עידן עמוס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4936/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4936/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערער: עידן עמוס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, בת.פ. 4223/09, מיום 27.6.10, שניתן על ידי השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: ח' בכסלו התשע"א (15.11.10) בשם המערער: עו"ד נהרי שרון בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד מאיה חדד גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 1.10.09 הגיע המתלונן, אדם דתי בגיל מתקדם ובעל משפחה, לחוף הים בגעש, שם פגש את המערער. לאחר ששוחחו ביניהם, הם הלכו למקום מבודד, שם ביצע המתלונן במערער, בהסכמתו, מין אוראלי. תוך כדי המגע המיני הבחין המתלונן כי המערער מחזיק בידו מכשיר טלפון נייד, וסבר כי הוא מנסה לצלם אותו. בעקבות כך הפסיק המתלונן את המגע המיני וניסה לעזוב את המקום, אולם המערער חסם את דרכו, אחז בחולצתו ומכנסיו וקרע אותם, ואף תלש מידי המתלונן שעון יקר. המערער איים כי יפרסם ברבים את העדפותיו המיניות של המתלונן ואף יפיץ את תמונותיו ברבים, והוסיף כי יימנע מכך אם המערער ישלם לו פיצוי. בהמשך, דחף המערער את המתלונן והפילו על הרצפה, ומשזה ניסה לעזוב את המקום בנסיעה עם רכבו, הוא חסם את דרכו. חרף זאת, החל המערער בנסיעה, אולם המערער לא הרפה ממנו, דלק אחריו עם קטנוע, חסם את דרכו מספר פעמים, ובשלב מסוים אף ניפץ את חלון הרכב ושלף מתוכו תשמישי קדושה של המתלונן. אולם, בכך לא הסתיים העניין, הואיל ובימים הבאים החל המערער במסע של איומים והפחדה נגד המתלונן, במהלכו שב ודרש "פיצוי" בסכום של 250,000 ש"ח. תקצר היריעה מלתאר את אמצעי הלחץ אותם הפעיל המערער, ודי אם נציין כי הם היו רבים ומכוערים, ולביצועם נדרשה תעוזה לא מעטה. בסופו של יום, נעצר המערער במהלך מפגש בו היה אמור לקבל את התשלום הראשון מתוך הסכום שדרש. 2. המערער הודה בעובדותיו של כתב-האישום, ובגדרו של הסכם טיעון עתרה המשיבה לגזור לו 18 חודשי מאסר, בעוד שההגנה היתה חופשית לטעון לעונש כהבנתה. לאחר שקוימו ההליכים לעניין זה, נדון המערער ל-16 חודשי מאסר, 6 חודשים מאסר על-תנאי, 24 חודשי פסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה, והופעל בחופף מאסר מותנה בן 3 חודשים שעמד נגדו. כמו כן, הוחלט לחלט את הקטנוע ששימש את המערער במהלך ביצוען של העבירות. 3. המערער סבור כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו, ואלה מקצת מטעמיו: הוא לא פגע ולא איים לפגוע פיסית במתלונן; הסתבכותו נובעת מבעיותיו בתחום המיני; לא ניתן משקל לשיקולי שיקום; הוא שיתף פעולה בחקירתו, הודה וחסך זמן שיפוטי; כליאתו תהיה כרוכה בנזק לאמו וילדיו; כן נטען כי בית המשפט חרג מהסכם הטיעון שעה שגזר לו פסילה של רישיונו. 4. לא מצאנו בערעור זה ממש. המערער חטא בעבירות חמורות, קשות ומכוערות – סחיטה באיומים, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה ואיומים. גם אם למעשים לא קדם תכנון, נראה כי אותה החלטה לסחוט את המתלונן גמלה בלבו של המערער לאחר שעמד על טיבו של קורבנו וחולשותיו. מכאן ואילך לא בחל המערער באמצעים בניסיון לכפות את רצונו על קורבנו, תוך שהוא הופך את חייו של האחרון לסיוט מתמשך. על מעשים אלה היה מצווה בית המשפט המחוזי להגיב בחומרה רבה, ולא זו בלבד שהעונש שהשית אינו מאופיין בחומרה יתרה, אלא אפשר אף שהוא מתון יתר על המידה. גם בטענה לפיה לא היה מקום לפסילת רישיון הנהיגה של המערער, לא מצאנו ממש. אכן, רכיב זה לא נזכר בהסכמות אותן גיבשו הצדדים, אולם רכיב זה התחייב נוכח דרך נהיגתו של המערער שעה שדלק אחר המתלונן, עד כדי יצירה של סכנה ממשית למשתמשים בדרך. נוכח האמור, לא ראינו מקום לשנות מן העונש, וגם את ההחלטה בדבר חילוט הקטנוע החלטנו להותיר על כנה. לאור אופיו של התיק, אנו אוסרים פרסום כל פרט מזהה של המתלונן. ניתן היום, ח' בכסלו התשע"א (15.11.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10049360_O02.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il