כוכב היהלום חברה לבניה ויזמות בע"מ נ. הולנדר שטרן חברה לבניין בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 49473-02-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערת: כוכב היהלום חברה לבניה ויזמות בע"מ נגד המשיבות: 1. הולנדר שטרן חברה לבניין בע"מ 2. נוף המבצר בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.12.2024 בת"א 4895-03-22 שניתן על ידי כבוד השופט הבכיר רון סוקול תאריך ישיבה: ז' ניסן התשפ"ו (25.3.2026) בשם המערערת: עו"ד מיכאל וקנין; עו"ד נמרוד סביל בשם המשיבות: עו"ד שי אביטן אדם פסק-דין השופט עופר גרוסקופף: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט הבכיר רון סוקול) מיום 23.12.2024 בת"א 4895-03-22, במסגרתו דחה את תביעת המערערת להצהיר כי הסכם הנאמנות לרכישה של מניות באיגוד מקרקעין (היא המשיבה 2) שנכרת בין המשיבה 1 לבין המערערת (וגורמים נוספים) עודנו בתוקף, וזאת למרות הודעת ביטול ששלחו המשיבות למערערת ביום 11.2.2022. בקליפת האגוז יתואר כי הצדדים וגורמים נוספים חברו יחד לשם הקמתו של פרויקט נדל"ן על דרך של רכישת מניות בחברת נוף המבצר בע"מ (המשיבה 2), איגוד מקרקעין המחזיק בזכויות חכירה ביחס למקרקעין בגודל של כ-7,503 מ"ר המצוי בעתלית, והידוע כחלקה 29 בגוש 10535 (להלן: המקרקעין). לצורך כך, נכרתו שני הסכמים: הראשון, הסכם נאמנות, אשר נחתם ביום 24.12.2020 בין המשיבה 1 לבין המערערת ושני גורמים נוספים, בו הוגדרו אופן רכישת מניות המשיבה 2 והסדרת היחסים בין הצדדים במהלך הרכישה ולאחריה (להלן: הסכם הנאמנות); ההסכם השני, נחתם ביום 27.12.2020 בין המשיבה 1, אשר החזיקה ב-400/1200 ממניות המשיבה 2, לבין שותפיה בעבר, במסגרתו הוסכם כי הראשונה תרכוש את חלקם של האחרונים, 800/1200 ממניות המשיבה 2, ובכך תהפוך למחזיקה הבלעדית במניות החברה (להלן: הסכם המכר). אין מחלוקת כי ביצוע הסכם המכר הושלם, באמצעות תשלום שבוצע במעמד החתימה בסך 4 מיליון ש"ח (אשר מומן באופן שווה על ידי המשיבה 1 ואחת משותפותיה להסכם הנאמנות) וכן הלוואה שנטלו המשיבות בסך 14 מיליון ש"ח כנגד שעבוד המקרקעין ומניות המשיבה 2 המוחזקות על ידי המשיבה 1 וכנגד ערבויות של המשיבה 1 וערבויות אישיות של בעלי מניותיה; ובעקבות כך, מניות המשיבה 2 הועברו במלואן לידי המשיבה 1. עוד אין חולק כי עד למועד זה, המערערת לא שילמה דבר בעד מניות המשיבה 2 או בקשר לרכישתן, לא כפי חלקה בהתאם להסכם הנאמנות ולא בכלל. גרסאות הצדדים, איפוא, חלוקות באשר לאופן בו יש לפרש את הסכמות הצדדים כפי שעוגנו בהסכם הנאמנות, וכן בדבר הפעולות שבוצעו בדרך להשלמת הסכם המכר. בעיקרו של דבר, המשיבה 1 סברה ועודנה סבורה כי המערערת הפרה את התחייבויותיה על פי הסכם הנאמנות, ועל כן, ביום 11.2.2022 שלחה הראשונה הודעה על ביטול ההסכם (להלן: הודעת הביטול). המערערת, לעומת זאת, דחתה בתוקף את הודעת הביטול, ועל רקע האמור הגישה את התביעה דנן. בית המשפט קמא קיבל את גרסת המשיבה 1 ובכך דחה את תביעת המערערת. מכאן הערעור שלפנינו. לאחר שקראנו את טיעוני הצדדים, ושמענו את טיעוני בא-כוח המערערת בעל-פה, נחה דעתנו כי דין הערעור להידחות. נבהיר בקצרה את הלך מחשבתנו. סלע המחלוקת בין הצדדים הוא בשאלה האם המערערת הפרה את הסכם הנאמנות בכך שלא עשתה כל פעולה לצורך העמדת חלקה במימון העסקה (העומד על סך של 7.5 מיליון ש"ח), או שמא, בשל כך שהמימון הושג לבסוף באמצעות אשראי בנקאי שנטלו המשיבות, יש לראות במערערת כמי שעמדה במכלול התחייבויותיה על פי הסכם הנאמנות. לעניין זה השתכנענו, כי צדק בית המשפט המחוזי במסקנתו כי גם אם המערערת רשאית הייתה לממן את חלקה בעסקה באמצעות אשראי בנקאי (ולפי הסכם הנאמנות והתנהלות הצדדים נראה שזו הייתה הסכמת הצדדים), הרי שהיא לא נקטה בכל פעולה אפקטיבית לצורך העמדת המימון לו התחייבה – לא ממקורות עצמיים; אף לא מאשראי בנקאי – ועל כן יש לראות בה כמי שהפרה את הסכם הנאמנות הפרה יסודית שהצדיקה את הודעת הביטול (ראו פסקאות 68-58 לפסק הדין קמא). את עיקר יהבה השליכה המערערת על הוראת סעיף 2.12 להסכם הנאמנות, המורה כי "הצדדים יפעלו להעמדת מימון בנקאי לתשלום תמורת הממכר או חלק ממנה כפי שיסוכם עם הבנק המממן, כשכל אחד מהצדדים יערוב כלפי הבנק לתשלום החוב ולקיום ההתחייבויות בהתאם לדרישות הבנק המממן ואת חלקו היחסי בעמלות וריבית הבנק ובכל תשלום או הוצאה אחרים". לשיטתה, משהושג המימון לעסקה מאשראי בנקאי שנטלו המשיבות, הרי שיש לראות בכך הפעלה של הוראה זו, ובה כמי שהעמידה את המימון לו התחייבה באמצעות פעולה של מי שמשמש כנאמן בעבורה. אומנם, הוראה זו והתנהלות הצדדים כפי שהיא עולה מהראיות מלמדת כי ניתן היה לממן את רכישת המניות באמצעות נטילת אשראי בנקאי. אפס, האשראי הבנקאי שהושג למימון העסקה לא הושג כתוצאה מפעולה משותפת של הצדדים להסכם הנאמנות, אלא על ידי המשיבה 1 בלבד (כשנטילת ההלוואה בוצעה בפועל על ידי המשיבה 2), וזאת באמצעות בטחונות שהעמידה לבנק המממן, ובכלל זה ערבויות שחתמו המשיבה 1 ובעלי השליטה בה, ושעבודים שנתנה על מניותיה במשיבה 2 (שחלקן היו בבעלותה עוד לפני כריתת ההסכם). במצב דברים זה, לא ניתן לראות באשר נעשה בפועל משום מימוש של סעיף 2.12 להסכם הנאמנות – הדורש הן פעולה משותפת בפנייה לבנק המממן, הן העמדת ערבויות על ידי "[]כל אחד מהצדדים" והן השתתפות בתשלום עמלות וריביות בהתאם לחלק היחסי. המערערת לא עמדה באף אחד מהרכיבים הללו, וממילא אינה יכולה להיבנות מסעיף זה. משכך, אין לקבל את טענתה כי הייתה יכולה לנקוט בטקטיקה של "שב ואל תעשה", ולסמוך על המשיבה 1 כי תפעל להשגת המימון בעבורה. המערערת סבורה כי בשל כך שהסכם הנאמנות מגדיר את המשיבה 1 כמי שרוכשת את מניות המשיבה 2 בנאמנות עבור המערערת, הרי שיש לראות בפעולותיה להשגת מימון, משום פעולות שבוצעו אף הן בכובעה כנאמן, וממילא ככאלה שבוצעו בעבור המערערת. גם לטענה זו אין כל בסיס. המשיבה 1 שימשה על פי הסכם הנאמנות כנאמנה לצורך רכישת המניות מבעליהן הנוכחי, לא לצורך השגת המימון לרכישה. בעניין זה היה על כל אחד מהצדדים לפעול להבאת חלקו, כאשר סעיף 2.12 להסכם הנאמנות מכיר כאמור באפשרות הפעולה המשותפת לצורך השגת מימון בנקאי – אפשרות שכמובהר לא מומשה. לתזה לפיה המשיבה 1 התחייבה לפעול כנאמן של המערערת גם לצורך השגת מימון בנקאי אין כל בסיס – לא בהסכם ולא בהתנהלות הצדדים. ואכן, הלכה למעשה, יש בחומר הראיות תמיכה בכך שהמערערת ניסתה בשעתו להשיג בעצמה מימון בנקאי לחלקה, ואולם הדבר לא עלה בידה (ראו פסקאות 56-55 לפסק הדין קמא). אדרבא, מכלול הוראות הסכם הנאמנות מלמד כי לצורך מימון העסקה וחבויות המס הכרוכות בה כל צד נדרש לפעול באופן עצמאי (וכאמור, תוך שיתוף פעולה הדדי). כך גם מתחייב מהגיונה הכלכלי של העסקה, שהרי אם מלכתחילה המשיבה 1 הייתה יכולה, או מעוניינת, במימון העסקה כולה בעצמה (בין אם ממקורותיה ובין אם מאשראי שהיא נושאת במלוא האחריות לו), קשה לראות מה טעם יש מבחינתה בשיתוף המערערת וגורמים נוספים במהלך העסקי. עוד טענה המערערת כי במערכת היחסים הנוהגת בין הצדדים, אשר כללה עסקאות נוספות, היה מקובל כי אחד מהם נוטל על עצמו בעסקה מסוימת את התפקיד האקטיבי, בעוד האחר נותר פסיבי. על כן, אין לראות בעובדה שהמימון לעסקה הושג על ידי המשיבה 1, בעוד המערערת יושבת באפס מעשה, משום הפרה של ההסכם. אכן, מהתנהלות הצדדים עולה כי המשיבה 1 גילתה סובלנות כלפי המערערת, ואפשרה לה להשלים את חלקה במימון הרכישה גם לאחר תשלום תמורת המניות לצדדים השלישיים (דהיינו גם לאחר יום 15.2.2021). ואולם, משנמנעה המערערת במשך שנה לאחר תשלום דמי הרכישה מלהיענות לדרישות להעמיד את חלקה במימון העסקה, חרף פניות חוזרות מצד המשיבה 1, הרי שבצדק ראתה בה המשיבה 1 כמי שהפרה את התחייבותה על פי הסכם הנאמנות באופן שהצדיק את ביטולו כלפיה. ודוק, המערערת לא הייתה זכאית לדרוש להצטרף כצד למימון הבנקאי שנטלה המשיבה 1, באמצעות המשיבה 2, בהינתן שלא הייתה כלל צד לו, ולא נשאה בכל חבות בגינו. את חלקה במימון הרכישה הייתה צריכה לגייס בעצמה – בין ממקורות עצמיים ובין מאשראי שהועמד לטובתה (אשר לטובת השגתו הייתה רשאית לבקש את שיתוף הפעולה של המשיבה 1) – אך זאת לא טרחה לעשות, ולמעשה, כפי שהוכח, לא נקפה אצבע לצורך כך לאחר תשלום התמורה על ידי המשיבה 1. במצב דברים זה, ביטול העסקה על ידי המשיבה 1, לאחר שבמשך מעל לשנה הושבו פניה ריקם, היה אך מתבקש. טענה נוספת שבפי המערערת היא כי ביקשה לקבל את המסמכים הנוגעים למימון הבנקאי שהשיגו המשיבות על מנת שתוכל לשאת בחלקה במימון זה, אך מסמכים אלו מעולם לא נמסרו לידיה, ועל כן נמנע ממנה מלהעביר את חלקה. כך, טענה המערערת כי בין הצדדים התקיימו שיחות ופגישות בהן הוסכם כי המשיבה 1 תפעל לקבלת מימון עבור העסקה ולאחר שתעביר מידע ומסמכים, תישא המערערת בחלקה היחסי. ברם, כפי שכבר צוין, הטענה כי למערערת הייתה זכות להצטרף לאשראי שנטלו המשיבות נטענה בעלמא, ומבלי שהונח לה כל בסיס ראייתי מזמן אמת (הטענה הועלתה רק בדיעבד, לראשונה במענה בכתב ששלח בא-כוחה ביום 14.2.2022 להודעת הביטול). על כן בצדק נדחתה טענה זו על ידי בית המשפט המחוזי (ראו פסקאות 63-62 לפסק הדין קמא). בהקשר זה יצוין כי לא מצאנו לקבל גם את טענת המערערת כי הסכם הנאמנות לא מגדיר מועד קונקרטי להעברת התשלום בעד מניות המשיבה 2 על ידי המערערת, ועל כן ממילא לא ניתן לראות בה כמי שהפרה את התחייבויותיה על פיו עת שהמתינה לקבלת המסמכים. כאמור, הסכם הנאמנות והסכם המכר שזורים ושלובים זה בזה, כפי שנלמד הן מסמיכות הזמנים בכריתתם, הן מהוראותיהם. ואכן, סעיף 2.8 להסכם הנאמנות קובע במפורש כי "הצדדים מתחייבים האחד כלפי השני ובמיוחד כלפי צד א' [היא המשיבה 1] לשלם את התשלומים הנקובים בהסכם זה כמתחייב עפ"י הוראות הסכם המכר אשר ייחתם עם המוכרים במועדם וכסדרם.." (ההדגשה נוספה). הסכם המכר קבע שאת יתרת דמי הרכישה יש לשלם עד ליום 15.2.2021, וממילא את חלקם במימון היה על הצדדים להסכם הנאמנות להעביר עובר למועד זה. כמובהר, המערערת לא עשתה כן, ואף לא ניצלה הזדמנויות מספר שניתנו לה לאחר אותו מועד לתקן את מחדלה. לבסוף, אין בידינו לשעות לטענה כי לא קמה למשיבה 1 עילה לביטול הסכם הנאמנות. כאשר מדובר בנאמנות שנוצרה על פי הסכם, כבענייננו, תנאי הנאמנות, ובכלל זה האופן בו ניתן לסיימה, נקבעים על ידי הצדדים לו, כמו בכל חוזה, בין אם במפורש ובין אם במשתמע (השוו: ע"א 5717/95 וינשטיין נ' עו"ד פוקס, פ"ד נד(5) 792, 805-804 (2000); שלמה כרם חוק הנאמנות, התשל"ט-1979 201-200 (מהדורה רביעית, 2004)). משהמערערת לא עמדה בהתחייבויותיה העיקריות על לפי הסכם הנאמנות (העמדת חלקה במימון), על אף ההזדמנויות שניתנו לה, הפרה בכך בפרה יסודית את הסכם הנאמנות, וממילא המשיבה 1 הייתה רשאית לבטל את הסכם הנאמנות לגביה (ולעניין זה ראו גם סעיפים 7-6 ו-9 להסכם הנאמנות). בנסיבות האמורות, אף לא ניתן לראות בעובדה שביטול זה נעשה בסמוך להזדמנות עסקית שנקרתה למשיבה 1 בתחילת שנת 2022 (האפשרות למכור את המקרקעין של המשיבה 2 ברווח משמעותי) משום התנהלות בחוסר תום לב. "מי שטרח בערב שבת – יאכל בשבת"; מי שישב באפס מעשה – יכול להלין רק על עצמו. בהינתן האמור לעיל, מסקנתנו היא כי מן הראוי לאשר את פסק דינו של בית המשפט קמא, ולדחות את הערעור. המערערת תישא בהוצאות המשיבה 1 בגין הליך זה בסכום של 50,000 ש"ח. ניתן היום, ‏י"ח בניסן התשפ"ו (‏5.4.2026). דפנה ברק-ארז שופטת עופר גרוסקופף שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת