הועד המקומי כמאנה במועצה אזורית משגב נ. מועצת מקרקעי ישראל

24 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4965/21 לפני: כבוד השופט נעם סולברג כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט עופר גרוסקופף העותרים: 1. הוועד המקומי כמאנה במועצה אזורית משגב 2. הוועד המקומי חוסיניה במועצה אזורית משגב 3. הוועד המקומי סלאמה במועצה אזורית משגב נגד המשיבים: 1. מועצת מקרקעי ישראל 2. שר הבינוי והשיכון 3. רשות מקרקעי ישראל 4. המועצה האזורית משגב התנגדות לצו על תנאי תאריך הישיבה: כ' באדר התשפ"ה (20.3.2025) בשם העותרים: עו"ד מתן גוטמן; עו"ד עדי הרטל בשם משיבים 3-1: עו"ד רועי שויקה בשם משיבה 4: עו"ד רועי מגל פסק-דין השופט דוד מינץ: לפנינו עתירה המופנית כלפי משיבים 3-1 (להלן: המשיבים) שישנו את הגדרת המונחים "בן היישוב" ו"בן המקום" בסעיף 4.5.7 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל (להלן: סעיף 4.5.7 או הסעיף), כך שתבוטל האפשרות להוכיח תושבות קבע ביישוב באמצעות אישור מרשם האוכלוסין לבדו. חלף זאת ייקבע שהוכחת התושבות תהא על יסוד תצהיר עו"ד ואישור הרשות המקומית, בדרך הדומה להוכחת תושבות ביישוב מוטב לצרכי קבלת הטבות מס. ביום 17.4.2024 ניתן צו על תנאי המורה למשיבים לבוא וליתן טעם מדוע לא ייקבע כי המצאת אישור תושבות מטעם הרשות המקומית – או מסמך חלופי שיש בו להעיד על תושבות, כאמור בהגדרות הקבועות בסעיף 4.5.7 – תהווה תנאי להתמודדות או למימוש זכייה במכרז ביחס לקרקע המיועדת ל"בן המקום" או ל"בן היישוב". הרקע משיבה 3, רשות מקרקעי ישראל (להלן: רמ"י) מוסמכת על פי דין להקצות קרקעות לפי חוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960. היא עושה כן לפי המתווה הקבוע בקובץ החלטות (להלן: קובץ ההחלטות או הקובץ) של משיבה 1, מועצת מקרקעי ישראל. כאשר מדובר בהקצאת קרקעות לבני מקום במכרז לבנייה עצמית ביישוב, ההקצאה מבוצעת לפי סימן ב' לפרק משנה 4.5 לקובץ שכותרתו "בני מקום". סעיף 4.5.7 שבסימן זה קובע בין היתר מי הוא "בן המקום" או "בן היישוב" הזכאי להשתתף במכרז. וכך קובע הסעיף: בפרק משנה זה – "בן היישוב" – לעניין סעיפים 4.5.3(5) ו-4.5.3(6), מי שהוא בן יותר מ-18 שנים, שמקום מגוריו הקבוע ב-3 השנים האחרונות או ב-4 שנים מתוך 10 השנים האחרונות, שקדמו למועד פרסום המכרז, הוא בתחום היישוב שבו ייבנה המיזם, ובלבד שהמציא את אישור המועצה האזורית או מרשם האוכלוסין [...]; "בן המקום" – מי שהוא בן יותר מ-18 שנים, שמקום מגוריו הקבוע ב-3 השנים האחרונות או ב-4 שנים מתוך 10 השנים האחרונות, שקדמו למועד פרסום המכרז, הוא בתחום שיפוטה של הרשות המקומית שבה ייבנה המיזם ובלבד שהמציא את אישור הרשות המקומית או מרשם האוכלוסין [...] (ההדגשות הוספו). המחלוקת בין הצדדים מאוד ממוקדת. לטענת העותרים – שלושה ועדים מקומיים במועצה האזורית משגב – ההגדרות לעיל לעניין "בן היישוב" ו"בן המקום" המאפשרות למתמודדים להשתתף במכרז הקצאת קרקעות בתחומי היישובים, בהסתמך על אישור מרשם האוכלוסין לבדו (להלן גם: המרשם), אינן יכולות לעמוד. זאת מפני שיש מי שאינם מתגוררים בפועל ובדרך קבע בתחומי היישוב, אך הם רשומים במרשם האוכלוסין כתושבי היישוב. לכן הקצאת קרקעות לאותם מתמודדים במכרז גורמת נזק לאנשי היישוב הזכאים להתמודד במכרזים, והדבר אף מתחדד נוכח העובדה שרישום פריט המען במרשם נעשה בהתבסס על הצהרת האדם בלבד. בנוסף, הסעיף נוגד את הדין הנוהג, למשל בנוגע להטבות מס, ואת ההלכה הפסוקה; הוא פוגע בעיקרון השוויון; לוקה בשורה ארוכה של פגמים; ועולה כדי חוסר סבירות קיצוני. לטענת המשיבים מנגד, אין מקום לשנות את ההגדרות. חיקוקים רבים מסתמכים על נכונות המען הרשום במרשם האוכלוסין; ההגדרות שבקובץ תואמות את ההגדרה שבחוק; ישנם יתרונות בהסתמכות על מרשם האוכלוסין על פני מקורות מידע אחרים; קבלת המידע ממרשם האוכלוסין היא פעולה פשוטה שאינה כרוכה בהליך מינהלי סבוך; הרישום במרשם האוכלוסין אינו תלוי בוועד היישוב, כך שהסתמכות עליו מונעת פתח אפשרי להפליה בהקצאת מקרקעין ולהדרת קבוצות מיעוט; מרשם האוכלוסין, שאינו מאפשר רישום לשני יישובים באותה העת, מבטיח שאף אדם לא יזכה לעדיפות בכמה מכרזי מקרקעין במקביל; ההסתמכות על הרישום במרשם האוכלוסין מפחיתה את החשש להטעיות ולמניפולציות. כמו כן, בשונה מאישור תושבות לצרכי הטבות מס הניתן לפי תושבות בהווה, בענייננו מענו של אדם נקבע לפי העבר ופחות נתון להטעיות; הקשיים עליהם מצביעים העותרים יכולים להיפטר באופן פרטני; והגדרת המונח "בן היישוב" בסעיף אינה חורגת ממתחם הסבירות. משיבה 4, המועצה האזורית משגב, תמכה בעתירה ומעבר לנימוקיה הצביעה בתגובתה על מספר קריטריונים שהיא נעזרת בהם בעת שהיא בוחנת זכאות של אדם הפונה אליה לקבלת אישור תושבות מטעמה: החזקת נכס בתחומי המועצה, בין אם בבעלות ובין אם בשכירות; תשלום מסי ארנונה; תשלום בגין צריכת מים וביוב; זהות הנפשות הרשומות בבית לצורך הקצבת מים; ילדים הרשומים במערכות החינוך; סניף קופת החולים במועצה שאליו משויך המבקש; טיפול או היכרות עם אגף הרווחה במועצה; אישור מזכירות היישוב בו מתגורר המבקש; ומקום עבודתו של המבקש. נקודת המוצא המשותפת הינה אפוא כי יש לאפשר רק לבני היישוב או לבני המקום להשתתף במכרז של הקצאת הקרקעות לבנייה עצמאית ביישובים המיועד רק להם. השאלה השנויה במחלוקת היא האם הסתמכות על מרשם האוכלוסין לבדו מבטיחה שאכן כל מי שמשתתף במכרז עומד בתנאי הזכאות. לאורך כל ההתדיינות בעתירה, הועלו לפני המשיבים מספר הצעות על ידי בית המשפט. בדיון שהתקיים ביום 19.4.2023 הועלתה הצעה שרק מי שיזכה במכרז מסוים, יצטרך להצטייד באישור תושבות מטעם המועצה הרלוונטית, ורק לאחר מכן ניתן יהיה להשלים את מימוש הזכייה. ואולם, ביום 14.2.2024 הודיעו המשיבים כי הדרך המיטבית להתמודד עם הקושי היא באמצעות טיוב הליך בחינת התלונות בוועדת המכרזים אותו הציגו בהודעתם. בהמשך, בדיון שהתקיים ביום 20.5.2025 הוצע כי יידרשו מהזוכים במכרז מסמכים נוספים פרט למרשם האוכלוסין. בעקבות הצעה זו, אף ניתנה החלטה המורה למשיבים לשקול הוספת מסמכים נוספים לבחינה "כגון תשלומי ארנונה, רישום למוסדות חינוך, חשבונות חשמל, מים, חוזי שכירות (אחד או יותר מאלה), בגדר 'דבר מה נוסף', מעבר לאישור ממרשם האוכלוסין" תוך שהובהר "כי חרף הקשיים, יש טעמים טובים לעשות כן". ואכן ביום 5.6.2025 ניתנה הודעה מעדכנת מטעם המשיבים. בהודעה נאמר כי ההצעה הראשונה לפיה הדרישה להוכחת התקיימות תנאי מהותי במכרז תשמר לשלב הזכייה היא כשלעצמה מעוררת קושי של ממש. נקיטה בדרך מוצעת זו, תסיג לאחור את דיני המכרזים באופן מנוגד לחלוטין לפסיקתו של בית משפט זה. מעבר לכך, כל מתווה הדורש בחינת מסמכים שונים, בין אם במועד ההצעה ובין אם במועד הזכייה, מעורר קושי מעשי. ראשית משום שהדבר יגרור את המשיבים לבדוק אלפי מסמכים שעה שישנן אלפי הצעות זוכות מדי שנה, כך שיצרוך אלפי שעות עבודה של גורמי המקצוע ברמ"י. שנית, סוגי מסמכים שונים אינם תמיד נהירים ובהירים כך שמתעורר קושי ביצירת מדד אובייקטיבי על בסיסם. שלישית, דרישת הוכחה על ידי מסמכים שונים מצריכה הפעלת שיקול דעת מורכב באופן שחותר תחת הבטחת הוודאות בדיני מכרזים, מזמין התארכות הליכים ואף פנייה להתדיינות משפטית. על כן, רמ"י סבורה כי דרכי ההוכחה הקבועות כיום משקפות על דרך הכלל מציאות עובדתית, והן עונות על הצורך בהוכחה משמעותית של התקיימות התנאי של "בן היישוב". המציאות מלמדת כי עד היום לא התעורר קושי מהותי בדרך שנקבעה, ואם היה מתעורר צורך, הייתה נקבעת דרך שונה. כל זאת שעה שהחשש למניפולציות הוא חשש רחוק מאוד שמצריך מהמתמודד במכרז הערכות וידיעה מוקדמת של שלוש שנים מראש על פרסום מכרז עתידי בתחומי יישוב מסוים, בד בבד עם ויתור על כלל השירותים שהוא יכול לקבל ביישוב בו הוא מתגורר בפועל התלויים ברישום במרשם האוכלוסין במשך התקופה הזו. כמו כן, אם רשות מקומית תתוודע לקיומה של בעיה היא תסב ממילא את תשומת לבה של רמ"י לעניין. מכך מסיקים המשיבים, כי דרך ההתמודדות הראויה במקרים בהם בכל זאת מתעורר פער בין המציאות למרשם, היא באמצעות בחינת תלונה פרטנית קונקרטית. בשים לב לכל האמור, אין הצדקה להכבדה נוספת על הציבור ועל הרשות. העותרים הגיבו על העדכון האמור ובקליפת האגוז נטען כי עמדת המשיבים בנויה בעיקרו של דבר על "עצלות מינהלית" והיא יוצרת הפרדה מלאכותית בין הפן המהותי לבין הפן הראייתי של מגורי קבע ביישוב בניגוד למבחנים שהותוו בפסיקה. בשים לב לעמדות הצדדים, ניתנה החלטה נוספת ביום 31.7.2025 ובה נאמר כך: "על מנת שתעמוד לפנינו תמונה שלמה, מתבקשים המשיבים 3-1 להגיש התייחסות שתבאר ותפרט בנוגע ל"טיוב הליך בחינת התלונות בעניין, המגיעות אל ועדות המכרזים המרחביות ברשות מקרקעי ישראל, והנחייתן לפעול באופן מסודר לבירורן, ובמידת הצורך – לשלול את ההכרה מזוכים לגביהם נמצא כי אינם עומדים בתנאי החלטת המועצה", כאמור בהודעתם מיום 14.2.2024, אליה הם מפנים בפסקה 103 לכתב התשובה; אשר לשיטתם, זוהי "הדרך המיטבית להתמודד עם החששות שעלו במסגרת ההליך שבכותרת, ל'שימוש לרעה' בהכרה שניתנת על בסיס מרשם האוכלוסין" (וראו גם בפסקה 39 לתגובתם המקדמית). בכלל זה, יתייחסו המשיבים 3-1 לאופן הסדרתו והבנייתו של אותו הליך מטוּיָב לבחינת תלונות בוועדות המכרזים המרחביות ברשות מקרקעי ישראל; לטיבן ולמהותן של ההנחיות הנזכרות, אשר לאורָן יפעלו ועדות המכרזים המרחביות "באופן מסודר" לבירור התלונות; למסגרת הזמנים לבירור תלונות מעין אלו; ולאופן שבו "טיוּב" ההליך האמור מיַעֵל ומשפר את מצב הדברים שקדם לו" (ההדגשות במקור). נוכח החלטה זו, ניתנה התייחסות המשיבים. בהתייחסותם חזרו על עמדתם בדבר עדיפות חלופת טיוב הליך בחינת התלונות כפי שהוצע על-ידם עוד בהודעתם מיום 14.2.2024. הם הציעו מתווה לפיו תינתן הנחייה אחידה לוועדות המכרזים, המסדירה את אופן בירור טענות בדבר זכייה במכרזי הרשמה והגרלה של מי שאינו "בן המקום" או "בן היישוב" כהגדרתם בסעיף 4.5.7 (להלן: הנילון). במקרה כזה על מגיש התלונה לתמוך את טענותיו בראיות. אם הפונה יעשה כן ואם הנילון אכן עלה בהגרלה, ועדת המכרזים תפנה לנילון ותבקש ממנו תימוכין לתושבותו ביישוב. או אז, תימוכין אפשריים יהיו אישור תושבות מהמועצה המקומית שבו טוען שהוא מתגורר; הסכמי מכר או שכירות לדירה ביישוב על שם הנילון או בן זוגו; אישור תשלומי ארנונה, מים ועוד; או כל מסמך נוסף העומד בכללי הראיה המינהלית אשר יש בו כדי להעיד על מקום מגוריו של הנילון ביישוב במועדים הרלוונטיים. עם זאת, המשיבים הבהירו כי הם מתנגדים לצו על-תנאי ושדינו להתבטל. דיון והכרעה לדעתי דין העתירה להתקבל. ואסביר. כאמור לעיל, אין מחלוקת כי קיימת חובה על רמ"י לוודא כי כל מי שמועמד במכרז יהיה "בן המקום" או "בן היישוב". השאלה היא האם הסתמכות על מרשם האוכלוסין לבדו מספקת דרישה זו, או האם יש מקום לדרוש מכל מתמודד במכרז המבקש לסמוך את ידיו על מרשם האוכלוסין להצטייד מראש כתנאי להשתתפותו או לזכייתו בו, בראיות נוספות התומכות בעמידתו בתנאיו. על פני הדברים, בעיני התשובה הנכונה לשאלה זו היא בחירה בחלופה השנייה. אקדים אחרית לראשית ואומר כי בנסיבות העניין הגדרת רמ"י בקובץ ההחלטות, את המונחים "בן היישוב" ו"בן המקום" בסעיף 4.5.7, חורגת ממתחם הסבירות באופן שמצדיק את קבלת העתירה. ההגדרה מביאה לבחינה בלתי מספקת של המתמודדים במכרז על-ידי ועדת המכרזים באופן שחותר תחת עקרונות המשפט המינהלי ובפרט החובה לקבל החלטה על בסיס תשתית ראייתית מהימנה ומבוררת (השוו: עע"מ 7514/21 שמאור מוקד הבטחון הישראלי בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, פסקה 20 (14.3.2022); עע"מ 8409/09 חופרי השרון בע"מ נ' א.י.ל. סלע (1991) בע"מ, פסקה מט (24.5.2010); עומר דקל מכרזים כרך ב 25-24 (2006)). ברי, כי בנסיבות העניין לא די בבחינה המתבססת על מרשם האוכלוסין כדי למלא את הדרישה לתשתית ראייתית מהימנה. כמו כן, האמור מעורר קושי נוסף והוא פגיעה פוטנציאלית בשוויון. ארחיב מעט להלן. פשוט הדבר כי רישומו הפורמאלי של אדם במרשם האוכלוסין במקום מסוים לא מצביע בכל מקרה ובכל מצב על מקום מגוריו בפועל. אכן, כפי שהצביעו המשיבים, רישום המען במרשם האוכלוסין מהווה "ראיה לכאורה" למענו של אדם. כמו כן ישנם חיקוקים בהם קיימת הסתמכות על נכונות המען הרשום במרשם האוכלוסין, כגון חוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 הקובע כי צו לפי אותו חוק יראו אותו כאילו הגיע לידיעת האדם שעליו הוא חל, אם הוא נשלח בדואר רשום למען הרשום במרשם האוכלוסין אם לא נמסרה כתובת אחרת מטעמו. כך גם בחוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969 ובחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 לעניין מקום הצבעתו והכללתו של אדם בפנקס הבוחרים וכיוצא באלו. וכך גם בחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 וחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 לעניין משלוח הודעות לכתובת המופיעה במרשם האוכלוסין. ברם, בכל האמור יש אך ורק ראיה לכאורה, כאשר הסתמכות על המופיע במרשם לפי דברי החקיקה דלעיל, באותם מקרים בהם הוא אינו משקף את המציאות, לא פעם פועלת לרעתו של אותו אדם, אך מאידך גיסא אינה פוגעת לרעה בזולתו. לא כך במקרה זה. בענייננו הכללתו של אדם בהגדרת "בן המקום" או "בן היישוב" על בסיס מרשם האוכלוסין מקום בו הרישום לא משקף את המציאות והוא אינו כזה, פוגעת בזולתו בכך שאותו אדם יימנה על אלו היכולים להשתתף במכרז, והדבר בא על חשבונם. זאת ועוד. ההתמודדות במכרז במקרה זה מהווה הטבה משמעותית שלא כל בר בי רב זכאי לה. דומה הדבר לקבלת הטבת מס מרשות המסים בשל היות אדם "תושב" ב"יישוב מוטב" לפי סעיף 11 לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש]. במקרה שכזה, אין די בהמצאת אישור ממרשם האוכלוסין, אלא על מבקש ההטבה בשל היותו "תושב" ביישוב הרלוונטי להוכיח קיומם של מאפיינים אובייקטיבים ובהירים שהוא תושב המקום (וראו: ע"א 8234/11 בלטינסקי נ' פקיד שומה עכו, פסקה 15 (6.2.2014); ע"א 7719/21 חסארמה נ' פקיד שומה חיפה, פסקאות 2 ו-5 לחוות דעתו של השופט י' עמית (4.5.2023)). כך, נוסף על רישום במרשם התושבים, על מבקש ההטבה למלא טפסים (טופס 1312 ו-1312א) ולהצהיר כי מתגורר בפועל ביישוב מזכה יחד עם בני משפחה מדרגה ראשונה וכי ביישוב מצויים מכלול הקשרים המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים שלו. כמו כן, נדרש גם בירור הרשות המקומית כי הוא משלם תשלומי ארנונה לרשות המקומית; כי יש לו חשבון מים פעיל במקום; כי ילדיו לומדים במוסד חינוכי ביישוב; וכי יש בידיו חוזה שכירות אם הוא שוכר דירה. כל זאת על פי הנחיות סמנכ"לית בכירה שומה וביקורת של רשות המסים מיום 28.12.2020. הדברים יפים גם במקרה שלנו. המעוניין לקבל הטבה, יוכיח בפועל את זכאותו ועמידתו בתנאי הזכאות, בין אם באמצעות אישור הרשות ובין אם באמצעות מסמך אחר שיש בו להעיד על תושבותו. אכן בעניין זה, המשיבים ביקשו לטעון כי אין מקום לערוך השוואה בין בחינה לצורך קבלת הטבת מס לבין בחינה לצורך הקצאת קרקע. טענתם זו נסמכת על ההבדל באופי הבחינה – בחינת מקום תושבות בזמן הווה למול בחינת מען בעבר – אשר לו נפקות לאפשרות קיומן של הטעיות ומניפולציות בבחינה. ואולם, אין בטענה זו ממש שעה שאף אם נניח כי מועמדים לא פועלים מבעוד מועד להתל ברישום, הרי שעדיין ייתכנו פערים במרשם אשר יאפשרו בתורם התמודדות של מי שאינו "בן היישוב" או "בן המקום" במסגרת המכרז. מעבר לכך. בפי המשיבים טענות מלאות כרימון בעניין כשרות המכרז במקרה ויינתן הכוח בידי גורמים אחרים, דוגמת ועדי היישובים, לקבוע את עמידתם של המתמודדים במכרז בתנאי של "בן היישוב" או "בן המקום". לפי הטענה, ברצון העותרים להפוך את היוצרות וחלף חזקה לפיה מציע במכרז דובר אמת עד שיוכח אחרת, מבוקש לקיים הליך בדיקה מקדמי המטיל חשד מובנה בכל המציעים. לי נראה היפוכו של דבר. בגרעין דיני המכרזים עמידה בתנאיו. ללא וויתורים וללא "עיגול פינות". וכפי שאמר בית משפט זה מקדמת דנא בעע"מ 6823/10 מתן שירותי בריאות בע"מ נ' משרד הבריאות (28.2.2011): "פועל יוצא של העקרונות העומדים ביסוד המכרז הוא הצורך בהקפדה יתרה על קיום תנאיו (ראו בג"צ 368/76 גוזלן נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לא(1) 505, 512 (1976); בג"ץ 41/84 מוראן קבלנות והנדסת בניין בע"מ נ' עיריית ראשון לציון, פ"ד לח(2) 743, 746 (1984)). כפי שציין בית משפט זה באחת הפרשות: '[...] על מגישי הצעות במכרזים לבדוק בשבע עיניים אם מילאו אחד לאחד את התנאים למיניהם, ובבוא ועדות המכרזים לדון בהם, גישתן צריכה להיות קפדנית [...]'" (שם, פסקה 22; ההדגשה הוספה). כפועל יוצא מכך, אי-עמידה בתנאי הסף מהווה פגם מהותי ומעניקה למציע יתרון על פני המתחרים האחרים אשר הינם "בני המקום" או "בני היישוב". יש אפילו רגליים לסברה כי הדבר גם מעניק יתרון למציע שאינו עומד בתנאי הסף על פני מתחרים פוטנציאלים אחרים אשר כלל לא הגישו מלכתחילה הצעה מהטעם שסברו – ובצדק – כי אינם עומדים בתנאי המכרז (וראו לדוגמה: עע"מ 5511/13 א.נ.א. חשמל בע"מ נ' חברת נמל אשדוד, פסקאות 16-15 (16.6.2014); עע"מ 4607/16 Alstom Transport SA נ' נת"ע – נתיבי תחבורה עירוניים בע"מ, פסקה 72 (18.4.2017); ראו גם: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי כרך ג 109-108 (2013)). וכך הוא במקרה שלנו וכדי למנוע מצב שכזה, חובה שוועדות המכרזים לא תסתפקנה בהצהרת תושבות בדמות הרישום במרשם האוכלוסין, אלא עליהן לוודא שקיים בסיס עובדתי למרשם ופשיטא כי וידוא נכונות העמידה בתנאי הסף אינו יכול ליפול על כתפי מועמדים האחרים. בעניין זה אף אוסיף, בקשר לטענת המשיבים כי דרישת הוכחה על ידי מסמכים שונים מצריכה הפעלת שיקול דעת מורכב, כי פשיטא שקיימים קריטריונים פשוטים (כפי שהובאו לעיל למשל על ידי משיבה 4) שהמשיבים יוכלו להיעזר בהם בבחינת העמידה בתנאי המכרז ואשר אינם מצריכים הפעלת שיקול דעת כאמור. טוענים המשיבים כי האינטרס של "בן המקום" לגור בסמוך למקום שבו גדל מהווה אינטרס ראוי להגנה, ברם אינטרס זה ייושם במשורה ובאופן שאינו עולה על הנדרש, שכן הוא פוגע בעיקרון השוויון ובגישה של כלל אזרחי המדינה למשאב חיוני ומוגבל. מכאן שלשיטת המשיבים הפגיעה באינטרס מוגן זה פחותה ביחס לפגיעה שתגרם כתוצאה מכך שמציע פוטנציאלי, הזכאי להשתתף במכרז, יידרש לתקוף את הרשות המוניציפלית כדי שיתאפשר לו לעשות כן. מודה ולא אבוש שהתקשיתי מאוד להבין את הטיעון. האם בשל כך שהוחלט מראש להעניק הטבה לבני המקום ולבני היישוב על פני אחרים שאינם נכנסים לגדרם של אלו, ובשל כך שהחלטה זו היא בבחינת חריג לכלל, הרי שמותר לוועדות המכרזים להתרשל, לזלזל ולעגל פינות? סבורני שטענה זו מוטב היה אילו לא הייתה נשמעת. מכל מקום הדיון שלפנינו אינו האכסניה המתאימה לטענה מעין זו שעה שאינו מתמקד בעצם מתן ההטבה – דבר שאינו שנוי במחלוקת – אלא ברמה הנדרשת להוכחת הזכאות לקבלת ההטבה. כמו כן, הפגיעה הפוטנציאלית עליה מצביעים המשיבים – ואין בדבריי להביע עמדה בנוגע אליה – נוגעת אך לאפשרות בחינה אחת שהוצעה מני רבות, בדמות פנייה לרשות המוניציפלית לקבלת אישור תושבות. אלא, שאין חובה להתבסס דווקא על אישור הרשות ולא על מסמך חלופי שיש בו להעיד על תושבות. ולבסוף אציין כי גם קשה לקבל את טענת המשיבים בדבר כובד המטלה בבדיקת זכאות המתמודדים במכרז. זאת שעה שאף אם אכן מדובר בהשקעת שעות עבודה נוספות, ההכבדה שבהשקעתן ודאי אינה פוטרת את הרשות מחובתה לערוך בחינה מספקת. במילים אחרות, החיסכון בעלויות אינו מצדיק את הנזק שתגרום בחינה בלתי מספקת. התועלת שתצמח מהבדיקה גוברת באופן די ברור על הנזק שייגרם, אם ייגרם, בעקבות השקעת המשאבים הכרוכים בבדיקה. ובלשון אחרת – "ההפסד יוצא בשכר". יתרה מכך, כפי שעמדתי לעיל, הדעת נותנת כי קיימים קריטריונים פשוטים, שעל פני הדברים, בחינתם כלל אינה אמורה לגזול זמן רב. סופו של דבר אציע לחבריי שנהפוך את הצו על תנאי לצו מוחלט במובן זה שכאשר נקבע במכרז רמ"י ביחס לקרקע כי הוא מיועד ל"בן המקום" או ל"בן היישוב", או כי תינתן להם עדיפות, יידרש מתמודד המבקש להשתתף במכרז כ"בן המקום" או כ"בן היישוב" להמציא אחד משני אלה: (1) אישור תושבות מטעם הרשות המקומית; (2) אישור מרשם האוכלוסין מגובה במסמכים נוספים שיש בהם כדי להעיד על תושבות, כפי שיוגדרו על ידי רמ"י. כמו כן נחייב את המשיבים לשאת בהוצאות העותרים בסך של 10,000 ש"ח לכל אחד מהם. דוד מינץ שופט השופט עופר גרוסקופף: אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט דוד מינץ, ולעיקר הנמקתו. גם לשיטתי, הקביעה בסעיף 4.5.7 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל (להלן: סעיף 4.5.7), לפיה ניתן להסתפק באישור מרשם האוכלוסין בלבד לצורך העמידה בתנאים המהותיים הקבועים בהגדרת המונחים "בן היישוב" ו"בן המקום" (מגורים של קבע ב-3 השנים שקדמו למועד פרסום המכרז או ב-4 שנים מתוך 10 השנים שקדמו למועד פרסום המכרז), אינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט המנהלי, ולפיכך אינה יכולה לעמוד. נקודת המוצא לענייננו היא החובה המוטלת על הרשות לפעול כנאמן הציבור בהחלטות הנוגעות להקצאת מקרקעין, בהיותם משאב ציבורי מוגבל. מתוקף מעמד זה, הרשות מחויבת לפעול על פי עקרונות של שוויון, הוגנות וסבירות, ובכלל זה להימנע ממתן טובת ההנאה למי שאינו זכאי לה (בג"ץ 244/00 עמותת שיח חדש נ' שר התשתיות הלאומיות, פ"ד נו(6) 25, 64 (2002); בג"ץ 446/12 האגודה לצדק חלוקתי בע"מ נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 48 (26.8.2012)). לענייננו, משעה שנקבע כי תנאי להקצאת קרקע הוא היותו של משתתף המכרז "בן היישוב" או "בן המקום", כהגדרת מונחים אלה בסעיף 4.5.7, הרי שעל ועדת המכרזים מוטלת אחריות לבחון כי תנאי זה מתקיים בפועל בכל מקרה ומקרה (ראו והשוו: עע"מ 6090/05 מ.ג.ע.ר – מרכז גבייה ממוחשבת בע"מ נ' מי נתניה (2003) בע"מ, חוות דעתו של השופט אליקים רובינשטיין (27.2.2006); עע"מ 5271/24 י.א דעת בע"מ נ' משרד החינוך, פסקה 23 (24.7.2025)). דהיינו, בהתאם להגדרות שנקבעו, על ועדת המכרזים לוודא כי המשתתף במכרז מתגורר במקום בו מדובר מגורים של קבע ב-3 השנים שקדמו למועד פרסום המכרז או ב-4 שנים מתוך 10 השנים שקדמו למועד הפרסום המכרז. על מנת לעמוד בחובה זו, אין ועדת המכרזים יכולה להתבסס על הצהרתו של אדם בלבד, אלא עליה לדרוש ראיות מספיקות על מנת לאמת כי יש בסיס עובדתי התומך בהצהרה זו. כפי שהיטיב לתאר חברי, המחלוקת בין הצדדים אינה נוגעת לעקרונות אלה, אלא לשאלה כיצד יש ליישמם בנסיבות העניין. בעוד שהעותרים סבורים כי הרישום במרשם האוכלוסין, אינו משקף בצורה אמינה את מקום המגורים הקבוע של אדם, לבטח לא ברמה הנדרשת לאור טיב העניין; לעמדת המשיבים, במצב הדברים הרגיל ניתן להסתפק במידע המופיע במרשם לצורך הוכחת התקיימותו של התנאי האמור. בהמשך ההליך, ולאחר ששיקפנו למשיבים את עמדתנו בדבר הקשיים בהסתמכות בלעדית על מרשם האוכלוסין בנסיבות העניין, הם הבהירו כי לשיטתם הדרך המיטבית להתמודד עם החששות היא באמצעות טיוב הליך בחינת התלונות שמתקבלות אצל ועדות המכרזים. במילים אחרות, המשיבים סבורים כי יש מקום לבחון ראיות נוספות – כגון אישור תושבות מהמועצה המקומית, הסכמי מכר או שכירות, אישור רישום למוסדות חינוך וכדומה – רק לאחר שהתקבלה פנייה המעוררת חשד בעניינו של אחד הזוכים. עמדה זו, בכל הכבוד, אינה מקובלת עליי כלל ועיקר. מאחר שהדברים פורטו בהרחבה במסגרת פסק דינו של חברי, אסתפק בשלוש הערות קצרות. הערה ראשונה נוגעת לעצם ההסתמכות על האמור במרשם האוכלוסין. במסגרת כתבי הטענות שהגישו, ביקשו המשיבים להיבנות ממקרים אחרים בהם קבע המחוקק כי ניתן להסתמך על הרישום במרשם האוכלוסין. מעבר להבדלים אליהם התייחס חברי בין הוראות החוק אליהן הפנו המשיבים לבין ענייננו (ראו בפסקה 13 לפסק דינו), אבקש לשוב ולהזכיר מושכלות יסוד במשפט המנהלי: טיבן, כמותן ואיכותן של הראיות אותן נדרשת הרשות לאסוף בטרם קבלת החלטה תלויה במהות העניין בו מדובר. ככל שמדובר בהחלטה אשר השלכותיה רחבות יותר, או בהחלטה המביאה לפגיעה בזכויות יסוד, כך גוברת חובתה של הרשות לבסס את ההחלטה על תשתית עובדתית ברורה ומשכנעת יותר (בג"ץ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5) 412, 425 (1994); בג"ץ 3379/03 מוסטקי נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נח(3) 865, 899 (2004)). בענייננו, משעה שמדובר בהטבה כלכלית משמעותית, הנוגעת למשאב מוגבל מטבעו, ואשר ניתנת לחלקים מסוימים בלבד מהציבור על בסיס מקום מגוריהם (ולמורכבות של מדיניות זו ראו: רע"א 5817/95 רוזנברג נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נ(1) 221 (1995); דפנה ברק-ארז משפט מינהלי – משפט מינהלי כלכלי כרך ג 566-562 (2013)), הרי שמחובתה של הרשות להתבסס על תשתית עובדתית איתנה יחסית. מהטעמים שפורטו במסגרת פסק דינו של חברי, גם לשיטתי הרישום במרשם האוכלוסין לבדו אינו מספיק בנסיבות העניין על מנת לבסס את מקום המגורים ברמה הנדרשת. כך, במיוחד, בהינתן שהמידע ביחס למקום מגוריו של אדם המופיע במרשם האוכלוסין נסמך, במצב הדברים הרגיל, על דיווח המועבר על ידו, בלא שנטען לפנינו על קיומו של מנגנון ממשי המוודא את נכונותו של מידע זה לאורך זמן (וראו סעיף 19ג(א) לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 המורה, בין השאר כי, בשונה מפרטי רישום אחרים שלשינויים נדרשת תעודה ציבורית, "שינוי של מען או מען דיגיטלי יירשם גם על פי הודעה בלבד". והשוו גם סעיף 19ג(ב) לחוק, שהוא בגדר החריג המלמד על הכלל). הערה שנייה נוגעת לאִפיון המצבים של שימוש לרעה ברישום בלתי עדכני במרשם האוכלוסין עימם נדרשת הרשות להתמודד. המעיין בעמדת המשיבים יכול להתרשם כי, לשיטתם, החשש היחידי עמו עליהם להתמודד מתמקד בהתנהלות אסטרטגית מצד משתתפים במכרז, אשר ידאגו מראש לרישום שגוי של מקום מגוריהם, באופן שיזכה אותם בהטבה – ולא כן היא. גם אם נניח כי, ככל שמדובר בהטבה מהסוג בו עסקינן, שימוש אסטרטגי מהסוג האמור אינו שכיח (וזאת בשל הקושי לחזות שנים מראש באילו ישובים תינתן הטבה בהקצאת קרקע לבני המקום), עדיין תיתכן תקלה של הענקת הזכאות למי שפעל ללא תכנון מראש, אולם מצא עצמו בדיעבד זכאי להטבה לא לו, ככל שהדברים תלויים ברישום במרשם האוכלוסין. כך, למשל, מי שמפאת שכחה, עצלנות או מעבר מחוץ לתחומי ישראל, לא עדכן כי אינו מתגורר עוד מגורי קבע בכתובת הרשומה במרשם האוכלוסין. הענקת האפשרות להתמודד במכרז לאנשים הנופלים לקטגוריה זו אמנם לא תעודד רישום שגוי כשיטה, ואולם היא תעניק באופן אקראי הטבה למי שאינו זכאי לה, ובכך תביא לפגיעה בתכליות לשמן ניתנת עדיפות בהקצאת מקרקעין ל"בן היישוב" ול"בן המקום". ודוק, תקלה זו אכן אינה כה חמורה כחשש מהתנהגות אסטרטגית (שכן אין בה מנגנון המלבה את התופעה של רישום שגוי), אך היא גם אינה בגדר זוטי דברים, שהרשות רשאית להתעלם ממנה – בוודאי, כאשר מדובר בהענקת טובת הנאה כה משמעותית. הערה שלישית נוגעת לעמדתם של המשיבים, לפיה הדרך הראויה להתמודדות עם מקרים בהם מתעורר חשש כי נתוני מרשם האוכלוסין אינם משקפים נאמנה את מקום מגורי הקבע של המשתתף היא באמצעות טיוב הליך בחינת התלונות בוועדת המכרזים. הגם שעניין זה אינו עומד במוקד ההליך דנן, אציין בקצרה שהבחירה להעדיף מנגנון התלוי בפנייה מצד גורם אחר מעוררת קשיים משמעותיים. כך, וכפי שצוין לעיל, החובה לנקוט באמצעים סבירים על מנת לוודא כי תנאי המכרז מתקיימים בכל מקרה ומקרה היא חובתה של הרשות. שלה ולא של אחר. אף שלא מדובר במקרה בו הרשות מבקשת להתפרק באופן מלא מחובתה, הרי שהצעתה לבסס את מנגנון הבקרה המרכזי שהיא מפעילה על 'מיקור חוץ' – תלונות של משתתפים אחרים במכרז – אינו רחוק מכך (ראו: בג"ץ 297/82 ברגר נ' שר הפנים, פ"ד לז(3) 29, 57 (1983) (דעת מיעוט של ממלא מקום הנשיא מאיר שמגר, אך לא לעניין זה). ובאופן כללי בקשר לחובות ועדת המכרזים ראו: עע"מ 6117/15 ג.י.א. יזמה בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל – מרחב עסקי דרום, פסקאות 28-26 (23.6.2016)). לכך יש להוסיף, כי לפי ההנחיה שנשלחה לוועדות המכרזים, עליהן לבחון כל פנייה שתתקבל בעניינו של זוכה במכרז – בין אם צורפו לה ראיות המבססות חשד למרמה ובין אם לאו – ולדרוש ממנו תימוכין נוספים לצורך הוכחת היותו "בן היישוב" או "בן המקום" (סעיף ד' להנחיה שצורפה בהתייחסות המשיבים מיום 29.9.2025). מעבר לחשש בדבר ניצול לרעה של המנגנון האמור, אם הרשות ממילא נכונה לבחון את כשרותו של הזוכה באופן מעמיק גם במקרים בהם לא הובאו בפניה ראיות למרמה, מדוע להגביל זאת למקרים בהם מועברת לוועדת המכרזים פנייה מטעם גורם אחר? מכל מקום, משעה שגובשה ההנחיה, ופורטו במסגרתה הדרכים בהן ניתן לברר את מקום מגוריו של המשתתף במכרז, דומה כי סלולה הדרך לעבר פתרון הולם לכלל המקרים המונחים על שולחנן של ועדות המכרזים. עופר גרוסקופף שופט המשנה לנשיא נֹעם סולברג: עיינתי בחוות הדעת של חברי, השופט ד' מינץ, אך אינני תמים-דעים עמו; לדעתי, נכון יהיה להורות כי הצו על תנאי שניתן ביום 17.4.2024 – יבוטל, והעתירה – תידחה. זאת, בהתחשב בהיבטים משפטיים הנוגעים לגוף העתירה; נוכח השלכות הרוחב שהובררו במישור המעשי; ובשים לב למצב הדברים העדכני, כעולה מן ההתייחסות האחרונה שהוגשה מטעם המשיבים. אבאר טעמַי. במישור המשפטי-ראייתי: מעמדו של רישום המען במרשם האוכלוסין העתירה מכוּונת כלפי הגדרת "בן היישוב" או "בן המקום" שבסעיף 4.5.7 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל (להלן: קובץ ההחלטות), לגבי הזכאות להשתתף במכרז להקצאת קרקעות על-פי סימן ב' בחלק 4.5 לקובץ ההחלטות: 4.5.7. בפרק משנה זה – [...] 'בן היישוב' – [...] מי שהוא בן יותר מ-18 שנים, שמקום מגוריו הקבוע ב-3 השנים האחרונות או ב-4 שנים מתוך 10 השנים האחרונות, שקדמו למועד פרסום המכרז, הוא בתחום היישוב שבו ייבנה המיזם, ובלבד שהמציא את אישור המועצה האזורית או מרשם האוכלוסין; 'בן המקום' – מי שהוא בן יותר מ-18 שנים, שמקום מגוריו הקבוע ב-3 השנים האחרונות או ב-4 שנים מתוך 10 השנים האחרונות, שקדמו למועד פרסום המכרז, הוא בתחום שיפוטה של הרשות המקומית שבה ייבנה המיזם ובלבד שהמציא את אישור הרשות המקומית או מרשם האוכלוסין (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). עינינו הרואות, בפן המהותי, הדרישה היא למגורים קבועים בתחום היישוב או הרשות המקומית, לפי העניין, קודם למועד פרסום המכרז; זאת, ב-3 השנים האחרונות או ב-4 מתוך 10 השנים האחרונות. בפן הראייתי, קובע הסעיף שתי דרכים חלופיות להוכחת היותו של אדם "בן היישוב" או "בן המקום": האחת, המצאת אישור תושבות מאת המועצה האזורית (לבן היישוב) או הרשות המקומית (לבן המקום); השניה – על סמך הרישום במרשם האוכלוסין. כפי שמוּקד בגדרי הצו על-תנאי שניתן ביום 17.4.2024, השאלה שעל הפרק היא אחת, עניינה בפן הראייתי: האם די במרשם האוכלוסין לבדו כ"תנאי להתמודדות או למימוש זכייה במכרז ביחס לקרקע המיועדת לבן מקום או לבן יישוב"? חברי סבור, כי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. לדבריו, "בנסיבות העניין לא די בבחינה המתבססת על מרשם האוכלוסין כדי למלא את הדרישה לתשתית ראייתית מהימנה", כך ש"הגדרת רמ"י בקובץ ההחלטות, את המונחים 'בן היישוב' ו'בן המקום' בסעיף 4.5.7, חורגת ממתחם הסבירות באופן שמצדיק את קבלת העתירה" (פסקה 12 לחוות דעתו). דעתי שונה. מרשם האוכלוסין מתנהל על-פי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק מרשם האוכלוסין). מעמדו הראייתי של המרשם מעוגן בסעיף 3: "הרישום במרשם, כל העתק או תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1) עד (4) ו-(9) עד (13) לסעיף 2" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). חזקה ראייתית זו שקבע המחוקק – ברורה, מפורשת, ותחולתה – בכוונת מכוון – אך בהתייחס לפרטי רישום הנושאים אופי טכני-עובדתי, ושאינם שנויים במחלוקת ציבורית-ערכית; בכללם, פרטי רישום הנוגעים ל"מען" של תושב (סעיף 2(א)(11) לחוק מרשם האוכלוסין). כפי שהוטעם בפסיקה: "ההבחנה שחוק המרשם מותח בין פרטי רישום שרישומם מהווה ראייה לכאורה לתוכנם, לבין אלה שאינם נושאים מטען ראייתי, אינה מקרית. הבחנה זו נועדה למתוח קו מפריד בין פרטי רישום שהם בעלי אופי עובדתי ושאינם עשויים לעורר מחלוקות ציבוריות, לבין פרטי רישום המתאפיינים במורכבות ציבורית ומשפטית ניכרת, המהווים לא אחת נושא למחלוקות ערכיות" (בג"ץ 4916/04 זלסקי נ' שר הפנים, פ"ד סד(3) 705, 721-720 (2011); ראו גם: בג"ץ 6483/05 קעדאן נ' שר הפנים, פסקאות 10-8 (9.8.2010) (להלן: עניין קעדאן); ע"א 7722/17 פלונית נ' שר הפנים, פסקה 8 (29.11.2020)). הוראתו זו של סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, בדבר פרטי הרישום שהמרשם מהווה ראיה לכאורה לנכונותם (ובהם, כאמור, מענו של תושב) – נועדה לאפשר הסתמכות של רשויות המינהל השונות על רישומם של אלה במרשם האוכלוסין, ומשמשת בקביעת חובותיו וזכויותיו של תושב מול הרשות, לרבות בהקשרים של מתן הטבות כלכליות. משכך, כפי שנפסק, על פקיד הרישום מוטלת האחריות להבטיח, ככל הניתן, את נכונות הרישום של פרטים אלה (ראו: עניין קעדאן, פסקאות 13-11 ו-16; בג"ץ 10533/04 ויס נ' שר הפנים, פ"ד סד(3) 807, 841-840 (2011); דנ"א 1297/20 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 68 (25.7.2022)). כפועל יוצא, מטיל חוק מרשם האוכלוסין חובת מסירת הודעות על פרטי רישום (פרק ב' לחוק); מסמיך את פקיד הרישום לחקור ולדרוש בקשר לאמיתות הודעות הנוגעות לפרטי הרישום (סעיף 19 לחוק); וקובע כי מסירה ביודעין של מידע שגוי לפקיד הרישום מהווה עבירה שדינה מאסר, וכך גם סירוב שלא כדין למסור מסמכים, ידיעות והצהרות על-פי דרישת פקיד הרישום (סעיפים 35(ב)(2) ו-(3) לחוק). כך בכלל, וכך נפסק בפרט לגבי רישום המען במרשם האוכלוסין – אשר מאפשר לרשויות השונות את ההסתמכות עליו, מבלי להצטרך לחקור ולדרוש מבראשית בכל פעם שפרט רישום זה נושא חשיבות במישור היחסים, החבויות והזכאויות, של התושב אל מול הרשות המינהלית: "רישום המען – העומד בלב העתירה שלפנינו – מהווה ראיה לכאורה לנכונותו, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 3 לחוק. [...] לקביעה כי הרישום במרשם מהווה ראיה לכאורה לנכונות תוכנו השפעה על יכולתן של יתר רשויות השלטון להתבסס על הרשום בו. רישום המהווה ראיה לכאורה מאפשר לרשויות להסתמך עליו ומייתר את הצורך לבוחנו מחדש כל אימת שפרט הרישום מהווה שיקול רלוונטי בקביעת חובותיו וזכויותיו של התושב מול הרשות. כך למשל, למענו של תושב חשיבות רבה שכן לפיו מוענקות לתושב זכויות כלכליות או הטבות כספיות שונות [...]. ההסתמכות שמאפשר מרשם האוכלוסין לרשויות המדינה, באשר לפרטים המהווים ראיה לכאורה לנכונותם, יוצרת אינטרס ציבורי באמינות המרשם. מסיבה זו ביחס לפרטי רישום אשר רישומם מהווה ראיה לכאורה לנכונותם, העניק סעיף 19 לחוק לפקיד הרישום סמכות רחבה לדרוש ידיעות, מסמכים, והצהרות בכתב או בעל-פה הנוגעים לפרטי הרישום. [...] את הסמכויות הנתונות לפקיד הרישום בסעיף 19 לחוק יש לפרש בראי אופיו ומהותו של פריט הרישום הנדון, ובלבד שסמכותו של פקיד הרישום תופעל לתכלית שלשמה הוענקה – הבטחת אמינות פרטי המרשם המשמשים ראיה לכאורה, כדוגמת המען" (בג"ץ 6825/07 אבו רמילה נ' שר הפנים, פסקה 6 (28.5.2012) (להלן: עניין אבו רמילה); ההדגשות הוּספו – נ' ס'. על מנת שלא נימצא חסרים, אעיר כי סמכויות אלו, המסורות לפקיד הרישום לפי סעיף 19 לחוק מרשם האוכלוסין, חלות גם לגבי האפשרות ל"שינוי מען" על-פי הודעה בלבד – ראו: עניין אבו רמילה, פסקה 7, ובפרט סעיף 19ג(ב) סיפא לחוק מרשם האוכלוסין, בנוסחו כיום, אשר קובע 'ברחל בתך הקטנה', כי "אין בהוראה זו כדי לגרוע מסמכויות פקיד הרישום לפי סעיף 19 לעניין כל הודעה על שינוי מען"). בהתאם לחזקה הראייתית הכללית שקובע חוק מרשם האוכלוסין, וכפי שציינו לפנינו משיבי המדינה, בשוּרה ארוכה של חוקים באה לידי ביטוי אותה ברירת מחדל של הסתמכות על נכונותם הלכאורית של פרטי רישום המען במרשם האוכלוסין. בין אלה, ניתן לציין את הוראות חוק הבחירות לכנסת [נוסח משולב], התשכ"ט-1969 – המתבססות על המען הרשום במרשם האוכלוסין ביום שליפת פנקס הבוחרים, לגבי האפשרות להצביע באזורי הקלפי שנקבעו; את הוראת סעיף 55 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 – לגבי המצאת צווי התייצבות וגיוס; את הוראות סעיפים 7 ו-11 לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 – באשר להיכללותו של אדם בפנקס הבוחרים של רשות מקומית כזו או אחרת בהסתמך על רישום המען במרשם האוכלוסין, ולזכאותו להיכלל ברשימת המועמדים ולהיבחר להיות חבר מועצה ברשות מקומית (וראו גם סעיף 6א לחוק זה, שלפיו "זכאי להצביע בבחירות ברשות מקומית מסוימת מי שרשום בפנקס הבוחרים של אותה רשות מקומית"); וכן את הוראות סעיף 20ב(ב) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 וסעיף 398(א2)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 – בנוגע להמצאת הודעות למקבל גמלה מאת המוסד לביטוח לאומי בדבר דיווח על פרטים שונים המשליכים על זכאותו לגמלה או על שיעורה. במיוחד, מפנים בהקשר זה משיבי המדינה זרקור אל התוספת השישית לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, שעניינה בקביעת הוראות שונות לעניין "דיור בהישג יד". סעיף 2(ד) שם קובע, כי מועצת רשות מקומית רשאית להעניק ל"בני המקום" עדיפות בהשכרת יחידות דיור במחיר מופחת, כאשר כך מוגדר המונח "בן המקום" בסעיף 1 לאותה תוספת: "'בן המקום' – מי שמלאו לו 18 שנים, ומענו הרשום במרשם האוכלוסין המתנהל לפי חוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, במשך שלוש השנים האחרונות לפחות או במשך ארבע שנים לפחות מתוך עשר השנים האחרונות, הוא בתחומה של הרשות המקומית שבתחומה חלה תכנית הכוללת דיור בהישג יד להשכרה במחיר מופחת או בתחום היישוב שהתכנית חלה בו, לפי העניין, ובלבד שהומצא לכך אישור ממרשם האוכלוסין" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). בהקשר זה, הבהירו משיבי המדינה בכתב התשובה, כי "המחוקק קבע כי הוכחת היותו של אדם 'בן המקום' לצורך קבלת עדיפות בהשכרת דירות במחיר מופחת תיעשה באמצעות אישור ממרשם האוכלוסין. הגדרת המונח 'בן היישוב' בסעיף 4.5.7 [לקובץ ההחלטות] לצורך קבלת עדיפות בהשתתפות במכרזי מקרקעין של רשות מקרקעי ישראל, צועדת אפוא בעקבות הגדרה זו, ואף היא מסתפקת, כאחת מהחלופות, באישור ממרשם האוכלוסין" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). אם כן, שורה של חוקים בדין הישראלי מגלמים ומביאים לידי ביטוי אותה חזקה ראייתית שקובע חוק מרשם האוכלוסין, ומתבססים על נכונות רישום המען במרשם האוכלוסין. כך לעניין מימוש הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר – ובכלל זה, לשם הכרעה, קרדינלית, בשאלה באיזו רשות מקומית זכאי תושב לבחור או להיבחר במסגרת הבחירות לרשויות המקומיות; כך גם, לגבי המצאות של צווים והודעות אשר משמעותם הרת-גורל מבחינתו של הפרט; וכך אף לצורך קבלת עדיפות כ"בן המקום" בהשכרת דיור במחיר מופחת. על רקע כל אלה, ובשים לב לשיקולים של הרמוניה חקיקתית, מתחדד בראייתי הקושי לסטות דווקא בענייננו מאותה חזקה ראייתית, ולקבוע כי הלכה למעשה יש להפוך את החזקה האמורה בנדון דידן, כך שברירת המחדל הראייתית תהא כי בהסתמכות על רישום המען במרשם האוכלוסין – אין די. כאמור, ברירת המחדל היא של הסתמכות ותקינות; לא להפך. משכך, סבורני כי מוטב לנו להישמר לבל תצא מלפנינו פסיקה אשר תסדוק את החזקה הראייתית החלה באשר למען הרשום במרשם האוכלוסין. קביעתו של חברי, השופט מינץ, כי על ועדות המכרזים מוטלת חובה שלא להסתפק ברישום מרשם האוכלוסין, וכי "עליהן לוודא שקיים בסיס עובדתי למרשם" – מנוגדת לברירת המחדל הראייתית בדין הישראלי בשלל תחומים; אינני רואה הצדקה לכך. זאת ועוד: כאמור בפתח הדברים, העתירה מכוונת כלפי הפן הראייתי של הגדרת סעיף 4.5.7 לקובץ ההחלטות, ואינה מבקשת להשיג על הפן המהותי של ההגדרה, באשר לקריטריון הזכאות שנקבע בה, על מנת להשתתף במכרזי הקצאת קרקעות מסוג זה (וראו גם פסקה 5 לחוות דעתו של חברי). בפן המהותי, על מנת לבוא בשערי הגדרת סעיף 4.5.7 לקובץ ההחלטות ולהיחשב כ"בן היישוב" או "בן המקום" – אין דרישה בהכרח למגורים בהווה לצורך זכאות לגשת למכרז, אלא די במגורים בעבר, ב-4 מתוך 10 השנים שקדמו למועד פרסום המכרז. זאת, בשונה מזכאות להטבת מס – אשר מצריכה תושבות בהווה, ושעבורה אין די בהמצאת אישור ממרשם האוכלוסין; כפי שהובהר בפסיקה, "את ההטבה נכון שיקבל רק מי שבפועל מתגורר ביישוב המוטב ומנהל שם, באופן מהותי ואמיתי, את מרכז חייו" (ע"א 7719/21 חסארמה נ' פקיד שומה חיפה, פסקה 3 לחוות דעת השופט ח' כבוב (4.5.2023); השוו לפסקה 14 לחוות דעתו של חברי, השופט מינץ). ובחזרה לענייננו: על מנת למלא אחר הפן המהותי של ההגדרה ל"בן היישוב" או "בן המקום" – די, כאמור, גם במען עבר של מציע. ודוק: הפן הראייתי נועד לשרת את הפן המהותי של ההגדרה, למלא אחר דרישותיו; לא להצר אותו, לנסחו מחדש, או לחתור תחתיו ולייצר, הלכה למעשה, דרישות מהותיות מחמירות יותר. הדברים מקבלים משנה תוקף בנסיבות העניין, משעה שעיון בגלגוליה השונים של הגדרה זו בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל במהלך השנים, מגלה כי דרך ההוכחה המעוגנת בקובץ ההחלטות כיום – כזו אשר מסתפקת באישור מרשם האוכלוסין כאחת החלופות – נקבעה עוד בהחלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1103 מיום 27.3.2007. החלטה זו, כותרתה "הקצאה לבני מקום הרשמה והגרלה", שינתה באופן מודע ומכוון את הדרישה הראייתית עד העת ההיא, אשר התלתה את האפשרות לבוא בגדר "בן המקום" גם בהמצאת אישור מאת הרשות המקומית, וכך קבעה: "הגדרת 'בן המקום' שבסעיף 1 תתוקן ותהא כלהלן: [...] ובלבד שהמציא את אישור הרשות או משרד הפנים" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'; ראו גם: החלטת מועצת מקרקעי ישראל מס' 1300 מיום 6.11.2013, שבה הוגדר באופן דומה גם המונח "בן היישוב"). כעולה מכתב התשובה, תיקון זה משנת 2007 בהחלטות מועצת מקרקעי ישראל, אשר ביטל הלכה למעשה את כוח ה'וטו' שהיה עד אז בידי הרשויות המקומיות השונות – הגיונו בצדו; לדברי משיבי המדינה, "החלטה זו, לפיה תינתן אפשרות להציג אישור של משרד הפנים לצורך הוכחת הדרישה, התקבלה נוכח דיווחים על בעיות חוזרות ונשנות בקבלת אישור הרשות המקומית, לעתים מטעמים שאינם ענייניים". עמדתי היא אפוא, כי החלטתה – הפוזיטיבית, המודעת, המכוּונת – של מועצת מקרקעי ישראל לקבוע כי די במרשם האוכלוסין (משרד הפנים דאז) כדי למלא בפן הראייתי אחר הגדרת המונחים "בן המקום" או "בן היישוב" כמתואר לעיל, ולהוות דרך הוכחה חלופית באופן שיתחשב וייתן מענה לשיקולים הרלבנטיים שעל הפרק – מצויה בליבת שיקול הדעת הרחב הנתון לה במסגרת סמכותה על-פי חוק לקבוע את מדיניות ניהול הקרקעות במדינת ישראל (סעיף 3 לחוק רשות מקרקעי ישראל, התש"ך-1960; כן ראו, למשל: בג"ץ 59391-09-24 טובא-זנגריה נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 11 (22.4.2025). ראו גם: יואב דותן ביקורת שיפוטית על שיקול דעת מינהלי כרך א 572 (2022), וה"ש 28 שם – על מעמדן הנורמטיבי של החלטות מועצת מקרקעי ישראל כ"מעין תקנות"). משכך, הצדקה להמיר את שיקול דעתה של מועצת מקרקעי ישראל בקביעת הגדרות אלו שבקובץ ההחלטות, בשיקול דעתנו-שלנו – לא מצאתי. זאת, בהתחשב גם בהשלכות הרוחב שהובררו במישור המעשי על-ידי משיבי המדינה; לכך אעבור עתה. במישור המעשי: השלכות הרוחב והקשיים המשמעותיים בראי גורמי המקצוע בהחלטתנו מיום 20.3.2025, בתום הדיון שהתקיים בהתנגדות לצו על-תנאי, ביקשנו מאת משיבי המדינה להגיש הודעת עדכון בנוגע להצעת המותב "לדרוש מאת הזוכים מסמכים נוספים כגון תשלומי ארנונה, רישום למוסדות חינוך, חשבונות חשמל, מים, חוזי שכירות (אחד או יותר מאלה), בגדר 'דבר מה נוסף', מעבר לאישור ממרשם האוכלוסין" (ההדגשה הוּספה – נ' ס'). רשות מקרקעי ישראל שבה ונדרשה אפוא לסוגיה זו, וביום 5.6.2025, לאחר מספר ארכות, הוגשה הודעה המפרטת את "הקשיים המעשיים המשמעותיים" שדרישה הוכחתית מעין זו תעמיד בפני הגורמים המקצועיים הרלבנטיים ברשות, ואת היקף המשאבים שיידרשו לשם מימושה. בהודעת משיבי המדינה, הובא לפנינו נתון מספרי חשוב – "היבט עובדתי שייתכן ולא חודד דיו בכתבי בית הדין מטעם המדינה" – שלפיו, "התנאי המהותי של 'בן יישוב' רלוונטי, מדי שנה, לאלפי הצעות זוכות במכרזי רשות מקרקעי ישראל. [...] אף אם המדובר רק בהצעות זוכות במכרזים, [...] יש אלפי הצעות כאלו מדי שנה" (ההדגשות במקור). ודוק: בשונה מהצעתנו בתום הדיון, בגדרה הוצע לדרוש "דבר מה נוסף" מעבר לאישור ממרשם האוכלוסין רק מאת הזוכים – כאשר כאמור, מדובר באלפי הצעות זוכות מדי שנה – הרי שכעת, הצו המוחלט על-פי עמדת חבריי, מכוון כלפי כלל המציעים; ניתן רק להעריך, כי מבחינה כמותית, מספרן הכולל של ההצעות כולן עולה עשרות מונים על נתון זה שהובא לפנינו, המתייחס להצעות הזוכות בלבד. על-פי הערכת גורמי המקצוע, "בדיקת מסמכים שונים של אלפי הצעות (אף אם המדובר רק בהצעות הזוכות) בנוגע להוכחת תנאי מהותי זה משמעה בוודאות עוד אלפי שעות עבודה מדי שנה של גורמי המקצוע ברשות מקרקעי ישראל". לזאת, מצטרפים קשיים משמעותיים נוספים במישור המעשי, אשר כרוכים בהוספת דרישה זו ל"דבר מה נוסף" מעבר לאישור מרשם האוכלוסין, ומשליכים גם הם על היקף המשאבים שיידרש על מנת לממשה בחיי המעשה. כך, הוברר ביתר שאת, ה"קושי במתן מדד אובייקטיבי להתקיימות התנאי על סמך מסמכים שונים. מסמכים דוגמת תשלומים או הרשמה לשירותים שונים אינם כה מוחלטים ובהירים פעמים רבות – רישום על אחד מבני הזוג, רישום עם פרטי הילדים ובלא ציון ברור של פרטי ההורים, רישום לתקופות שאינן מוגדרות וברורות דיין". כפי שהוסבר בהקשר זה, "לא בכדי בחרה הרשות בשתי דרכי [הוכחה] – [...] אישור הרשות המקומית או אישור מרשם האוכלוסין. אלו הם דברים ברורים, החלטיים שלא ניתן לחלוק על קיומם, או העדר קיומם". עוד הוזכר, כי מבחינה מהותית, על-פי ההגדרה בקובץ ההחלטות, די במגורים ביישוב גם ב-4 מתוך 10 השנים שקדמו למועד הגשת ההצעה במכרז, כך שדרישה כאמור יכול שתצריך הצגה ובדיקה של מסמכים מלפני כעשור. כמו כן, התריעו גורמי המקצוע ברשות, כי "קביעה של הוכחת תנאי במכרז, באופן שמחייב הפעלת שיקול דעת מורכב של הרשות המינהלית אודות התקיימות התנאי המהותי במכרז, היא פתח לתקלות ולעיכובים במימוש המכרז". יש להתייחס בכובד ראש לנתונים אלה שנפרשו לפנינו מטעם גורמי המקצוע, ולהעניק להם משקל ראוי בטרם הגעה לכלל מסקנה כי דרך ההוכחה שנקבעה בקובץ ההחלטות, המסתפקת ברישום המען במרשם האוכלוסין – לוקה בחוסר סבירות במידה שמצדיקה התערבות. זאת, בצירוף כל האמור לעיל במישור המשפטי, באשר למעמדו הראייתי של רישום המען במרשם האוכלוסין – הן ככלל בדין הישראלי, הן בנסיבות שבענייננו, ובפרט בשים לב להחלטות מועצת מקרקעי ישראל בהקשר הספציפי הזה במרוצת השנים. עוד יש לדוּק ולהבהיר: המחלוקת המונחת לפתחנו, עניינה איננו בשאלה אם תנאי-הסף במכרז נאכפים ונבדקים כהלכה על-ידי גורמי המינהל, אלא בשאלה אם נכון להחמיר את דרישות ההוכחה המעוגנות כיום בסעיף 4.5.7 לקובץ ההחלטות לשם בדיקת התקיימותם של תנאים אלה. לשון אחר. לא על אופן ההקפדה על יִשׂוּם תנאי ההגדרה מלינים העותרים, אלא על רף ההוכחה הראייתי עצמו אשר נקבע בה. משכך, לא ב'התרשלות', 'זלזול' או 'עיגול פינות' עסקינן (השוו לפסקה 16 לחוות דעתו של חברי, השופט מינץ). אדרבה, נקודת המוצא בבסיס הודעת משיבי המדינה, היא כי כל דרישה שתתווסף לתנאי הסף – תצטרך להיבדק כדבעי, בדקדקנות וברצינות; דומני, כי זוהי בדיוק הסיבה לכך שגורמי המקצוע ראו לנכון לפרוט את השלכות הרוחב המעשיות שיהיו להחמרת רף ההוכחה המעוגן בהגדרת קובץ ההחלטות, ולהתריע על הנטל והיקף המשאבים שיהיו כרוכים בבחינה מספקת של רף הוכחה מחמיר יותר מעין זה. נוסף על האמור לגבי היקף המשאבים שיידרשו והקשיים המעשיים הטמונים בכך (צד ה'עלות'), יש לתת את הדעת גם על עמדת משיבי המדינה באשר לטיב חששם של העותרים מפני "רישום מניפולטיבי" במרשם האוכלוסין לצורך השתתפות במכרז (צד ה'נזק'); לבל נִראה צל הרים כהרים, לגבי מידת ממשותו ועוצמתו של חשש כאמור. כפי שהבהירו המשיבים, "לעמדתה המקצועית של רשות מקרקעי ישראל, תמצית מרשם אוכלוסין מהווה הוכחה מספקת להתקיימות תנאי מהותי זה [במכרז]". כך הוסבר: "כדי להשתמש במרשם האוכלוסין בדרך מניפולטיבית, על המשתתף במכרז לשנות את כתובתו במרשם האוכלוסין באופן פיקטיבי, וזאת לכל הפחות 3 שנים עובר לפרסום המכרז, במועד בו כלל לא ידוע האם ומתי יפורסם מכרז מסוג זה. על כן, בכדי לבצע מניפולציה כאמור, על פלוני להקשות על עצמו באופן משמעותי שנים עובר לפרסום המכרז, וזאת מתוך תקווה ערטילאית ולא ודאית שמכרז כאמור אכן יפורסם בשנים הקרובות, אך זאת תוך לא פחות מ-3 שנים לאחר הרישום, שכן אז לא תתממש זכאות של אותו אדם. ההסתמכות על המרשם באה לידי ביטוי כאמור במכלול דברי החקיקה הנשענים על המרשם ובשירותים המדינתיים והמוניציפליים הנגזרים מהמען הרשום בו. רישום שגוי במרשם הינו בעל השלכות בלתי מבוטלות לתושב אשר רישומו אינו תואם את מגוריו בפועל. [...] ודוק, יתכן כי מניפולציות מסוג זה עשויות להתרחש, אולם לאור המתואר לעיל, מדובר בחשש רחוק מאוד". הוי אומר: אם עד כה התמקדתי בצד ה'עלות' הכרוך באימוץ גישת חבריי, הרי ששימת הלב לכך שהיקף ה'נזק' שאותו נועד הפתרון היקר למנוע אינו רב – מוסיפה ומחזקת את מסקנתי, באשר לאי-ההצדקה להתערבותנו בשיקול הדעת המסור לרשות, ובהחלטתה שלא לפנות לפתרון היקר שעל הפרק. לכל אלה, מצטרף נתון משמעותי נוסף שהובא לידיעתנו בהתייחסות משיבי המדינה, מיום 29.9.2025, שבה פורטה ההשתלשלות העובדתית של בירור התלונות הפרטניות שהגישו העותרים ביחס לאי-עמידת הזוכים בתנאי המכרז. כפי שעדכנו משיבי המדינה, "בתומו של תהליך, ולאחר שוועדת המכרזים שימעה בכתובים את הזוכים ובחנה את הראיות המינהליות שהציגו הזוכים בפניה, איש איש וראיותיו, בתמיכה לטענותיהם, החליטה ועדת המכרזים בכל אותם מקרים כי מדובר במי שעומדים בתנאי הסף כ'בני המקום' ולפיכך נותרו הזכיות על כנן". בעקבות זאת, לאחר שנמצא כי כלל הזוכים אכן ממלאים אחר תנאי המכרז, "נחתמו עם כלל הזוכים מושא התלונות חוזי חכירה" (ההדגשות הוּספו – נ' ס'). דהיינו: אף במישור הקונקרטי, בנסיבות המסוימות שהובילו את העותרים להגשת עתירה זו – הופגו החששות, הופרכו החשדות, וההצעות הזוכות כולן – נותרו בעינן. הנה כי כן, דומני, כי 'לא כצעקתה'; לבטח לא במידה המצריכה את התערבותנו בטיב ההוכחה שקבעה מועצת מקרקעי ישראל, כמעוגן וכמוגדר בקובץ ההחלטות. למען הסר ספק אבהיר, כי איני מקל ראש בחומרתו של החשש שהועלה לפנינו מפני "רישום מניפולטיבי"; גם איני מבטל את ההיתכנות לחשש מפני רישום אשר אינו תואם בהכרח את מקום המגורים הקבוע בפועל (למותר לציין לעניין זה, כי ברירת המחדל הראייתית שקובע חוק מרשם האוכלוסין לגבי רישום המען, היא בדמות 'נכונות לכאורה' של פרטי המרשם; לא חזקה חלוטה). עם זאת, תשומת לב לטיבם ולעוצמתם של חששות אלו, כמו גם לעלויותיה של דרך ההתמודדות עִמם, שבה דוגל חברי, השופט מינץ – מקשה על אימוץ גישתו. סבורני כי טיוּב הליך בדיקת התלונות בוועדות המכרזים והסדרתו, כמפורט להלן – מניח את הדעת, גם אם אינו חף מקשיים, ונותן מענה לחששות שהועלו מפני הענקת עדיפות במכרזי הקצאת קרקעות למי שאינו זכאי לכך. מצב הדברים העדכני: טיוּב הליך בדיקת התלונות בוועדות המכרזים והסדרתו אליבא דמשיבי המדינה, הדרך המיטבית להתמודד עם החששות שהועלו במסגרת העתירה דנן, היא באמצעות "טיוב הליך בחינת התלונות בעניין, המגיעות אל ועדות המכרזים המרחביות ברשות מקרקעי ישראל, והנחייתן לפעול באופן מסודר לבירורן, ובמידת הצורך – לשלול את ההכרה מזוכים לגביהם נמצא כי אינם עומדים בתנאי החלטת המועצה"; כך טענו המשיבים בתגובתם המקדמית, כך הבהירו בהודעת עדכון שהגישו, וכך גם שבו והדגישו בכתב התשובה. בהמשך לאמור, בהחלטתנו מיום 31.7.2025, ביקשנו מאת המשיבים להגיש התייחסות שתבאר ותפרט לגבי אופן הסדרתו של אותו הליך מטויב לבחינת התלונות בוועדות המכרזים המרחביות ברשות מקרקעי ישראל, והאופן שבו הליך זה מייעל ומשפר את מצב הדברים שקדם לו. בהתייחסותם האחרונה, מיום 29.9.2025, הביאו משיבי המדינה לידיעתנו כי ההליך לבירור התלונות הפרטניות שהועברו אגב בירור העתירה דנן, "הוסדר במסגרת הנחיה כללית לכלל מרחבי הרשות" (להלן: הנחיית רמ"י). צוין, כי הרשות אמנם קיימה בעבר הליכי בדיקה שונים בהתייחס לתלונות שהועברו על דבר זכייתם של אֵלו שאינם עומדים בהגדרת "בן היישוב" או "בן המקום"; אולם, כפי שהובהר, עד כה "תהליך זה לא הוסדר וכל ועדת מכרזים מרחבית פעלה בעניין זה לפי שיקול דעתה – וללא הגדרות ברורות לאופן בחינת טענות בדבר היות הזוכה 'בן-מקום' במובחן מבחינת כל טענה אחרת לזכייה במרמה". הנחיית רמ"י, "הנחיה לבירור טענות בדבר זכיית מי שאינם בני מקום או בני היישוב במכרזי הרשמה והגרלה", צורפה כלשונה להתייחסות המשיבים, ובה מעוגנות הוראות ברורות ואחידות, אשר יחולו "בכל מקרה של הבאת פניה בדבר התמודדות אדם שאינו 'בן מקום' או 'בן יישוב' כהגדרתם בסעיף 4.5.7 לקובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל". בין היתר, נקבעו הוראות מפורטות באשר לגורמים שלפניהם תידון הפניה בהליך; לתימוכין שיש לצרף לפניה; להתייחסות הנילון במענה לפניה, ולתימוכין שבאפשרותו לצרף; למועדים של שלבי ההליך השונים ולאפשרות ועדת המכרזים להאריך בנסיבות מסוימות את פרק הזמן שנקצב לה לדון בעניין; וכן לאפשרויות ההכרעה העומדות לפני ועדת המכרזים, לרבות סמכותה להעמיק את הבירור. אין מדובר אך ב'הצעה למתווה' להנחיה שתינתן לוועדות המכרזים (השוו לפסקה 9 בחוות דעת חברי, השופט מינץ); על-פי עדכון משיבי המדינה, "הנחיה זו אושרה על ידי מנהל אגף שיווק ומכרזים ברשות והופצה כאמור לכלל מרחבי הרשות". סבורני אפוא, כי במצב הדברים העדכני, כעולה מן ההתייחסות האחרונה מאת משיבי המדינה, יש כדי להקהות במידה רבה את החששות שהועלו מפני זכיה במכרז של מי שאינו זכאי להיחשב כ"בן המקום" או "בן היישוב" במכרזי הקצאת קרקעות אלו. טרם סיום, אדגיש: האם הפתרון שנבחר על-ידי הרשות – קרי, טיוּב והסדרה של הליך בדיקת התלונות בוועדות המכרזים המרחביות – הוא ההסדר המיטבי, האידיאלי? לא בהכרח. אין לכחד, גלומים יתרונות של ממש בבדיקה מוגברת ומחמירה יותר של כלל המציעים, על מנת לחסום מראש ועל הסף ממי שאינו זכאי לכך את האפשרות להשתתף במכרזים מעין אלה; זאת, להבדיל מהליך בירור תלונות פרטני בדיעבד אך כלפי הזוכים. ברם, איננו חיים בעולם נטול עלויות; משאבי הרשות – מוגבלים; תִעדוף הקצאתם – הריהו כורח המציאות, הכרח בל-יגונה. תִעדוף זה, עליו להיעשות אפוא בשׂוֹם שכל, בהתאם לשיקולי מדיניות תקציבית ובהתחשב בעמדת גורמי המקצוע. כך גם מורה עילת הסבירות המינהלית, שאינה תרה אחר הסדר יחידי ומיטבי, אלא עניינה במתחם סבירות (על מתחם הסבירות המינהלית בהקשר של הביקורת השיפוטית על החלטות מועצת מקרקעי ישראל, ראו: בג"ץ 446/12 האגודה לצדק חלוקתי בע"מ נ' מועצת מקרקעי ישראל, פסקה 59 לפסק הדין של השופט ע' פוגלמן (26.8.2012)). אם כן, טיוּב הליך בדיקת התלונות והסדרתו במסגרת הנחיית רמ"י שגובשה – אינו בהכרח ההסדר האידיאלי; ברם, האם הסדר זה מניח את הדעת, משקלל בתוכו את השיקולים הרלבנטיים שעל הפרק לאחר בחינת גורמי המקצוע, ומצוי במתחם הסבירות המינהלית לאור כל המפורט לעיל? על כך, בראייתי, יש להשיב – בחיוב. בשלהי כתיבת חוות דעתי, הובאה לפנַי גם חוות דעתו של חברי, השופט ע' גרוסקופף, אשר ראה בעיקרו של דבר לצרף את דעתו לזו של חברי השופט מינץ, בתוספת הערות משלו. לא אאריך עוד בדברים. אסתפק בהתייחסות להערות אחדות שהוסיף חברי, השופט גרוסקופף, על דרך ההפניה לדברַי מעלה, שבהם בין היתר נתמכה מסקנתי – הן לאמור בפסקה 5 לעיל והאסמכתאות המובאות שם, באשר לתחולת סמכויות פקיד הרישום לפי סעיף 19 לחוק מרשם האוכלוסין גם לגבי האפשרות ל"שינוי מען" על-פי הודעה בלבד (השוו: סיפא לפסקה 3 לחוות דעתו של חברי, השופט גרוסקופף); הן לאמור בפסקאות 6 ו-8 לעיל, לגבי ברירת המחדל הראייתית בדבר הסתמכות על נכונות רישום המען בחוק מרשם האוכלוסין, אף לעניין מימוש הזכות החוקתית לבחור ולהיבחר, בבחירות הארציות ובבחירות המקומיות (השוו לפסקה 3 בחוות הדעת של חברי: "ככל שמדובר בהחלטה אשר השלכותיה רחבות יותר, או בהחלטה המביאה לפגיעה בזכויות יסוד, כך גוברת חובתה של הרשות לבסס את ההחלטה על תשתית עובדתית ברורה ומשכנעת יותר [...] הרישום במרשם האוכלוסין אינו מספיק בנסיבות העניין על מנת לבסס את מקום המגורים ברמה הנדרשת"; ההדגשה הוּספה – נ' ס'). סוף דבר על שלושה טעמים הכרעתי עומדת: על מעמדו הראייתי של מרשם האוכלוסין בדין הישראלי לגבי רישום מען, וברירת המחדל שממנה לא ראיתי לנכון לשנות בענייננו; על השלכות הרוחב והמשמעויות המעשיות שהובררו מטעם גורמי המקצוע ברשות, בכל הנוגע להכבדת הפן הראייתי של הגדרת תנאי-הסף במכרז, וזאת בשים לב גם להיקף הנזק שעִמו ברצוננו להתמודד; ועל מצב הדברים העדכני, מאז טיוּב הליך בדיקת התלונות בוועדות המכרזים והסדרתו של הליך זה במסגרת הנחיית רמ"י. שילובם של כל אלה, הובילני למסקנה כי ההגדרה המעוגנת בסעיף 4.5.7 לקובץ ההחלטות, להוכחת היותו של אדם "בן היישוב" ו"בן המקום" – אינה מצדיקה את התערבותנו בשיקול הדעת המסור לרשות. אשר על כן, אילו נשמעה דעתי, היינו מבטלים את הצו על-תנאי שהוּצא מלפנינו ביום 17.4.2024, ומורים על דחיית העתירה. נעם סולברג משנה לנשיא הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט דוד מינץ, אליו הצטרף השופט עופר גרוסקופף, בניגוד לדעתו החולקת של המשנה לנשיא נעם סולברג. ניתן היום, ‏י"א בטבת התשפ"ו (‏31.12.2025). נעם סולברג משנה לנשיא דוד מינץ שופט עופר גרוסקופף שופט