולדברג
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
1. בשנת 1995, המתלוננת - והיא אז בת 19 -
התגוררה עם בני-משפחתה במגדל העמק. בשנת 1996 עברה המתלוננת לתל-אביב, לאחר שסיפרה
לאחותה כי היא נאלצת לעזוב את מגדל העמק בשל הטרדתה על-ידי בחורים קווקזים.
בתל-אביב התיידדה המתלוננת עם ישראל אבוטבול. הקשר המיני ביניהם היה בעייתי.
המתלוננת נהגה במהלך קיום יחסי-המין להקיא ולבכות. היא גם לקתה בגמגום. כאשר נודע
לישראל, מפי חברה משותפת, כי המתלוננת נאנסה, ביקש לדעת מפיה את אשר אירע,
והמתלוננת גילתה לו, כי נאנסה על-ידי ארבעה אנשים כאשר גרה במגדל העמק. או אז
שיכנע אותה ישראל להגיש תלונה למשטרה.
2. התלונה הוגשה בתאריך 2.9.97. בחקירתה סיפרה
המתלוננת, כי במהלך שנת 1995, אנס אותה המערער בע"פ 4968/98, איסיי טובולוב
(להלן: איסיי), מספר רב של פעמים, בחדרי מדרגות ועל גגות של בניינים רבי-קומות,
תוך שהוא מאיים עליה, כי יהרוג את בני-משפחתה, ויעליל עליה כי היא עוסקת בזנות.
באחד מימי אוקטובר 1995, כפה איסיי על
המתלוננת באיומים ללכת עימו לדירת חברו, המערער בע"פ 6665/98, סרגיי קאופמן
(להלן: סרגיי). אותה עת היו בדירה, בנוסף לסרגיי, גם המערערים בע"פ 5234/98,
פאבל (פאשה) לויצקי (להלן: פאשה), ואנדריי שאולוב (להלן: אנדריי). תחילה בעל איסיי
את המתלוננת תוך שימוש בכוח, ואחריו בעלו אותה, בזה אחר זה, אנדריי, פאשה וסרגיי,
מבלי לשעות לבכייה וצעקותיה. סרגיי אף היכה את המתלוננת, והצמיד סכין לצווארה.
המתלוננת הוסיפה בהודעתה, כי ביקשה את עזרתו
של אלברט גבריאלוב (להלן: אלברט), קרוב משפחה של איסיי, עימו קיימה יחסי-מין
מרצונה, להשפיע על איסיי וחבריו להניח לה, ועל-פי דרישתו, שילמה לו 1,500 ש"ח
לשם כך. איסיי, שנודע לו על דבר התשלום לאלברט, דרש מהמתלוננת תשלום של 300
ש"ח, כדי שיפסיק להטרידה, והיא שילמה לו סכום זה.
אלברט אישר בהודעתו במשטרה, כי המתלוננת סיפרה
לו על הטרדתה בידי איסיי וחבורתו, ואף אמרה לו, כי היא נכונה לשלם כסף על-מנת
שיפסיקו ממעשיהם. על-יסוד דבריה אלו, ביקש ממנה 1,500 ש"ח, היא שילמה לו סכום
זה, והוא היתרה באיסיי.
בחקירתם במשטרה הכחישו סרגיי, פאשה ואנדריי,
כי שהו בדירה כאשר איסיי הביא אליה את המתלוננת. איסיי, מצידו, סיפר בהודעתו, כי
הוא קיים יחסי-מין עם המתלוננת רק פעמיים, מתוכם פעם אחת בדירת סרגיי. איסיי אישר
כי בדירה היו אותה שעה גם אנדריי ופאשה, וכי השניים קיימו עם המתלוננת יחסי-מין
בזה אחר זה, מבלי לשעות לרצונה לצאת את הדירה. זאת, הגם שניסה למנוע בעדם לעשות
כן. איסיי הוסיף, כי לאחר מעשה הבחין שפניה של המתלוננת אדומים ועצובים, והבין כי
פאשה בעל את המתלוננת תוך שימוש בכוח.
3. הארבעה הואשמו בבית-המשפט המחוזי בנצרת באינוס
בנסיבות מחמירות. איסיי אף הואשם, באישום נפרד, באינוס בכוח, איומים וסחיטה
באיומים.
במשפט סיפרה המתלוננת את סיפורה. ברם, בשונה
מדברים שמסרה בהודעתה, העידה המתלוננת, כי קיום יחסי-המין עם אלברט לא היה מרצונה,
אלא היא נאנסה על-ידיו. ישראל ואחותה של המתלוננת העידו על אשר סיפרה להם. אלברט
התכחש לדברים שמסר בהודעתו במשטרה, בגידרם אישר, כאמור, חלקים מסיפורה של המתלוננת.
הוא הוכרז כעד-עוין, והודעתו במשטרה התקבלה כראיה, מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות
[נוסח חדש] תשל"א1971-.
המערערים הכחישו בעדויותיהם את המעשים שיוחסו
להם, וחזרו על גירסאותיהם, כפי שנמסרו במשטרה. איסיי ביקש לראות בהודעתו במשטרה
חלק מעדותו בחקירה ראשית. ברם, בעדותו, ניסה לרכך דברים שסיפר בהודעתו, וטען כי
הדברים המפלילים את חבריו נכתבו על-ידי החוקר. עדת-הגנה מטעם אנדריי, לריסה
קוקולייב (להלן: לריסה), שהציגה עצמה כחברה של המתלוננת, סיפרה כי שמעה מפיה
שנאנסה על-ידי אלברט ועל-ידי איסיי לבדו, אך לא על-ידי קבוצת אנשים.
בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא עבד אלרחמן
זועבי, והשופטים אהרן אמינוף וחיים גלפז), נתן אמון מלא ובלתי-מסוייג במתלוננת,
שלדבריה מצא תימוכין בדברי ישראל ולריסה; בתגובתה הקשה של המתלוננת לקיום
יחסי-מין; בדברים שמסר איסיי בהודעתו, שכאמור, הפכה לבקשתו לחלק בלתי-נפרד מעדותו;
וכן בהודעתו של אלברט במשטרה, אותה העדיף בית-המשפט על-פני עדותו. את הכחשות
המערערים, וכן את עדותו של אלברט, דחה בית-המשפט כבלתי-מהימנות. וכך נכתב, בין
השאר, בהכרעת-הדין:
אירינה
מסרה תיאור מפורט ביותר... נמצאו אמנם אי דיוקים, בעיקר בקביעת זמנים, אך לענין
מהלך האירועים, מסרה אירינה גירסה, הנחזית כגירסה מוצקה, ועמדה בגבורה ממש בחקירה
הנגדית...
אך
טבעי הוא שבחורה העוברת חוויה מזעזעת של אונס רצוף על ידי ארבעה בחורים בזה אחר
זה, אינה יכולה לזכור פרטים ופרטי פרטים.
4. המערערים הורשעו, איפוא, בעבירות שיוחסו להם.
על איסיי נגזרו 15 שנות מאסר, מתוכן 12 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. ועל
סרגיי, פאשה ואנדריי הוטלו 13 שנות מאסר, מתוכן 10 שנים לריצוי בפועל והיתרה
על-תנאי. כן הפעיל בית-המשפט, באופן חופף, שלושה חודשי מאסר על-תנאי שהוטלו על אנדריי.
בעת מתן גזר-הדין, ריצה סרגיי שני עונשי מאסר מצטברים ביניהם, האחד בן 27 חודשים,
שהוטל עליו בבית-דין צבאי, והשני בן שלוש וחצי שנים, שהוטל עליו בבית-המשפט המחוזי
בנצרת. בית-המשפט המחוזי הורה על ריצוי עונש המאסר שהטיל על סרגיי באופן מצטבר
לעונשים אלה.
5. הערעורים מופנים כנגד ההרשעה, ולחלופין כנגד
גזר-הדין.
ארבעת המערערים טענו, כי הסתירות והפירכות
בעדותה של המתלוננת, ובמרכזן דבריה על אינוסה על-ידי אלברט, לאחר שבהודעתה במשטרה
סיפרה, כי קיימה עימו יחסי-מין מרצון; העובדה שאיש לא הבחין במעשי האינוס, שבוצעו,
לטענתה, בבניין רב-קומות; וכן כבישת העדות במשך שנתיים, שוללים כל אמינות מגירסתה
של המתלוננת, ולמיצער, מעלים ספק סביר באמיתותה.
איסיי אף טען, כי אינוס על-ידי ארבעה אנשים
בזה אחר זה איננו מהווה עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות. כן טען, כי הדרישה לתשלום
300 ש"ח, אשר שולמו לדברי המתלוננת, על-מנת שאיסיי לא יטריד אותה, אינה מהווה
עבירה של סחיטה באיום.
6. ככלל, ערכאת ערעור תהפוך ממצאים שנקבעו על-ידי
הערכאה הראשונה, על-יסוד התרשמותה מעדים שהופיעו בפניה, רק אם הגירסה העובדתית
שנתקבלה על-ידי הערכאה הראשונה, אינה מתקבלת על הדעת. על-יסוד הלכה זו, נפסק
בע"א 525/78 סנובסקי נ' לבון, פ"ד לד(4) 266, בע' 270, כי
"לא מספיק להצביע על שורה של תמיהות, אפילו הן רבות, אלא צריך שתהיינה עובדות
המראות בעליל שלא יכול היה השופט להתרשם כפי שהתרשם".
השאלה המתעוררת בענייננו היא איפוא, אם כבישת
העדות על-ידי המתלוננת, הימנעותה מקריאה לעזרה בעת שאיסיי בעל אותה בבניין
רב-קומות והסתירות בעדותה שוללים את האפשרות כי דבריה הם אמת.
כבישת עדות, וכן הימנעות מקריאה לעזרה מחמת
רגשות אימה ובושה, אופייניות לקורבנות עבירות מין, ואין בתלונה מאוחרת או בהתנהגות
פסיבית של קורבן עבירת מין כדי לפגוע במהימנות העדות. אף הסתירות עליהן הצביעו
הסניגורים, לרבות העובדה שהמתלוננת לא הייתה מוכנה לחשוף את אופי קשריה עם אלברט
בהודעתה במשטרה, אינן פוגעות במהימנות עדותה של המתלוננת, ככל שהיא נוגעת לאינוסה
על-ידי המערערים, ואין בהן כדי להצדיק את התערבותו של בית-משפט זה בממצאי מהימנות.
כאמור, גירסתה של המתלוננת אינה עומדת לבדה.
היא נתמכת, ככל שהיא נוגעת לאינוסה הקבוצתי, בדברי איסיי בהודעתו, במצבה הנפשי
הקשה, אשר בא לידי ביטוי בגמגום ובתופעות של בכי והקאה בעת קיום יחסי-מין מרצון,
וכן בדברי אלברט בהודעתו.
כך גם אין ממש בטענותיו המשפטיות של איסיי.
המתלוננת נבעלה על-ידי איסיי ושלושת חבריו בדירה אליה הוביל אותה איסיי באיומים.
נסיבות אלה מוכיחות אינוס קבוצתי, כהגדרתו בסעיף 345(ב)(5) לחוק העונשין,
תשל"ז1977-. על רקע העובדות שתוארו על-ידי המתלוננת, מובן גם, כי בדרישתו של
איסיי לתשלום היה מעשה של סחיטה באיומים, גם אם לא אמר דברי איום מפורשים, שכן,
כפי שסיפרה המתלוננת, היא שילמה לו את הכסף כדי שיפסיק להתאנות לה.
הרשעת הארבעה היא איפוא כדין.
7. אשר לגזר-הדין. המערערים הינם עולים חדשים,
אשר גדלו בתנאים קשים. בעת ביצוע העבירות היה איסיי בן 16 בלבד, ואף לסרגיי, פאשה
ואנדריי טרם מלאו 20. למרות גילם הצעיר, שירות-המבחן לא המליץ בתסקיריו על אמצעים
שיקומיים, ותסקיריו אינם נותנים תקווה, למיצער בשלב זה, להליך שיקומי של איש מן
הארבעה. חוות-דעתו של שירות-המבחן לגבי סרגיי היא אף פסיבית במיוחד. העונשים
שנגזרו על המערעים משקפים את חומרת התנהגותם של כל אחד מהם ואת חומרת העבירות בהן
הורשעו.
בית-המשפט הבחין בין איסיי לשלושת הנאשמים
האחרים, בהחמירו בעונשו, וזאת לנוכח מעשי האינוס הרבים שביצע איסיי במתלוננת, וכן
לנוכח העובדה שהיה זה הוא שכפה על המתלוננת להיכנס לדירה בה נאנסה על-ידיו ועל-ידי
חבריו. מעשיו של סרגיי, אשר היכה את המתלוננת, ואיים עליה בסכין, היו אף הם חמורים
במיוחד. ברם, בהטילו עליו עונש זהה לעונשים שהטיל על פאשה ואנדריי, התחשב בית-המשפט
המחוזי בתקופת המאסר הכוללת שעליו לרצות.
אכן, עונשי המאסר שהוטלו על הארבעה אינם קלים,
אך הם הולמים את הפשעים האכזריים שבוצעו, ואת מדיניות הענישה הראויה בימים אלה,
בהם עבירות מין קשות הפכו לנפוצות.
אשר-על-כן, אנו דוחות את הערעורים הן כנגד
ההרשעה והן כנגד גזר-הדין.
ניתן היום, ט"ו באדר ב תש"ס
(22.3.2000).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98049680.L01