פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים

6 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4940/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים 2. פלוני לעתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: עו"ד שמעון לוריה, עו"ד הניה הכהן בשם המשיב 2: עו"ד משה מילר בשם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני: עו"ד יצחק שמואל רוזנטל פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. העתירה שלפנינו מכוונת לביטול החלטותיו של בית הדין הרבני הגדול בירושלים בקשר לסכסוך הגירושין בין העותרת והמשיב 2 (להלן: המשיב), ובעיקר בעניין אישור תוקפו של הסכם הגירושין שנחתם על-ידם וחלוקת הרכוש ביניהם. עיקרי העובדות וההליכים הקודמים 2. העותרת והמשיב נישאו בשנת 1974, ולהם ארבעה ילדים בגירים. ברקע הדברים מצוי סכסוך גירושין רב-שנים בין השניים. הסכסוך התנהל במקביל בבית המשפט לענייני משפחה (בתביעות הרכושיות שהגישה העותרת) ובבית הדין הרבני (בעניין הגירושין). מבלי להיכנס לפרטי הסכסוך, די יהיה אם נאמר כי לנוכח אי-ההסכמה המתמשכת בין הצדדים הורה בית הדין הרבני האזורי בירושלים על חיובה של העותרת בגט בשנת 2018. כן יצוין כי שורר נתק בין העותרת לבין חלק מילדיהם המשותפים של השניים. 3. ביום 18.7.2018 נתן בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (תמ"ש 19508-05-13, השופטת ח' שירה) פסק דין בתביעות הרכושיות שהתנהלו בין הצדדים במשך מספר שנים. פסק הדין הורה על אופן חלוקתם של נכסי המקרקעין של הצדדים ביניהם. הוא קבע כי אחת מן הדירות תיוותר בבעלות העותרת בלבד, וכי באשר לשתי הדירות האחרות, יירשם כל אחד מהצדדים כבעלים של מחצית מהזכויות המשותפות בהן. שני הצדדים הגישו ערעורים על פסק הדין לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. 4. ביום 4.4.2019, בטרם נדונו הערעורים, התקיים דיון בבית הדין הרבני הגדול בערעור שהגישה העותרת בעניין חיובה בגט. במהלך הדיון, ובהמלצת המותב, הגיעו הצדדים להסכם פשרה בכל הנוגע לגירושין ולזכויות הרכושיות (להלן: הסכם הגירושין או ההסכם). הסכם הגירושין הורה על חלוקה שונה של הרכוש המשפחתי כך שזכויותיהם של בני הזוג בשתי הדירות הנוספות יירשמו אף הן על שמה של העותרת בלבד. ההסכם לא התייחס כלל לדירה שבעלותה של העותרת בה כבר הוכרה בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בתמורה התחייבה העותרת לשלם למשיב סך של 1.2 מיליון שקלים בתוך 100 ימים, וכן נקבע כי אם לא תעמוד בכך, תימכר אחת הדירות, זו שבה מתגוררת העותרת, על מנת שתתאפשר העברת סכום זה לידי המשיב (כאשר יתרת התמורה מהמכירה תועבר לידי העותרת). כן התחייבה העותרת, לרשום הערת אזהרה ביחס לדירה הנוספת שתבטיח את זכויות ילדיה בה בחלקים שווים "אחרי 120 שנה" (להלן: סעיף 8 להסכם). לאחר שווידא בית הדין הרבני הגדול כי הצדדים מבינים את ההסכם, חתמו עליו הצדדים, וניתן לו תוקף של פסק דין (להלן: פסק הדין). 5. בעקבות זאת הגישה באת-כוח העותרת, ביום 13.6.2019, בקשה מוסכמת למחיקת שני הערעורים שהיו תלויים אותה עת בבית המשפט המחוזי. בפסק הדין שניתן בו ביום (עמ"ש 64374-10-18, השופטת ו' פלאוט) נמחקו שני הערעורים כמבוקש. 6. ביום 16.4.2019, פחות משבועיים ימים לאחר מכן (ועוד בטרם הגשת הבקשה לבית המשפט המחוזי כמפורט לעיל) ביקשה העותרת לבטל את ההסכם, בטענה שחתמה עליו תחת לחץ וכפיה ולאחר שהוטעתה באשר לשווי הדירות. 7. ביום 15.5.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול את בקשתה של העותרת לביטול ההסכם. בית הדין הרבני הגדול קבע כי העותרת חתמה על הסכם הגירושין בעת שהייתה מיוצגת, וכי המותב עצמו התרשם שהבינה היטב את תוכנו וחתמה עליו מרצונה החופשי. 8. בשלב זה הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול תביעה המכוונת לביטולם של הסכם הגירושין ופסק הדין שאישר אותו. היא חזרה וטענה כי ההסכם נחתם תוך טעות והטעיה, והוסיפה כי לבית הדין הרבני הגדול לא הייתה סמכות לדון בעניינים הרכושיים בין הצדדים, לאחר שאלו נדונו בבית המשפט לענייני משפחה. 9. ביום 9.9.2019 דחה בית הדין הרבני הגדול את התביעה על הסף, בהחלטה מנומקת. בית הדין הרבני הגדול ציין כי הוא לא חרג מסמכותו, מאחר שלא החליט בעניינים הרכושיים, והצדדים עצמם הם ש"הגיעו להסכמה על הגירושין תוך כדי ויתורים הדדיים בהסכמה על הרכוש". עוד הובהר, כי מבלי לגרוע מסמכותו של בית המשפט לענייני משפחה, במהלך הדיון המליץ בית הדין הרבני הגדול לצדדים להגיע להסכמות כוללות ביניהם, אשר יביאו למתן הגט וייתרו את המשך ההתדיינויות הממושכות ביניהם. לצורך כך הוצעו לצדדים שתי הצעות פשרה, והם "שבו לביתם להרהר בהן", כך שרק בדיון נוסף שהתקיים בבית הדין הרבני הגדול הסכימו לקבל אחת מהן. בית הדין הרבני הגדול הדגיש כי שני הצדדים היו מיוצגים על ידי באי-כוח, שהיטיבו להביע את כל טענותיהם, כי ניתנה להם שהות לשקול את הצעתו, וכי הם קיבלוה רק לאחר משא ומתן ארוך שניהלו ביניהם. 10. בהמשך, במהלך הדיון בבית הדין הרבני הגדול בבקשת המשיב למתן הוראות לאכיפת ההסכם, טענה העותרת כי יש לבטל את סעיף 8 להסכם. במישור העובדתי טענה העותרת, כי רישום הערת האזהרה מגביל את יכולתה למכור את הדירה, וכי אין לה אפשרות לשלם למשיב סך של 1.2 מיליון שקלים כפי שהתחייבה. במישור המשפטי טענה העותרת כי סעיף זה סותר את הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה), הקובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם – בטלים", כמו גם את הוראת סעיף 27(א) לחוק זה, המורה כי "התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה - אינה תופסת". 11. ביום 10.6.2020, לאחר אי-אלו הליכים נוספים, דחה בית הדין הרבני הגדול את בקשת העותרת לביטול סעיף 8 להסכם. בית הדין הרבני הגדול קבע, כי פרשנות העותרת אינה מתיישבת עם לשון ההסכם בכללותו, וציין כי לא יכול להיות ספק שהצדדים היו מודעים לפרטיו ולהשלכותיו. לפנים משורת הדין הורה בית הדין הרבני הגדול כי תינתן לעותרת ארכה בת 60 ימים להעברת התשלום בסך 1.2 מיליון שקלים למשיב, והוסיף כי ככל שלא יועבר התשלום במועדו, ימונו באי-כוח הצדדים לכונסי נכסים למכירת הדירה. להשלמת התמונה יצוין כי לשיטת העותרת שווי הדירה הוא כ-3.6 מיליון שקלים. 12. בהמשך לכך, ביום 18.6.2020, ולאחר שהעותרת לא קיימה את תנאי ההסכם, הורה בית הדין הרבני הגדול על מתן צו לאיסור כל דיספוזיציה בדירה האמורה. ביום 25.6.2020 דחה בית הדין הרבני הגדול את בקשת העותרת להורות על ביטול כל ההחלטות והצווים שניתנו על ידו. הגשת העתירה וההשתלשלות הדיונית בעקבותיה 13. ביום 16.7.2020 הוגשה העתירה דנן, המכוונת נגד שלוש ההחלטות האחרונות של בית הדין הרבני הגדול, כמפורט בפסקאות 10-9 לעיל. בעיקרו של דבר, העתירה מכוונת לביטולן של החלטות אלה, כמו גם למתן סעד הצהרתי שעניינו ביטול הסכם הגירושין. העותרת שבה וטוענת כי בית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו כשנתן תוקף של פסק דין להסכמת הצדדים בעניינים רכושיים, כי סעיף 8 להסכם אינו חוקי, בהיותו "שולל את החופש של העותרת לצוות את רכושה", וכי חתימתה על ההסכם נעשתה בכפיה, תוך ניצול מצוקתה, איומים, עושק, טעות והטעיה. 14. בד בבד עם הגשת העתירה התבקש גם מתן צו ביניים אשר יורה על עיכוב ביצועה של ההחלטה מיום 10.6.2020,לפיה על העותרת להעביר את התשלום למשיב בתוך 60 ימים, שכן אחרת תימכר אחת הדירות כמפורט לעיל. 15. בו ביום ניתנה החלטה המורה למשיב וליועץ המשפטי לשיפוט הרבני להגיש תגובה לבקשה למתן צו ביניים בתוך שבוע ימים, וכן להגיש תגובות לעתירה עצמה בהמשך. בהודעת העדכון מטעם היועץ המשפטי לשיפוט הרבני מיום 22.7.2020 נמסר כי בכוונתו של בית הדין הרבני הגדול לזמן את הצדדים לדיון ולאפשר להם להעלות את טענותיהם באשר לסעיף 8 להסכם. עוד צוין כי בשלב זה ועד למתן החלטה אחרת הורה בית הדין הרבני הגדול על עיכוב החלטתו מיום 10.6.2020 ויתר ההחלטות האופרטיביות שניתנו בעקבותיה ליישומו של ההסכם. בתגובה מטעם המשיב נטען כי יש לדחות את הבקשה לצו ביניים, לנוכח העובדה שבית הדין הרבני הגדול עצמו הורה על עיכוב ביצוע החלטותיו, ולנוכח סיכויי העתירה הנמוכים. 16. לנוכח האמור, ומשהתייתר, הלכה למעשה, הצורך להכריע בבקשה למתן צו ביניים באותו שלב, הוריתי ליועץ המשפטי לשיפוט הרבני למסור מעת לעת הודעות עדכון באשר להחלטת בית הדין הרבני הגדול. 17. ביום 20.4.2021 נתן בית הדין הרבני הגדול החלטה בעניין. בית הדין הרבני הגדול דחה את טענות העותרת באשר לתוקף ההסכם ובאשר לאי-חוקיותו, וקבע, כי פעל על פי סמכותו כשדן בטענות הצדדים בעניין הוראותיו האופרטיביות של ההסכם. בית הדין הרבני הגדול הטעים, כי על פי התרשמותו הצדדים הגיעו להסכמות לאחר ששקלו היטב את הדברים, וכי הן לשון ההסכם והן התנהגות הצדדים מלמדים על כך שלא היה כל יסוד של כפיה או הטעיה במהלך גיבושן של ההסכמות. בית הדין הרבני הגדול הוסיף ודחה גם את טענותיה של העותרת ביחס לסתירה שבין ההסכם לבין חוק הירושה. בין השאר, קבע בית הדין הרבני הגדול כי סעיף 8 להסכם הוא "הסכם שיש לו השלכה על עזבונו של אדם" (להבדיל מ"הסכם בדבר ירושתו של אדם"). בעניין זה הסתמך בית הדין הרבני הגדול על פסק דין שניתן בעת האחרונה בבית משפט זה (בע"ם 1811/20 פלוני נ' פלונית (13.4.2021)). בסיכומו של דבר, הורה בית הדין הרבני הגדול על קיום הסכם הגירושין על כל חלקיו. 18. בהמשכו של אותו יום הגיש היועץ המשפטי לשיפוט הרבני הודעת עדכון, אשר חזרה על עיקרי החלטתו של בית הדין הרבני הגדול, ובה התבקשה דחיית העתירה. מנגד, בו ביום הגישה העותרת מצדה בקשה נוספת למתן צו ביניים, לנוכח השיהוי הנטען במתן החלטתו של בית הדין הרבני הגדול. בבקשה נוספת מיום 26.4.2021 הודיעה העותרת כי היא עומדת על עתירתה. דיון והכרעה 19. לאחר שעיינתי בעתירה ובנספחיה, כמו גם בהחלטתו האחרונה של בית הדין הרבני הגדול, באתי לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. כידוע, בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים. התערבות בפסיקתו של בית הדין הרבני תיעשה בנסיבות חריגות בלבד, במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות החוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק (ראו: בג"ץ 5479/20 ‏‏פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 7 (‏30.12.2020); בג"ץ 483/21 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 19 (31.1.2021)). 20. המקרה שלפנינו אינו בא בגדר אותם מקרים. אין מקום לקבל את טענת העותרת לפיה בית הדין הרבני הגדול חרג מסמכותו כאשר נתן תוקף של פסק דין להסכם או כאשר הבהיר את הוראותיו האופרטיביות. בנסיבות העניין, לא הונח בסיס לטענות העותרת, שהייתה מיוצגת, כי ההסכם נכפה עליה וכי יסודו בעושק או בהטעיה. לבסוף, אף אין לקבל את טענתה לפיה נגרם לה עוול בהתנהלות הדיונית בפני בית הדין הרבני הגדול. סקירת השתלשלות העניינים כפי שתוארה לעיל בתמצית, מלמדת כי ההתדיינות בעניינם של הצדדים הייתה ממושכת, וכי טענות העותרת נבחנו במהלכה בכובד ראש. אף טענותיה של העותרת לעניין סעיף 8(א) לחוק הירושה אינן מקימות עילה להתערבותנו, בשים לב לכך שהחלטתו של בית הדין הרבני הגדול בהקשר זה היא יישומית באופייה, ומבוססת בין היתר על פסיקתו העדכנית של בית משפט זה. בנסיבות אלה, אין הצדקה להידרשות נוספת לפרטי הטענות בעניין. 21. למעלה מן הצורך, יוער כי בחינת תוכנו של ההסכם מלמדת כי תוצאת ההתדיינות בין הצדדים היא שבידי העותרת נותרו זכויות ביותר מדירה אחת, וכי אף לאחר מכירת אחת הדירות היא צפויה להיוותר בעלת נכסים, שיקנו לה ביטחון כלכלי. לתרעומת העולה מבין השיטין בכל הנוגע למערכת היחסים השוררת בין העותרת לבין חלק מילדיה אין בידינו לתת מענה. 22. העתירה נדחית אפוא, ועמה גם הבקשה למתן צו ביניים. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ז באייר התשפ"א (‏29.4.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20049400_A22.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1