פלוני נ. המחלקה לשירותים חברתיים- מגדל העמק- עו"ס נוער

12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 49433-02-25 רע"א 50532-02-25 לפני: כבוד השופט אלכס שטיין המבקש ברע"א 49433-02-25: המבקשים ברע"א 50532-02-25: פלוני 1. המחלקה לשירותים חברתיים – מגדל העמק 2. ב"כ היועץ המשפטי לממשלה במשרד הרווחה נגד המשיבים ברע"א 49433-02-25: המשיבים ברע"א 50532-02-25 1. המחלקה לשירותים חברתיים – מגדל העמק 2. ב"כ היועץ המשפטי 3. פלוני 4. פלונית 1. פלוני 2. פלונית 3. עו"ד ויסאם דעאס – אפוטרופוס לדין בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי נוף הגליל-נצרת (השופט ע' טאהא) שניתן ביום 20.1.2025 בענ"א 8041-10-24 בשם המבקש ברע"א 49433-02-25: בשם המבקשים ברע"א 50532-02-25 והמשיבים 1-2 ברע"א 49433-02-25: בשם המשיב 3 ברע"א 49433-02-25 והמשיב 1 ברע"א 50532-02-25: בשם המשיבה 4 ברע"א 49433-02-25 והמשיבה 2 ברע"א 50532-02-25: עו"ד ערן נריה; עו"ד עולא שתיווי עו"ד ישראל בלום; עו"ד דפנה לנגפלד עו"ד יוסי נקר עו"ד בילאל סוויטאת פסק-דין לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער נוף הגליל-נצרת (השופט ע' טאהא) אשר ניתן ביום 20.1.2025 בענ"א 8041-10-24, בגדרו התקבל ערעור המשיב 1 על פסק דינו של בית משפט השלום לנוער נוף הגליל-נצרת (השופטת א' אימבר) (להלן: בית המשפט לנוער) אשר ניתן ביום 20.8.2024 בתנ"ז 50264-01-22 (להלן: הליך הנזקקות או בקשת הנזקקות), במסגרתו קבע בית המשפט לנוער כי בעניינו של הקטין א.א.ר., המבקש ברע"א 49433-02-25 (להלן: הקטין) מתקיימות עילות הנזקקות הקבועות בסעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך–1960, והורה על הארכת צו בדבר הוצאת הקטין ממשמורת הוריו והשמתו במשפחת אומנה למשך שנתיים נוספות. בפסק הדין מושא הערעור נקבע כי עילות הנזקקות אינן מתקיימות בעניינו של הקטין; כי הקטין ישוב לחיקו של המשיב 1 ברע"א 50532-02-25 (להלן: האב) בתוך כ-6 חודשים – זאת, באופן הדרגתי במסגרת תכנית טיפול שתיקבע על ידי בית המשפט לנוער; וכי אין להתנות את החזרת הקטין למשמורת האב בנכונות האב לעבור טיפול כזה או אחר. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי הקטין ימשיך להיות תחת פיקוח גורמי הרווחה אף לאחר מעברו לבית האב – זאת, לתקופה שתיקבע על-ידי בית המשפט לנוער בהתאם להמלצות וחוות דעת אשר תוגשנה על-ידי גורמי הטיפול הרלבנטיים. ביום 20.2.2025 נתתי סעד ארעי המעכב את ביצועו של פסק הדין מושא הערעור עד למתן החלטה אחרת. ביום 4.3.2025 הוריתי על איחוד ההליכים באופן שרע"א 50532-02-25 ורע"א 49433-02-25 יידונו במאוחד, ובמסגרת זו קבעתי כי הסעד הארעי ימשיך לעמוד על כנו ביחס לשני התיקים. לשם נוחיות הדיון, המבקשות ברע"א 50532-02-25 תיקראנה יחדיו המבקשות; וכך יהיה גם בנוגע למשיבים ברע"א 50532-02-25, אשר ייקראו יחדיו המשיבים. הקטין מיוצג על ידי האפוטרופוס לדין בשני ההליכים שלפניי (להלן: האפוטרופוס). הרקע לבקשה והליכים קודמים לנוכח הסתעפות ההליכים והדיונים, אעמוד על עיקרם. בהליך הנזקקות דנן התבקשה תחילה הוצאת הקטין, אז תינוק בן יומו, ממשמורת הוריו במסגרת צו ביניים ולקבוע את מקום חסותו במשפחה אומנה חסויה למשך 60 ימים – זאת בשל סכנה שנשקפה לו מהמשיבה 2 (להלן: האם), אישה שסובלת מסכיזופרניה. הקטין נולד ביום 25.8.2014. יומיים לאחר הלידה, קבע הפסיכיאטר שבדק את האם, כאשר זו שהתה במחלקת יולדות, כי היא אינה יכולה לטפל בתינוק או להימצא עמו בגפה – ועל כן הורה לבדוק את כשירות האב, נוכח רצונו לגדל את התינוק. בשיחה שהתקיימה עם האב עלה כי יחסיו עם האם אינם יציבם, וכי הוא יתקשה לגדל את הקטין לצד הדאגה לצרכי האם וההשגחה עליה. משכך היה, הוחלט, בהסכמת האב, על הוצאת הקטין למשפחת אומנה. במסגרת אותה שיחה, ביקש האב לשלב את הקטין אצל משפחת אומנה קרובה על-מנת שלא להקשות עליו. באשר למשפחת האומנה – יצוין כי תחילה נבדקה האפשרות מול הדודות של הקטין, אולם אלה ציינו כי אינן יכולות לקחת עליו אחריות. לנוכח האמור, בתאריך 1.9.2014 הורה בית המשפט לנוער על קיום נזקקות ברמה הנדרשת למתן החלטה במעמד צד אחד, ונתן ביחס לקטין צו הוצאה ממשמורת למשך 30 ימים. בעקבות כך, ביום 5.9.2014 הוצא הקטין בהיותו בן 11 ימים ממשמורת הוריו, והועבר למשפחת אומנה – שם הוא שוהה עד היום. ביום 19.10.2024 התקיים דיון בין בעלי הדין, במהלכו ביקש האב לקבל את הקטין לחזקתו או לחלופין לחזקת אחותו, דודתו של הקטין (להלן: הדודה), ממנה יוכל ללמוד כיצד לטפל בו; והדודה הביעה נכונות לכך. ביום 20.10.2014 ניתנה החלטתו של בית המשפט לנוער בתנ"ז 3773-09-14 אשר לפיה תיבחן המסוגלות ההורית של האב ושל הדודה בטרם מתן החלטה לגופו של עניין. ביום 15.1.2015 הוגשה לבית המשפט לנוער חוות דעת מטעם מכון שלם מיום 11.1.2015 (להלן: חוות הדעת של מכון שלם), אשר קבעה כי האב נעדר מסוגלות הורית ואין זה מומלץ כי ישמש כמשמורן לקטין. בית המשפט לנוער אפשר לאב להגיש חוות דעת נגדית באשר למסוגלותו ההורית, כדי לשקול את העברת הקטין לחיק משפחתו הגרעינית – וזו הוגשה על ידי ד"ר יגיל ביום 26.7.2015. מחוות דעת זו עלה כי מסוגלותו ההורית של האב מצויה בתחום הנורמטיבי וכי יש לאפשר לו קשר הדוק, כמעט יומיומי עם בנו, ובהמשך להעבירו למגורים בבית האב: תחילה, לסופי שבוע, ולאחר מכן, לצמיתות. לנוכח חוות הדעת הסותרות בעניין מסוגלותו ההורית של האב, כונסה ועדה לתכנון טיפול. מסקנות הוועדה, אשר הוגשו ביום 8.1.2016 על ידי עובדת סוציאלית לחוק הנוער (להלן: העו"ס לחוק הנוער), כללו הפניית הקטין והאב להערכה דיאדית. ממצאי ההערכה הדיאדית הראו כי האב אינו מסוגל למלא תפקיד הורי שיענה על צרכי הקטין במלואם. המלצת האבחון הייתה, בין היתר, המשך השמתו של הקטין במשפחת אומנה, תוך קביעה שמעברו של הקטין לאב בשלב זה תוביל לפגיעה חמורה בהתפתחותו של הקטין. כמו כן, הומלץ על המשך הטיפול הדיאדי בין האב לקטין. במסגרת אותו עדכון, ביקשה העו"ס לחוק הנוער להכריז על הקטין כקטין נזקק למשך שנה; וביום 20.2.2016, לאחר שמיעת טענות הצדדים וחקירת הפסיכולוגית שביצעה את ההערכה הדיאדית – בית המשפט לנוער נעתר לבקשה זו. ביום 10.7.2016, לאחר שנחקר ד"ר יגיל, הורה בית המשפט לנוער על גיבוש מתכונת ביקורים מורחבת שכללה את לינת הקטין בבית האב – זאת, חרף התנגדותם של גורמי הטיפול אשר הביעו דאגה מהרחבת הסדרי השהות בין הקטין לאב. ביום 27.2.2017 הוגשה לבית המשפט לנוער חוות דעת מטעם הפסיכולוגית המטפלת בטיפול הדיאדי, גב' רחל דוקס. מחוות הדעת עלה כי הקטין מצוי במצוקה רגשית ניכרת, ועל כן הומלץ כי על המפגשים בין הקטין לאביו להתקיים בנוכחות ובליווי אנשי מקצוע, וכי אין זה ראוי לקיים את המפגשים בבית האב. בהחלטתו מיום 13.4.2017, קבע בית המשפט לנוער כי לנוכח הדיווחים על רגרסיה במצבו של הקטין, יש להמיר את לינתו של הקטין בבית האב בימי בילוי ארוכים יותר. במקביל, במסגרת הליך האימוץ שהתנהל בבית המשפט לענייני משפחה ב-22639-05-18, הוגשה חוות דעת פסיכולוגית להערכת מסוגלותו ההורית של האב, אשר נערכה על ידי ד"ר שפיק מסאלחה ביום 10.12.2017 (להלן: חוות דעתו של ד"ר מסאלחה). בחוות הדעת נקבע, בין היתר, כי האב נעדר מסוגלות הורית מספקת בכדי שיוכל לקבל את הקטין לחזקתו, ומאחר ולהערכת הפסיכולוג אין תכנית שיקום שיכולה לסייע לאב לרכוש את הכישורים ההוריים שחסרים לו – טובת הקטין מחייבת את השארתו במשפחת האומנה שגידלה אותו, ומעבר מהסטטוס של אומנה לאימוץ פתוח. בהמשך, במסגרת הליך ההוכחות שהתקיים בתיק הנזקקות בשנים 2024-2023, חוות דעת זו הוגשה לבית המשפט לנוער, וד"ר מסאלחה אף נחקר לגביה. תיק הנזקקות המשיך להתנהל ועסק בעיקרו בקביעת הסדרי ראיה בין האב לבין הקטין, אשר התקיימו בצורה סדירה ובמתכונות שונות. ביום 10.5.2018 הגישה העו"ס לחוק הנוער בקשה לביטול דיוני ההוכחות שנקבעו בתיק הנזקקות, זאת בטענה כי הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה תביעה להכרזה על הקטין כבר אימוץ. לפיכך, ביטל בית המשפט לנוער את דיוני ההוכחות שנקבעו והורה על סגירת תיק הנזקקות. תיק האימוץ התנהל במשך כשלוש וחצי שנים, עד שבחודש דצמבר 2021 הודיע בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה כי הוא חוזר בו מבקשת האימוץ – זאת לנוכח נסיבות העניין, מסקנות חוות הדעת של הפסיכולוג אייל יניב מיום 11.8.2021 אשר התקבלו במסגרת הליך זה, וטובת הקטין נכון לעת ההיא. בעקבות הודעה זו, הורה בית המשפט לענייני משפחה ביום 15.12.2021 על מחיקת בקשת האימוץ וסגירת התיק. עם סיום ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה ומחיקת בקשת האימוץ, הוחזר התיק לדיון בבית המשפט לנוער. ביום 21.12.2021, הגישה העו"ס לחוק הנוער בקשה למתן צו ביניים להארכת צו ההוצאה ממשמורת לפי סעיף 12 לחוק הנוער במסגרת צב"ן 46270-12-21. בית המשפט לנוער נעתר לבקשה זו, והורה ביום 26.12.2021 על הארכת הצו ב-30 ימים עד להגשת בקשת הנזקקות. ביום 20.1.2022 הוגשה בקשה חדשה להכרזה על הקטין כקטין נזקק לפי סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער במסגרת הליך הנזקקות. צו ההוצאה ממשמורת הוארך מעת לעת במסגרת הליך זה, ומכוחו המשיך הקטין לשהות אצל משפחת האומנה. פסק דינו של בית המשפט לנוער בית המשפט לנוער שמע את ראיות הצדדים ואת טענותיהם, את עמדת גורמי הטיפול המקצועיים, וכן את עמדתו של האב, אשר התנגד לבקשה להכריז על הקטין כקטין נזקק וביקש לקבלו למשמורתו – כפי שדרש בהליכים הקודמים. ביום 20.8.2024, נתן בית המשפט לנוער את פסק דינו וקבע כי לנוכח מכלול הראיות, הדיווחים וחוות הדעת שהובאו בפניו – יש להכריז על הקטין כקטין נזקק מכוח הוראות סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער. בהתאם להכרזה כאמור, בית המשפט הורה על המשך צו ההוצאה ממשמורת והשמתו של הקטין במשפחת אומנה למשך שנתיים נוספת. עוד קבע בית המשפט, כי האב יפגוש את הקטין אחת לשבוע במרכז הקשר. במסגרת זו, עמד בית המשפט על חשיבות המפגשים המפוקחים בין הקטין לאב, תוך הדגשת הצורך בפיקוח שנועד למנוע נזק לקטין. באשר לעילת הנזקקות לפי סעיף 2(2) לחוק הנוער, נקבע כי האב נעדר מסוגלות הורית, ומשכך, מתקיימת עילת הנזקקות המנויה בסעיף זה. בית המשפט לנוער ציין כי על אף שאין חולק על האהבה שהאב חש כלפי הקטין, האב אינו מסוגל לטפל בקטין ולספק לו את צרכיו. קביעה זו בוססה על חוות הדעת המקצועיות שהתקבלו על ידי בית המשפט, ועל מכלול הדיווחים והעדכונים מטעם גורמי הטיפול שהונחו בפניו. בית המשפט לנוער הוסיף וקבע, כי בענייננו אף מתקיימת עילת הנזקקות המנויה בסעיף 2(6) לחוק הנוער, זאת לאור קיומו של חשש לשלומו הנפשי של הקטין אם יוחזר למשמורת האב בשלב זה. קביעתו זו של בית המשפט לנוער נסמכה על התרשמותו הבלתי אמצעית מהצדדים; על עדותיהם של גורמי הטיפול המקצועיים; וכן על חוות הדעת, האבחונים, והדיווחים שהונחו לפניו. בקבעו כאמור, עמד בין המשפט, בין היתר, על הדיווחים החריגים השונים שהתקבלו במשך השנים מטעם גורמי הטיפול אודות המפגשים שהתקיימו בין האב לקטין, אשר יחד עם חוות הדעת המקצועיות הובילו לכלל מסקנה – כי החזרת הקטין למשמורת האב בעת הזאת עלולה להביא לפגיעה קשה בשלומו הנפשי של הקטין. עוד ציין בית המשפט, כי לאור מצבו הרגיש של הקטין, יש לשאוף ליצירת יציבות בחייו – ועל כן יש להשאירו בחזקת משפחת האומנה, אשר ביכולתה לספק את צרכיו הרגשיים המיוחדים. לאור כל אלו, קבע בית המשפט כי מתקיימות עילות הנזקקות המנויות בסעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער. על פסק דין זה, ערער האב לבית המשפט המחוזי. פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נקבע, באשר לעילת הנזקקות לפי סעיף 2(2) לחוק הנוער – כי בית המשפט לנוער הסתמך בעיקר על חוות הדעת של ד"ר מסאלחה משנת 2017 ושל מכון שלם משנת 2015 כאשר קבע כי האב נעדר מסוגלות הורית, וכי קיים קושי רב בביסוס קביעה כה משמעותית על חוות דעת שנערכו מספר שנים קודם למתן פסק הדין. עוד נקבע, כי ככל שאין בחוות דעת אלו לבסס את בקשת האימוץ שהוגשה ונמחקה, לא ניתן לבסס באמצעותן קביעה באשר להיעדר מסוגלותו ההורית של האב בהליך הנזקקות, אשר התנהל שנים רבות לאחר עריכת חוות הדעת. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע, על יסוד האמור בחוות הדעת, כי אין המדובר באב אלים אשר מסכן את בריאותו ושלומו הפיזי של הקטין. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי למרות שמחוות הדעת השונות, אשר הונחו בפני בית המשפט לנוער, עולה כי קיימים קשיים אישיותיים המשליכים על מסוגלותו ההורית של האב – אין בקשיים אלה כדי לבסס קביעה בדבר העדר כישורים מינימליים של תפקוד הורי. בקביעתו, עמד בית המשפט המחוזי על כך שמסוגלותו ההורית של האב לא נבחנה מעולם הלכה למעשה, כך שהמסקנות החד-משמעיות, אשר נקבעו בחוות דעתו של ד"ר מסאלחה על בסיס מפגשים וראיונות קצרים, אין בהן כדי להצדיק קביעה החלטית בדבר חוסר מסוגלות הורית של האב. באשר לעילת הנזקקות לפי סעיף 2(6) לחוק הנוער, קבע בית המשפט המחוזי כי למרות הדיווחים מאת הגורמים המטפלים אשר מלמדים על קשיים באישיותו של האב ואשר מקשים עליו לגדל את הקטין בצורה אופטימלית – לא ניתן לקבוע על בסיסם כי האב נעדר "רמה מינימאלית של תפקוד הורי". כמו כן, ציין בית המשפט המחוזי כי ההחמרה במצבו הנפשי של הקטין קשורה בכללותה למורכבות המצב ולקונפליקט שהקטין מצוי בו לנוכח רצון האב לקבלו לחיקו, ומנגד רצונה של משפחת האומנה להשאירו אצלה. משכך, נקבע כי אין זה נכון לייחס לאב את ההחמרה במצבו הנפשי של הקטין. בקביעתו זו, התייחס בית המשפט לאמירות הלא מותאמות שביטא האב בפני הקטין בעת הפגישות שהתקיימו ביניהם, וקבע כי לא ניתן להתעלם מכך שאמירות אלו נוגעות באופן ישיר לסיטואציה המורכבת השוררת בין הצדדים. להערכת בית המשפט המחוזי, מדובר בסיטואציה זמנית אשר עתידה להשתנות אחרי מעברו של הקטין לחזקת אביו. זאת ועוד, בית המשפט המחוזי עמד על חוות דעת המומחים – שכאמור הצביעו באופן אחיד וחד-משמעי על הצורך ביציבות בחייו של הקטין – וציין כי חוסר היציבות הנוכחי הוא תוצר של הימשכות ההליכים בעשור האחרון אשר גרמו לקטין להיות מצוי בקונפליקט בין משפחת האומנה לאב, שלא באשמתו של האב. עוד הוסיף בית המשפט, כי מרבית המפגשים בין הקטין לאב התנהלו בצורה סדירה וללא דיווחים חריגים, ועל כן אין בדיווחים החריגים הבודדים שצוינו על ידי גורמי הרווחה כדי לשלול את זכותו של האב לגדל את הקטין ולבסס עילות נזקקות. נוסף לכך, נקבע כי ההחלטה להותיר את הקטין בבית משפחת האומנה מבוססת על השוואה שגויה בין בית האב לבית משפחת האומנה – השוואה שלא היה מקום לעשותה כפי שנעשתה. לאור כל האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעורו של האב והורה על השבת הקטין לחיק אביו בתוך כ-6 חודשים באופן הדרגתי במסגרת תכנית טיפול שתיקבע על ידי בית המשפט לנוער. בנוסף, נקבע כי אין להתנות את השבתו של הקטין לאב בטיפולים כלשהם; כי הקטין ימשיך להיות בפיקוח גורמי הרווחה גם אחרי מעברו לבית האב לפרק זמן שייקבע על ידי בית המשפט לנוער; וכי על האב לקיים את תכנית הטיפול שתיקבע לקטין תחת פיקוחו של בית המשפט לנוער. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. טענות הצדדים המבקשות סבורות כי פסיקתו של בית המשפט המחוזי שגויה לנוכח המסקנות שהסיק בית המשפט מהפסקתו של הליך האימוץ אשר התנהל בעניינו של הקטין, והשבת הדיון למסלול של הליך נזקקות לפי חוק הנוער. לטענתן, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו כי הפסקת הליך האימוץ מעידה על כך שאין בדיווחים ובחוות הדעת שהוגשו בהליך האימוץ ובבית המשפט לנוער כדי לבסס את המסקנה שהאב נעדר רמה מינימאלית של תפקוד הורי בהליך הנזקקות, ומשכך קבע, בין היתר, כי יש להשיב את הקטין למשמורת אביו. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בגזרו גזירה שווה בין בחינת המסוגלות ההורית בהליך אימוץ לבין בחינתה בהליך הנזקקות לפי חוק הנוער. המבקשות סבורות כי העניין האחרון מספיק לבדו כדי להצדיק מתן רשות ערעור "בגלגול שלישי". לגופו של עניין, סבורות המבקשות כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה לא מתקיימות עילות הנזקקות בעניין הקטין למרות הדיווחים שהתקבלו ולמרות עמדתם החד-משמעית של גורמי הטיפול; באופן בו בחן את עילת הנזקקות לפי סעיף 2(2) לחוק הנוער; במבחן שבאמצעותו בחן את עילת הנזקקות לפי סעיף 2(6) לחוק הנוער; בהחליטו לסטות מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט לנוער ומחוות דעת המומחים בלא נימוק מספק; וכן בקבעו כי החלטת בית המשפט לנוער מבוססת, כביכול, על השוואת משפחת האומנה לאב. בשים לב לאמות המידה המוגמשות אשר נקבעו בפסיקתנו ביחס לבקשות רשות ערעור "בגלגול שלישי" הקשורות למשמורת על קטינים, מבקשות המבקשות כי אדון בבקשה שלפניי כבערעור, וכן אקבל את הערעור ואשיב על כנו את פסק דינו של בית המשפט לנוער, שכאמור הכריז על הקטין כקטין נזקק לפי סעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער. בהתאם לכך, נתבקשתי להאריך את שהותו של הקטין אצל משפחת האומנה בשנתיים נוספות. המבקש ברע"א 49433-02-25, הצטרף לטענותיהן העיקריות של המבקשות ברע"א 50532-02-25. מאחר שלא הועלתה כל טענה חדשה על ידו, מתייתר הדיון בדבר הבקשה שהוגשה על ידי האב למחיקת בקשת רשות הערעור של האפוטרופוס ברע"א 49433-02-25 בשל היעדר סמכות. למותר לציין, כי בהתאם לאמור בסעיף 8(ג) לחוק הנוער ובסעיף 15 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב–1962, אין כל מניעה לכך שהאפוטרופוס לדין שמונה לקטין יהא צד להליך בשמו של הקטין. מנגד, המשיבים סבורים כי במקרה דנן אין מקום ליתן למבקשות את רשות הערעור – זאת , מאחר שהמקרה אינו מעורר שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינים הפרטני של בעלי הדין ואין בפנינו עיוות דין מהותי הטעון תיקון. לגופם של דברים, המשיבים סומכים את ידם על פסיקתו של בית המשפט המחוזי. בהקשר זה, מוסיפים המשיבים וטוענים כי עדויות המומחים וגורמי הטיפול שנמסרו בהליך שהתנהל בבית המשפט לנוער אינן מהימנות; וכי לא ניתן להסתמך על עדי המבקשות לנוכח ניגודי עניינים, דעות קדומות בנוגע לאב, וחוסר מקצועיות אשר התבטא אצל חלקם, בין היתר, באי-הפעלת שיקול דעת מקצועי עצמאי ובמתן תשובות חלקיות ולא מנומקות לשאלותיהם של המשיבים. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתובים שבעלי הדין הניחו בפניי, הגעתי למסקנה כי עלי לדון בבקשה דנן כבערעור וכן לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולהשיב על כנו את פסק הדין של בית המשפט לנוער – כל זאת, מתוקף סמכותי לפי תקנות 149(2)(ב) ו- 138(א)(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, וסעיף 26(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (באשר לסמכותי לדון בערעור דנן כדן יחיד, ראו, למשל, רע"א 8294/21 עו"ס לחוק הנוער, לשכת הרווחה, רמת אשכול נ' פלוני (20.12.2021)). בידוע הוא, כי לכל הורה נתונה הזכות להחזיק בילדיו הקטינים ולגדלם. עם זאת, זכות זו אינה מוחלטת: היא כפופה לצרכי הילד, לטובתו ולזכויותיו. כפי שהובהר לא אחת בפסיקתנו: "זכותם של ההורים להחזיק בילדיהם ולגדלם, על כל הכרוך בכך, היא בגדר זכות אדם טבעית וראשונית. [...] זכותם של ההורים לקיים חובתם כלפי ילדיהם יוצרת את האוטונומיה ואת הפרטיות של התא המשפחתי, ושוללת, ככלל התערבות של גורמים חיצוניים ביחידה המשפחתית. [...] עם זאת האוטונומיה של ההורים בגידול ילדיהם אינה מוחלטת. היא כפופה תמיד לצורכי הילד, לטובתו ולזכויותיו" (ההדגשה הוספה – א.ש.) (ראו: דנ"א 6041/02 פלונית נ' פלוני, פ''ד נח(6) 246, 257 (להלן: עניין פלונית)). אכן, טובתו של הילד כברירת מחדל היא להיות במחיצת הוריו, אולם זה נכון כל אימת שאינה נשקפת סכנה לשלומו, לבריאותו, לגופו ולנפשו של הקטין (ראו: בג"ץ 252/75 פלוני נ' שר הסעד, פ"ד ל(1) 51, 56 (1975)); וכל אימת שהורי הילד שומרים על רמה מינימאלית של תפקוד הורי (ראו: עניין פלונית, בעמ' 260). במקרה דנן, כמו במקרים אחרים שעניינם נזקקות ומשמורת של קטינים, העיקרון המנחה לפיו עלינו לקבל החלטות הוא טובתו של הקטין. לעניין זה יפים דבריו של הנשיא א' ברק בעניין פלונית: "טובת הילד משמשת נדבך מרכזי בגדר בחינתן של דרכי הטיפול השונות, ובהן טיפול הכרוך בניתוק הילד מהוריו. טובתם של ילדים, דורשת, לרוב, כי יימצאו ברשות הוריהם, במסגרת התא המשפחתי הטבעי. גם להורים עומדת זכות לקיים מסגרת משפחתית זו. אכן, יש לתת עדיפות למסגרת זו, כל עוד נשמרת רמה מינימלית של תפקוד ההורים. ניתוק ילד מהתא המשפחתי הטבעי הוא צעד גורלי... עם זאת גם החלטה להותיר ילד ברשות הורים שגורמים, או עלולים לגרום לו נזק וסבל, הפוגעים בגופו או בנפשי, גם היא החלטה גורלית" (ההדגשה הוספה – א.ש.). בהתאם לכך, על-מנת לשלול את זכותו של הורה להחזיק ולגדל את ילדו הקטין צריכה להתקיים עילה מיוחדת ויוצאת דופן, והדבר ייעשה רק כמוצא אחרון, אחרי שכלו כל הקיצין (ראו: עניין פלונית, בעמ' 260). אחרי שעיינתי במסמכים ובראיות שהונחו בפני הערכאות דלמטה, ובהתחשב במכלול הנסיבות בנדון דידן, שוכנעתי כי המקרה דנן נופל בגדר המקרים החריגים אשר מצדיקים את שלילת זכותו של הורה לגדל את ילדו הקטין; ואפרט. בקשת הנזקקות מושא הדיון הוגשה לפי שתי עילות נזקקות – המעוגנות, בהתאמה, בסעיפים 2(2) ו-2(6) לחוק הנוער. הוראות חוק אלה קובעות כדלקמן: 2. קטין הוא נזקק כשנתקיים בו אחד מאלה: (2) האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה; (6) שלומו הגופני או הנפשי נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת. עילת הנזקקות המנויה בסעיף 2(2) לחוק הנוער, בוחנת את יכולתו של הורה לטפל בילדו כראוי, קרי את מסוגלותו ההורית. אין עוררין על כך שהאב אוהב את בנו הקטין וחפץ לגדלו תחת משמורתו, אך כאמור, השאלה העומדת על הפרק היא האם האב מסוגל לגדל את הקטין ולטפל בו כמשמורן יחיד. במרוצת השנים, נערכו לאב מספר אבחונים באשר למסוגלותו ההורית ואף הוגשו תסקירים, דו"חות, דיווחים וחוות דעת אשר הובילו את בית המשפט לנוער למסקנה חד-משמעית כי האב נעדר מסוגלות הורית מינימלית בעת הזאת; ומשכך הוא, מתקיימת עילת הנזקקות בהתאם לסעיף 2(2) לחוק הנוער. ביסוסה של קביעה כה משמעותית על חוות הדעת של ד"ר מסאלחה משנת 2017 ושל מכון שלם משנת 2015 אינו נקי מספקות בשל חלוף הזמן. ברם, בית המשפט לנוער נתן על כך את דעתו (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 4.2.2024, בעמ' 91-90) והשעין את קביעתו, בסופו של יום, על דיווחים וחוות דעת עדכניים של גורמי הטיפול. מידע עדכני זה כלל, בין היתר, את אלה: תסקיר מטעם גורם מקצועי ממלכתי – העו"ס שרית מתתיהו משנת 2024; חוות דעתה של הפסיכולוגית הקלינית רנית ים משנת 2022; חוות דעתו של ד"ר גולדברג משנת 2022; וחוות דעתו של ד"ר יניב משנת 2021. המסקנה שעולה מכל אלה לא היתה שונה מחוות הדעת של ד"ר מסאלחה ושל מכון שלם: האב אינו מסוגל לטפל בקטין ולספק את צרכיו, לרבות אלו המיוחדים, בעת הנוכחית. חלק ניכר מראיות אלה עמד לנגד עיניו של בית המשפט לנוער כאשר פסק את אשר פסק. מקביעות מקצועיות כאמור ניתן לסטות רק בהתקיים סיבות טובות לכך. כפי שנקבע בבע"מ 6593/06 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.3.2007): "בית המשפט יסטה מהמלצות המומחים אך אם קיימים טעמים נכבדים ובעלי משקל ממשי, המצדיקים זאת. דברים אלו ודאי נכונים מקום בו מונחות בפני בית המשפט מספר חוות דעת אשר כולן מובילות לאותה מסקנה אחת ויחידה, כפי שאירע במקרה שלפנינו. או אז, ברי כי הנכונות לסטות מהמלצת הגורמים המקצועיים תפחת באופן משמעותי" רק לעיתים נדירות, ובנסיבות יוצאות דופן בית המשפט יפסוק בעניינים הנוגעים לבריאותו הנפשית והגופנית של קטין בניגוד לחוות דעת מומחים; ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר במספר חוות דעת שמסקנתן בנוגע למסוגלותו ההורית של הורה הילד היא אחת (ראו: בג"ץ 5227/97 דויד נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, נה(1) 453, 463 (1998) (להלן: עניין דויד)). בענייננו-שלנו, בית המשפט לנוער קבע כי חוות הדעת שהונחו בפניו הן מהימנות, ואף עולות בקנה אחד עם מכלול הדיווחים השוטפים שהוצגו לאורך השנים; ומשכך הוא, אין כל הצדקה לסטות מהמסקנות העולות מהן. כמו כן, לא אוכל להסכים עם קביעתו של בית המשפט המחוזי כי אין בחוות הדעת שהוגשו במסגרת הליך האימוץ כדי לבסס קביעה לעניין העדר מסוגלות הורית במסגרת הליך נזקקות. האמור בסעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א–1981, באשר לתשתית העובדתית הדרושה להכרזה על ילד כבר אימוץ ("ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו") אכן שונה מהאמור בסעיף 2(2) לחוק הנוער. משכך הוא, בהחלט ייתכנו מצבים בהם חוות דעת מקצועית ואמינה בעניין אי-מסוגלות הורית, אשר מוגשת במסגרתו של הליך נזקקות, לא תניח את התשתית העובדתית בגדרו של סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים ולא תקים לבדה את עילת האימוץ. אולם, חוות דעת שבכוחה להניח תשתית עובדתית בגדרו של סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים תוכיח – לרוב, אם לא בכל המקרים – כי "האחראי על הקטין אינו מסוגל לטפל בו או להשגיח עליו או שהוא מזניח את הטיפול או ההשגחה", כאמור בסעיף 2(2) לחוק הנוער. במקרה דנן, הליך האימוץ שנפתח ביחס לקטין בוטל כאמור. ביטולו של הליך זה, אינו מנביע העדר יכולת להוכיח את עילות הנזקקות בגדרו של סעיף 2 לחוק הנוער באמצעות חוות הדעת אשר הוגשו בהליך האימוץ – זאת, לאור השוני האמור בין מה שנדרש להוכיח במסגרתו של סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, לבין עילות הנזקקות המעוגנות בסעיף 2 לחוק הנוער. באשר לעילת הנזקקות בסעיף 2(6) לחוק הנוער – לשם קיום עילה זו עלינו לבחון האם שלומו הגופני או הנפשי של הקטין נפגע או עלול להיפגע מכל סיבה אחרת. בענייננו-שלנו: בית המשפט לנוער אימץ את מסקנתם של גורמי הטיפול באשר לחוסר יכולתו של האב לדאוג ולגדל את הקטין, לו צרכים נפשיים-רגשיים רבים ומורכבים, באופן שלא יפגע בהתפתחותו התקינה ובמצבו הנפשי, והסיק מכך כי שלומו הנפשי של הקטין עלול להיפגע באם יועבר למשמורת האב (ראו: פס' 160 לפסק דינו של בית המשפט לנוער). מסקנה זו מתחזקת לנוכח הדיווחים החריגים שהתקבלו בעקבות מפגשים שהתקיימו בין האב לבין הקטין, שבסופם נשמעו אמירות אובדניות מפיו של הקטין. דיווחים קשים אלו מפורטים בפסק דינו של בית המשפט לנוער ובתסקיר העו"ס משנת 2024. בנסיבות אלו, קבע בית המשפט לנוער כי בנוסף להתקיימותה של עילת הנזקקות המעוגנת בסעיף 2(2) לחוק הנוער, מתקיימת בענייננו אף עילת הנזקקות המעוגנת בסעיף 2(6) לאותו חוק. זאת, אחרי שבית המשפט לנוער התרשם באופן בלתי אמצעי מגורמי הטיפול וממכלול הראיות שהונחו לפניו, לרבות אלו שעניינן התנהלותו של האב. בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו כי על אף הדיווחים החריגים המלמדים על קשיים באישיותו של האב, לא ניתן להסיק מהם כי האב מסכן את בריאותו של הקטין או כי הוא נעדר רמה מינימאלית של תפקוד הורי אשר מקימה בתורה פגיעה פוטנציאלית בנפשו של הקטין, ונכנסת בגדרו של סעיף 2(6) לחוק הנוער. עוד הוסיף בית המשפט המחוזי, כי מהדיווחים הרלבנטיים עולה כי ההחמרה במצבו הנפשי של הקטין אינה נובעת מאשמת האב וקשורה כל-כולה למורכבות המצב ולקונפליקט בו מצוי הקטין נוכח המתח בין האב למשפחת האומנה. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי האמירות הלא מותאמות שמבטא האב בפני הקטין במהלך הפגישות עמו, על אף שרצוי היה כי ימנע מהן, קשורות באופן ישיר למורכבות זו. על כן, קבע בית המשפט המחוזי כי לא ניתן לייחס לאב אחריות בגין ההחמרה במצבו הנפשי של הקטין, כפי שדווחה. זאת, בניגוד לקביעותיו של בית המשפט לנוער אשר התבססו על עמדות המומחים וגורמי הטיפול. עם קביעות אלו של בית המשפט המחוזי אין בידי להסכים. הלכה פסוקה היא, כי באין עילה מבוררת, אין ערכאת הערעור מתערבת בממצאי עובדה ומהימנות אשר נקבעו על ידי הערכאה הדיונית על בסיס התרשמותה הבלתי אמצעית מהעדים וממכלול הראיות. התערבותה של ערכאת הערעור שמורה למקרים חריגים בהם מתגלים פגמים משמעותיים בקביעת הממצאים העובדתיים על ידי הערכאה הדיונית (ראו: בע"מ 5303/21 פלוני נ' פלונית (25.8.2021); וכן ע"א 4175/12 תעשית אבן וסיד בע"מ נ' גדיר (10.3.2014)). במקרה דנן, פגמים כאמור אינם בנמצא. מסקנותיו המנומקות של בית המשפט לנוער עולות בקנה אחד עם התסקירים והדיווחים שהובאו מטעם גורמי הטיפול. בית המשפט לנוער אף התרשם לשלילה מהאב, אשר, בין היתר, סירב להשתלב בטיפולים שהוצעו לו על ידי גורמי הטיפול לאורך הליך הנזקקות (ראו: בפסקאות 171-170 לפסק דינו של בית המשפט לנוער). עוד אוסיף, כי כלל המומחים העידו על הצורך ביציבות בחייו של הקטין, ועל כך שחוסר היציבות הקיים מחמיר את מצבו הנפשי. מחוות הדעת העדכניות שהונחו בפני בית המשפט לנוער עולה כי טובת הקטין, אשר מהווה עיקרון מנחה במקרה דנן, מחייבת את השארתו בחיק משפחת האומנה, תוך קביעת מפגשים מפוקחים בינו לבין אביו (ראו: עמ' 23 לחוות דעתו של ד"ר שי גולדברג, ועדותו בפרוטוקול הדיון מיום 4.2.2024, בעמ' 79, ו-89; עדותה של הפסיכולוגית רנית ים בפרוטוקול הדיון מיום 5.3.2023, בעמ' 11, 14, ו-23; עדותו של הפסיכולוג אייל יניב בפרוטוקול הדיון מיום 4.6.2023, בעמ' 53-50; וכן תסקיר העו"ס מתאריך 1.12.2024 והתסקיר המשלים שהוגש לבית המשפט המחוזי). הלכה היא עמנו כי בעניינים הנוגעים לבריאותו הנפשית והגופנית של קטין, רק לעיתים נדירות ובנסיבות יוצאות דופן יפסוק בית המשפט בניגוד לחוות דעת של מומחים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר במספר רב של חוות דעת שמסקנתן אחת (ראו: עניין דויד בעמ' 463; וכן בע"מ 9358/04 פלונית נ' פלוני, פסקה 10 (2.5.2005)). לענייננו-שלנו, יפים הדברים אשר נאמרו בבע"מ 27/06 פלוני נ' פלוני, פסקה 15 (1.5.2006), ואצטטם: "בעניין זה נזכור ונזכיר, כי המומחים הינם ברי הסמכא באשר לקביעת טובתו של הילד במישור הרפואי, הפסיכולוגי, או בכל תחום אחר לגביו מונו. הם בעלי הכלים, הניסיון והמומחיות המקצועיים. יחד עם זאת, הגם שככלל, מטבע הדברים, יינתן במסגרת הבחינה השיפוטית משקל רב ביותר לעמדתם של מומחים מקצועיים, הרי ההכרעה השיפוטית מתחת ידו של השופט היא יוצאת, לא מתחת ידו של המומחה המקצועי. כבכל תחום בו מתבקשת קבלת חוות דעת מומחה, אין בית המשפט משמש "חותמת גומי" לעמדת המומחה המקצועי, אין הוא רואה בה עובדה מוגמרת אלא המלצה אשר ככלל יש ליתן לה משקל רב ביותר, אך לא מכריע" (ההדגשה הוספה – א.ש.). אוסיף ואדגיש כי מסגרת האומנה אינה אלא חלופה זמנית לגידול הקטין בבית הוריו (ראו: בע"מ 575/17 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 24 (28.3.2017)). על כן, הסדר אומנה אמור בסופו של דבר להוביל להחזרתו של הקטין לחיק משפחתו הביולוגית, ככל שהוריו יימצאו כשירים לשוב ולגדלו (ראו: רע"א 4188/22 פלוני נ' מחלקה לשירותים חברתיים מסיל"ה (4.8.2022)). כפי שעולה מהאמור בפסק דינו של בית המשפט לנוער, אשר בחן את מכלול הראיות, לרבות דברי המומחים לדבר, האב אינו כשיר לגדל את הקטין בעת הנוכחית. מסקנה זו נתמכת בתסקיר העו"ס לחוק הנוער מיום 1.12.2024 אשר הוגש לבית המשפט המחוזי. טובת הקטין מחייבת אפוא את השארתו אצל משפחת האומנה עד אשר ניתן יהיה לסמוך על מסוגלותו ההורית של האב. זאת ועוד. בניגוד לעמדתו של בית המשפט המחוזי, סבורני כי החלטתו של בית המשפט לנוער להשאיר את הקטין בחיק משפחת האומנה אינה מתבססת על השוואה בין תפקוד משפחת האומנה לתפקודו של האב – השוואה שכאמור אין לה מקום (ראו: ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, מ(1) 1, 13 (1986); וכן ע"א 763/85 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 11 לפסק דינו של השופט א' ברק (15.1.1987)). כאמור, השאלה אשר עמדה בפתחו של בית המשפט לנוער הינה האם האב בעל מסוגלות הורית מינימלית אשר מאפשרת לו לגדל את הקטין בעת הזו – שאלה אשר נענתה בשלילה מוחלטת לנוכח התרשמותו של בית המשפט לנוער ממכלול הנתונים והראיות. גם אני משיב לשאלה זו בשלילה. לאור מכלול הנסיבות שאופפות את המקרה שלפניי, ברי הוא, לטעמי, כי בעת הנוכחית טובתו של הקטין מחייבת את השארתו בבית משפחת האומנה בה הוא חי כ-11 שנים, אשר לנוכח מכלול הדיווחים והעדויות מספקת לו יציבות, ביטחון וכן את המסגרת המשפחתית לה הוא זקוק לצורך התפתחותו התקינה. זאת, תוך המשך מפגשים מפוקחים בינו לבין האב והקפדה על יתר ההנחיות עליהן עמד בית המשפט לנוער בפסק דינו. במצב הדברים המורכב שבו עסקינן, כל החלטה אחרת עלולה להסב פגיעה קשה לרווחתו ולשלומו הנפשי של הקטין. אשר על כן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי מתבטל בזאת, ותחתיו ישוב ויעמוד על כנו פסק דינו של בית המשפט לנוער אשר ניתן ביום 20.8.2024 במסגרת הליך הנזקקות. לאור התוצאה אליה הגעתי, מתייתר הצורך לדון בבקשתו של האפוטרופוס לצירוף ראיות חדשות בערעור ולהטלת חסיון במסגרת רע"א 49433-02-25. בהתחשב במהות ההליך, ומתוך הבנה לרצונו של האב למצות את זכויות ההורות ביחס לקטין, לא אעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ז אייר תשפ"ה (15 מאי 2025). אלכס שטיין שופט