ליאונידס קריגר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 495/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 495/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: ליאונידס קריגר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.12.04 בפ"ח 1079/04 שניתן על ידי כבוד השופט מ' נאמן תאריך הישיבה: כ"ז בכסלו תשס"ו (28.12.05) בשם המערער: עו"ד אביעד רייפר בשם המשיבה: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. המערער הורשע עלפי הודאתו בעבירת הריגה בניגוד לסעיף 298 לחוק העונשין, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל של 10 שנים, ומאסר על תנאי של שנתיים. הוא מערער בפנינו על חומרת עונשו. 2. נסיבות ההרשעה קשורות בעובדות הבאות: ביום 8.8.04 שהו המערער, בת אחותו והמנוח בדירת המערער. במהלך שהותם במקום התפתח ויכוח בין המנוח למערער עקב נסיונותיו של המנוח לחזר אחר הבחורה ולעשות בה מעשה מיני. הויכוח התפתח לכדי עימות פיזי, ולאחריו עזב המנוח את הדירה. בשלב זה, פנה המערער אל המטבח, לקח סכין, ויצא את הדירה בעקבות המנוח. הוא השיגו בחדר המדרגות, ודקר אותו בלבו דקירה אחת שגרמה למותו. הוא חזר לאחר מכן לדירה, החזיר את הסכין למקומו במטבח, החליף את בגדיו ועזב את המקום. בית המשפט המחוזי קבע במסגרת גזר הדין כי המנוח הוא שתקף את המערער על רקע המריבה ביניהם, אף כי סימני חבלה (שאינם קשורים בדקירה) נמצאו גם על גופו של המנוח. בית המשפט המחוזי גזר את עונשו של המערער בשוקלו, מן הצד האחד, את חומרתה של העבירה על תוצאתה הקשה שהביאה לקיפוח חיי אדם. מן הצד השני, נתן משקל לקולא לנסיבות שקדמו למעשה ההמתה שהיוו מעין קנטור מצדו של המנוח וכן לעברו הנקי של המערער, ולהודאתו, אשר בטאה חרטה אמיתית והביאה לקיצורם של ההליכים המשפטיים ולחסכון רב בזמן השיפוטי. בית המשפט התחשב גם בגילו של המערער שהוא כבן 57, ובמצב בריאותו הבלתי תקין, כפי שעולה מתעודה רפואית שהוגשה. 3. בערעורו, טוען המערער כי, בנסיבות המיוחדות של המקרה, החמיר בית המשפט המחוזי בעונשו מעבר למידה הראויה. לדבריו, היה מקום ליחס משקל מיוחד לעובדה כי המנוח הוא זה שתקף אותו לראשונה, וזאת לאחר שנהג בדרך בלתי ראויה כלפי בת אחותו, ולתת דגש רב יותר בענישה לנתונים בדבר עברו הנקי, גילו, ומצב בריאותו. באת כוח המדינה טוענת מצידה כי העונש שנגזר על המערער הולם את חומרתו המפליגה של המעשה, ומצוי בגדרו של רף הענישה המקובל לסוג זה של עבירות המתה. 4. נתנו דעתנו למכלול נסיבות המקרה, לפסק דינה של הערכאה הדיונית ולטיעוני הצדדים בפנינו. מצאנו כי אין מקום להתערב בגזר הדין שהוטל על המערער, בהיותו עונש מידתי, המצוי בגידרה של מדיניות הענישה המקובלת לסוג זה של עבירות קשות. המדובר הוא בעבירת המתה אשר הביאה לקיפוח חיי אדם. אין צריך להדגיש את חומרתו של המעשה ואת חומרת תוצאתו שאין קשה ממנה. הנסיבות העומדות ברקע ביצוע העבירה אמנם מקילות במידה מסוימת על חומרת המעשה נוכח התנהגותו של המנוח אשר גררה אותו ואת המערער לעימות ביניהם, ונוכח הקביעה כי המנוח הוא זה שתקף ראשונה את המערער; אולם, יחד עם זאת, הנסיבות גם מלמדות כי מעשה ההמתה בוצע לאחר שהעימות הפיזי נסתיים והמנוח עזב את הדירה. אז, באורח מחושב, ושלא אגב הגנה עצמית, תקף המערער את המנוח תקיפה קטלנית ששמה קץ לחייו. שילוב ארועים זה מצביע על חומרה יתירה במעשהו של המערער, ומחייב ענישה הולמת אשר תשמש לא רק גמול ראוי למעשה נפשע שקיפח חיי אדם, אלא גם מקור הרתעה אפקטיבי לרבים, לבל יניחו כי אין ערך ממשי לחיי אדם ואלה יכולים להינטל במחי יד, ללא סיבה וטעם של ממש. בית המשפט המחוזי, בגוזרו את עונש המאסר על המערער, שקל בקפידה את כל הגורמים לקולא שניתן להתחשב בהם, ובחן כל אחד בנפרד ואת המכלול במשקלו המצטבר. על יסוד שקלול זהיר של יסודות החומרה והקולא גזר את הדין באורח הנראה בעינינו תקין וראוי. לאור כל אלה , איננו מוצאים עילה להתערב בפסק הדין של הערכאה הדיונית. הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ז בכסלו תשס"ו (28.12.05). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05004950_R02.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il