בנימין אביטן נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 4939/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4939/11 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: בנימין אביטן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבאר-שבע (השופטת ש' חביב) מיום 29.6.2011 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 3257/08 בשם המערער: עו"ד א' פרץ פסק-דין בפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בבאר שבע (השופטת ש' חביב) מיום 29.6.2011 שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 3257/08. 1. כנגד המערער הוגש ביום 2.7.2008 כתב אישום המייחס לו עבירות תקיפה ותקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיפים 379 ו-380 לחוק העונשין התשל"ז-1977, בהתאמה. לאחר מספר בקשות דחייה, שהתבססו בחלקן על מגעים שהתנהלו בין הצדדים, נקבע דיון ההוכחות הראשון בתיק ליום 29.6.2011. במהלך הדיון העיד המתלונן שאותו, על פי האישום, תקף המערער. לאחר שניהל במשך זמן מה חקירה נגדית, ביקש בא-כוחו של המערער מבית המשפט לפסול את עצמו (להלן: בקשת הפסלות), משום שלטענתו בית המשפט "מתערב בחקירה הנגדית", וכן משום שלטענתו בית המשפט הציע למערער, מיד לאחר עדותו הראשית של העד, להגיע להסדר עם התביעה. התביעה התנגדה לבקשה, בטענה כי מטרת הבקשה הינה "משיכת" זמן ואין לה על מה שתסמוך. בהחלטתו, שניתנה במעמד הצדדים (להלן: החלטת הפסלות), דחה בית המשפט את הבקשה. בית המשפט הסביר כי הערותיו לבא-כוחו של המערער במהלך החקירה הנגדית התייחסו לאופן ניהול חקירת העד, ונגעו בעיקר להרמות קול מצד הסניגור, כמו גם קטיעתו את תשובותיו של העד. בנוסף, הבהיר בית המשפט כי הערתו באשר להסדר נגעה באופן ישיר להתנהלות הצדדים, שניהלו קודם לדיון מגעים באשר להסדר שיכול היה לייתר את הצורך בשמיעת עדים, וכי מדובר בפרקטיקה מקובלת, במיוחד בתיקי אלימות, לנסות ולהידבר בשנית לאחר שמיעת העדות הראשית של המתלונן. בית המשפט הדגיש, כי דעתו אינה נעולה כלל וכי נותרו עדיין שבעה עדי תביעה ועדי הגנה נוספים שרק בתום שמיעת עדותם יחליט באשר לאשמת המערער. 2. על החלטה זו הוגש ביום 3.7.2011 הערעור שבפני. בערעור חוזר בא-כוחו של המערער על טענותיו בבקשת הפסלות. בעיקר מודגשות בכתב הערעור הערותיו של בית המשפט במהלך החקירה הנגדית, ובא-כוחו של המערער מסביר מדוע הערות אלה אינן במקומן ומדוע יצרו לטעמו תחושה כי בית המשפט גיבש את דעתו באשר לאשמתו של המערער. 3. לאחר עיון בטענות המערער ובפרוטוקול הדיון הגעתי למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא שככלל התבטאותו של שופט – כשלעצמה – אינה יכולה להביא לפסילתו. יש לבחון את משמעותה של ההתבטאות ולקבוע האם היא מקימה חשש ממשי למשוא פנים (יגאל מרזל דיני פסלות שופט, 194 (2006)). התבטאויותיו של שופט במסגרת ניהול ההליך השיפוטי יהוו עילה לפסילתו רק במקרים חריגים ביותר, בהם עולה כי השופט גיבש עמדה נחרצת כלפי הנאשם, עד כי קיים חשש ממשי שהמשפט לא ינוהל באופן אובייקטיבי (ראו: ע"פ 930/07 טל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.3.2007); ע"פ 2766/02 מאיר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.7.2002)). במקרה שלפני, אף אם ביקש בית המשפט להעמיק חקר בסוגיה שבפניו, הרי שאין בהתבטאויותיו כדי להעיד על נעילת דעתו. לא נראה כי התבטאויותיו של בית המשפט במהלך חקירת העד מקימות חשש למשוא פנים או לסגירת דעתו בנוגע למהימנות העד, ביחס למערער או ביחס לאישום באופן כללי. לפיכך, לא קמה עילת פסלות כלפי בית המשפט, והערעור נדחה. ניתן היום, ג' בתמוז התשע"א (5.7.2011). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11049390_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il