פלוני נ. בית הדין הרבני האזורי ירושלים

פסק-דין בתיק בג"ץ 4947/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4947/13 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני האזורי ירושלים 2. בית הדין הרבני הגדול 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד יוסף מאיר אלבז בשם משיבים 2-1: עו"ד שמעון יעקבי בשם משיב 3: עו"ד צבי שילה פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונחת לפנינו עתירה כנגד החלטותיהם של משיב 1 (להלן: בית הדין האזורי) ושל משיב 2 (להלן: בית הדין הגדול), אשר ניתנו במסגרת הליך גירושין שמתנהל בין העותרת לבין משיב 3. 2. העותרת ומשיב 3 נישאו זה לזו כדמו"י במאי 1981. בשנת 1996 אישר בין הדין האזורי הסכם גירושין בין הצדדים. ההסכם עוסק, בין היתר, בחלוקת מבנה המצוי ברח' המערבים 4 בירושלים (להלן: הנכס). הנכס מורכב משלושה "רבדים": דירתם של בני הזוג (להלן: הדירה המקורית), דירות נוספות שנרכשו במהלך השנים (להלן: הדירות הנוספות), והרחבה של שטח המדרגות (להלן: ההרחבה). הסכם הגירושין קבע מה שקבע ביחס לחלוקת המבנה. אלא שבשנת 1999, בעקבות עתירה לבית משפט זה ובהסכמת הצדדים, בוטל האישור שנתן בית הדין הרבני להסכם הגירושין (בג"ץ 4748/97 (2.6.1999)). בהמשך לכך הגיש משיב 3 תביעה לחלוקת הרכוש המשותף לבית הדין האזורי. על פסק דינו של בית הדין האזורי בעניין חלוקת הרכוש הוגש ערעור, ובסופו של דבר, ביום 18.10.2001, קבע בית הדין הגדול כי את הנכס יש לחלק באופן הבא: הדירה המקורית, שהייתה בבעלותו של משיב 3 לפני הנישואין - תישאר בבעלותו. מתוך יתר הנכס יקבל משיב 3 לבעלותו המלאה אחוז מסוים, שיהיה שווה ערך לירושה שקיבל מאביו (שכן הירושה - והנתח מן הנכס שנקנה באמצעותה - איננה נחשבת רכוש משותף). במה שנותר מן הנכס יתחלקו הצדדים שווה בשווה. מאז אפריל 2006 הגישה העותרת, ככל הנראה, מספר בקשות למינוי שמאי שיעריך את שווי הנכס. ביום 13.5.2010, לאחר עיכובים רבים, מינה בית הדין האזורי שמאי. ביום 12.12.2011, לאחר שמשיב 3 סירב מספר פעמים לאפשר לשמאי להיכנס אל הנכס, מונה שמאי חלופי אשר הצטווה לבקר בנכס בנוכחות הצדדים ובאי כוחם. גם הפעם סירב משיב 3 לאפשר לשמאי לבקר בנכס. לבסוף ביום 7.3.2012 ביקר השמאי בחלקים מן הנכס, שלא בנוכחות משיב 3. על בסיס ביקור זה מסר השמאי לבית הדין האזורי את חוות דעתו. ביום 9.7.2012 ניתן פסק דינו הראשון של בית הדין האזורי, כנגדו מופנית העתירה. נקבע שם כי הדירה המקורית, שנרכשה קודם לנישואין, שייכת למשיב 3. באשר לדירות הנוספות, בית הדין הסתמך על חוות דעתה של רו"ח כהן (שמונתה על ידי בית הדין) וקבע כך: חלק מהדירות נרכשו לאחר הגירושין, ועל כן הן שייכות למשיב 3. יתר הדירות נרכשו אמנם לפני הגירושין, אולם שוויין נמוך משווי הירושה של משיב 3, ועל כן אין לאישה חלק בהם. כמו כן נקבע כי ערך ההרחבה יחולק שווה בשווה בין משיב 3 לעותרת. ביום 26.8.2012 ניתן פסק דין מתוקן ע"י בית הדין האזורי, אשר גם אותו תוקפת העותרת. בפסק דין זה הובהר כי השמאי אשר ביקר בנכס "פעל באופן מגמתי, חד צדדי ובחוסר יושרה", ונכנס אל הדירה בלא תיאום עם המשיב 3 ושלא בנוכחותו - והכול בניגוד להחלטות בית הדין האזורי. לפיכך אין לקבל את חוות דעתו של השמאי, ואין לחייב את משיב 3 בתשלום הוצאות השמאי. ערעור שהוגש לבית הדין הגדול על פסקי דין אלו - נדחה. בית הדין הגדול קבע כי חלוקת הרכוש שביצע בית הדין האזורי היא נכונה, ותואמת את ההחלטות השיפוטיות הקודמות שניתנו בעניין. כמו כן, חוות דעתו של השמאי רצופה אי-דיוקים ואף ניתנה תוך חריגה מהוראות בית הדין. אף פסק דין זה של בית הדין הגדול עומד בלב העתירה שלפנינו. 1. העותרת טוענת כי בית הדין האזורי ובית הדין הגדול התעלמו בפועל מפסק דינו של ביהמ"ש העליון משנת 1999, אשר קבע כי הסכם הגירושין בין הצדדים איננו בתוקף. טענה נוספת היא שההליכים בבתי הדין נמשכים למעלה מ-18 שנה, כאשר משיב 3 מתנהג "ככל העולה על רוחו" אך איננו נדרש לשאת בסנקציות. כמו כן נטען כי בתי הדין פעלו בחוסר סמכות כאשר דחו את חוות דעתו של השמאי, וכי הם אינם מכבדים את פסקי הדין שלהם עצמם בקשר לחיוב משיב 3 בדמי כתובתה של העותרת. 2. בית המשפט העליון איננו ערכאת ערעור על החלטות בתי הדין הרבניים (ראו למשל: בג"ץ 1873/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (22.3.2007)). לצד זאת, יש לבית המשפט העליון - בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - סמכות להתערב בהכרעות בתי הדין הרבניים, מכוח העילות הקבועות בהוראות סעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה. סמכות זו, כך מקובל, מצומצמת למספר מוגבל של מקרים - למשל כאשר ההכרעה ניתנה בחריגה מסמכות, או שההכרעה פוגעת בכללי הצדק הטבעי (וראו למשל: בג"ץ 6473/07 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (15.11.2007); בג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול (6.4.2006)). בהתחשב בעקרונות האמורים, עיינו בהכרעות שניתנו בבתי הדין הרבניים ובמסמכים שהוגשו. לא מצאנו בטיעוניה של העותרת פגם אשר ביכולתו להביא להתערבות בית המשפט הגבוה לצדק בשלב זה, על בסיס העילות הקבועות בחוק יסוד: השפיטה. אף לא מצאנו כי נתקיימה בהכרעות אלה חריגה מסמכות, או פגם מהותי היורד לשורשו של הליך, באופן המצדיק מתן סעד מן הצדק. 5. באשר לטענה כי בתי הדין אינם מכבדים את פסק דינו של בג"ץ, לא מצאנו כי יש לה על מה שתסמוך. אדרבה, בית הדין הגדול הבהיר עוד בפסק דינו מיום 18.10.2001 כי "הסכמת הצדדים בבג"ץ... מבטלת את הסכם הצדדים לאישור ההסכם [הסכם הגירושין], כולל הקניין שבו". פסק דין זה של בית הדין הגדול היווה את הבסיס להמשך ההתדיינות בהליכים לחלוקת הרכוש שעומדים בלב עתירה זו. מהחומר עולה כי הכרעת בתי הדין בדבר הבעלות על הנכס מבוססת על שלושה אדנים עיקריים: א. היקף הזכויות שהיו למשיב 3 בנכס קודם לנישואיו, הרכישות שביצע משיב 3 לאחר גירושיו, וגובה הירושה שקיבל משיב 3 מאביו. בהתבסס על כל אלו התקבלה ההכרעה שפורטה לעיל. הכרעה זו איננה מבוססת על הסכם הגירושין, שהאישור שניתן לו בוטל כאמור בבית משפט זה בשנת 1999. ב. באשר לטענות בדבר אי-תשלום הכתובה, מהחומר עולה כי במהלך שנת 2010 הוגשה תביעה בעניין הכתובה, וזאת במקביל להליכי חלוקת הרכוש. בית הדין האזורי קבע כי אין לחייב את משיב 3 בתשלום כתובה. ערעור שהוגש לבית הדין הגדול - נדחה. לא מצאנו בעתירה פירוט ברור של הפגמים אשר נפלו בהכרעות אלו של בתי הדין הרבניים, או של הטעמים שעשויים להצדיק את התערבותנו. ג. באשר לשאלת השמאות, נראה כי לא נפל פגם בהחלטת בית הדין שלא להסתמך על חוות דעתו של השמאי. כך, למשל, מחוות הדעת שצורפה לעתירה עולה כי השמאי אמד את שווי השוק של הנכס ביום הביקור. אלא שהדרישה הייתה לאמוד את שווי הנכס - על רבדיו השונים - בראשית שנות ה-80', על מנת שניתן יהיה להכריע האם שווי הירושה עולה על שווי הדירות הנוספות. זאת לצד פגמים נוספים בעבודת השמאי, עליהם הצביעו הן בית הדין האזורי והן בית הדין הגדול, מבלי שהובהר בעתירה מדוע אין בפגמים אלו ממש. 6. טרם סיום, יוער - מבלי להטיל אשמה יתירה על צד זה או אחר - כי נראה שההליכים בתיק דנא נמשכים מזה זמן רב. חזקה על בית הדין הרבני האזורי כי יעשה את כל הדרוש על מנת להביא את התיק לידי גמר בהקדם האפשרי, וראוי כי הצדדים יתרמו את חלקם כדי לעמוד ביעד הזמן הנזכר. לאחר ההחלטות זכויות הצדדים שמורות להם. 7. לנוכח האמור, העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, ט"ו בטבת התשע"ד (18.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13049470_Z04.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il