רסול קובטוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 494/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 494/05 ע"פ 990/05 ע"פ 1054/05 ע"פ 1055/05 ע"פ 1056/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' עדיאל המערער בע"פ 494/05 והמשיב 1 בע"פ 990/05: המערער בע"פ 1054/05 והמשיב 3 בע"פ 990/05: המערער בע"פ 1055/05 והמשיב 4 בע"פ 990/05: המערער בע"פ 1056/05 והמשיב 2 בע"פ 990/05: רסול קובטוב זקיר נרקסימוב זכר קובטוב רוסטום קובטוב נ ג ד המערערת בע"פ 990/05 והמשיבה בע"פ 494/05, 1054/05, 1055/05, 1056/05: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 27.12.04, בת"פ 40136/04, שניתן על ידי כבוד השופט ד' רוזן תאריך הישיבה: ח' בסיוון תשס"ה )14.6.2005) בשם המערער בע"פ 494/05: בשם המערער בע"פ 1054/05: בשם המערער בע"פ 1055/05: בשם המערער בע"פ 1056/05: עו"ד יעקב שקלאר עו"ד קטי צווטקוב עו"ד יעקב מרגולוב עו"ד לירן פרידלנד בשם המערערת בע"פ 990/05: עו"ד ענת חולתא פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 15.5.04, בשעות אחר-הצהריים, הגיעו רסול קובטוב (להלן "רסול"), אחיו רוסטם קובטוב (להלן: "רוסטום"), ובן-דודם, זקיר נרקסימוב (להלן: "זקיר"), וכן זכר קובטוב (להלן: "זכר"), שהינו אביהם של רסול ורוסטם ודודו של זקיר, לביתו של המנוח, ויקטור ליידרמן (להלן: המנוח) בחולון. במקום התפתחה תגרה, שבמהלכה תקף המנוח את רסול במכה בפניו, ובעקבות כך הצטרפו לרסול אחיו ובן-דודו, שלושתם בעלי הכשרה בצורות לחימה שונות, והם הכו את המנוח עד שנפל. בעקבות התגרה, הוזעקו שוטרים למקום, ולאחר שאלה שמעו את גרסת המנוח ובני משפחתו, הם יצאו לאתר את התוקפים, אולם ללא הצלחה. בשלב זה הציעו השוטרים למנוח ולבני משפחתו להגיע לתחנת המשטרה כדי להגיש תלונה, וזמן לא רב לאחר מכן, יצא המנוח מביתו, והחל עושה את דרכו לשם. לפתע, הבחין המנוח בשלושת המערערים הראשונים וניגש לשוחח עימם, אולם עד מהרה הפכה השיחה לחילופי מהלומות, והפעם הצטרף לתוקפים גם זכר. הארבעה הפילו את המנוח והחלו בועטים בו, בעיקר בראשו. משנסתיימה התקיפה הובהל המנוח, מחוסר הכרה, לבית החולים, שם אובחנו בראשו דימום מסיבי ובצקת קשה במוח, וכן שברים באפו ובארובת העין. המנוח נותח, אולם הטיפול הרפואי לא הצליח להציל את חייו, והוא נפטר כתוצאה מהחבלות שנגרמו לו. 2. המערערים הועמדו לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל-אביב באשמת ביצועה של עבירה הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בחודש אוקטובר 2004, ולאחר שהחלה שמיעת עדות רעייתו של המנוח, הודו המערערים, מפיהם-שלהם ובאמצעות סנגוריהם, בעבודותיו של כתב-אישום מתוקן, והורשעו בעבירת הריגה. רסול, רוסטם וזקיר הורשעו גם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממשית, עבירה לפי סעיף 380 בשילוב עם סעיף 382(א) לחוק העונשין. בחודש דצמבר 2004, ולאחר קבלתם של תסקירי מבחן, גזר בית המשפט המחוזי לרסול, רוסטם וזקיר 10 שנות מאסר, מתוכן 8 שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. כמו-כן חויבו כל אחד מנאשמים אלה לפצות את אלמנת המנוח, במה שהוגדר כ"פיצוי סמלי" בסך 2,000 ש"ח. זכר קובטוב נדון לחמש וחצי שנות מאסר, מתוכן ארבע שנים בפועל והיתרה על-תנאי, והוא חויב לשלם פיצוי בסך 1,500 ש"ח. 3. המדינה מערערת בפנינו על קולת העונש, בעוד שהמערערים משיגים על חומרתו. להשקפת המדינה, לא ניתן בעונש ביטוי הולם לחומרת תקיפתו של המנוח, והוא רחוק מנורמת הענישה המקובלת והראויה. גישתם של המערערים שונה. להשקפתם, חרג בית המשפט המחוזי מנורמת הענישה המקובלת, הואיל וגזר את העונש מהרמה הנהוגה ביחס לעבריינים שמעשיהם גבלו בעבירת רצח. נטען, כי נסיבותיו של האירוע הנוכחי שונות בתכלית, באשר היה זה המנוח שהחל בתקיפה, כאשר שלח את אותה מהלומה לעבר ראשו של רסול, אף שמטרתו של האחרון הייתה תמימה – לבקר את בתה של בת-זוגו של המנוח. כן נטען, כי האבחנה שעשה בית המשפט המחוזי בין שלושת הנאשמים הראשונים לזכר אינה מוצדקת, ולמעשה מהווה אבחנה זו חריגה מהכלל בדבר אחידות בענישה. ועוד נטען, כי המערערים לא עשו שימוש בנשק קר או חם, והפסיקה הכירה בעניין זה כנימוק המצדיק הקלה בעונש. לבסוף, הופנינו לנסיבותיהם האישיות של המערערים, ובמיוחד לגילם הצעיר של רסול, רוסטם וזקיר ולעברם הנקי. 4. האירועים האלימים בהם עוסקים הערעורים שבפנינו ותוצאתם הקשה, היו תולדה של ניסיון שלושת הנאשמים הראשונים לכפות על המנוח לאפשר את קיומו של המפגש בין בתה של בת-זוגו, קטינה שהייתה בת 14 שנים בלבד, עם רסול, שאותה עת היה בן 23. משעמד המנוח בסירובו לאפשר את המפגש, התפתחה אותה תגרה שהחלה, כאמור, באותה מכה ששלח המנוח לפניו של אחד מיריביו. אכן, מעשה זה של המנוח לא היה ראוי, אולם תגובתם האלימה של שלושת המערערים באותו שלב של האירועים, ובעיקר בשלב השני כאשר הצטרף אליהם גם זכר, הינה תגובה חריגה וחריפה בחומרתה, שלא נועדה לגמול למנוח על תקיפתו של רסול, אלא לעשות בו שפטים. מסקנה זו מתחייבת מכך שמדובר בחבורה שכל אחד מיחידיה הנו בעל הכשרה בתורות לחימה, ושכולם חברו יחד כדי להפליא את מכותיהם בקורבן חסר ישע. עד כמה נחרצים היו הנאשמים בדעתם לחבול במנוח, תלמד העובדה שגם לאחר שהוא נפל שדוד לא נתקררה דעתם, והם הוסיפו לבעוט בראשו גם כשהיה ברור להם שלא נשקפת עוד ממנו סכנה, ולמעשה הוא הפך לנטול יכולת להגן על עצמו. 5. פרץ כזה של אלימות חסרת-מעצורים, היה חייב לזכות בתגובה עונשית קשה, במיוחד לנוכח האלימות הגואה בחברה הישראלית. בימים לא-רחוקים, כל אירוע פלילי שהסתיים בשפיכות דמים, היה מלווה בזעזוע והלם קשים בקרב הציבור, באשר קדושת חיי אדם הייתה מאז ומתמיד ערך נעלה, שגם בחברה שסועה במחלוקות כחברתנו, הקפידו הכול לשמור עליו מכל משמר. אולם, למרבה הדאבה, השתנתה המציאות גם בתחום זה ללא הכר, ונדמה לעיתים כי הלב נעשה גס עד שאירועים המסתיימים בקיפוד פתיל חייהם של עוד ועוד אנשים, שוקעים עד מהרה בתהום הנשייה, בדרך כלל, כדי לפנות את מקומם לאסונות נוספים. זוהי תופעה שחברה החפצה חיים לא תוכל להשלים עמה, ועל כן אנו מצווים לקום ולעשות מעשה. מטבע הדברים, דרושה לכך פעולה מתואמת ומקיפה של גורמים רבים (חינוך, רווחה ועוד), אולם בראשם של כל אלה ניצבים הגופים הממונים על אכיפת החוק. על אותם "גורמים" נמנים בתי המשפט, אשר בדרך הענישה אותה ינהיגו, הם עשויים לשגר מסר מרתיע לעבריינים בכוח, ובעיקר להבהיר לכל את המחיר הכבד שאותם עבריינים יידרשו לשלם בגין עבריינותם - שלילת חירותם לתקופה ממושכת. לעניין זה נוסיף, כי כדי להשיג את אותה מטרה נכון ללכת בדרך שהותוותה בע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, לאמור, נקודת המוצא הראויה לקציבת עונשם של אלה החוטאים בעבריינות קשה, היא העונש המרבי אותו קבע המחוקק, וממנו מפחיתים ככל שיתחייב מנסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירות העבירה, וכיוצא באלה שיקולים שנהוג להביאם בחשבון (ראו דבריו של השופט י' טירקל בעמ' 614). משעשינו זאת בעניינם של המערערים שבפנינו, המסקנה אליה הגענו היא שבעונשים אשר הושתו עליהם בערכאה הדיונית, לא זו בלבד שלא גילינו פן של חומרה, אלא שהם מתונים יתר על המידה, באשר לא ניתן בהם ביטוי הולם לאלימות הקשה בה נהגו המערערים בקורבנם. אלימות זו הביאה למותו של אדם צעיר, שהותיר אחריו רעיה וילדים רכים, ושכל חטאו נבע מרצונו לגונן על קטינה, בתה של בת-זוגו. על התנהגות זו של המערערים מצווה היה בית המשפט המחוזי להגיב ביד קשה יותר, ומשהדבר לא נעשה, החלטנו לקבל את ערעור המדינה, כשלנגד עינינו ניצבת ההלכה שבית משפט שלערעור אינו ממצה את הדין עם נאשם, כפי שאולי היה נוהג לו ישב כערכאה ראשונה. לסיכום, אנו דוחים את ערעוריהם של המערערים, ומקבלים את הערעור בע"פ 990/05 במובן זה שהמאסר בו ישאו רסול, רוסטם וזקיר יעמוד על 11 שנים, ומאסרו של זכר על חמש וחצי שנים. אנו מוסיפים וגוזרים לכל אחד מארבעת המערערים שנתיים מאסר על-תנאי, בהם הם ישאו אם יבצעו עבירת אלימות מסוג של פשע תוך שנתיים מיום שחרורם מהכלא. החיוב בפיצויים שהושת על המערערים – נותר על כנו. ניתן היום, ח' בסיוון תשס"ה (15.6.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05004940_O03.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il