פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4952/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4952/09 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מים 30.10.2008 וגזר דין מיום 6.4.2009 של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בפ"ח 975/04 שניתן על-ידי כבוד השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז וא' ואגו תאריך הישיבה: ט"ז בסיון התשע"ב (6.6.12) בשם המערער: עו"ד נועם בונדר בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף פסק-דין השופט צ' זילברטל: 1. בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופטים ר' יפה-כ"ץ, ו' מרוז ו-א' ואגו) הרשיע את המערער בחמש עבירות של חטיפה לשם עבירת מין, לפי סעיף 374 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); בחמש עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק; בעבירה של תקיפת קטין, לפי 368ב(א) רישא לחוק; בעבירה של אינוס, לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1)(3) לחוק; בחמש עבירות של מעשים מגונים, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1)(3) לחוק; בשתי עבירות של הדחה בחקירה, לפי סעיף 245(א) לחוק; בשבע עבירות של מעשה סדום, לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(ב)(1) ו- 345(א)(1)(3) לחוק. על כל אלה נגזרו על המערער 45 שנות מאסר בפועל (בניכוי ימי מעצרו). הערעור הוא על ההרשעה ולחלופין על העונש. 2. כתב האישום כלל חמישה אישומים המתארים חמישה מקרים של תקיפות מיניות חמורות ואכזריות שביצע המערער בחמש ילדות. המעשה הראשון בוצע בסוף שנת 2002 והחמישי באפריל 2004. המערער נעצר ביום 9.5.2004, נלקחו ממנו דגימות DNA (להלן: דנא) והוא שוחרר. לאחר קבלת תשובת המעבדה, הוא נעצר שוב ביום 6.6.2004 ומאז הוא כלוא. 3. כל חמשת האישומים מתארים דפוס פעולה דומה. המערער מבחין בילדה (באישום השלישי המתלוננת היתה קרובה לגיל שש וביתר האישומים מדובר במתלוננות בנות תשע וחצי לערך), שאין לו עימה היכרות קודמת, כשהיא מהלכת לתומה ברחוב באיזור מגוריה. בכל האישומים היה מדובר בשעות היום (המעשים בוצעו בין השעה 10:00 לשעה 17:00). המערער ניגש לקורבנותיו הקטינות, לעיתים פתח עימן בשיחה באמתלת שווא, אחז בהן והכניסן בכוח לרכבו. המערער הסיע את קורבנותיו לאזורים שוממים ושם ביצע בהן מעשים מיניים חמורים, שכללו מעשי סדום, אינוס ומעשים מגונים. ארבע מתלוננות הוחזרו על-ידי המערער למקום ממנו נחטפו ואחת הושארה במקום התקיפה, לאחר שברחה וחזרה בכוחות עצמה לביתה. שני מקרים אירעו באשדוד, האחרים התרחשו ביבנה, באשקלון ובתל-אביב. אותה עת התגורר המערער באשדוד. 4. בהכרעת דין מפורטת ומנומקת היטב התייחס בית משפט קמא (מפי כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ) לכל טענותיו של המערער, שכפר במיוחס לו ועודו עומד בכפירתו גם כיום. יצויין, כי רק מתלוננת אחת העידה בבית המשפט (לענין האישום השני). גרסאותיהן של שאר המתלוננות הובאו במסגרת עדויותיהן שניתנו בפני חוקרות ילדים. במסגרת הראיות שהתייחסו לאישומים 1, 3, 4 ו-5 הוצגו חוות דעת המצביעות על התאמה בין הפרופיל הגנטי של המערער לבין פרופיל גנטי שהתקבל מדגימות שניטלו מפרטי לבוש של המתלוננות או מגופן. זיהוי המערער לענין האישום השני נעשה על-ידי המתלוננת (שגם העידה בבית המשפט) במסדר זיהוי חי. 5. כבר בשלב זה יודגש, כי המערער כופר אמנם בכך שהוא זה אשר ביצע את המעשים המפורטים בכתב האישום, אך אין הוא חולק על כך שחמשת המתלוננות הותקפו באופנים המתוארים בכתב האישום. המערער הבהיר בערעורו, מפי בא-כוחו המלומד עו"ד נועם בונדר (מטעם הסניגוריה הציבורית), כי הוא גם אינו חולק על כך שאכן הפרופיל הגנטי שלו זוהה במעבדות המשטרה ונמצא בדגימות שנבדקו במעבדה. לענין זה נטען על-ידי המערער, כי כיוון שנפלו פגמים בשרשראות המוצגים השונים שהובאו למעבדה, לא ניתן לקבוע, למעלה מספק סביר, כי מקור אותם מוצגים, או דגימות, הוא אכן במתלוננות השונות. המערער הוסיף וטען, כי נוכח השכיחות הגבוהה יחסית של הפרופיל שהופק מהמוצג הנוגע לאישום השלישי, הרי שאין בזיהוי הפרופיל הגנטי כדי להסיר ספק. לבסוף תקף המערער את האפשרות לקבוע מימצאים, לענין האישום השני, בהסתמך על מסדר הזיהוי שנערך. 6. נוכח גדרי המחלוקת כמפורט לעיל, ניתן לקצר ואין צורך לפרט את פרטי המעשים בכל אישום ואישום ואת המארג הראייתי הכולל. מלאכה זו נעשתה כראוי בהכרעת הדין והחפץ בכך יוכל לעיין בה. שרשראות המוצגים – ראיות דנא (אישומים 1, 3, 4, ו-5) 7. כהערה מקדמית יצויין, כי בכל חמשת המקרים, מסרו המתלוננות על דבר תקיפתן סמוך לאחר המעשה, ודגימות החומר הגנטי שנטלו מגוף המתלוננות הועברו למז"פ ימים ספורים לאחר כל תקיפה ותקיפה. אין מדובר בענייננו במצב של תלונות מאוחרות. 8. האישום הראשון עוסק באירוע מיום 7.11.2002. בחוות דעתו של הפתולוג פרופ' י' היס (ת/45) נאמר, כי ביום 7.11.2002 בדק פרופ' היס את המתלוננת ד.ב. ומצא ממצאים המתיישבים עם עיקרי תלונתה, לרבות אפשרות של החדרת גוף זר לאיבר המין. בחוות הדעת נרשם: "התחתונים הועברו למשטרה". ביום 10.11.2002 ממלא השוטר לוגסי "טופס לוואי למוצגים" (ת/39) ובו הוא רושם כי הוא מעביר למז"פ את בגדיה של המתלוננת, תחתונים וכן דגימה שנלקחה מאיבר מינה והושמה במבחנה. הפריטים הוכנסו לשתי מעטפות מאובטחות ומסומנות במספרים סידוריים. בחוות דעתה של המומחית נירה גלילי ממז"פ (ת/37א מיום 9.1.2003) נאמר, כי ביום 12.11.2002 קיבלה לידיה שקית מאובטחת סגורה ובה מטוש המסומן בשם המתלוננת ובמילה "פות" וכן זוג תחתונים. השקית המאובטחת נשאה את המספר הסידורי שנזכר במוצג ת/39. עוד קיבלה המומחית שקית מאובטחת שנייה, שגם מספרה הסידורי תואם את הרשום במוצג ת/39, ובה פרטי לבוש (גרביון, חצאית, חולצה). בשלב מאוחר יותר, 12.12.2002, קיבלה המומחית מעטפה נוספת מאשדוד ובה מטוש הכולל דגימת רוק ומסומן בשמה של המתלוננת. המעבדה מצאה דנא של המתלוננת על תחתוניה. לאחר שהמערער נעצר ונלקחה ממנו דגימת דנא, נכתבה חוות דעת נוספת (ת/37ב מיום 15.6.2004) ובה נקבע כי על תחתוני המתלוננת נמצא דנא התואם את הפרופיל של המערער. השכיחות היא אחד ל- 28 מיליארד. 9. הסניגור המלומד טען, כי אין כל ראיה שעל יסודה ניתן לקבוע שהתחתונים שנבדקו (ושעליהם נמצא הדנא של המערער) הם אכן תחתוני המתלוננת שהותקפה מינית במקרה המתואר באישום הראשון. בנוסף, גם אין לפנינו עדות כי הרוק או הדם שעל פיהם נעשתה השוואה לדנא שעל התחתונים אכן נלקחו מהמתלוננת. כזכור, המערער אינו חולק על כך שזרעו-שלו אכן נמצא על אותו פריט שנבדק במז"פ. 10. אכן, ניתן היה לצפות ליתר סדר, פירוט ודיוק בעבודת המשטרה. כך, למשל, אין תיעוד של העברת הבגדים (ובעיקר התחתונים), החל מנטילתם מהמתלוננת ועד להגעתם לידי השוטר לוגסי. התחתונים עצמם גם לא סומנו. בדומה לכך, לא תועד כל המהלך שעניינו נטילת דגימות דנא מהמתלוננת (מאיבר המין, דגימת הרוק). אלא שבנסיבות המקרה, כפי שיפורט להלן לאחר המשך סקירת הראיות הרלבנטיות, פגמים אלה בעבודת המשטרה אינם נושאים משקל מהותי המכריע את הכף. 11. באישום השלישי מדובר באירוע מיום 20.5.2003 שהתרחש ביבנה. המתלוננת נבדקה בבית החולים קפלן ב-21.5.2003 בשעה 02:23. בגיליון חדר המיון (ת/49) נרשם, כי נלקחו משטחים מאיבר המין ומפי הטבעת, ואלו נמסרו למשטרה, ביחד עם דגימת רוק ודגימת דם, בערכה לדגימת נפגעי מין. ביום 22.5.2003 ממולא על-ידי השוטר גרנט מתחנת רחובות "טופס לוואי למוצגים", ומצוין בו כי הוא מעביר למז"פ "ערכת מין שנלקחה מהילדה". מומחית מז"פ רבקה אדלמן קיבלה לידיה ביום 25.5.2003 "ערכה לדיגום נפגע עבירות מין סגורה" ומסומנת במדבקת מז"פ של תחנת רחובות. עוד התקבלה במעבדה מעטפה שהגיעה ממעבדת סיבים ופולימרים ובה נמצאו תחתונים וגרביים. על התחתונים נמצא כתם זרע. כל אלה מפורטים בחוות הדעת ת/35א מיום 11.8.2003. בחוות הדעת ת/35ג, מיום 21.6.2006, שנערכה לאחר שהתקבל במעבדה הפרופיל הגנטי של המערער, נאמר, כי פרופיל הדנא שהתקבל מכתם הזרע שנמצא על "תחתוני הילדה" תואם את פרופיל הדנא של המערער בשכיחות של אחד ל- 1,820. 12. בקשר לאישום זה טענות ההגנה הן, שוב, שאין כל ראיה כיצד התחתונים הגיעו למעבדה - מה מקורם, ממי נלקחו, על-ידי מי נלקחו וכו'. בדומה לכך אין תיעוד של "שרשרת המוצג" לגבי הדגימות שנלקחו מהמתלוננת. הדגימות לא סומנו ולא שויכו באופן ברור למתלוננת. עוד נטען, לענין האישום השלישי, כי האפשרות שנמצא הפרופיל הגנטי של אדם אחר, שאינו המערער, אינה אפסית, נוכח האומדן של 1:1830 שקיים אדם אחר בישראל שיכול להיות בעל פרופיל דנא דומה. לטענת הסניגור, מדובר בכ-4,000 איש אפשריים, רק בישראל. 13. טענות דומות נטענו בשם המערער גם לגבי האישום הרביעי, המתייחס לאירוע מיום 4.6.2003. בתאריך הנ"ל בשעה 23:00 בדק פרופ' היס את המתלוננת י.ב. ומצא, בין היתר, פצע שטחי בפי הטבעת. בחוות דעתו של פרופ' היס (ת/50) נרשם, כי: "נלקחו דגימות לערכת נפגעי מין + מטוש מגפיים תחתונים + תחתונים". בהכרעת הדין נאמר, כי המוצגים הנ"ל "מן הסתם נמסרו למשטרה" (פסקה 36), אלא שאין כל תיעוד כיצד הם הגיעו למעבדה. בחוות הדעת ת/38ב מיום 14.7.2003 נאמר על-ידי מומחית המז"פ נירה גלילי, כי ביום 10.6.2003 התקבלה במשרד המוצגים של מז"פ שקית פלסטיק סגורה ומסומנת, בין היתר, בשמה של המתלוננת שבאישום הרביעי (י.ב.). בשקית היתה ערכה לדיגום נפגעי עבירות מין ובתוכה מטושים המסומנים אף הם בשמה של המתלוננת, זוג תחתונים ופד רוק. בתחתונים נמצאה תערובת שמקורה בצירוף פרופילי הדנא של המתלוננת הנ"ל ושל פרט נוסף. עוד צויין, כי הפרופיל של "הפרט הנוסף", תואם את הפרופיל שהתקבל מהתחתונים של המתלוננת שבאישום הראשון (ד.ב.). בחוות הדעת ת/38א מיום 15.6.2004 נקבע, כי פרופיל הדנא של המערער נמצא על תחתוני המתלוננת שבאישום הרביעי. 14. אכן, שרשרת המוצגים שבאישום זה, האישום הרביעי, לקויה. אין תיעוד של שרשרת העברת המוצגים שנתפסו לראשונה על-ידי פרופ' היס לידי הגב' נירה גלילי במז"פ. המערער טוען, לפיכך, שפגם זה יוצר ספק באשר לזיקה שבין המתלוננת לבין הנאשם. 15. המצב והטיעון בנוגע לאישום החמישי דומים לנאמר לעיל. אישום זה מתייחס לאירוע מיום 19.4.2004. המתלוננת א.ח. נבדקה במרכז הרפואי ברזילי באשקלון בתאריך הנ"ל בשעה 15:53 (ת/57). במכתב השחרור נאמר, כי "נלקחו בדיקות כמקובל לפי פרוטוקול". למחרת, 20.4.2004, נשלחו "בגדים" על-ידי החוקר חמו מתחנת אשקלון למז"פ (ת/24). חלק מהמוצגים התקבלו בו ביום במטה הארצי (ת/32), וחלקם למחרת (ת/33). המומחה מרק ברש מתאר בחוות דעתו (ת/34) את קבלת המוצגים הנ"ל. בחוות דעת זו מצויין, כי התקבל גם מטוש שמסומן בשם המערער. המומחה מצא כי פרופיל הדנא שהתקבל מהחולצה, מהתחתונים ומהמטוש הרקטלי תואם את פרופיל הדנא של המערער. בתחתונים אף נמצאה תערובת שהפרופיל הבולט בה היה של המתלוננת א.ח., והפרופיל של המערער "יכול להיות המשלים לתערובת שהתקבלה במוצג זה" (סעיף 12 לחוות הדעת ת/34). 15. כפי שפורט לעיל, הטענה שהושמעה בענין שרשראות המוצגים נגעה להיעדר תיעוד של העברת המוצגים משלב תפיסתם (בדרך כלל בבתי החולים בהם נבדקו המתלוננות) ועד להגיעם למעבדת מז"פ במטה הארצי, כמו גם לסימון לקוי. בטענה זו יש אכן ממש ככל שהדבר נוגע לסדרי העבודה ולהקפדה על נהלים. אלא שאין לה משקל מהותי ואין בכוחם של מחדלים אלה ליצור ספק: א. בסופו של דבר, בכל פעם הגיעו למז"פ פרטי לבוש, ימים ספורים לאחר ארבעת האירועים המתוארים בארבעת האישומים הנדונים, ונמצא עליהם פרופיל הדנא של המערער. יתרה מכך, בשלושה מבין ארבעת המקרים נמצאו על אותם פריטי לבוש גם פרופילי דנא המתאימים למתלוננות שבכל אחד מהאישומים הרלוונטיים. והנה, המערער לא מסר כל גירסה שיש בה כדי להסביר את צירוף המקרים האמור, ובעיקר – כיצד הגיע פרופיל הדנא שלו לפריטי לבוש שעליהם נמצאו גם פרופילי דנא של שלוש מהמתלוננות (אישומים 1, 4 ו-5). המערער גם לא העלה גירסה שיש בכוחה ליצור ספק שמא הפרופיל הגנטי שלו מצא דרכו לפריטי הלבוש האמורים בדרך שאינה קשורה לתקיפות המיניות שבוצעו במתלוננות. במצב זה, גם מבלי שנשמרו הנהלים שעניינם סימון מוצגים ותיעוד קבלתם ומסירתם, לא יכול להיווצר כל ספק לפיו פרופיל הדנא של המערער הגיע לאותם פריטי לבוש במסגרת מעשי התקיפה המיניים שעליהם העידו המתלוננות, ושכשלעצמם כלל לא היו שנויים במחלוקת. ב. נדמה, כי די והותר באמור לעיל כדי להדוף את טענת המערער לעניין ה"חללים" הראיתיים שנוצרו עקב הפגמים שבשרשראות המוצגים. אלא שבנוסף לכך קיימות ראיות לא מעטות המסירות כל ספק ספקא. נעמוד על עניינם אלה בהמשך הדברים. 16. כאמור לעיל, מבין ארבעת האישומים שבגדרם נתפסו פריטים ועליהם פרופיל הדנא של המערער, בשלושה מקרים ההסתברות שמדובר באדם אחר אפסית עד לא קיימת (יחס של 1 לכ-28 מיליארד). שונה הדבר באישום השלישי, שם היחס הוא אחר (1:1820), והטענה היא שהפרופיל יכול, איפוא, להתאים לכמה אלפי אנשים בישראל (באישום זה גם לא נמצא פריט לבוש שעליו נמצאו הן הדנא של המערער והן הדנא של המתלוננת, במובחן מאישומים 1, 4 ו-5). המתלוננת שבאישום זה, ר.ע., בת כשש שנים, מסרה פרטים דלים לחוקרת הילדים ולא היתה יכולה להעיד. בית המשפט מצא חיזוקים לראייה הפורנזית, שיש לה משקל משמעותי כשלעצמה, בנתונים הבאים: א. שקריו של המערער שטען שלא היה ביבנה (מקום ביצוע העבירה) ב-20 השנה האחרונות, בעוד שמעסיקו העיד שהמערער נהג לנסוע ליבנה לצרכי עבודתו. ב. על-פי המסמך נ/6, המפרט את התאריכים בהם שהה המערער בתחנה לטיפול בנפגעי סמים באשדוד, במועד ביצוע העבירה הנדונה, 20.5.2003, הוא לא ביקר במקום; ג. שיטת הפעולה של המערער במקרה זה דומה לשיטה שאפיינה מקרים אחרים (הקורבן נחטפה סמוך לביתה באיומים ובהבטחה שינתן לה כסף כיס וצעצוע. היא נלקחה ברכבו של המערער למקום שומם. המערער פשט את מכנסיו ותחתוניו, אך לא את חולצתו. המערער נישק את המתלוננת, הפשיטה, הכניס איבר מינו לפיה ודרש כי תמצוץ אותו ואחר כך הושיבה עליו והחדיר אצבעו לישבנה). סבורני, כי מדובר בחיזוקים ממשיים, ובהעדר כל הסבר מפי המערער, שבכוחו ליצור ספק, צירוף ממצאי הבדיקה המעבדתית עם החיזוקים האמורים גוברים על ספק אפשרי. 17. מעבר לאמור לעיל, שעניינו החיזוקים שמקורם בראיות המתייחסות ספציפית לאישום השלישי, קיימים חיזוקים בראיות נוספות המציבים מכלול ראייתי מוצק וחד משמעי ביחס לכל ארבעת האישומים שחומר הראיות הנוגע להם כולל שרידי דנא של המערער: א. המתלוננת באישום הראשון זיהתה את סוג הרכב בו נסע המערער אותה עת (רנו אקספרס). התברר שמעסיקו של המערער העמיד רכב מסוג זה לשימוש המערער במסגרת עבודתו. ב. המתלוננת באישום החמישי תיארה את דמות התוקף והרכיבה קלסתרון שבית משפט קמא מצא כי הוא כולל קווי דמיון למערער. ג. המתלוננת באישום החמישי תיארה את הרכב בו נהג המערער באותה עת (סובארו תכלת). התיאור כלל גם את צבע המושבים, תיאור מדבקה על החלון הקדמי והימצאות סכין בתא הכפפות. התיאור תואם את נתוני הרכב שהיה ברשות המערער. ד. הטלפון הנייד של המערער אוכן באשקלון במועד האירוע המתואר באישום החמישי, חרף גירסתו שלא היה באשקלון מזה שנים (ת/13 ו- ת/13א). ה. בפסקה 103 להכרעת הדין מונה בית המשפט המחוזי שורה ארוכה של פרטים שמצביעים על דמיון רב וממשי בין כל המקרים, עד כי ניתן לקבוע כי יש למערער "שיטה" בביצוע העבירות. האישום השני – מסדר הזיהוי וטענת האליבי 18. בקשר עם האירוע המתואר באישום השני, שהתרחש ביום 24.3.2003, לא נמצאו שרידי דנא של המערער. אלא שבענין זה, שגם הוא בוצע בדרך הכוללת מאפיינים רבים שנמצאו גם במקרים אחרים, זוהה המערער במסדר זיהוי חי על-ידי המתלוננת ה.א.. צפייה בקלטת מסדר הזיהוי (ת/9) ועיון בתמליל מסדר הזיהוי (ת/9א) מוליכים למסקנה ברורה ביותר, שגם בית משפט קמא הגיע אליה: המתלוננת היא ילדה נבונה וזיהוי המערער על ידה הוא זיהוי מפורש, גם אם נעשה בזהירות תוך כדי שהמתלוננת מבטאת את התלבטותה (או שמא דווקא משום כך), כשלבסוף הגיעה למסקנה ברורה וחד משמעית. בין שמונת הניצבים במסדר היו אחרים ששיער ראשם מכסיף או מלבין, כשיערו של המערער באותה עת. המתלוננת ה.א. התבוננה בניצבים בשתיקה במשך כשתי דקות, ציינה כי באים בחשבון שניים מהם (ובהם המערער), וסיכמה כי ניצב מספר 3 (הוא המערער) הוא הדומה מכולם למי שפגע בה, אם כי ניצב נוסף (מספר 8) נמצא על-ידה "קצת דומה" לעבריין. המתלוננת אישרה כי החוקר טוביה אמר לה לפני המסדר כי לחשוד שיער לבן, אך אז תיקנה אותו באמרה כי השיער של זה שפגע בה היה "אפור בהיר". כלומר, דברי החוקר, שלא היו צריכים להיאמר, לא השפיעו על המתלוננת, שידעה טוב ממנו מהו צבע השיער ולפיכך לא הושפעה מדבריו ועמדה על שלה. במהלך מסדר הזיהוי גם הבהירה המתלוננת שהיא "מסתכלת על כל הבן אדם" ולא רק על השיער. בית משפט זה עמד לא אחת על דרך הערכת משקלו של מסדר הזיהוי כראיה מרשיעה. לעניין זה ראו, לדוגמא, את שנפסק בע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.12.2006), בהסתמך, בין היתר, על ע"פ 648/77 קריב נ' מדינת ישראל פ"ד לב(2) 729 (1978): "משקלו של מסדר זיהוי נמדד על פי שתי אמות מידה: ראשית, נבחנת אמינותו של העד המזהה; שנית, נבחנת מהימנותו של הזיהוי כשלעצמו. בחינת מהימנות הזיהוי נעשית אף היא בשני רבדים - ברובד סובייקטיבי וברובד אובייקטיבי. ברובד הסובייקטיבי, נבחנת יכולתו האישית של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות מכוחם בני אדם על פי חזותם; ברובד האובייקטיבי, בוחן בית המשפט את האפשרות לכך שהעד המזהה טעה טעות תמה ובלתי מכוונת בזיהוי. לצורך בחינת שני הרבדים הללו, יש לברר, בצד מהימנותו של העד המזהה, גם את השאלות בדבר מידת הביטחון שהביע העד בזיהוי, ואת הנסיבות שאפפו את הטבעת הדמות בזכרונו של העד. יש לבחון האם מסדר הזיהוי עמד בכללים שנקבעו בפסיקה לעריכתו, כגון הכלל המחייב נוכחות הסנגור במסדר והכללים העוסקים במספר חלופות הבחירה המועמדות בפני העד המזהה ואופיין [ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פד"י מז(4) 221, בעמ' 403; ע"פ 492/02 עסל נ' מדינת ישראל, פד"י נו(6) 935, בעמ' 943-942; ד' מנשה ו-ר' עאסי 'טעות בזיהוי חזותי של חשודים: הזמנה למחקר ורפורמה', משפטים לה (תשס"ה) 205, בעמ' 209]. הטעם לבחינת מהימנות הזיהוי כשלעצמו, בנפרד מאמינותו של העד, הוא הרצון להבטיח כי 'האמת הסובייקטיבית' של העד המזהה, המשוכנע באמיתות הזיהוי, תשתלב עם 'האמת האובייקטיבית' המשקפת את המציאות" (פסקה 16 לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה). החלת אמות המידה המפורטות לעיל על המקרה הנדון מוליכה למסקנה כי למסדר הזיהוי משקל רב, עד שבכוחו לבסס מסקנה מפלילה: מהימנות המתלוננת נקבעה על-ידי בית המשפט המחוזי ואין מקום לסטות מקביעה זו, אשר אף מתיישבת עם הצפייה בקלטת מסדר הזיהוי; אין טענה כי המתלוננת לא היתה יכולה לחקוק בזיכרונה את מראה פניו של המערער; לעיל ראינו כי המתלוננת נימקה והסבירה את הזיהוי ולא מתקיים חשש של ממש שהמתלוננת טעתה טעות תמה ובלתי מכוונת בזיהוי, זאת גם נוכח העובדה שהזיהוי אינו הראיה היחידה נגד המערער בקשר עם האישום הנדון, כמפורט להלן. 19. כאמור, המתלוננת ה.א. גם העידה בבית המשפט המחוזי וזה התרשם מאמינותה וממהימנותה (עמ' 306 להכרעת הדין). לא זו אף זו - המתלוננת ה.א. תיארה את הרכב בו נסע המערער באותה עת וציינה כי על המדף הקדמי היה מונח כלב צעצוע, שהוכח שאכן נמצא ברכב שמעסיקו של המערער העמיד לרשותו. המתלוננת אמנם טעתה בכך שמסרה שמספר הרישוי של הרכב מסתיים בספרה 9 (בעוד שהספרה האחרונה היתה 6), אך זו טעות סבירה שאינה בעלת משקל ממשי נוכח מכלול עדותה. בנוסף, כמפורט לעיל, שיטת הביצוע דומה לשיטת הביצוע של העבירות שבאישומים האחרים: כמו במקרה שנכלל באישום הראשון, גם הפעם הציג המערער את עצמו כשלמה או שלומי, הוא ניגב עצמו במגבת בסיום המעשה המיני והוריד את ראש הקורבן בעת שהסיעו לבל ייראה. אלה נתונים יחודיים, שבכוחם לחזק מאד את האפשרות שאכן מדובר במערער גם באירוע המתואר באישום השני. הנה כי כן, הראיות המרשיעות לגבי האישום השני אינן מותירות מקום לספק. זאת, גם כאשר נלקחת בחשבון האפשרות, עליה עמד הסניגור, שהזיהוי במסדר הזיהוי הושפע מהנחה מוקדמת של המתלוננת כי העבריין הוא אחד הניצבים (יצוין כי החוקרים הכחישו שאמרו למתלוננת כי החשוד הוא אחד הניצבים). המסקנה המרשיעה אינה מבוססת אך על מסדר הזיהוי, אף כי משקלו רב וצפייה בקלטת המסדר מאששת את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בצד הראיה שעניינה המסדר, נקשר המערער לעבירה שבוצעה ב-ה.א. גם בדרכים אחרות, כמפורט לעיל. 20. בקשר עם האישום השני הוסיף הסנגור וטען, כי האמור במוצג נ/6, תרשומת שנעשתה בתחנה לטיפול בנפגעי סמים באשדוד בה טופל המערער והוגשה בהסכמה, שולל את האפשרות שהמערער ביצע את המעשה המיוחס לו. על-פי כתב האישום, ביצע המערער את המיוחס לו באישום זה ביום 24.3.2003 בשעה 14:30 לערך, לאחר שפגש במתלוננת באיזור ג' באשדוד. במוצג נ/6 נרשם, כי המערער היה נוכח בתחנה בכל חודש מארס 2003 (למעט 5/3 ו-6/3), ואיחר להגיע בתאריך 24/3 ו-30/3. עוד עולה מהמוצג, כי שעות הנוכחות במקום הן 08:30 – 14:30, בימים א'-ה'. אכן, נראה כי בעניין זה נתפס בית משפט קמא לכלל טעות, כאשר ציין בעמ' 307 להכרעת הדין, כי המערער כלל לא התייצב במרכז הגמילה ביום 24.3.2003, בעוד שלפי נ/6 הוא רק איחר להגיע במועד האמור. בא-כוח המערער טוען, כי לא ייתכן שהמערער הספיק לבצע את המיוחס לו כשעזב את התחנה בשעה 14:30, היא שעת ביצוע העבירה, ובעניין זה עומדת לזכותו "טענת אליבי איתנה ביותר" (עמ' 12 לנימוקי הערעור המפורטים). אלא שאיני סבור שיש במוצג נ/6 בכדי לסייע למערער. ראשית, המערער העיד, כי כרגיל שהה בתחנה לטיפול בנפגעי סמים "עד שתיים ורבע, שתיים וחצי גג" (עמ' 157 לפרוטוקול). מכאן שיכול היה לעזוב את המקום בסביבות 14:15 ולהגיע ברכבו למקום בו פגש במתלוננת. שנית, מהמוצג נ/6 עולה, כי כאשר המערער איחר להגיע למרכז, היה הדבר נרשם. לא עולה מ-נ/6 כי גם יציאה מוקדמת נרשמה, וגם המערער העיד כי כשמטופל עוזב את המקום לא מתנהל רישום (עמ' 144 לפרוטוקול), בניגוד לרישום שנעשה בבוקר (עמ' 143 לפרוטוקול). נמצא, כי אין בפנינו טענת אליבי בעלת משקל, מה גם שטענה זו נטענה על-ידי המערער רק בשלבים מתקדמים של משפטו. 21. נוכח האמור לעיל אני סבור שאין מקום להתערב בהכרעת הדין ואציע לחברותי לדחות את הערעור עליה. העונש 22. בית המשפט המחוזי גזר על המערער עונש חמור ביותר של 45 שנות מאסר בפועל. תקופת המאסר לריצוי בפועל נגזרה מהקביעה, לפיה יש להשית על המערער 15 שנות מאסר בגין כל אחד מהאישומים בהם הורשע, כאשר עונשי המאסר ירוצו באופן חופף חלקית האחד לשני ומצטבר האחד לשני, כך שתקופת המאסר הכוללת לריצוי בפועל תעמוד על 45 שנה. 23. בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער לאחר שעיין, בין היתר, בהערכת מסוכנות שנערכה למערער ואשר בגדרה נמצא כי המסוכנות הנשקפת ממנו היא גבוהה לרצידיביזם בתחום המיני. המערער הוגדר כמי שקיימת אצלו סטייה מינית מסוג פדופיליה, הוא לא גילה כל אמפטיה כלפי הקורבנות ואין הוא נושא כל תחושות חרטה, אשמה או בושה. המערער גם נושא על גבו עבר פלילי מכביד ביותר, שעם כל חומרתו הוא מתגמד נוכח המעשים עליהם הוא נדון עתה. לעניין זה ציין בית המשפט המחוזי, כי העובדה שהרשעותיו הקודמות אינן כוללות עבירות מין אינה יכולה לעמוד לזכותו, שהרי בענייננו מדובר בחמישה מקרים שונים ונפרדים. בית המשפט הוסיף, כי "ההרשעות הקודמות מלמדות כי לנאשם, פרט להיותו פדופיל סדיסט, גם אופי אנטי-סוציאלי". בית המשפט עיין גם בתסקיר נפגעת עבירה, שהתייחס אך לאחת הנפגעות, המתלוננת באישום השני (ה.א.), אשר אף העידה בבית המשפט. מהתסקיר עולה, כי הפגיעה במתלוננת זו קשה ביותר. זיכרון האירוע והאימה מציפים אותה בכל פעם ונראה כי הפגיעה הקשה בה תלווה אותה לאורך כל חייה. לא עלה בידי המאשימה לגייס את משפחות יתר קורבנות העבירות כדי להציג לבית המשפט תסקירי נפגעות גם ביחס אליהן, אך מהתסקיר בעניינה של ה.א. עולה, כי פגיעה מינית מהסוג הנדון שנעשתה כלפיה ילדה צעירה גוררת אחריה, ככלל, פגיעה בזהות העצמית, תחושת חוסר שליטה וחוסר ערך, הרגשה של חוסר וודאות וחוסר אונים ותוקפנות המופנית כלפי פנים. 24. בית המשפט המחוזי ציין בגזר הדין, לאחר ששב ותיאר את גודל הזוועה שבמעשי המערער, כי חיפש ולא מצא נקודות זכות של ממש לטובתו. המערער לא נטל אחריות על מעשיו והמשיך לראות עצמו כקורבן, שהציבור בכללותו, לרבות בית המשפט, הוא האחראי למצבו. לרקע מכלול השיקולים האמור סבר בית המשפט המחוזי כי יש למצות את הדין עם המערער ולגזור עליו עונשי מאסר מצטברים בגין כל אחד מהאישומים בהם הורשע, כשנקודת המוצא צריכה להיות העונש המירבי הקבוע בחוק לעבירות בהן הורשע (בית המשפט הפנה לענין זה לע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934 (2005)). 25. המערער טוען, כי גם בהינתן החומרה הרבה של מעשיו, העונש שנגזר עליו חורג בחומרתו מרף הענישה המקובל בעבירות מהסוג שבו הורשע, בהתחשב במכלול הנסיבות, לרבות נסיבותיו של המערער עצמו. המערער יליד 1957, כך שכיום הוא כבן 55 ונותרו לו עוד כ-37 שנות מאסר. בנסיבות אלה, כך נטען בערעור, נראה כי המערער יאלץ להעביר את שארית חייו מאחורי סורג ובריח ולא יראה עוד אור שמש. המערער מפנה לכך שהוא גדל בנסיבות קשות ואיבד את כל עולמו עם מעצרו ומאסרו. משפחתו, לרבות אחיו, רעייתו וילדיו, ניתקה איתו כל קשר ונראה כי רק אחת מאחיותיו שומרת על קשר כלשהו עימו. בהיותו טעון הגנה, מועבר המערער מעת לעת מכלא לכלא, והוא שרוי בבדידות, בחוסר כל ובהעדר תקווה, עד כי ניסה לשים קץ לחייו. 26. המשיבה טענה, כי בהתחשב בנסיבות המופלגות לחומרה של תיק זה, העונש הוא עונש ראוי, על אף חומרתו הניכרת. בין היתר מציינת המשיבה, כי המערער חטף חמש ילדות, ארבע מהן בנות תשע וחצי ואחת בת שש, אשר הלכו לתומן ברחוב, בסביבה מוכרת להן ובשעות היום. החטיפה נעשתה בפיתוי ובעורמה, תוך שימוש בכוח ובאחד המקרים אף בעזרת סכין. הילדות נלקחו למקום מרוחק ושומם, כשהמערער מאיים עליהן, ואז ביצע בהן מעשי מין קשים, שכללו החדרת איבר מינו לאיבר המין של הקורבן (אישום ראשון), כפיית הקורבנות לבצע בו מין אורלי (אישומים שני, שלישי ורביעי), החדרת איבר מינו לפי הטבעת של הקורבן (אישומים שלישי, רביעי וחמישי). לפגיעה הקשה בגופן של הילדות קורבנות המעשים מצטרפת הפגיעה החמורה שתלווה אותן במהלך כל שנותיהן, היא הפגיעה הנפשית שצפוי שיהיו לה השלכות במישורים שונים. אין זה אלא שצריך להרחיק את המערער מחברת בני אדם, על מנת שלא ישוב ויבצע את מעשיו בקורבנות מזדמנים. 27. אינני סבור כי יש מקום להכביר מילים מעבר למה שנאמר בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, המקובל עלי במלואו. אין בכוחה של חזרה על פרטי המעשים הקשים כדי לבטא כראוי את גודל הזוועה ואת החומרה שבהם. בעניין זה, כל המוסיף - גורע. לא יכול להיות צל צילו של ספק שמן הראוי להטיל על המערער עונש חמור שיבטא הן את חומרת מעשיו ויגשים את העיקרון שלפיו העונש אמור להלום את חומרת המעשים, והן את הסיכון הרב והממשי שנשקף מפניו לציבור, ובמיוחד לציבור הקטינים חסרי הישע. כליאת המערער לשנים רבות, ואולי למשך כל ימיו, אינה, במקרה מופלג בחומרתו זה, ענישה בלתי ראויה. לא מצאתי כי בגזר הדין נפלה טעות כלשהי, לא בעקרונות שעמדו בבסיסו ולא במסקנה הסופית באשר לתקופת המאסר הכוללת. בנסיבות אלה אציע לדחות גם את הערעור על גזר הדין. ש ו פ ט המשנָה לנשיא השופטת מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת לפיכך, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט צ' זילברטל. ניתן היום, ‏י"ד בתמוז התשע"ב (‏4.7.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09049520_L11.doc סח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il