מינהל מקרקעי ישראל נ. בנימין מזרחי

בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4954/94 וערעור שכנגד בפני: כבוד השופט ת' אור כבוד השופט א' מצא כבוד השופט י' זמיר המערערים: 1. מינהל מקרקעי ישראל (המשיבים בערעור שכנגד) 2. רשות הפיתוח 3. עמידר החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ נגד המשיבים: 1. בנימין מזרחי (המערערים בערעור שכנגד) 2. דוד בלילה 3. עוזי נחום 4. שירות מוניות עמל בע"מ 5. עיריית חיפה 6. הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.6.94 בת.א. 1750/82 שניתן על ידי כבוד השופט ח' אריאל תאריך הישיבה: יח' בחשון תשנ"ז (31.10.96) בשם המערער 1: עו"ד מ' גולן בשם המערערות 3-2: עו"ד נ' ברטוב בשם המשיבים 4-1: עו"ד י' גבעון ועו"ד א' מאיר בשם המשיבות 6-5: עו"ד א' סידי פ ס ק - ד י ן השופט א' מצא: ערעור וערעור-שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה שקיבל בחלקה את תובענת המשיבים 4-1 נגד שלושת המערערים ודחה את תובענתם נגד המשיבות 5 ו6-. בערעורם חוזרים המערערים וטוענים, כי דין התביעה כנגדם היה להידחות על הסף מחמת התיישנות. אני סבור, כי טענה זו - שבית המשפט קמא פסק לדחותה - בדין יסודה. בכך מתייתר הצורך לדון בהשגות המערערים והמשיבים 4-1 על צדקת הכרעתו של בית המשפט המחוזי לגופה של התובענה. כן מתייתר הצורך לדון בהשגתם (החלופית) של המערערים על צדקת החלטתו של בית המשפט שלא לחייב, ביחד עימם, גם את המשיבות 5 ו6-. יצוין, כי מצד המשיבים 4-1 לא הוגש ערעור על דחיית תביעתם כנגד המשיבות 5 ו6-. העובדות 2. המשיבה 4 (להלן: עמל), חברה המאגדת בעלי מוניות, נוסדה למטרת הפעלתה של תחנת מוניות שירות. המשיבים 1, 2 ו3- (להלן: המשיבים) הם מנהליה של עמל. המשיבים תרו אחר מקום מתאים להקמתה של התחנה. בשנת 1971 התקשרו בעיסקת שכירות מוגנת של מבנה, ברחוב יפו 157 חיפה. המבנה (להלן: המושכר), ששטחו 291.50 מ"ר, ניצב על חלקת-קרקע, בשטח של 1447 מ"ר (להלן: החלקה), שלפנים נודעה כחלקה 33 בגוש 10825 ושעם הסדרתה הפכה לחלק מחלקה 2 בגוש 10917. החלקה היא בבעלות רשות הפיתוח (המערערת 2) והמושכר שעליה נוהל, בעבור רשות הפיתוח, על-ידי מינהל מקרקעי ישראל (המערער 1) באמצעות המערערת 3 (להלן: עמידר). עד שנת 1971 הוחזק המושכר בידי שתי דיירות מוגנות. המשיבים באו בדברים עם הדיירות המוגנות וביום 3.9.71 כרתו עימן חוזה, שהוכפף להסכמת עמידר, לרכישת זכויותיהן במושכר תמורת תשלום דמי מפתח בסכום כולל של 260,000 ל"י, מזה 180,000 ל"י לדיירות היוצאות. עמידר הסכימה להעברת הזכויות למשיבים, כנגד קבלת חלק הבעלים בדמי המפתח בסך 80,000 ל"י, וביום 23.11.71 הושלמה העיסקה בכריתת חוזה בינה (כנציגת רשות הפיתוח) לבין המשיבים. על-פי החוזה הושכר המושכר למשיבים למשך חודש אחד (החל מיום 1.12.71), על-מנת שבתום תקופת השכירות החוזית יהפכו המשיבים לדיירים מוגנים במושכר תחת הדיירות היוצאות. בתנאי השכירות נקבע, כי המשיבים רשאים להשתמש במושכר לניהול משרד לנסיעות עירוניות ובינעירוניות. כן הותנה, כי הגם שזכות השכירות הניתנת למשיבים מתייחסת לשטח המושכר בלבד, יהיו הם רשאים להשתמש גם בשטחה הלא-בנוי של החלקה, מבלי שיהיה במתן הרשות כדי להקנות להם זכות כלשהי בשטח זה. 3. החלקה מצויה לא הרחק מצומת הרחובות יפו ודולפין. על-פי תכנית מיתאר מקומית (חפ-1021/א'), שהודעה על הפקדתה פורסמה ביום 5.5.66 והודעה בדבר אישורה פורסמה ביום 31.10.68, יועד צומת זה לשמש כמקום בנייתה של תחנת האוטובוסים המרכזית בעיר חיפה; חליפתה החדשה של התחנה הישנה שהוקמה עוד בשנת 1946. במועד בו רכשו המשיבים את הזכויות בחלקה, היתה תכנית זו בתוקף. זמן קצר לאחר מכן (ביום 7.9.72) הופקדה התכנית חפ-1021/ב', שהיוותה תכנית שינוי לתכנית הקודמת; ועם אישורה (ביום 27.8.73) ביטלה תכנית זו את התכנית הראשונה ובאה תחתיה. אך בעניין עיקרי אחד לא נישנו שתי התכניות זו מזו: בשתיהן דובר בבנייתה של "תחנת 'אגד' בהצטלבות דרך יפו - דולפין". 4. משקיבלו את החזקה בחלקה, התחילו המשיבים בביצוע עבודות הכשרה של השטח. אך עד מהרה הופסקו העבודות בהתערבות נציגי עיריית חיפה בנימוק שמבנה המושכר מסוכן ואין להשתמש בו. בעקבות זאת, ביום 17.5.72, שיגרה העיריה לעמידר הודעה דחופה, לאמור, כי המבנה ברחוב יפו 157 (קרי: המושכר) מהווה סכנה לציבור ויש להרסו בתוך חמישה ימים. על ההודעה חתמו ראש העיריה ומהנדס העיר. בתזכירו לראש העיריה, מיוני 1972, חזר מהנדס העיר והעיד, "כי הבניין הראשי ובניין המחסן הסמוך שברח' יפו 157, הינם מבנים מסוכנים העלולים להתמוטט בכל עת ויש להרסם מיידית". ביום 30.6.72 כינס הממונה על מחוז חיפה במשרד הפנים דיון בגורלו של הבניין. גם בא-כוחם של המשיבים השתתף בדיון. בסיכום מסקנותיו (ששוגר אל המשתתפים ביום 16.7.72) קבע הממונה, כי המושכר אכן מסוכן. עוד קבע, כי בהתאם לתכנית בנין עיר מאושרת חפ-1021/א', הבניין בו נמצא המושכר "הועד להריסה" מאחר שהוא "נמצא בשלמותו בשטח המיועד להרחבת רחוב יפו". עם זאת ציין, ש"בכדי להסיר סכנה מיידית לשלום וביטחון הציבור" הסכים להצעת בא-כוח עמידר "ששטח חצר הבניין הנדון יגודר ותקרת הבניין תיתמך באמצעות תמוכות עץ". 5. ביום 25.10.73 פורסמה הודעת הוועדה המקומית (מיום 4.10.73), כי המקרקעין שפורטו בתוספת להודעה (והחלקה בכללם) דרושים לוועדה למטרה הציבורית שלה נועדו בתכנית חפ-1021/ב', בדבר הקמתה של "תחנת א.ג.ד. בהצטלבות דרך יפו - דולפין". בהודעה נאמר, כי הוועדה פועלת בתוקף סמכותה לפי סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה1965-, ולפי סעיפים 5 ו7- לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. הובהר כי הוועדה "מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין, מפני שהם דרושים באופן דחוף לצורכי הציבור שלמענם עומדים לרכשם". בהודעה נאמר, שכל המחזיק באיזה מן המקרקעין שפורטו בתוספת נדרש למסור לוועדה "מיד את החזקה בנכס", ועל כל התובע זכות או טובת הנאה באיזה מן המקרקעין להגיש לוועדה, בתוך חודשיים, את תביעתו לפיצויים בצירוף ראיות לתמיכתה. ביחס לחלקה צוין (בתוספת להודעה), כי חלק ממנה (החלק שלפנים נודע כחלקה 33 בגוש 10825) מיועד, לפי התכנית, "לדרך והרחבתה", אך משנמצא כי הפקעת חלק זה בלבד תפחית את שווייה של יתרת השטח, הוחלט לרכוש לצורכי ציבור את החלקה בשלמותה. 6. ביום 31.10.73 נשלחה למשיבים, בדואר רשום, הודעת מנהל המחלקה לנכסי העיריה בעיריית חיפה, בה הופנתה תשומת לבם להודעה על הפקעת החלקה אשר פורסמה בילקוט הפרסומים ביום 25.10.73 כאמור. בהודעה צוין, כי הוועדה המקומית אכן מתכוונת לקנות מיד חזקה במקרקעין האמורים. המשיבים נדרשו לפנות את המושכר והחלקה; ומשסירבו לעשות כן, הגישה עיריית חיפה לבית המשפט תביעת פינוי נגדם ונגד עמל. 7. המשיבים קיוו שיעלה בידם להעביר את רוע הגזירה. ביום 16.12.73, בעקבות הגשתה של תביעת הפינוי, פנו במכתב מפורט אל ראש עיריית חיפה. במכתבם סיפרו כי ברכישת הזכויות בחלקה השקיעו ממון רב. הם הלינו, כי בזמן ההתקשרות בעיסקה לא נאמר להם דבר אודות יעודו של המבנה, וכי רכשו את הזכויות בו בתום לב. הם כפרו בטענה, שהמבנה אינו ניתן לתיקון, וטענו כי מהנדס מטעמם קבע, כי ניתן לתקן את הבניין. עמדה זו, הוסיפו, הוצגה על-ידי נציגם בדיון שהתקיים אצל הממונה על המחוז ביום 16.7.72; ומשקיבלו על עצמם באותו המעמד, לגדר את השטח לשם מניעת סכנה, הובטח לנציגם - כך טענו - כי יימצא הסדר שיניח את דעתם. אך כעבור זמן, בהיותם בשירות לאחר מלחמת יום הכיפורים, הומצא למשרדם צו ההפקעה. לסיום טענו, כי מימוש תכנית ההפקעה יהרוס את עסקה של עמל ויפגע בפרנסת חבריה הרבים ובמשפחותיהם. אך ההליכים בתביעת הפינוי נמשכו, ובשנת 1976 (המועד המדויק לא צוין) ניתן בתובענה פסק-דין המחייב את עמל ואת המשיבים לפנות את החלקה. עוד קודם לכן (בשלהי שנת 1975, או בראשית 1976) פינו המשיבים את מרבית שטח החלקה. מכאן ואילך הם נאחזו בשולי השטח והוסיפו לנהל בו (ללא רישיון) תחנת מוניות. המשיבים קיוו, והשתדלו, להשיג היתר לבניית תחנת מוניות במקצת השטח, בו נאחזו; אך בקשותיהם נדחו. 8. ביום 9.2.78 כתב בא-כוחם דאז של המשיבים אל המשיבות 5 ו6- (עיריית חיפה והוועדה המקומית לתכנון ולבנייה חיפה). במכתב הוצהר, כי לעמל ולמשיבים אין כל תביעה או דרישה לתשלום פיצויים בגין הפקעת החלקה ופינויים ממנה. עם זאת הובהר במכתב, כי עמל והמשיבים שומרים על זכותם לתבוע פיצויים מן המערערים או מאת מי מהם. במכתב נוסף ששוגר מטעמם לעיריה (ביום 28.12.81) נכללה דרישה למתן רישיון להפעלת תחנת מוניות במקצת השטח; ולחילופין, דרישה לפיצויים בגין ההפקעה. ההליך לפני בית המשפט המחוזי 9. ביום 28.7.82 - יותר מעשר שנים לאחר ההתקשרות בעיסקה ויותר משמונה שנים לאחר שנמסר להם על הפקעת החלקה והוגשה נגדם תביעה לפינויה - הגישו עמל והמשיבים לבית המשפט המחוזי את התביעה, נשוא ענייננו, בה תבעו פיצויים על הפסד דמי המפתח ששילמו בגין העיסקה וכן פיצוי על השקעותיהם בנכס גופו, אובדן רווחים ואובדן מוניטין. מלכתחילה כוונה התביעה נגד המערערים בלבד, ורק מקץ כשנתיים נוספות (ביום 19.7.84) הוגש מטעמם כתב-תביעה מתוקן, בו כללו, כנתבעות נוספות, גם את המשיבות 5 ו6-. התביעה נגד המערערים התבססה על עילות של הטעיה בכריתת חוזה, ניהול משא-ומתן שלא בדרך מקובלת ובתום לב והפרת חוזה. בתביעה נטען, כי זה מכבר, ועוד בטרם התקשרו עימם, היה ידוע למערערים, כי החלקה מיועדת להפקעה ושהמבנה אשר עליה מיועד להריסה. אך למרות שהיטיבו לדעת את העובדות, חדלו מלהביאן לידיעתם קודם להתקשרות ומלהעמידם על העתיד והצפוי להתרחש. בכך, טענו, הפרו המערערים את חובתם לנהוג כלפיהם בתום לב, והיטעו אותם בדבר, שאילו הובא לידיעתם מבעוד מועד, היו הם נמנעים מלהתקשר בעיסקה. התביעה נגד המשיבות 5 ו6- התבססה על קורות המשא ומתן, שניהלו עם משיבות אלו, במטרה לצמצם את נזקיהן כתוצאה מן ההפקעה. בתביעה נטען, כי בפברואר 1978 הגיעו לכלל הסכמה עם עיריית חיפה, כי בתמורה לוויתורם על זכותם לקבלת פיצויים מן הוועדה המקומית בגין הפקעת החלקה, יינתנו להם היתר בנייה ורישיון עסק שיאפשרו להם להקים ולנהל את תחנת המוניות בשולי החלקה (בהם נאחזו לאחר שפינו את מרבית שטח החלקה); וכן הובטח להם, כי שטח זה (רצועת קרקע באורך של כשבעה מטרים) יוחכר להם בחכירה לדורות. משהופרו ההבטחות - טענו המשיבים - השתמשו בזכותם וביטלו את ההסכם שמכוחו ויתרו על תביעתם לפיצויים. 10. המערערים, שהתגוננו מפני התובענה בטענות שונות, הקדימו וטענו גם טענת התיישנות; ולטענה זו הצטרפו גם המשיבות 5 ו6-. טענת המערערים היתה, כי תקופת התיישנותה של התביעה היא שבע שנים מן היום בו נולדה עילת התובענה; וכי המועד שבו נולדה עילתם של המשיבים חל ביום 23.11.71, בו התקשרו עם המערערים בחוזה השכירות ושילמו את דמי המפתח. ברם, הוסיפו המערערים וטענו, כי גם אם מחשבים את מניין התקופה מן המועד שבו נתגלה למשיבים דבר הנזק שבגינו הם תובעים פיצוי, הרי שמועד זה חל ביום 30.6.72 (בו הובהר למשיבים, מפי הממונה על המחוז, כי המושכר מיועד להריסה, ולא ניתן להכשירו לניהול עסק כלשהו), או, לכל המאוחר, בשלהי אוקטובר 1973, עת פורסמו ונמסרו להם הודעת הוועדה המקומית על הפקעת החלקה והדרישה לפנותה. בין כך ובין כך - טענו - מתחייבת המסקנה כי התביעה, שהוגשה לבית המשפט רק ביום 27.8.82, הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. המשיבות 5 ו6- הוסיפו כי לגביהן מתחייבת מסקנה זו אף ביתר שאת, שהלוא התביעה כנגדן הוגשה רק ביום 19.7.84. 11. בית המשפט המחוזי (השופט ח' אריאל) דחה את טענת ההתיישנות. בפסק הדין נקבע, כי מאחר ועילת התובענה שהגישו המשיבים היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל", דין התיישנותה צריך להיגזר מהוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. "היום שבו נולדה עילת התובענה", לעניינה של תביעה כזאת, הוא "היום שבו אירע אותו נזק", ואם "לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". השופט הסביר, כי "נזק מתגלה לתובע, מקום שעבר משלב נזק של 'מה בכך' לשלב שבו כל ניזוק בר-דעת היה מגיש תביעה". מועד התגלות הנזק במקרה הנדון חל, לדעתו, ביום שבו ניתן פסק הדין בתובענת הפינוי; שכן "ביום זה אירע הנזק ואף התגלה". הואיל ופסק הדין בתובענת הפינוי ניתן בשנת 1976, ותביעת המשיבים הוגשה בשלהי יולי 1982, הרי שלשיטה זו הגישו המשיבים את תביעתם בטרם מלאו שבע שנים מיום אירוע הנזק והתגלותו. 12. משנדרש לתביעה לגופה פסק בית המשפט לקבלה, למעט לעניין העתירות לפיצוי בגין אובדן רווחים ואובדן מוניטין; וכנגד דחייתן של שתי עתירות אלו מופנה הערעור-שכנגד. התביעה נגד המשיבות 5 ו6- נדחתה מכול וכול, ומצד המשיבים 4-1 לא הוגש ערעור נגד חלק זה של פסק הדין. אך, כאמור, די בקבלת הערעור בנושא התיישנות התביעה כדי לייתר את הדיון בכל יתר השאלות. טענת התיישנות - שאלת תחולתו של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין 13. תקופת התיישנותה של תביעה "בשאינו מקרקעין" היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות, התשי"ח1958-). ככלל, "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה" (סעיף 6 לחוק). לכלל זה, הקובע את תחילת מניינה של תקופת ההתיישנות, שלושה יוצאים (המוסדרים בסעיפים 7, 8 ו9- לחוק), המתייחסים למקרים מיוחדים בהם מונים את תחילת תקופת ההתיישנות, לא מיום הולדת העילה אלא ממועדים מאוחרים יותר. בנתון ליוצאים אלה, קובע כלל זה את מועד הולדתן של כל עילות התובענה, למעט עילות תובענה על עוולות. מקום שהתביעה היא על עוולה, קביעת מועד הולדתה של עילת התובענה נעשית על-פי הוראותיו של סעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע: "89. לענין תקופת-התיישנות בתובענה על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: (1) מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; (2) מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". 14. השופט המלומד סבר, כי עילת התובענה שהגישו המשיבים היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל". מכאן העלה, כי את "היום שבו נולדה עילת התובענה" יש לקבוע על-פי הוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. ייאמר מיד, כי בכתב תביעתם המתוקן של המשיבים לא נטענה כל טענה ממנה יכול השופט להסיק כי עילת תובענתם היא נזיקית. תביעתם נגד המערערים סמכה על הפרת חובות המוטלות על מתקשר בחוזה בשלב הכריתה; לאמור, כי המערערים כרתו עימם חוזה להקניית זכות בחלקה אף שידעו, ולא גילו להם, כי החלקה מיועדת להפקעה והמבנה שעליה מיועד להריסה. ועל עילת תובענה כזאת אין כל תחולה לסעיף 89 לפקודת הנזיקין. כדברי השופט גולדברג, שנאמרו זה מקרוב: "במקרה דנן, עיקר התביעה אינו בעילה נזיקית, אלא בתביעה חוזית, והמערערת מבקשת לבטל את החוזה בעילות שבסעיפים 12, 15, 17, ו30- לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג1973-, ולתרופות בגין ביטול זה. בעילות אלה אין כל מקום להיזקק לסעיף 89 הנ"ל כלל". (ע"א 4600/91 מוסקוביץ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פ"ד מח(3) 455, בעמ' 460). מנין, איפוא, שאב השופט את הנחתו שהמדובר בתובענה נזיקית? ככל שיכולתי להעלות, הרי שבמהלך טיעונם במשפט ייחסו המשיבים למערערים, לא רק מעשה הטעיה מכוון, אלא גם מצג-שווא רשלני שבנסיבות העניין עלה כדי הפרת חובתם לניהול משא ומתן בדרך מקובלת ובתום לב. והשופט, שדן ופסק בטענת ההתיישנות, לא בפתח הדיון אלא בפסק הדין, ראה גם טענה זו כחלק מעילות התובענה הניצבות לפניו להכרעה. עילת תובענתם של המשיבים - כעולה מן הטענות העובדתיות שעליהן ביססו את תביעתם - נולדה ביום 23.11.71, שהוא המועד בו התקשרו בחוזה עם המערערים. משנוכח בית המשפט (כפי שאכן עולה מן העובדות שנקבעו בפסק הדין), כי במועד זה טרם עמדו משיבים, ובאופן סביר אף לא יכלו לעמוד, על העובדות המעמידות להם עילת תובענה, היה על בית המשפט להכריע בשאלה מאימתי יש למנות את תקופת ההתיישנות החלה על תביעתם. בשאלה זו, לדעתי, היה על בית המשפט להכריע על-פי הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות. בירור השאלה לאור הוראתו של סעיף 8 יוביל למסקנה שעל תביעת המשיבים חלה התיישנות. השופט המלומד לא נדרש להוראת סעיף 8 לחוק ההתיישנות, אלא להוראת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בכך, לדעתי, שגה. אך, כפי שנראה בהמשך, גם אם נניח כי תביעת המשיבים אכן גילתה גם עילה של היצג שווא רשלני, וכי סעיף 89(2) הנ"ל אמנם חל על תביעתם, אף אז תתחייב המסקנה כי תביעתם התיישנה, וכי דין הערעור להתקבל. מועד ההתיישנות לפי סעיף 8 לחוק 15. סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע: "התיישנות שלא מדעת 8. נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלו". "סעיף 8 לחוק ההתיישנות קובע 'כלל גילוי': מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו" (ע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עיזבון יוסף בליבאום ז"ל, פ"ד מט(5) 485, בעמ' 503). עילת התובענה, שהגישו המשיבים נגד המערערים בענייננו, היא הפרת חובות בשלב כריתתו של החוזה שעל-פיו רכשו המשיבים זכויות במושכר. החוזה בין הצדדים נכרת ביום 23.11.71. על-פי הכלל הרגיל, הקבוע בסעיף 6 לחוק ההתיישנות, זהו היום "שבו נולדה עילת התובענה". אך מקובל עליי, כי במועד זה (מסיבות שלא היו תלויות במשיבים ושאף בזהירות סבירה לא יכלו הם למנען) טרם נתגלו למשיבים העובדות המהוות את עילת תובענתם. בנסיבות אלו חל "כלל הגילוי" הקבוע בסעיף 8 לחוק, ואת תקופת ההתיישנות החלה על תביעת המשיבים יש למנות מן היום שבו נודעו להם העובדות המרכיבות את עילתם. אימתי חל מועד זה? מסיכומי בא-כוח המשיבים בערעור עולה כי העובדות המהוות את עילתם נודעו למשיבים ביום 25.10.73. כדבריו: "ביום 25.10.73, עם קבלת הודעת ההפקעה של המושכר, נתברר למשיבים כי המערערים הפרו הפרה בוטה ביותר את חוזה השכירות עימם וכן נהגו כלפיהם בחוסר תום לב ותוך הצגת מצג שווא". כך לכאורה עולה גם מן ההשתלשלות העובדתית אותה כבר סקרנו: ביום 30.6.72 הובהר למשיבים (מפי הממונה על המחוז) כי המושכר, שבו ביקשו לייסד את מקום עסקה של עמל, מיועד להריסה ולפיכך לא ניתן להכשירו לעסק כלשהו. באוקטובר 1973 נמסרה להם הודעת הוועדה המקומית על הפקעת החלקה, עליה ניצב המושכר, והם נדרשו לפנותה; וזמן-מה לאחר מכן (לפני סוף שנת 1973) הגישה נגדם העיריה את תביעת הפינוי. דעתי היא, כי די היה בכל אחת מן ההתרחשויות הללו - לא כל שכן שדי היה בהצטברותן - כדי להעמיד את המשיבים על העובדות המעמידות להם עילת תובענה. גם האמור במכתב ששיגרו המשיבים (ביום 16.12.73) לראש עיריית חיפה, בו הלינו על תכנית ההפקעה ועל הסתרתה מפניהם, מהווה ראיה ניצחת לכך שלכל המאוחר במועד זה היטיבו המשיבים לדעת את העובדות הנחוצות להעמדת עילתם. מעת שנתגלו להם עובדות אלו עמדו לרשותם שבע שנים להגשת תביעתם. ושבע שנים אלו הסתיימו באוקטובר 1980, ולכל המאוחר בסוף שנת 1980. 16. המשיבים טענו, כי בעצם הידיעה שרכשו זכות שכירות מוגנת במבנה המיועד להריסה, והניצב על קרקע המיועדת להפקעה, לא היה כדי להקים להם עילת תובענה. גם משפורסמה, ונמסרה להם, ההודעה על הפקעת חלקתם, ואף משנדרשו על-ידי הוועדה המקומית לפנות את המבנה ולמסרו לידיה, לא קמה להם עדיין עילה. כדבריהם, תלו תקוות שהתכניות תשתנינה, ואף פעלו כמיטב יכולתם להביא לשינוין. מכל מקום, כל עוד לא נמנע מהם, למעשה, להמשיך ולהחזיק במושכר ולהשתמש בחלקה, ולהוסיף לנהל במקום זה את תחנת המוניות של עמל, לא סבלו עדיין כל נזק. אף הגשתה נגדם של התביעה לפינוי לא שינתה מצב זה. גם לאחר הגשתה של תביעת הפינוי הוסיפו לנהל במקום את תחנת המוניות וטרם נגרם להם נזק; על-כל-פנים, לא נזק ממשי ומהותי. רק משניתן נגדם פסק-דין לפינוי המושכר התגבש נזקם והשתכללה עילתם; ורק ממועד זה - טוענים המשיבים - החל מרוץ ההתיישנות. טענות אלו אין בידי לקבלן. עילתם של המשיבים אינה נעוצה בפינוים מן המושכר, ואף לא במימושה של תכנית ההפקעה. עילתם נעוצה בטענתם שהמערערים השכירו להם, בתנאים של דיירות מוגנת, מבנה המיועד להפקעה ולהריסה. בכך, טענו המשיבים, הפרו המערערים כלפיהם את התחייבויותיהם החוזיות. עובדות אלו נודעו למשיבים, כעולה מטענתם הם, לכל המאוחר באוקטובר 1973. ודי היה בהתגלותן של העובדות הללו כדי להעמיד את המשיבים על עילת התובענה העומדת להם. גם לטענתם, כי בעובדות שנתגלו להם לא היה כדי להעיד על נזקם, אין ממש. הכלל הוא, כי משנתגלה נזק שאינו נזק של "מה בכך", ושאדם סביר היה רואה בהתרחשותו עילה מוצדקת להגשת תביעה, מתחיל מרוץ ההתיישנות (ראה דברי השופט ברק בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554, בעמ' 559; ובע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, בעמ' 531). ובעובדות שנתגלו למשיבים היה כדי להעמיד כל אדם סביר, כי עומדת לו עילה מוצדקת להגשת תובענה לפיצויים. 17. המשיבים קיוו להיבנות מפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן בע"א 3599/94 יופיטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [טרם פורסם], בו נקבע, לעניין מועד תחילת תקופת ההתיישנות, כי אם עילת התובענה היא הפרת חוזה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום ההפרה, ואילו אם עילת התובענה היא נזק שהתרחש עקב ההפרה לאחר זמן, תימנה תקופת ההתיישנות מיום התרחשות הנזק. לטענת המשיבים, אף הם רשאים היו שלא להגיש את תביעתם כל עוד לא נגרם להם נזק המתבטא בשלילת היכולת המעשית לעשות שימוש במושכר, ונזק זה התרחש רק בעקבות פסק-דין הפינוי. אלא שעניינם של המשיבים שונה תכלית שוני מעניינה של האסמכתה הנזכרת. עילתם של המשיבים (לאמיתו של דבר) אינה הפרת חוזה, ולא כל שכן אינה נזק שנגרם, בחלוף זמן, עקב הפרת חוזה. עילתם הנטענת היא הטעיה מכוונת בשלב כריתת החוזה וניהול משא-ומתן שלא בדרך מקובלת ובתום לב. הנזק שנגרם להם טמון בעצם ההתקשרות בחוזה עקב הטעיה; ושיכלולו חל בזמן כריתת החוזה. אכן נכון הדבר, כי בעת ההתקשרות המשיבים טרם ידעו, ובאופן סביר אף לא יכלו לדעת, אודות הנזק; ומטעם זה אין להחיל עליהם את כללו הרגיל של סעיף 6 לחוק: עמדתי על כך בפרשת בליבאום (ע"א 148/89 הנ"ל): "הנזק הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים. אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך, יש להכריע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות" (שם, בעמ' 508). ודין זה יפה גם לעילתם של המשיבים. המועד שבו מתחילה תקופת ההתיישנות חל ביום שבו נודעו למשיבים כל העובדות הנחוצות להעמדת עילתם, והנזק בכללן. אכן, ייתכנו מקרים שבו תיוודענה לתובע רק מקצת העובדות המהוות את עילתו; וייתכן מקרה שבו גרימת הנזק, או שיעור הנזק שנגרם, ייוודעו לתובע לאחר המועד שבו כבר עמד על עובדות אחרות, המהוות חלק מן התשתית להקמת עילתו. אך אין כל יסוד להניח שכך קרה, או יכול לקרות, בעניינם של המשיבים. מעצם טיבה וטבעה של עילתם מתחייב, כי מעת שנודע להם כי הוטעו ועקב כך עשו מקח טעות (ולכך, כזכור, היו הם מודעים עוד לפני תום שנת 1973) עמדו המשיבים (ועל-כל-פנים, יכלו הם לעמוד) גם על הנזק שנגרם להם. מועד ההתיישנות לפי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין 18. בע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673 (בעמ' 682) קבע השופט בך, כי סעיף 89 לפקודת הנזיקין בא אך "להשלים את הוראות חוק ההתיישנות במובן זה שנקבע בו מתי נולדה עילת התובענה ביחס לעילות הנזיקין; כל זאת לצורך יישום הסעיפים 5 ו6- של חוק ההתיישנות". ולהלן (שם) הוסיף ואמר: "אין סעיף 89 לפקודה קובע תקופות התיישנות עצמאיות, לא בסעיף 89(1) ולא בסעיף 89(2), פרט לאמור בסיפא של סעיף 89(2). סיפא זה מתייחס לסיטואציה ספציפית ומוגבלת, היינו למקרה בו מתגלה הנזק בשלב שלאחר מועד אירוע הנזק, והדבר גורם להארכת תקופת ההתיישנות. למעשה ניתן לראות סיפא זה של סעיף 89(2) לפקודה כאילו מהווה הוא תוספת לסעיף 5 לחוק, וכאילו נאמר בסעיף 5, כי על-אף קביעת תקופת התיישנות של שבע שנים לתביעות שאינן תביעות במקרקעין, הרי בתביעות נזיקין, אשר האמור בסיפא של סעיף 89(2) חל עליהן, תקופת ההתיישנות היא עד 10 שנים מיום אירוע הנזק". אך טעות היא לחשוב שסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין בא להיטיב את מצבו של תובע, שנזקו נתגלה לו באיחור. אדרבה, הנכון הוא שסעיף 89(2) מטיל מיגבלה של עשר שנים, מיום אירוע הנזק, במקום שאילמלא הוטלה המיגבלה, תקופת ההתיישנות עשויה היתה להתארך (מכוח סעיף 8 לחוק ההתיישנות) אף מעבר לעשר שנים. על משמעות המיגבלה עמד הנשיא י' כהן, שבהתייחסו לפרשנות מלות הסיפא של סעיף 89(2), אמר: "המלים בפיסקה (2) הנ"ל 'אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק' לא באו להאריך את המועד של שבע שנות התיישנות מיום שבו נתגלה הנזק, אלא באו לקבוע מועד סופי, שבו ניתן להגיש תביעה, והוא עשר שנים מיום אירוע הנזק, אף אם באותו זמן טרם חלפה תקופת ההתיישנות הרגילה של שבע שנים. על-כן, אם, למשל, אירע הנזק בשנת 1969, והוא נתגלה בשנת 1971, התביעה תתיישן בשנת 1978 ולא בתוך עשר שנים מיום אירוע הנזק. אולם, אם נגרם נזק בשנת 1965, והוא נתגלה בשנת 1971, תתיישן התביעה לא בשנת 1978 אלא תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק, היינו בשנת 1975, ארבע שנים בלבד אחר אירוע הנזק" (ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקליים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(3) 122, בעמ' 130). וברוח דומה ציין השופט ברק בפרשת אגיוף (ע"א 220/84) בעמ' 531: "הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי' (כלשונו של השופט אריאל בערכאה הראשונה) להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותה, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק. אכן, מי שניזוק ביום ראשון ונזקו התגלה ביום שני, תביעתו מתיישנת כעבור שבע שנים מיום שני, ולא - כטענת בא-כוח המערער - כעבור עשר שנים מיום ראשון". כך הוא בעוולה. לא כן הדבר ביחס לעילות תובענה אחרות ששיכלולן מותנה בהתרחשות נזק. כך, למשל, מקום שלתובע נגרם נזק כתוצאה מהפרת חוזה על-ידי הנתבע. אחזור ואזכיר דברים שכבר הובאו לעיל (מתוך פרשת בליבאום, בעמ' 508): "הנזק הנגרם לנפגע מהפרת חוזה מהווה רכיב עובדתי בעילתו לפיצויים. אם הנזק מתגלה באיחור, עשוי האיחור להצדיק דחיית מועד תחילת ההתיישנות. בשאלה אימתי קיים הצדק לכך יש להכריע לפי סעיף 8 לחוק ההתיישנות". את השוני בין "כלל הגילוי" הכללי הקבוע בסעיף 8 לחוק, לבין כלל הגילוי המיוחד הקבוע בסעיף 89(2) לפקודה, ניתן להמחיש בעזרת הדוגמה הבאה: טול מקרה בו נעלמה מן התובע העובדה שנגרם לו נזק. נניח כי אירוע הנזק התרחש בשנת 1980, אך נתגלה לתובע (מסיבות שלא היו תלויות בו ולא יכול למנען) רק בשנת 1988. אם עילת התובענה שלו היא נזק שנגרם כתוצאה מהפרת חוזה, או כתוצאה מהפרת זכותו הקניינית, תתיישן תביעתו (לפי סעיף 8 לחוק) רק בשנת 1995, היינו בתום שבע שנים מן היום שבו נודעו לתובע "העובדות המהוות את עילת התובענה". אך אם עילת התובענה שלו היא "נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל", היינו תובענה על נזק שנגרם בעוולה, תתיישן תביעתו (לפי סעיף 89(2) סיפא לפקודה) אם "לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק", היינו בשנת 1990, לאמור שנתיים בלבד לאחר המועד שבו נתגלה הנזק. 19. פעמים אחדות עסק בית-משפט זה בשאלת היחס בין הוראות שונות בחוק ההתיישנות, בכללן ובמיוחד הוראת סעיף 8, לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. לפנים מצורכי ההכרעה בפרשתנו אזכיר רק שתי נקודות ציון. בעניין פתאל (ע"א 244/81 הנ"ל) אמר השופט בך, כי בתחולת סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין אין "כדי לפגוע בתוקפם של יתר סעיפי חוק ההתיישנות לגבי תביעות נזיקין ובתוקפו של סעיף 8 לחוק בכלל זה" (שם, בעמ' 682ז'). אך משחזרה השאלה ונדונה, לאחרונה, בפרשת בליבאום (ע"א 148/89 הנ"ל), בפני הרכב בו נטלתי חלק עם חבריי השופטים ד' לוין וג' בך, נחלקו הדעות. השופט ד' לוין סבר, כי לסעיף 8 לחוק ההתיישנות יש תחולה מלאה גם במקרים הנופלים בגדר סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (שם, בעמ' 497); ומטעם זה קבע, כי התביעה (שדבר התיישנותה הועמד בערעור במחלוקת) לא התיישנה. דעתי היתה שונה. בפסק-דיני (בעמ' 504) צוין כי "לשאלת הזיקה בין סעיף 8 לחוק לבין סעיף 89(2) לפקודה ניתן, עקרונית, להציע אחת משלוש תשובות עיקריות: האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי של סעיף 8 לחוק. משמע שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנית, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תחולה מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 8 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)". ולאחר הצבעה על הקשיים בהם כרוך אימוצן של איזו משתי התשובות הראשונות, הוספתי (בעמ' 505): "לתשובה המוצעת השלישית, הדוגלת בהבחנה בין רכיב הנזק לבין יתר רכיביה של עילת התובענה, יש עדיפות ברורה על פני שתי קודמותיה. מחד גיסא, אין היא שוללת את תחולת ההסדר הכללי, שעליו מורה סעיף 8 לחוק, על יסודות העילה שאין לגביהם הוראה מיוחדת בסעיף 89(2) לפקודה; ומאידך גיסא, מכירה היא בתחולתו של סעיף 89(2), כקובע הסדר מיוחד ביחס לרכיב הנזק. במגבלותיו של הדין הקיים מקיימת גישה פרשנית זו מידה של 'איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על על אינטרס הציבור כולו' (מילות השופט ברק, שנאמרו בהקשר שונה במקצת, בע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח(4) 554). ובכך מגשימה פרשנות זו את תכליתו המוכרת של מוסד ההתיישנות. יתר-על-כן: גישה זו אינה רואה בסעיף 89(2) לפקודה הסדר חריג וסותר להסדר הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות, אלא הסדר מיוחד המשתלב בהסדר הכללי ומהווה חלק ממנו". השופט בך הצטרף, לעניין התוצאה, לדעת השופט ד' לוין; אך מהנמקת עמדתו עולה, כי חילוקיו עמי היו במישור העובדתי ולא בשאלת היחס המשפטי שבין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. בהתייחסו לעמדתי ביחס לגוף ההכרעה הוא אומר (בעמ' 512): "חברי מסיק מכאן כי אין להחיל את סעיף 8 לחוק ההתיישנות על המקרה שלפנינו, שכן לדעתו זהו אכן מקרה שבו נתגלה הנזק באיחור. מסקנה זו אין באפשרותי לקבלה. לדעתי אין לפנינו מקרה אשר בו רק הנזק ומידתו נתגלו בשלב מאוחר. עולה מחומר הראיות ומהעובדות כפי שתוארו בפסקי הדין של חבריי הנכבדים, כי בעיקר נעלמו מהמשיבים העובדות המהוות את עילת התובענה" (ההדגשה במקור). הווי אומר: השופט בך אינו מצטרף לקביעת השופט ד' לוין, לפיה סעיף 8 לחוק ההתיישנות חל גם באשר לגילוי מאוחר של רכיב הנזק. הסיבה שהוא מצטרף לתוצאה אליה הגיע השופט ד' לוין היא, שלדעתו העובדות בעניין בליבאום מלמדות על גילוי מאוחר של עובדות אחרות המהוות את עילת התובענה, ולאו דווקא של רכיב הנזק. למותר לציין כי גם לשיטתי, בעניין בליבאום, כאשר נעלמו מן התובע עובדות אחרות (מלבד עובדת הנזק) המהוות חלק מעילת התובענה - יחול סעיף 8 לחוק ההתיישנות, ולא יהיה בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין כדי לסייג את תחולת הוראתו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, פרט באשר לרכיב הנזק. על פרשנות זו השופט בך אינו חולק. 20. ברם, מה שהערתי לעיל היה מעבר לצורכי ההכרעה. בעניינם של המשיבים לא יכול להתעורר ספק, כי גם לאור הוראתו של סעיף 89(2) לפקדת הנזיקין, אין מנוס מן המסקנה שתביעתם הוגשה לאחר חלוף תקופת ההתיישנות. במונחיו של סעיף 89(2), המועד בו נכרת החוזה בין המערערים לבין המשיבים (23.11.71) - לאמור, המועד שבו התרשלו המערערים בכך שחדלו מלגלות להם את העובדות המהותיות - הוא "היום שבו אירע אותו נזק". כיון שהנזק אכן לא נתגלה למשיבים ביום שבו אירע, תתחיל תקופת ההתיישנות של תביעתם ביום שבו נתגלה להם ולכל המאוחר, בתום עשר שנים מיום אירוע הנזק. מן העובדות שהוזכרו נובע, כי הנזק שאירע נתגלה להם לכל המאוחר בסוף שנת 1973. אף כאן יש לילך לפי המוקדם, ולמנות שבע שנים מיום התגלות הנזק. משמע שתביעתם התיישנה בשלהי שנת 1980. למיגבלה בת עשר השנים אין בנסיבות העניין כל משמעות; אך גם מניין עשר שנים מיום אירוע הנזק היה מוביל למסקנה שבמועד הגשת תביעתם לבית המשפט (28.7.82) כבר חלה עליה התיישנות. מהלכי המשיבים לא עצרו את מרוץ ההתיישנות 21. מעת שנודע למשיבים, כי החלקה מיועדת להפקעה והמושכר מיועד להריסה, הם לא ישבו באפס מעשה, אלא נקטו יוזמות ופעולות שונות. תחילה ניסו למנוע את רוע גזירת ההפקעה. ולאחר פינוים ממרבית החלקה, ניסו להשיג רשיון להפעלת תחנת מוניות ביתרת החלקה שנותרה בידם ובדרך זו להקטין את נזקיהם. להסרת ספק, ולנוכח טיעון מרומז לעניין זה שנכלל בסיכומי המשיבים, אבקש להבהיר, כי מהלכיהם האמורים של המשיבים יכולים אולי להעיד כי הם לא "ישנו" על זכויותיהם, אך באף אחד ממהלכים אלה לא היה כדי לעצור את מרוץ תקופת ההתיישנות. ענייננו אינו מצריך דיון מפורט במושכלות הראשונים של דיני ההתיישנות (ראה ז' יהודאי, דיני התיישנות בישראל (ת"א 1991) עמ' 10-5). הגישה הרווחת, והמקובלת גם עליי, היא שדיני ההתיישנות "באים ליצור איזון עדין בין האינטרס של המזיק הפוטנציאלי לבין האינטרס של הניזוק הפוטנציאלי, תוך שמירה על אינטרס הציבור כולו" (לשון השופט ברק בפרשת בוכריס, ע"א 165/83 הנ"ל בעמ' 558). משקמה לתובע עילת תובענה, והוא משהה את הגשתה עד תום תקופת ההתיישנות, אין בפעולות שנקט קודם להגשת התביעה, בניסיון להביא לביטול העילה, או לשם הקטנת נזקו, כדי לחלץ את תביעתו מדין ההתיישנות. 22. לפיכך יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ככל שהוא נוגע לשלושת המערערים, לדחות את תביעת המשיבים 4-1 גם ביחס למערערים, וכפועל יוצא מכך - גם את הערעור-שכנגד שהוגש מטעמם. החיוב בהוצאות יועמד, בהתחשב בתוצאה, על שיעור נמוך מן המקובל: על המשיבים 4-1 (בחבות הדדית ביניהם) לשלם הוצאות בשתי ערכאות הדיון בסך 20,000 ש"ח למערער 1 ובסך 20,000 ש"ח למערערות 2 ו3- (ביחד). הערעור (החלופי) שהגישו המערערים כנגד אי-חיובן של המשיבות 5 ו6- מתייתר, ובהיעדר בקשה מצד המשיבות 5 ו6- לחיוב המערערים בתשלום הוצאות, לא ייעשה צו להוצאות בין צדדים אלה. ש ו פ ט השופט ת' אור: אני מסכים. ש ו פ ט השופט י' זמיר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט א' מצא. ניתן היום, יט' באייר תשנ"ז (26.5.97). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 94049540.F01