מדינת ישראל נ. ארתור איזגילוב

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4956/99 ע"פ 5622/99 ע"פ 5629/99 איסור פרסום שם המתלוננת בפני: כבוד השופט י' זמיר כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' ריבלין המערערת בע"פ 4956/99 והמשיבה בע"פ 5622/99 ובע"פ 5629/99: מדינת ישראל נגד המשיב 1 בע"פ 4956/99 והמערער בע"פ 5629/99: ארתור איזגילוב המשיב 2 בע"פ 4956/99 והמערער בע"פ 5622/99: אולג דוידוב המשיב 3 בע"פ 4956/99: ואדים סדיקוב ערעור על גזר-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע מיום 8.6.99 בת"פ 924/98, שניתן על-ידי כבוד הנשיא ג' גלעדי, וכבוד השופטים ב' אזולאי וח' עמר תאריך הישיבה: י"ג באייר תש"ס (18.5.2000) בשם המערערת בע"פ 4956/99: עו"ד נעמי גרנות בשם המשיבים 2-1 בע"פ 4956/99: עו"ד יעקב סקרבניק בשם המשיב 3 בע"פ 4956/99: עו"ד סוזי שלו פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. ארתור איזגילוב (להלן: ארתור), אולג דוידוב (להלן: אולג) וואדים סדיקוב (להלן: ואדים), כולם צעירים בני 19 שעלו עם משפחותיהם לישראל לפני מספר שנים, הורשעו על-יסוד הודאותיהם בבית-המשפט המחוזי בבאר-שבע בשורה של עבירות אינוס שביצעו בצוותא בנערה בת 16, תלמידת בית-ספר תיכון שעלתה לא מכבר לישראל. על אולג וואדים הוטלו שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. ואילו ארתור נידון לשש שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. על גזר-דין זה ערערו הן המדינה, שטענה כנגד קולת העונש, והן ארתור ואולג, שטענו כנגד חומרתו. במהלך הדיון בערעור חזר בו אולג מערעורו. 2. לפי כתב-האישום, שבעובדותיו הודו, בעלו השלושה את המתלוננת בהזדמנויות שונות בזה אחר זה, במהלך שלושה חודשים, תוך שימוש בכוח ובאיומים. השלושה שיכנעו את המתלוננת בטענות כזב להילוות אליהם למקום שומם, הפשיטו אותה מבגדיה, אולג וואדים היכו אותה, וכל השלושה איימו עליה, כי יפגעו במשפחתה ויספרו, כי מקיימת היא יחסי-מין עם בחורים רבים. מתסקיר-קורבן שהגישה המדינה עולה, כי למתלוננת נגרם נזק נפשי כבד. 3. בית-המשפט המחוזי הבחין בגזר-דינו בין ארתור לאולג וואדים. הוא הטיל על ארתור עונש קל יותר, בהתחשב בכך שלא היכה את המתלוננת, לא יזם את מעשי האינוס, והצטרף לשניים רק לאחר שכבר אנסו את המתלוננת בהזדמנויות קודמות. אף שירות-המבחן, בתסקיר שהוגש לנו, ציין, כי כיום ארתור מבין את חומרת מעשיו והחל בתהליך של שיקום. לעומת זאת, תסקירי שירות-המבחן לגבי אולג אינם מצביעים על תקווה - למיצער, בשלב זה - להליך שיקומי. ארתור ביקש בערעורו להקל עימו הקלה נוספת, ואילו המדינה טענה, כי מעשי האינוס הרבים שביצעו השלושה, בחבורה, בקטינה עולה חדשה, מחייבים החמרת עונשי המאסר. 4. עונשי המאסר שהוטלו על השלושה בגין שורה של מעשי אינוס בחבורה - כאשר העונש המירבי בגין כל עבירת אינוס הוא 20 שנה - חורגים באופן קיצוני מן העונשים שראוי, ואף מקובל, להטיל בגין מעשים כאלה. זאת, גם בהתחשב בהודאות השלושה באשמה, ובנסיבותיהם האישיות והמשפחתיות. עונש זה אף מחטיא את המטרות - שבפשע של אינוס הן בעלות משקל מכריע - של הוקעה והרתעת הרבים. העונש אינו מבטא את העובדה שהאינוס נעשה בחבורה, שההתעללות במתלוננת נמשכה תקופה ממושכת, ושהמתלוננת היתה תלמידת בית-ספר, עולה חדשה, שלא ידעה כיצד להתגונן בפניהם. בגזר-הדין גם לא ניתן המשקל הראוי לריבוי מעשי האלימות בנשים ובכללם, מעשי אינוס בצוותא על-ידי קבוצת צעירים. אשר-על-כן, אנו מקבלים את ערעור המדינה, ובהתחשב בכך, שבהחמירנו בעונש אין אנו נוהגים להטיל את מלוא העונש הראוי, אנו מחמירים אך בעונשי המאסר בפועל שנגזרו על השלושה. אנו גוזרים על אולג וואדים שמונה שנות מאסר בפועל ועל ארתור שש שנות מאסר בפועל. עונשי המאסר על-תנאי שנגזרו בבית-המשפט המחוזי יישארו בעינם. ממילא נדחה ערעורו של ארתור. ניתן היום, י"ג באייר תש"ס (18.5.2000). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99049560.L01