פלוני נ. שומרה חברה לביטוח בע"מ

2 1 בבית המשפט העליון רע"א 496/22 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המבקשת: פלונית נ ג ד המשיבה: שומרה חברה לביטוח בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 26.11.2021 בת"א 56857-01-21 שניתנה על-ידי כב' השופטים מ' נד"ב, אב"ד; ע' כהן; ח' קיציס בשם המבקשת: עו"ד רחלי יוחננוב; עו"ד שרון אילון בשם המשיבה: עו"ד זיו מנדלוביץ פסק-דין השופטת י' וילנר: 1. בקשת רשות ערעור "בגלגול שלישי" על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב' השופטות מ' נד"ב, ע' כהן ו-ח' קיציס) בע"א 56857-01-21 מיום 26.11.2021, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על פסק דינו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ל' הר-ציון) בת"א 38149-01-15 מיום 25.1.2021. בפסק דינו, קבע בית משפט השלום כי אין מקום לניכוי תגמולי המוסד לביטוח לאומי (להלן: המל"ל) מן הפיצוי שנפסק למבקשת בגין פגיעתה בתאונת דרכים. רקע והליכים קודמים 2. המבקשת הגישה לבית משפט השלום תביעה כספית מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, בעקבות פגיעתה בתאונת דרכים שאירעה לה ביום 24.2.2014, בהיותה הולכת רגל (להלן: תביעת הפיצויים ו-התאונה בהתאמה). במועד התאונה היה הרכב הפוגע מבוטח על-ידי המשיבה, היא הנתבעת בתביעת הפיצויים. 3. במקביל לניהול תביעת הפיצויים בבית משפט השלום כאמור, הגישה המבקשת תביעה לקצבת נכות כללית מהמל"ל, ובעקבותיה נקבעה לה נכות כללית משוקללת בשיעור של 44% (20% בגין נכות אורתופדית ו-30% בגין נכות נפשית). בשל קביעות אלו, זכאית המבקשת לקצבת נכות כללית מן המל"ל בסכום של כ-2,470 ש"ח לחודש (להלן: קצבת הנכות הכללית). 4. במסגרת תביעת הפיצויים, מינה בית משפט השלום ארבעה מומחים מטעמו לשם מתן חווֹת-דעת רפואיות על אודות מצבה של המבקשת. במסגרת חוות-דעתם קבעו המומחים כי למבקשת נותרו הנכויות הבאות: בתחום הרפואה הפנימית נקבע כי נותרה למבקשת נכות צמיתה בשיעור של 7.5%, שמתוכה יש לייחס לתאונה נכות בשיעור של 5% בלבד; בתחום הנוירולוגיה נקבעה למבקשת נכות צמיתה בשיעור של 5%; ובתחומי הפסיכיאטריה והאורתופדיה נקבעו למבקשת אך נכויות זמניות, ונקבע כי לא נותרה לה כל נכות צמיתה. פסק דינו של בית משפט השלום 5. בפסק דינו מיום 25.1.2021 אימץ בית משפט השלום את חווֹת-דעת המומחים, וקבע כי נותרה למבקשת נכות רפואית משוקללת בשיעור של 9.75%. בהתאם לכך, פסק בית משפט השלום למבקשת פיצוים בסכום של 430,000 ש"ח. בתוך כך, נקבע כי אין לנכות מן הפיצויים את תגמולי המל"ל, שכן קצבת הנכות הכללית משולמת למבקשת אך בשל הנכויות בתחומים הנפשי והאורתופדי, שכאמור לא הוכרו על-ידי המומחים שמונו במסגרת תביעת הפיצויים. לפיכך, נקבע כי אין קשר סיבתי בין הנכויות שהוכרו במל"ל ובין מצבה הרפואי של המבקשת כתוצאה מהתאונה. כן הודגש, כי בנסיבות שבהן תגמולי המל"ל משולמים בגין נכויות שלא הוכרו על-ידי מומחי בית המשפט כאמור, לא ניתן לומר שמתקיימת התכלית העיקרית שבבסיס הכלל בדבר ניכוי תגמולי המל"ל – מניעת כפל פיצוי. בית משפט השלום קבע עוד כי היחסים שבין המל"ל ובין המשיבה בכל הנוגע להגשת תביעה לשיפוי מלא או חלקי בגין תגמולי המל"ל, אינם מעניינה של המבקשת. למען שלמות התמונה יצוין, כי בית משפט השלום הורה על ניכוי סכום של 8,851 ש"ח מן הפיצוי שנפסק, בגין חלק יחסי מקצבאות המל"ל ביחס לתקופה שבה נקבעו למבקשת נכויות זמניות בתחום האורתופדי על-ידי מומחה בית המשפט. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 6. המשיבה הגישה ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום, אשר התייחס רק לקביעה בדבר אי-ניכוי תגמולי המל"ל מן הפיצוי שנפסק למבקשת. ערעורה של המבקשת התקבל בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 26.11.2021. 7. בית המשפט המחוזי קבע כי המבקשת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי הנכויות שהוכרו על-ידי המל"ל אינן נובעות מן התאונה. בנסיבות אלה, כך נקבע, יש לדחות את טענת המבקשת כי קביעת מומחי בית המשפט שלפיה לא נותרה לה נכות בתחום האורתופדיה והפסיכיאטריה, משמעה כי מקורן של נכויות אלה אינו מהתאונה. עוד הוטעם כי אין להבחין בין המקרה דנן ובין מקרים שבהם מומחים מטעם בית המשפט קובעים נכות בשיעור נמוך מזה שנקבע על-ידי המל"ל, שאז "הפיצוי [...] מבוסס על הנכויות שקבעו מומחי בית המשפט והניכוי היה מבוסס על הנכויות הגבוהות שקבע המל"ל" (פסקה 20 לפסק הדין). עוד נקבע, כי הנטל להוכיח שתגמולי המל"ל אינם קשורים לתאונה, מוטל על כתפי המבקשת, אשר לא הרימה נטל זה. בהקשר זה הדגיש בית המשפט המחוזי כי אי-ניכוי התגמולים שמקבלת המבקשת מהמל"ל בעקבות התאונה, מן הפיצוי שנפסק לה על-ידי בית משפט השלום, יוביל לכך שהמוסד לביטוח לאומי לא יקבל החזר בגין התשלומים שהוא שילם; או לכך שהמזיק ישלם כפל פיצוי והניזוק יקבל פיצוי בשיעור העולה על הנזק שאירע לו. בית המשפט המחוזי קיבל, אפוא, את ערעורה של המשיבה, והורה על ניכוי תגמולי המל"ל מן הפיצוי שנפסק למבקשת. בצד זאת, נקבע כי משהמשיבה עצמה אישרה שיש אינדיקציות לכך שהנכות הנפשית (כולה או חלקה) אינה נובעת מן התאונה – לא ינוכו התגמולים המשולמים למבקשת בגין הנכות הנפשית. לפיכך, נקבע כי מסכום הפיצוי שנפסק בבית משפט השלום ינוכה סך של 300,000 ש"ח בגין יתר תגמולי המל"ל, כך שהפיצוי שעל המשיבה לשלם למבקשת לאחר ניכוי התגמולים, כאמור, יעמוד על סכום כולל של 130,000 ש"ח. על פסק-דין זה נסבה בקשת רשות הערעור שלפנינו. הבקשה דנן 10. בבקשתה טוענת המבקשת כי המקרה דנן מעורר שאלה משפטית עקרונית ובעלת השלכות רוחב בנוגע לסוגיית ניכוי תגמולי המל"ל בגין נכות כללית במקרים שבהם מומחה בית המשפט קבע כי לא נותרה לניזוק נכות באותו תחום רפואי כתוצאה מן התאונה הנדונה. לפיכך, לטענת המבקשת, יש להיעתר לבקשתה ולדון בה כבערעור. 11. לגוף העניין, המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהשווה בין המקרה דנן ובין מקרים שבהם מומחה מטעם בית המשפט קובע נכות בשיעור נמוך מזה שנקבע על-ידי המל"ל. לטענתה, כאשר מומחה מטעם בית המשפט קובע כי לא נותרה כל נכות בגין הפגיעה בתאונה בתחום רפואי מסוים, אין לנכות מן הפיצוי שנפסק את התגמולים שמשלם המל"ל בגין נכות כללית באותו תחום רפואי. בהקשר זה, נטען שקביעה בדבר היעדר נכות בנסיבות אלה מלמדת, בהכרח, על היעדר קשר סיבתי בין התאונה ובין הנכויות שנקבעו על-ידי המל"ל. 12. המשיבה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענת כי המקרה דנן אינו מעורר שאלה עקרונית כלשהי החורגת מדל"ת אמותיהם של הצדדים לבקשה ומן הפסיקה המושרשת העוסקת בניכוי תגמולי המל"ל. לגוף הדברים, המשיבה שבה ומדגישה כי המקרה הנדון זהה במהותו למקרים שנדונו לא אחת בפסיקה בכל הנוגע לניכוי תגמולי המל"ל במקרים שבהם קיים פער בין קביעות מומחי בית המשפט ובין קביעות המל"ל. לטענתה, המבקשת טענה לכל אורך הדרך – הן במסגרת הוועדות הרפואיות מטעם המל"ל, והן בבית משפט השלום – כי נכותה האורתופדית נובעת מן התאונה. עוד טענה המשיבה, כי הדרך הדיונית הנכונה ליישב את הפערים בין הנכויות שנקבעו על-ידי המל"ל ובין קביעות מומחי בית המשפט, היא חקירת המומחים (או שליחת שאלות הבהרה). המשיבה סבורה כי משהמבקשת לא פעלה בדרך זו ולא ניסתה לעמת את המומחים עם הפערים האמורים, הרי שאין לה להלין אלא על עצמה. המשיבה מדגישה כי אף אילו היה ממש בטענותיה של המבקשת, הרי שלכל היותר יש להורות על השבת התיק לבית משפט השלום על-מנת לאפשר לצדדים לחקור את מומחי בית המשפט ביחס לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה הנכות הנטענת בתחום האורתופדי. דיון והכרעה 13. כידוע, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תינתן במקרים שבהם מתעוררת שאלה עקרונית בעלת חשיבות משפטית או ציבורית החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים להליך, או כאשר מתן רשות ערעור נדרש במטרה למנוע עיוות דין (ראו: תקנה 148א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות); רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)). אני סבורה כי הבקשה שלפנינו אכן באה בגדר מקרים אלה. זאת, בשל הצורך להעמיד הלכה על מכונה ולהבהיר מהו הדין לעניין ניכוי תגמולי המל"ל, במקרים שבהם נקבע על-ידי מומחה מטעם בית המשפט כי לא נותרה לניזוק כל נכות צמיתה כתוצאה מן התאונה בתחום רפואי מסוים, בעוד שהמל"ל הכיר בנכות בתחום זה לצורך זכאות לקצבת נכות כללית תוך ייחוסהּ לתאונה. לפיכך, ראיתי לדון בבקשה דנן כאילו ניתנה הרשות לערער והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה, וזאת מכוח סמכותי לפי תקנה 149(2)(ב) לתקנות. אקדים ואציין כי לגישתי דין הערעור להידחות, כפי שיפורט להלן. כללי הניכוי – מסגרת נורמטיבית 14. אדם שניזוק בתאונת דרכים זכאי לפיצויים מהמזיק (מבטחת הרכב הפוגע, ובהיעדר ביטוח תקף, מקרנית - הבאות בנעלי המזיק), ובנסיבות מסוימות גם לתגמולים מהמל"ל. במקרים מעין אלה נוצרת, אפוא, מערכת יחסים משולשת בין ה"שחקנים" הרלוונטיים: (א) המזיק; (ב) הניזוק; (ג) המל"ל. כלל ידוע הוא, כי מן הפיצויים שלהם זכאי הניזוק מן המזיק בגין התאונה, יש להפחית את התגמולים המשולמים לניזוק על-ידי המל"ל בעקבות התאונה (ראו: סעיף 82 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; דוד קציר פיצויים בשל נזקי גוף 1490-1484 (מהדורה חמישית, 2003); אליעזר ריבלין תאונת הדרכים - תחולת החוק, סדרי הדין וחישוב הפיצויים 902-901 (מהדורה חמישית, 2020) (להלן: ריבלין); ע"א 390/06 גרינשטיין נ' אקרשטיין תעשיות בע"מ, פסקה 10 (22.7.2008)). הרציונלים העומדים ביסוד כלל הניכוי האמור, הם שניים: האחד, נעוץ בעיקרון שלפיו המזיק לא יחויב בתשלום העולה על הנזק שנגרם לניזוק כתוצאה מהאירוע הנזיקי לו הוא אחראי. בהעדר ניכוי, המזיק חשוף למצב שבו הוא יחויב בתשלום יתר, נוכח זכות השיפוי של המל"ל כלפיו בגין הגמלאות שהוא משלם לניזוק בשל התאונה הנדונה (ראו: סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995). הרציונל השני, נעוץ בעיקרון שלפיו הניזוק לא יזכה בפיצוי העולה על שיעור הנזק שנגרם לו (ראו: ריבלין, 903-902, והאסמכתאות הנזכרות שם). על מערכת היחסים המשולשת שתוארה לעיל, ראו דבריו של השופט י' עמית בע"א 7453/12 אלחבאנין נ' כריסי (9.9.2014), כלהלן: "ככלל, כאשר נפסק לניזוק פיצוי בגין נזקיו, מנוכים מסך הפיצוי מלוא תגמולי המל"ל אשר שולמו לניזוק ואשר עתידים להיות משולמים לו בגין הפגיעה מושא התביעה. הניזוק מקבל אפוא את מלוא הפיצוי שנפסק לו, אולם פיצוי זה ניתן לו בשני חלקים המשלימים זה את זה לכדי סכום הפיצוי הכולל: חלק אחד באמצעות תגמולי המל"ל אשר שולמו וישולמו לו, והחלק השני - המהווה את יתרת סכום הפיצוי - משולם על ידי המזיק. בכך נשמר עקרון היסוד של פיצוי הניזוק על מלוא נזקיו, ובה בעת נמנע מצב בו הניזוק יזכה בפיצוי יתר, שאילו תגמולי המל"ל היו משולמים לניזוק בנוסף למלוא הפיצוי אשר נפסק לו בבית המשפט, היה שיעור הפיצוי והתגמולים עולה על שיעור הנזק. המל"ל, מצדו, זכאי לחזור על המזיק בתביעה לפיצוי בגין התגמולים שנאלץ וייאלץ לשלם לניזוק עקב הפגיעה מושא התביעה, זכות המעוגנת בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [...] בכך נשמר העקרון לפיו על המזיק לשאת במלוא הנזק שגרם. אלא שכשם שהניזוק מקבל את הפיצוי בשני חלקים, כך המזיק משלם את הפיצוי בשני חלקים: חלק אחד ישירות לניזוק, והחלק השני למל"ל" (שם, פסקה 2). כמו כן, ראו: דנ"א 10114/03‏ המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סא(1) 94, 107 (2006). 15. ככלל, לא יהא קושי לייחס את הגמלאות המשולמות על-ידי המל"ל לתאונה שאירעה לניזוק, מקום בו מדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה. קושי כאמור מתעורר במקרים שבהם הניזוק זכאי לגמלת נכות כללית מהמל"ל, שאז, כידוע, ועדה רפואית מטעם המל"ל נדרשת לכלל הנכויות של הניזוק, יהא מקורן אשר יהא. במקרים כאלה עומדת למל"ל זכות שיפוי מאת המזיק רק לגבי ה"חלק היחסי מהגמלאות ששולמו, הקשור בקשר סיבתי לתאונה, ועל חברות הביטוח מצידן, תוטל החובה לשפות את המוסד רק בגין אותן גמלאות אשר ניתן לייחסן לתאונה הרלבנטית" (רע"א 5123/10 זטולובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 13 (21.8.2012); ראו גם: רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4) 350 (2003); רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד סה(1) 1 (2011) (להלן: עניין כלל); ריבלין, 904). 16. בעניין עמר, נדון מקרה שבו הניזוק סבל מנכויות שונות עובר לתאונה הנדונה, אך לא הגיע לסף הנכות המזכה אותו בקצבת נכות כללית מן המל"ל. בעקבות התאונה עלה שיעור נכותו, ובהתאם לכך, הוכרה זכאותו לקצבת נכות כללית. השאלה שנשאלה במסגרת פסק הדין הייתה, אפוא, אם יש לנכות מן הפיצויים שנפסקו לניזוק אך את החלק היחסי מתגמולי המל"ל המשקף את שיעור הנזק שנגרם לניזוק בתאונה הנדונה, או שמא יש לנכות את מלוא סכום התגמולים, שכן אלמלא התאונה לא היה המל"ל חב בתשלום קצבת נכות כללית. נפסק, כי יש לנכות מסכום הפיצויים רק את אותו חלק מתגמולי המל"ל המשולם לניזוק בגין הנכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה. הטעם לכך הוא שניכוי מלוא תגמולי המל"ל בנסיבות אלו, יגרע למעשה נתח מסכום הפיצויים המשולמים לניזוק בשל נכות שממנה הוא סבל לפני קרות התאונה. לפיכך, נקבע כי "אין מקום לנכות את מלוא התגמולים שישתלמו במסגרת קצבת הנכות הכללית. בחשבון הניכוי יובאו אך ורק התגמולים המבטאים את הנכות שהוסבה בתאונה" (שם, פסקה 6; יודגש – כי כלל זה יפה גם ביחס לתביעת השיפוי של המל"ל נגד המזיק, וראו לעניין זה: עניין זטולובסקי, שם). 17. הפועל היוצא מכל האמור, הוא כי במקרים שבהם משולמות לניזוק גמלאות נכות כללית מהמל"ל, על בית המשפט לחלץ משיעור הנכות הכללית שנקבע לניזוק, את שיעור הנכות שנגרם לו כתוצאה מהתאונה הנדונה, ולנכות מסכום הפיצוי אך את אותו חלק שניתן ליחסו לתאונה הנדונה (ראו: עניין זטולובסקי, שם; ע"א 9562/05 אררט חברה לביטוח בע"מ נ' מנסור, פסקה 7 (26.4.2006)). ודוק, כאשר משולמת לנפגע גמלת נכות כללית בגין נכות שהוסבה לו מהתאונה, יש לנכות את הגמלה במלואה מן הפיצוי, אף אם שיעור הנכות כפי שהוערך על-ידי בית המשפט בתביעת הפיצויים נמוך משיעור הנכות שנקבע על-ידי המל"ל (ראו: ריבלין, 905). לפיכך, במקרים מעין אלה יש לנכות מן הפיצוי את מלוא הגמלה המשולמת בפועל; ולא רק את שיעור הגמלה שהייתה משולמת לנפגע אילו היה המל"ל מאמץ את שיעור הנכות המופחת שנקבע על-ידי בית המשפט (ראו: ע"א 387/88 אוחנונה (חן) נ' ציון חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 (3.11.1993); ע"א 2135/06 בולוטין נ' הדר חברה לביטוח בע"מ, פסקה 8 (29.6.2008); ריבלין, 927-925). 18. בהתאם לכך, נקבע אופן החישוב כדלקמן: בשלב ראשון, על בית המשפט לקבוע את שיעור הנכות שנגרם עקב התאונה ואת שיעור נכותו הכוללת של הניזוק; בשלב שני על בית המשפט לעמוד על היחס בין הנכויות; בשלב השלישי, יש להכפיל את היחס בין הנכויות בסכום התגמולים המשולמים על-ידי המל"ל. התוצאה שתתקבל היא, אפוא, הסכום שיש לנכות מן הפיצויים (ראו: עניין עמר, פסקה 11; פסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין בע"א 1093/07 בכר נ' פוקמן (2.7.2009) (בקשה לדיון נוסף בפסק דין זה נדחתה על-ידי הנשיאה ד' ביניש בדנ"א 7454/09 בכר נ' פוקמן (10.1.2010); עניין זטולובסקי, פסקה 13; ריבלין, 919-918, 924-923; לאופן החישוב בתביעת שיבוב ראו: רע"א 4008/17 המוסד לביטוח לאומי נ' קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, פסקה 2 (19.9.2017)). בעניין עמר נקבע כי דרך חישוב זו "מייתרת את הצורך להתחקות אחרי השיקולים שעמדו ביסוד קביעת המוסד לביטוח לאומי – שיקולים שאינם דומים בהכרח לשיקולים הצריכים לקביעת החבות המזיקה; היא מייתרת את הצורך להוסיף התייחסות חיצונית לקביעה הפנימית של המוסד לביטוח לאומי, בייחוד במקרים שבהם אין רופאי המוסד נדרשים כלל לבירור החלוקה שבין הנכות שהוסבה על ידי המזיק דהיום לבין הנכות שהייתה קיימת עובר למעשה הנזיקין" (שם, פסקה 11). 19. הנה כי כן, שיעורו של החלק היחסי מתוך תגמולי המל"ל שאותו יש לייחס לתאונה, ייקבע על יסוד חוות הדעת הרפואיות המובאות לפני בית המשפט הדן בתביעת הפיצויים. הנטל להוכיח שהניזוק מקבל תשלומים מן המל"ל, כמו גם נטל ההוכחה בדבר שיעורם של תגמולים אלה – מוטלים על כתפיו של המזיק אשר טוען לניכוי; ואילו הנטל להוכיח כי חלק מן התגמולים המשולמים לניזוק אינו קשור לתאונה, ועל כן אין לנכות חלק זה – מוטל על הניזוק (ראו: רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ליוונוב, פסקה 8 (28.5.2013); עניין כלל, פסקה 10; ריבלין, 921). לפיכך, משהוכיח הנתבע את שיעור התגמולים להם זכאי הניזוק מן המל"ל, הנחת המוצא היא כי תגמולים אלה משולמים לו בגין הנכות שנגרמה בתאונה. אם התובע-הניזוק טוען כי חלק כלשהו מתגמולי המל"ל אינו מיוחס לתאונה, הרי שעליו לעתור למינוי מומחה מטעם בית המשפט לבחינת הקשר הסיבתי בין הנכות שהוכרה על-ידי המל"ל (כולה או חלקה), לבין התאונה. במקרים שבהם מונה מומחה כאמור, עליו לחוות דעתו באשר לקשר הסיבתי שבין הנכות שהוכרה על-ידי המל"ל לבין התאונה (ראו: פסק דינו של המשנה לנשיאה א' ריבלין בעניין בכר; רע"א 5670/10 פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (19.8.2010); עניין ליוונוב, פסקה 10; רע"א 4712/19 המוסד לביטוח לאומי ירושלים, סניף ויצמן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 2 (28.11.2019); ריבלין, 921-920; לגישה מעט שונה ראו: פסק דינו של השופט י' עמית בעניין ליוונוב, אשר ציין כי "בזהירות הראויה, ומבלי לקבוע מסמרות, אומר כי ספק בעיני אם מינוי מומחה מטעם בית המשפט על מנת לבחון את הנכות הכוללת היא הדרך הראויה, ומכל מקום, דומני כי עקרון זה הוא בבחינת הלכה ואין מורין כן בפרקטיקה הנהוגה בבית המשפט [...]. ודוק: ברי כי מקום בו התאונה מחמירה מצב קודם של הנפגע, מומחה בית המשפט הוא הקובע את שיעור הנכות הרפואית שיש ליחס לתאונה לעומת המצב הקודם, כפי שנקבע במקרה שבפנינו בתחום הנפשי. אולם לגבי כל שאר הנכויות, שאין חולק כי לא נגרמו בעקבות התאונה, כאשר ממילא שיעור הנכות הכוללת שנקבעה על ידי המל"ל ידועה, מינוי מומחה או מומחים נוספים אך ורק כדי לקבוע את הנכות הכוללת, עלול להביא לסרבול ולייקור ההליך המשפטי. לכן, אני סבור כי מקום בו הנכות הכוללת שנקבעה במל"ל ידועה, אין טעם במינוי מומחים על ידי בית המשפט, למעט באותם מקרים בהם לא ניתן לחלץ מקביעות המל"ל את שיעורי הנכות" (שם, פסקאות 3-2). אעיר כי אין לי אלא להסכים עם דברים אלה המתיישבים עם הפרקטיקה הנוהגת; עוד ראו לעניין זה: ריבלין, 922). תחולתה של הלכת עמר במקרים שבהם בית המשפט הדן בתביעת הפיצויים שלל קיומה של נכות שבגינה משולמים תגמולי המל"ל 20. על רקע כל האמור, נבחן את השאלה העומדת לפתחנו: אם יש לנכות את תגמולי המל"ל במקרים שבהם המל"ל משלם לניזוק תגמולים בגין נכות שיוחסה על-ידו לתאונה, אך מומחה מטעם בית המשפט קבע כי לא נותרה לניזוק כל נכות בתחום הרלוונטי כתוצאה מהתאונה. 21. כאמור לעיל, המבקשת טוענת כי יש להבחין בין המקרה דנן לבין ההלכה שנקבעה בעניין עמר והפסיקה המתוארת שבאה בעקבותיה. לגישתה, בפסיקה האמורה נדונו מקרים שבהם מומחה מטעם בית המשפט קבע נכות בשיעור נמוך מזה שנקבע על-ידי המל"ל; בעוד שבענייננו קבע מומחה בית המשפט, בניגוד לקביעת המל"ל, כי לא נותרה כל נכות אורתופדית בגין הפגיעה בתאונה. לפיכך, כך לגישתה, במקרים כאלה אין לנכות מן הפיצוי שנפסק על-ידי בית המשפט את תגמולי המל"ל בגין הנכות הכללית. כפי שיובהר להלן, אין בידי לקבל את הגישה האמורה. 22. כאמור, הרציונל העומד בבסיס כלל הניכוי הוא מניעת מצב שבו יישא המזיק בחיוב יתר והניזוק יזכה בפיצוי יתר. ברי כי התכלית האמורה יפה גם ביחס למקרים מסוגו של המקרה דנן, שבהם המל"ל משלם לניזוק תגמולים בגין נכות שנגרמה לו כתוצאה מהתאונה, אך מומחה מטעם בית המשפט קובע כי הפגיעה הנטענת לא הותירה לו כל נכות (ודוק: זאת להבדיל ממקרה שבו בית המשפט שולל את הקשר הסיבתי בין הפגיעה הנטענת והנכות שנותרה הימנה לבין התאונה). זאת, שכן במקרה כזה המל"ל רשאי לחזור אל המזיק בתביעת שיפוי על מלוא סכום הגמלה (ראו סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי). בכך, "מוגשמת מטרת הפיצוי בדיני הנזיקין – תשלום לניזוק בגין הנזק שנגרם לו והשבת מצבו לקדמותו, בלא 'להעניש' את המזיק או להציב את הניזוק במצב טוב יותר מזה שבו היה נמצא אלמלא בוצעה העוולה כלפיו" (רע"א 9475/02 "המגן" חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, פסקה 10 (27.12.2004)). לפיכך, מקרים מסוג זה אינם שונים ברמה העיונית, לעניין חובת הניכוי, ממקרים שבהם קיים פער בין שיעור הנכות שהוכרה על-ידי המל"ל ובין שיעור הנכות שהוכרה על-ידי מומחי בית המשפט בתביעת הפיצויים. כזכור, במקרים אלה, על בית המשפט לנכות מן הפיצוי את מלוא הקצבה המשולמת בפועל, ואין להפחית את הניכוי עד כדי שיעור הקצבה שהייתה משולמת לנפגע אילו היה המל"ל מאמץ את שיעור הנכות המופחת שנקבע על-ידי מומחה בית המשפט. 23. ואומנם, בעניין בכר דן בית משפט זה בתמצית בשאלה שלפנינו, ונקבע כי גם במקרים שבהם בית המשפט קובע כי לא נותרה לניזוק כל נכות כתוצאה מהפגיעה הנטענת מהתאונה; והמל"ל מצדו משלם גמלה בגין נכות כאמור ומייחסה לתאונה - תנוכה מלוא הגמלה שהמל"ל שילם וישלם לניזוק (שם, פסקה י'). ראו עוד, ע"א 4607/03 מוזיקנט נ' מגדל (24.11.2004), שם צוינו הדברים הבאים: "[...] המוסד לביטוח לאומי אכן קבע למערער נכות בשיעור 10% בגין כאבי גב תחתון ונכות בשיעור 10% בגין פגיעה בצווארו [...] אלה לא נכללו בנכויות שנקבעו למערער בבית המשפט קמא. בהסתמך על כך ולאור ההלכה שנקבעה ברע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח, פ"ד נז(4) 350 (להלן: עניין עמר) טוען המערער כי יש להקטין את ניכוי גמלאות המוסד לביטוח לאומי. המשיבה סבורה לעומתו כי לא נפלה כל טעות בהחלטתו של בית המשפט הואיל וגם הנכויות הנוספות נובעות מהתאונה ועל כן יש לנכות את גמלאות המוסד לביטוח לאומי כולן מבלי להביא בחשבון את אי ההתאמה בין קביעת שיעורי הנכות בבית המשפט ובמוסד לביטוח לאומי. [...] המשיבה תצדק בטענתה אם אכן יתברר כי גם הנכויות הנוספות הינן תוצאת התאונה. במקרה כזה לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ויש לנכות את תגמולי המוסד לביטוח לאומי כולם על-אף שיעור הנכות השונה שנקבע במוסד לביטוח לאומי [...]" (שם, פסקה 5; ראו גם: ריבלין, 927). 24. הנה כי כן, מקום בו משלם המל"ל תגמולים לניזוק בגין נכות שנגרמה לו בעקבות התאונה הנדונה, יש לנכותם מן הפיצויים שנפסקו לניזוק, חרף העובדה שהנכויות שבגינן משולמים אותם תגמולים לא הוכרו על-ידי המומחים מטעם בית המשפט. לא למותר לציין כי שונים הם פני הדברים במקרה שבו מומחי בית המשפט שוללים את הקשר הסיבתי בין הנכויות שהוכרו על-ידי המל"ל ובין התאונה, שאז לא ינוכו תגמולים אלה מהפיצויים. יוזכר ויודגש, כי משעה שהמזיק הוכיח שהמל"ל משלם לניזוק תגמולים, הנטל להוכיח העדרו של קשר סיבתי בין תגמולים אלה לבין התאונה – מוטל על הניזוק. מן הכלל אל הפרט 25. יישום הדברים על ענייננו מוליך למסקנה כי בצדק הורה בית המשפט המחוזי על ניכוי תגמולי המל"ל מן הפיצוי שנפסק לזכות המשיבה. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי קצבת הנכות הכללית שמשלם המל"ל למבקשת משולמת לה בשל נכויות שהוסבו לה מהתאונה הנדונה. לא ראיתי להתערב בקביעה עובדתית זו. למעלה מן הצורך אציין עוד כי על הקשר הסיבתי בין נכויות אלה לבין התאונה ניתן ללמוד מכך שהמבקשת עצמה טענה לאורך כל הדרך כי הנכות האורתופדית שהוכרה על-ידי המל"ל נובעת כולה מן התאונה. כך, עיון בפרוטוקולי הוועדות הרפואיות שהתקיימו בעניינה של המבקשת מעלה כי בקשתה לקצבת נכות כללית הוגשה לכתחילה בשל פגיעתה בתאונה. ראו למשל: פרוטוקול הוועדה הרפואית מיום 21.3.2016, שם ציינה המבקשת כי "עברתי תאונת דרכים, רכב העיף אותי באוויר, קיבלתי צליפת שוט [...] מאז התאונה [...] קשה לי ללכת [...] סובלת מכאבי גב תחתון [...] מאז התאונה לא עובדת"; וכך גם למקרא פרוטוקול דיון ההוכחות שהתקיים בבית משפט השלום, שם ציינה המבקשת כי הגישה את הבקשה לקצבת נכות כללית בשל פגיעותיה בתאונה וכי הסיבה שהוכרה כזכאית לקצבה על-ידי המל"ל נעוצה אך בנזקי התאונה (עמוד 18 לפרוטוקול הדיון מיום 11.11.2020). 26. הנה כי כן, לא רק שהמבקשת לא עמדה בנטל – אשר כזכור מוטל על כתפיה – להוכיח היעדר קשר סיבתי בין הנכות שבגינה משולמות לה קצבאות המל"ל ובין התאונה, אלא שהיא הודתה מפורשות בהזדמנויות שונות בקיומו של קשר סיבתי כאמור. לפיכך, למרות שהמומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה קבע כי לא נותרה למבקשת כל נכות כתוצאה מהפגיעה הנטענת בתאונה, יש להורות על ניכוי התגמולים עליו הורה בית המשפט המחוזי מסך הפיצויים שנפסקו למבקשת. 27. סוף דבר – הערעור נדחה. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט י' עמית: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת י' וילנר. ניתן היום, ‏י"ז באדר ב התשפ"ב (‏20.3.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 22004960_R02.docx מה מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1