עובד סולומון נ. רשות האוכלוסין- משרד הפנים

פסק-דין בתיק בג"ץ 4953/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4953/14 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותרים: 1. עובד סולומון 2. סאול סולומון 3. נוריידה קויסו סולומון נ ג ד המשיב: רשות האוכלוסין- משרד הפנים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד שרה וינברג בשם המשיב: עו"ד רועי-אביחי שויקה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. עתירה זו עניינה בבקשת העותרים להעניק לעותר 1, נין ליהודי, אזרחות ישראלית ולחלופין רשיון ישיבה ארעי מסוג א/5, בהתאם לחוק האזרחות, התשי"ב-1951, ולנוהל המשיבה 5.2.0027 "טיפול במתן מעמד לנין של יהודי". ב. על פי הנטען בעתירה, סבא-רבא של העותר 1, מר חיים סלומון, היה יהודי אשר עזב את ארץ ישראל המנדטורית בשנת 1926 והשתקע בקובה. בעתירה זו, מבקש העותר 1, תושב קובה, שהעותרים האחרים (ככל שהבינותי הוריו, זכאי שבות), כי יוענקו לו אזרחות ישראלית או לחלופין רשיון ישיבה ארעי על בסיס יהדותו של סבא רבא. סעיף 4א לחוק השבות, התש"י-1950, קובע כי זכויות מכוח חוק זה וכן מכוח חוק האזרחות, יינתנו גם "לילד ולנכד של יהודי, לבן זוג של יהודי ולבן זוג של ילד ושל נכד של יהודי"; נין של יהודי, כעותר 1 בענייננו, אינו מוזכר. מכאן, כי על מנת לקבל מעמד בישראל, היה על העותר לפנות לשר הפנים, בהתאם לסעיף 2 לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, המסמיך את השר ליתן אשרות ורשיונות לישיבה בישראל, מסוגים שונים ולתקופות שונות. רלבנטי בענייננו ספציפית נוהל 5.2.0027 "טיפול במתן מעמד לנין של יהודי" של רשות האוכלוסין וההגירה (להלן הנוהל והרשות בהתאמה), המאפשר לקטין, נין של יהודי, להסדיר את מעמדו בהינתן תנאים מסוימים; על פי סעיף ד.1.ג., אם יימצא כי המבקש עומד בתנאים האמורים בנוהל, יינתן לו רישיון ישיבה ארעי מסוג א/5 למשך שנה, ועל פי סעיף ד.2.א, בהיעדר מניעה כלשהי, יוארך הרישיון לתקופה של עד 3 שנים; בהמשך יוכלו המבקש או הוריו להגיש בקשה לאזרחות ישראלית (סעיף ד.3 לנוהל). העותר פנה בהתאם לרשות, אולם בקשתו נדחתה ביום 11.6.14. נקבע, כי כיון שהעותר היה בגיר בעת הגשת הבקשה ביום 24.2.11, אין הנוהל חל בעניינו. ג. בעתירה זו נטען, כי התרשלותם של נציגי הסוכנות היהודית בקובה הביאה לעיכוב בהגשת הבקשה לגורמים הרלבנטיים בישראל, שכן המסמכים הוגשו לפקידי הסוכנות כבר בשנת 2005, בהיות העותר קטין, אולם אלה לא העבירום הלאה. מכאן, שיש לראות את שנת 2005 כמועד הקובע לעניין הגשת הבקשה מכוח הנוהל, ולהכיר בזכאותו של העותר 1 לקבל מעמד בישראל כאזרח, ולחלופין כתושב ארעי רישיון מסוג א/5, באופן שיוביל לקבלת מעמד של אזרח כעבור שלוש שנים. ד. בתגובתו המקדמית של המשיב במיום 3.8.14 נטען כי יש לדחות עתירה זו על הסף. כך, כיון שקיים בענייננו סעד חלופי – פנייה לבית הדין לעררים, מכוח סעיף 13כד לחוק הכניסה לישראל. בהחלטה מיום 4.8.14 נתבקשו העותרים להודיע אם נוכח התגובה והסעד החלופי המתואר, עודם עומדים על העתירה. ביום 11.8.14 השיבו על כך העותרים בחיוב, וזאת בנימוק שהסעד העיקרי המתבקש הוא מתן אזרחות לעותר 1 ולא רשיון ישיבה ארעי, ועל כן הסעד החלופי, לטענתם, אינו רלבנטי. בנוסף נטען, כי בעבר פנו העותרים אל ועדת ההשגה לענייני זרים, וזו מצאה כי אין בסמכותה לדון בעניינם; על כן אין מקום לסברה כי בית הדין לעררים, אשר אליו הועברו סמכויות הועדה, ינקוט בגישה שונה. ביום 18.9.14 הוגשה תגובתו המשלימה של המשיב, בה חזר המשיב וטען כי המקום ההולם לבירור טענותיהם של העותרים הוא בית הדין לעררים. ה. לאחר עיון בעתירה ובתגובות השונות, לא מצאנו להיעתר לה. טענתם העיקרית של העותרים היא כי שגתה הרשות בהחלטה לדחות את בקשת העותר 1 לקבלת מעמד מכוח הנוהל. כפי שקובע סעיף 13כד(1) לחוק הכניסה לישראל, "הרואה את עצמו נפגע מהחלטה של רשות בעניינו, רשאי להגיש ערר על ההחלטה לבית הדין לעררים". מכאן, שלעותרים עומדת האפשרות לסעד חלופי בבית הדין לעררים, ואין מקום לעת הזאת להתערבותו של בית משפט זה (ראו גם בג"צ 3129/14 פלוני נ' משרד הפנים, פסקה 4 (2014)). הדברים יסודם במדיניות שיפוטית המעוגנת הן בכוונת המחוקק, הן בעומס בבית משפט זה והן ביכולתו של טריבונל אחר להידרש לראיות המינהליות באופן ראוי, וזאת גם אם לבית משפט זה סמכות כשלעצמו. ו. אין בידינו איפוא להיעתר למבוקש. ניתן היום, ‏כ"ח באלול התשע"ד (‏23.9.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14049530_T06.doc רח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il