רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ ואח' נ' השר במשרד הביטחון האחראי על המינהל האזרחי ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4940/24 לפני: כבוד ממלא מקום הנשיא יצחק עמית כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת רות רונן העותרות: 1. רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ 2. רמתיים צופים (גבעת זאב) בע"מ נגד המשיבים: 1. השר במשרד הביטחון האחראי על המינהל האזרחי 2. שר הביטחון 3. ממשלת ישראל 4. הממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי באיו"ש עתירה למתן צו על תנאי; תגובת המשיבים בשם העותרות: עו"ד יחזקאל גרוסברג בשם המשיבים: עו"ד רן רוזנברג; עו"ד מתניה רוזין פסק-דין ממלא מקום הנשיא יצחק עמית: העותרות מבקשות כי נורה למשיבים לשחרר לידיהן חמש חטיבות מקרקעין מצפון לירושלים, אשר נמצאות בבעלותן ומוקנות לממונה על הרכוש הנטוש והממשלתי ביהודה ושומרון (להלן: הממונה), או לחלופין כי נורה למשיבים לשלם להן פיצוי כספי חלף שחרור חטיבות המקרקעין. 1. עניינה של העתירה בחטיבות מקרקעין, אשר נרכשו על ידי העותרות טרם הקמת המדינה, ונרשמו על שמן בספר מנדטורי 1 דף 49; דף 50; דף 70; דף 71; ודף 20, ומוקנות כיום לממונה (להלן: הקרקעות). בדומה לכלל הקרקעות המכונות "אדמות יהודים באזור יהודה ושומרון", גם הקרקעות דנן נרכשו על ידי יהודים – במקרה שבפנינו, על ידי העותרות – טרם הקמת המדינה. בשנת 1948 השתלטה ממלכת ירדן על אזור יהודה ושומרון ועל מזרח ירושלים, ובשנת 1950, אזור יהודה ושומרון ומזרח ירושלים סופחו לירדן, ופקודת המסחר עם האויב, 1939, הוחלה על הרכוש שכונה על ידי הירדנים "נכסי אויב". ניהול המקרקעין הופקד בידיו של האפוטרופוס הירדני על נכסי אויב. בשנת 1967, עם תפיסת האזור על ידי צה"ל, פורסם הצו בדבר רכוש ממשלתי (יהודה ושומרון) (מס' 59), התשכ"ז-1967 (להלן: הצו), מכוחו הוסמך הממונה לתפוס חזקה בכל הרכוש הממשלתי שנמצא בשטחים שנתפסו, ובכלל כך גם ברכוש שהוקנה לאפוטרופוס הירדני על נכסי אויב (בג"ץ 3103/06 ולירו נ' מדינת ישראל, פסקה 25-17 (6.2.2011) (להלן: עניין ולירו); דנ"א 5094/14 הרן נ' היועץ המשפטי לממשלה‏ (19.8.2014)). 2. לאורך השנים האחרונות, עשו העותרות מאמצים כדי להביא לשחרור הקרקעות. ביום 8.1.2017 פנה בא-כוח העותרות אל הממונה בבקשה לשחררן, ובתגובה נמסר כי המדיניות הנהוגה על ידי הממונה היא שחרור קרקעות באישור המערכת המדינית. ביום 5.3.2018 פנה בא-כוח העותרות בפנייה דומה אל עוזר שר הביטחון דאז לענייני התיישבות, וזה השיב כי הדרג המדיני במשרד הביטחון הנחה את הגורמים הרלוונטיים לבחון את סוגיית "אדמות היהודים באזור יהודה ושומרון". העותרות גם הגישו תובענות לפירוק שיתוף בקרקעות, אך אלו נמחקו מסיבות שונות (ראו, למשל, ת"א (שלום י-ם) 25755-06-19 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' יורשי המנוח הירש קרויזר ז"ל (28.1.2021)). ביום 3.7.2019 הגישו העותרות לבית משפט זה עתירה זהה לעתירה דנן, שנמחקה לבקשתן לאחר שהמדינה ציינה כי בכוונתה לבחון באופן מקיף את סוגיית "אדמות היהודים באזור יהודה ושומרון" (בג"ץ 4635/19 רמתיים צופים אגודה הדדית בע"מ נ' ראש הממשלה (19.2.2020)). ביום 2.8.2020, פנו העותרות לייעוץ המשפטי למשרד ראש הממשלה בבקשה לשחרר את הקרקעות, וכמענה נמסר להן כי מתקיימת עבודת מטה בסוגיה. ביום 30.5.2021 פנו העותרות למשרד הביטחון, ובתגובה נמסר להן כי הבחינה טרם מוצתה בשל המציאות הפוליטית המורכבת. ביום 7.2.2023 פנו העותרות גם לשר האוצר ולשר הממונה במשרד הביטחון. ביום 13.6.2024 הוגשה העתירה שבפנינו. 3. במסגרת העתירה, טוענות העותרות, בין השאר, כי אין כל תוקף לצו מכוחו הוקנו הקרקעות לממונה, ולו רק בשל חלוף הזמן הרב ממועד פרסומו ושינוי הנסיבות; כי הימנעות הדרג המדיני ממציאת פתרון לסוגית "אדמות היהודים באזור יהודה ושומרון" מביאה לפגיעה קשה בזכותן של העותרות לקניין; כי חלה על המדינה חובה לנמק את שיקוליה בשימור המצב הקיים; וכי הכללת סוגית "אדמות היהודים באזור יהודה ושומרון" בהסכם הקואליציוני בין סיעת הליכוד לסיעת הציונות הדתית מיום 28.12.2022 מעידה שאין מניעה משחרור הקרקעות (להלן: ההסכם הקואליציוני). 4. המשיבים טוענים כי הנסיבות המדיניות והביטחוניות שהביאו להקניית הקרקעות נשוא העתירה לממונה תקפות גם כיום, ועולות בקנה אחד עם כללי המשפט המינהלי. עוד נטען כי משום שעדיין מתקיימת עבודת מטה בסוגיה, ובפרט ביחס למנגנון לבחינת חריגים למדיניות אי-שחרור "אדמות יהודים באזור יהודה ושומרון", אין לקבוע חריגים עבור עניינן הפרטי של העותרות. באשר לטענות העותרות ביחס להסכם הקואליציוני, המשיבים סבורים כי דינה להידחות על הסף בשל אי-צירוף משיבים רלוונטיים, בשל פגמים שנפלו במיצוי ההליכים ובשל אי פריסת תשתית משפטית לתמיכה בטענה זו. 5. לאחר שעיינו בעתירה ובתגובת המשיבים, ובהתחשב בהתדיינויות קודמות שנדרשו לסוגיה כמפורט לעיל, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. כפי שנקבע בעבר, מדיניות אי-שחרור קרקעות הנמנות עם "אדמות יהודים באזור יהודה ושומרון" עולה בקנה אחד עם כללי המשפט המינהלי, ולא התרשמנו כי סירוב המשיבים לשחרר את הקרקעות נשוא העתירה חורגת ממדיניות זו. 6. כפי שפורט לעיל, בית המשפט עמד בעבר על מעמדן של "אדמות יהודים באזור יהודה ושומרון". כך, נקבע כי הקניית "נכסי אויב" לממונה הירדני הביאה לניתוק הקשר הקנייני בין הבעלים המקוריים לבין המקרקעין (עניין ולירו, פסקה 48). מאז ועד היום, מעמדם של הנכסים – ובכללם הקרקעות נשוא העתירה – נותר "נכסי אויב", ואין בחלוף הזמן מאז פרסום הצו או בשינוי הנסיבות כדי לשנות מעמד זה (בג"ץ 1285/93 עזבון יעקב יוסף שכטר נ' מפקד אזור יהודה ושומרון, פסקה 15 (8.12.1996) (להלן: עניין שכטר)). עוד נקבע כי אמנם הממונה מוסמך להחזיר נכסים שהוקנו לו לבעליהם המקוריים, אך לא מוטלת עליו חובה לעשות זאת. בית המשפט עמד על השיקולים שהממונה נדרש לשקול בבואו להחליט בשאלת שחרור "קרקעות יהודים באזור יהודה ושומרון": "בהפעלת שיקול דעתו, חייב הממונה הישראלי לשקול שיקולים הנוגעים להגנה על הביטחון והשלום באזור. בין שיקולים אלה, יש לתת משקל לחשש כי שחרור נכסים שבחזקתו לידי בעליהם הישראלים המקוריים עלול להביא להתגברות תביעות של פלסטינים המתגוררים באזור לקבלת נכסיהם ההיסטוריים המצויים בתחומי מדינת ישראל; דחייתן של תביעות אלה עלולה להוביל להגברת המתיחות באזור, ולהתגברות סכסוכי קרקעות בו. מכאן, כך נפסק, החלטה שלא להחזיר רכוש לידי הבעלים המקוריים מטעמים אלה עומדת בכללי המשפט המינהלי, ומתיישבת עם חובת הממשל הצבאי לשמור על הסדר הציבורי בשטח הכבוש, במסגרת כללי המשפט הבינלאומי [...] לצד זאת, נקבע כי הממונה הישראלי אינו רשאי לשקול שיקולים הקשורים ברכוש של ישראלים, עליו עשויה לבוא תביעה מצד פלסטינים באזור, שכן מחובת המפקד הצבאי להבטיח את האינטרסים הבטחוניים שלו באזור מזה, ואת האינטרסים של האוכלוסייה האזרחית המקומית מזה, ואין הוא רשאי לשקול את האינטרסים הלאומיים, הכלכליים או הסוציאליים של מדינתו שלו". (עניין ולירו, פסקה 49) לאור האמור, לא מצאנו לקבל את הטענה כי החלטת הממונה שלא לשחרר את הקרקעות לוקה בפגם במישור המינהלי. 7. המשיבים ציינו בתגובתם כי מתקיימת עבודת מטה במנהלת ההתיישבות במשרד הביטחון לבחינת סוגיית "אדמות יהודים באזור יהודה ושומרון", ובכלל כך לבחינת חריגים למדיניות הקיימת. עבודת מטה זו עולה בקנה אחד עם הערות שהעיר בית משפט זה בעבר, ולפיהן יש מקום להקים מנגנון לבחינת חריגים למדיניות אי-שחרור קרקעות, ובכללו אפשרות להקצאת קרקע חלופית לבעלי זכויות מקוריים המעוניינים בכך (עניין שכטר, פסקה 20; רע"א 6684/13 הרן נ' היועץ המשפטי לממשלה (6.7.2014)). בשים לב לפרטים אלו, מצאנו לקבל את עמדת המשיבים כי אין לאמץ פתרון חלופי לשחרור הקרקעות בעניינן של העותרות בלבד. באשר לטענת העותרות בנושא ההסכם הקואליציוני, דינה להידחות, מאחר שהיא נעדרת תשתית עובדתית ומשפטית המאפשרת את בחינתה (ראו, מיני רבים: בג"ץ 6072/21 שלו נ' מנהל בתי המשפט, פסקה 2 (9.9.2021)). 8. בשורה התחתונה, הרי שנוכח מעמדן של "אדמות יהודים באזור יהודה ושומרון" ושיקול הדעת הרחב שמוקנה לממונה, לא מצאנו כי נפל פגם המצדיק את התערבותנו. 9. סוף דבר, שהעתירה נדחית. בנסיבות העניין, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ט טבת תשפ"ה (19 ינואר 2025). יצחק עמית ממלא מקום הנשיא דפנה ברק-ארז שופטת רות רונן שופטת