בש"א 4936/06
טרם נותח
אלי ארוך נ. כלל פיננסים ניהול בע"מ
סוג הליך
בקשות שונות אזרחי (בש"א)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק בש"א 4936/06
בבית המשפט העליון בירושלים
בש"א 4936/06
בש"א 4959/06
בפני:
כבוד הנשיאה ד' ביניש
המערערים בבש"א 4936/06 והמשיבים 4959/06:
1. אלי ארוך
2. ג'ני ארוך
נ ג ד
המשיבות בבש"א 4936/06 והמערערות בבש"א 4959/06:
1. כלל
פיננסים ניהול בע"מ
2. כלל פיננסים בטוחה ניהול השקעות בע"מ
ערעורים על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ מיום 22.5.06
פסק-דין
בפניי
שני ערעורים על החלטת הרשמת ש' ליבוביץ מיום
22.5.06. בהחלטתה, קבעה הרשמת שניים: ראשית, כי הדרך הראויה להשגה על פסק-דינו של
בית-המשפט המחוזי במסגרתו נדחתה תובענה לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו, היא בקשת
רשות ערעור ולא ערעור. זאת, בהתבסס על פרשנות סעיף 38 לחוק הבוררות,
תשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק). שנית, ראתה הרשמת ליתן הארכת מועד להגשת בקשת רשות
ערעור כאמור. שני הצדדים מערערים בפניי על החלטת הרשמת, וערעוריהם יידונו במאוחד.
עיקרי העובדות וההליכים
1. בין הצדדים בפניי נתגלעה מחלוקת בנוגע
לתיק ניירות ערך שניהלו המשיבים בבש"א 4959/06 (להלן: המשיבים) אצל המערערות בבש"א הנ"ל (להלן: המערערות). בטרם נתבררה המחלוקת לגופו של עניין, נחתם בין הצדדים
הסכם אשר קיבל תוקף של פסק-דין, במסגרתו נקבע מנגנון בוררות ליישוב הסכסוך. לקראת
סיום הליך הבוררות, לאחר שהצדדים הגישו סיכומים בכתב לבורר אולם בטרם ניתן פסק
הבורר, ביטלו המערערות את ההסכם עקב הטענה כי הופר על-ידי המשיבים. המערערות פנו
לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בהמרצת פתיחה במסגרתה ביקשו סעד הצהרתי בדבר ביטול
הסכם הבוררות ובדבר העברת הדיון ממסגרת של בוררות לבית-המשפט האזרחי. המערערות
ביססו את תובענתן על שלוש עילות מרכזיות: ראשית, אין
חולק כי המשיב הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בשורה של עבירות שעיקרן מעשי
איומים והטרדה שביצע כנגד המערערות, באי כוחן והעדים מטעמן במסגרת הליכי הבוררות.
לטענת המערערות, בכך הפר המשיב את סעיף 7 להסכם הבוררות, אשר אסר עליו לבצע כנגד
המערערות כל פעולה שיש בה פגיעה ישירה או עקיפה בגוף, בבריאות, בשם הטוב, בכבוד או
במוניטין שלהן או של עובדיהן. לפי הטענה, מדובר בהפרה יסודית של הסכם
הבוררות המובילה לביטולו ומצדיקה את
העברת הסכסוך ממסגרת של בוררות לבית-המשפט האזרחי. שנית, לטענת המערערות נפל פגם מהותי בניהול הבוררות המתבטא,
בין היתר, בקשר שבין הבורר לבין אחד מעדי המשיבים; בתחושת הבורר כי הוא מאוים
על-ידי המשיב; בהודעת המשיב כי הבורר הוזמן כעד אופי בהליך הפלילי שהתנהל נגדו;
וכן בקבלת מכתבים על-ידי המשיב ואי העברתם לידי המערערות. שלישית, לטענת המערערות, תנאי מהותי בהסכם הבוררות קבע כי על
הבורר למנות מומחה בתחום המעו"ף, ואילו הבורר הסתפק בשמיעת מומחים מטעם שני
הצדדים. לפי הטענה, פגם זה יורד לשורש העניין ומפקיע את הסכם הבוררות ואת ההליך
כולו.
בית-המשפט המחוזי (השופטת יהודית שבח) דחה את תובענת המערערות. בפסק-הדין נקבע כי מעשי
האיומים וההטרדה בהם הורשע המשיב חמורים וראויים לכל גינוי, אולם אין בהם כדי
להוביל לתוצאה המכריזה על ביטול הסכם הבוררות והפסקת ההליך. אשר לעילות האחרות
שהעלו המערערות בתובענתן - קבע בית-המשפט כי דינן להתברר במסגרת תובענה לביטול פסק
בורר, וכי אין בהן כדי להשפיע על תוקפו החוזי של הסכם הבוררות. בהתחשב בכך, ונוכח
העובדה כי הבוררות התנהלה במשך ארבע שנים והגיעה אותה עת לשלב הסיכומים, ראה
בית-המשפט לדחות את התובענה לביטול ההסכם.
על פסק-הדין האמור הגישו המערערות ערעור
לבית-משפט זה בתוך המועד החוקי לפי תקנה 397 לתקנות סדר הדין האזרחי,
התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות). במקביל להגשת הערעור, הגישו המערערות בקשה להארכת מועד
להגשת בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, וציינו כי בקשה זו מוגשת
"מחמת הזהירות בלבד". המערערות ביקשו כי שאלת ההליך המתאים לתקיפת
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי תיוותר להכרעה במסגרת הדיון בערעור לגופו.
ביום 9.4.06 החליטה הרשמת ש' ליבוביץ כי לצורך מתן החלטה בבקשת המערערות להארכת מועד, נדרשת
הכרעה בשאלה המקדמית בדבר הדרך הראויה לתקיפת פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי- ערעור
בזכות או ערעור הטעון רשות. בהתאם לכך, התבקשה עמדת הצדדים בעניין הנדון.
ביום 22.5.06 נתנה הרשמת החלטתה בשאלת
דרך ההשגה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי וכן בבקשה להארכת מועד. אשר לסוגיה
הראשונה- דנה הרשמת בפרשנות סעיף 38 לחוק הבוררות, הקובע כי החלטה של בית-משפט
"לפי חוק זה" ניתנת לערעור ברשות בלבד. מנימוקים עליהם נעמוד להלן, קבעה
הרשמת כי בנסיבות העניין, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הדן בבקשה למתן סעד הצהרתי
שעניינו ביטול הסכם בוררות עקב הפרתו, מהווה פסק-דין "לפי חוק זה"
כמשמעותו בסעיף 38 לחוק. בהתאם לכך, קבעה הרשמת כי הדרך לתקיפת פסק-דינו של
בית-המשפט המחוזי היא באמצעות הגשתה של בקשת רשות ערעור. נוכח מסקנה זו, נדרשה
הרשמת לבקשת המערערות להארכת מועד להגשתה של בקשת רשות ערעור. בעניין זה, קבעה
הרשמת כי דין הבקשה להארכת מועד להתקבל. זאת נוכח אי הבהירות שהיתה קיימת מלכתחילה
לגבי תחולת סעיף 38 לחוק הבוררות על המקרה הנדון; בהתחשב בכך שהמשיבים לא הסתמכו
על האיחור שחל בהגשת ההליך ולפיכך עוצמת הפגיעה בצפייתם לסופיות ההליך היא נמוכה;
וכן בשים לב לכך שאין לשלול את סיכויי ההליך בשלב זה ולצורך הבקשה להארכת מועד.
בהתאם לכל אלה, קבעה הרשמת כי המערערות יגישו בקשת רשות לערער תוך 7 ימים מעת
המצאת החלטתה וכי הערעור שהגישו יימחק מהמרשם.
2. על החלטתה האמורה של הרשמת ערערו שני
הצדדים. אשר לערעורן של המערערות בבש"א 4959/06 - טענתן הינה כי הרשמת לא
היתה מוסמכת לדון בשאלת תחולתו של סעיף 38 על ההליך הנדון, וכי היה עליה להותיר
שאלה זו להכרעת ההרכב שידון בתיק. לגופם של דברים, טענו המערערות כי הרשמת טעתה
בפרשנות המרחיבה שנתנה להוראת-סעיף 38 לחוק הבוררות. לטענתם, הדרך הנכונה לתקיפת
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי היא ערעור בזכות. אשר לערעור המשיבים בבש"א
4936/06 - הרי הוא מופנה כנגד החלטתה של הרשמת ליתן למערערות אורכה להגיש בקשת
רשות ערעור על פסק-הדין הנדון.
בטרם אדון בערעורים שהגישו הצדדים אציין
כי ביום 15.3.06 נתן הבורר את הכרעתו בסכסוך שבין הצדדים. המערערות הגישו תובענה
לביטול פסק הבורר בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגן-הנשיא י' זפט). הדיון בתובענה זו נדחה עד לסיום ההליכים בפני בית-משפט
זה בשאלת ביטול הסכם הבוררות בין הצדדים.
הערעור על החלטת הרשמת בעניין תחולתו של סעיף 38
לחוק הבוררות
3. סעיף 38 לחוק הבוררות קובע בזו הלשון:
38. ערעור
"החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות לפי סעיף 19(ב) לחוק
בתי המשפט, תשי"ז-1957; החלטה של רשם לפי חוק זה ניתנת לערעור לפי סעיף 8(ב)
ו- (ד) לפקודת הרשמים, 1936".
(ההדגשה אינה במקור- ד.ב.)
המחלוקת בין הצדדים בפניי נסובה על השאלה
האם פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי אשר דחה את תובענת המערערות לביטול הסכם הבוררות
בגין הפרתו, מהווה "החלטה של בית-המשפט לפי חוק זה" כאמור בהוראת-סעיף
38 לחוק הבוררות. הרשמת השיבה על שאלה זו בחיוב, ולפיכך קבעה כי הערעור על
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי טעון רשות. כנגד כך מפנות המערערות את ערעורן בפניי.
4. טענתן הראשונה של המערערות בהקשר זה הינה
כי הרשמת לא היתה מוסמכת להכריע בשאלת ההליך הנכון לתקיפת פסק-דינו של בית-המשפט
המחוזי, ולפיכך החלטתה בטלה מחוסר סמכות. טענה זו דינה להידחות. בית-משפט - ובכלל
זה רשם - מוסמך להכריע בכל שאלה שהכרעתה דרושה לצורך פסיקת הדין בעניין שהובא
לפניו על-פי סמכותו (ראו והשוו: סעיף 76 בשילוב עם סעיף 104 לחוק בתי המשפט [נוסח
משולב], תשמ"ד-1984; להלן: חוק בתי המשפט).
הרשמת נדרשה לשאלת הדרך הנכונה לתקיפת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי כשאלה מקדמית
במסגרת דיון בבקשה להארכת מועד שהובאה בפניה על-פי סמכותה (ראו: סעיף 90(3) לחוק
בתי המשפט). אשר על כן, היתה הרשמת מוסמכת להכריע בשאלת תחולתו של סעיף 38 לחוק
הבוררות על נסיבות המקרה דנן.
יצוין כי בפסק-דינו של השופט ריבלין בע"א 3750/01 גרוס נ' קידר (לא
פורסם) - אליו הפנו המערערות בטיעוניהן - אין כדי לסתור את המסקנה האמורה. באותה
פרשה לא נקבע דבר בנוגע לסמכות הרשמת לדון בשאלת הליך התקיפה הראוי על פסק-דינו של
בית-המשפט קמא. כל שנפסק שם הוא כי בנסיבות אותו עניין, לא היה מקום למחוק את
הערעור על הסף שכן מן הראוי היה ששאלת פרשנותו של סעיף 38 לחוק הבוררות תוכרע
על-ידי ההרכב שידון בערעור. בעקבות ע"א 3750/01 גרוס הנ"ל, דן בית-משפט זה בהרחבה בשאלת פרשנותה של
הוראת-סעיף 38 לחוק (ראו: ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר, פ"ד נז(5) 933 אליו נתייחס בהמשך הדברים). אף
שפסיקתנו טרם הכריעה ישירות בשאלת תחולתו של סעיף 38 על תובענה לביטול הסכם בוררות
בגין הפרתו, יש בהלכה העקרונית שנקבעה בע"א 4886/00 גרוס
הנ"ל כדי לסייע במתן מענה לשאלה זו. בהתחשב בכל אלה, אינני רואה להתערב
בשיקול-דעתה של הרשמת להכריע באופן מקדמי בשאלת תחולתו של סעיף 38 על ההליך הנדון,
מבלי להעביר שאלה זו להכרעת הרכב.
5. אשר לסוגיה הדיונית גופה - כאמור, השאלה
הטעונה הכרעה בפניי הינה האם תובענה לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו מהווה
"החלטה של בית-המשפט לפי חוק זה" כאמור בסעיף 38 לחוק.
אין ספק כי בעניינים בהם מוענקת בחוק
הבוררות סמכות דיון מפורשת לבית-המשפט (כגון: עיכוב הליכים בתובענה מפאת קיום הסכם
בוררות; מינוי בורר; העברת בורר מתפקידו; הפעלת סמכויות עזר על-ידי בית-המשפט;
אישור וביטול פסק בורר ועוד עניינים המנויים במפורש בחוק), הכרעתו של בית-המשפט
מהווה החלטה "לפי חוק זה", ולפיכך הערעור עליה ברשות בלבד.
השאלה שהתעוררה בפסיקתו של בית-משפט זה
היתה מה דינו של פסק-דין הדן בעניין הקשור לבוררות, אך עניין זה אינו נכנס לגדר
אחד העניינים המוגדרים במפורש כענייני הבוררות לפי החוק - האם יחול על פסק-הדין
האמור סעיף 38 המצריך רשות ערעור, או שמא יראו בפסק-הדין החלטה חיצונית לחוק
הבוררות שתוצאתה קיום ערעור בזכות לפי סעיף 41(א) לחוק בתי המשפט? בע"א
4886/00 גרוס הנ"ל נקבעה ההלכה העקרונית בסוגיה
האמורה. בית-המשפט מפי השופטת פרוקצ'יה פסק כי פרשנות
תכליתית להוראת-סעיף 38 הנ"ל מובילה למסקנה שהביטוי "החלטה של בית-המשפט
לפי חוק זה" חובק אל תוכו ענייני בוררות שונים הקשורים "בקשר ענייני
הדוק" לחוק הבוררות; זאת, בין אם ההליך שבגדרו ניתנה החלטת בית-המשפט מעוגן
במפורש בחוק הבוררות ובין אם לאו. נפסק כי הפרשנות האמורה תואמת את המגמה לחיזוק
מוסד הבוררות, לייעול הליכי הבוררות וחתירה לסיומם המהיר, ולהגבלת התערבותו של
בית-המשפט בענייני הבוררות למינימום הנדרש. מגמה זו הצדיקה מלכתחילה את הגבלת
הביקורת הערעורית על החלטות בית-המשפט בענייני בוררות לערעור ברשות בלבד. אותה
המגמה תומכת במתן פרשנות רחבה לסעיף 38 לחוק הבוררות, באופן שכל ההליכים שעניינם
בוררות יהיו נתונים לערעור ברשות, אף אם הם אינם מנויים במפורש בחוק הבוררות אך הם
קשורים אליו בזיקה עניינית הדוקה. נפסק כי פרשנות זו מאפשרת הרמוניה דיונית בהסדרי
הביקורת הערעורית בענייני בוררות, שכן בכל העניינים הקשורים בקשר הדוק לבוררות יש
הכרח בקבלת רשות ערעור (שם, פיסקה 12). ההלכה בעניין זה סוכמה על-ידי השופטת פרוקצ'יה בזו הלשון:
"סעיף 38 לחוק הבוררות חל הן על פסקי דין של בית המשפט הניתנים
בהליכים המוגדרים במפורש בחוק הבוררות והן על פסקי דין בעניינים אחרים של בוררות
שאינם בגדר הליכים כאלה ובלבד שבמרכזם עומדים ענייני בוררות הכפופים להסדר המשפטי
המהותי של חוק הבוררות. הדבר חל הן על הליכים שבטרם מתן פסק בורר, והן על הליכים
לאחר נתינתו, הכל בהתאם לעניין...".
(שם, בפיסקה 13)
בהתאם לכך, החיל בית-משפט זה את סעיף 38
על מגוון הליכים אשר הוגשו בסדר דין רגיל ואשר אינם מוסדרים מפורשות בחוק הבוררות,
אולם הם בעלי זיקה עניינית הדוקה אליו (ראו למשל: פסק-דינו של השופט ש' לוין בע"א 4657/90 רפאלי נ' רפאלי, פ"ד מה(1) 868; ע"א 4886/00 גרוס הנ"ל; עוד ראו: רע"א 6886/03 הדרן 2000 שיווק והפצת כרטיסים בע"מ נ' מכבי נתניה כדורגל בע"מ (טרם
פורסם), פיסקאות 17-18)).
6. בהחלטתה נשוא הערעורים שלפניי קבעה הרשמת
כי בהתאם לאמות-המידה הפרשניות שנקבעו בפסיקתו של בית-משפט זה כפי שפורטו לעיל, יש
להחיל את סעיף 38 לחוק הבוררות על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. כאמור, פסק הדין
דן בשלוש עילות עיקריות לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו. אשר לשתי העילות שעניינן
כי הבורר לא מינה מומחה בתחום המעו"ף וכן הטענות בדבר פגמים שונים שנפלו
במהלך ניהול הבוררות - קבעה הרשמת כי "סוגיות אלה נוגעות לשאלת חריגת הבורר
מהמוסכם בהסכם הבוררות ולדרך בה נוהלה הבוררות על ידו. מעצם טיבן וטיבען, סוגיות
אלה קשורות בקשר ישיר להליך הבוררות ודינן להתברר גם במסגרת תביעה לביטול פסק
בורר...מכאן שדרך התקיפה הראויה לגבי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בעניינים אלו,
לו עמדו בפני עצמם, היא באמצעות בקשת רשות לערער". אשר לעילה שעניינה הפרת סעיף
7 להסכם הבוררות נוכח הרשעתו של המשיב בעבירות של איומים והטרדה כנגד המערערות -
קבעה הרשמת כי שאלת תחולתו של סעיף 38 בנוגע לעילה זו אינה פשוטה. זאת מאחר והפרת
הסכם הבוררות על-ידי המשיב אינה קשורה באופן ישיר לסמכות הבורר לנהל את הבוררות או
לאופן ניהול הבוררות על-ידו. זאת ועוד; שאלת ביטול הסכם הבוררות עקב הפרתו אינה
מהווה עילה מוכרת בדין לביטול פסק הבורר לאחר שניתן. אף-על-פי-כן, קבעה הרשמת כי
גם בנוגע לעילה זו דרך ההשגה הראויה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי היא באמצעות
נטילת רשות ערעור לפי סעיף 38 לחוק הבוררות. זאת נוכח קיומה של "זיקה
הדוקה" בין ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי לחוק הבוררות.
בערעורן בפניי לא השיגו המערערות על
אמות-המידה הפרשניות שנקבעו בע"א 4886/00 גרוס
הנ"ל בנוגע לסעיף 38 לחוק הבוררות. עיקר טענתן היתה כי אף בהתחשב באמות-מידה
אלה, שגתה הרשמת בקובעה כי סעיף 38 חל על המקרה דנן. לטענת המערערות, הרשמת לא
נתנה די משקל לכך שתובענתן לביטול הסכם הבוררות התבססה על טעמים חוזיים בלבד
שעיקרם ביטול ההסכם מפאת הפרה יסודית של תנאי מהותי העומד בבסיס ההסכמה ההתחלתית
לפנות לבוררות. המערערות הוסיפו וטענו כי הרשמת העניקה לסעיף 38 לחוק פרשנות
מרחיבה יתר על המידה, הפוגעת בעיקרון הפרשני לפיו "מבין שני פירושים יש
להעדיף את זה המקיים את זכות הערעור". עוד נטען כי תחולתו של סעיף 38 על
נסיבות המקרה דנן, פוגעת באופן בלתי מידתי בזכות הערעור של המערערות המהווה, כך
לפי הטענה, "זכות יסוד חוקתית על חוקית". המערערות הדגישו בטיעוניהן
בפניי כי הן אינן תוקפות את חוקתיותו של סעיף 38 לחוק, כשלעצמו, אלא אך את
"הרחבת גדר תחולתו" על נסיבות המקרה הנדון.
7. דין הערעור של המערערות להידחות. כאמור,
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי התייחס לשלוש עילות נטענות לביטול הסכם הבוררות בגין
הפרתו. אשר לשתי העילות שעניינן כי הבורר לא מינה מומחה בתחום המעו"ף וכן
הטענות בדבר פגמים שונים שנפלו במהלך ניהול הבוררות - צדקה הרשמת בקובעה כי סוגיות
אלה נוגעות לשאלת חריגת הבורר מהמוסכם בהסכם הבוררות ולדרך בה נוהלה הבוררות על
ידו. מעצם טיבן וטיבען, סוגיות אלה קשורות בקשר הדוק להליכי הבוררות ואף יכולות
להוות עילה לביטול פסק בורר. בהתחשב בכך, דומה כי אף המערערות אינן חולקות עוד
בערעורן בפניי על תחולתו של סעיף 38 בעניינן של עילות אלה.
אשר לעילה שעניינה ביטול הסכם הבוררות בגין
הפרת סעיף 7 להסכם - עבירות האיומים וההטרדה בהן הורשע המשיב על-פי הודאתו אכן
בוצעו כנגד המערערות תוך כדי קיום הליכי הבוררות ובקשר אליהם. קבלת טענתן של
המערערות בדבר ביטול הסכם הבוררות בגין הרשעתו האמורה של המשיב, משמעותה ביטול
הליכי הבוררות שבעת הגשת התובענה הגיעו כמעט אל סיומם לאחר כארבע שנים. זאת ועוד;
הפרה נטענת של הסכם בוררות אינה מהווה עילה עצמאית לביטול פסק בורר. עם זאת,
על-פני הדברים, טענה בדבר ביטול הסכם בוררות בגין הפרתו עשויה להישקל בנסיבות
מתאימות במסגרת סעיף 24(1) לחוק הבוררות, שעניינו בקשה לביטול פסק בורר בשל העדרו
של הסכם בוררות בר תוקף. בהתחשב בכל אלה, צדקה הרשמת בקובעה כי תובענת המערערות
לביטול הסכם הבוררות קשורה בקשר הדוק עם הליכי הבוררות, אף אם היא נסובה על
התנהגות המשיב במהלך הליכי הבוררות ולא על סמכויות הבורר או אופן ניהול הבוררות
על-ידו. בהתחשב באמת-המידה המהותית שנקבעה בפסיקתו של בית-משפט זה, הנוגעת למידת
הזיקה העניינית שבין ההליך המתנהל בבית-המשפט האזרחי לבין חוק הבוררות, מתבקשת
המסקנה כי סעיף 38 לחוק חל על המקרה דנן.
יודגש כי העובדה שתובענת המערערות הושתתה
על טענות חוזיות לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו, אין בה כדי להוציא את העניין
מגדרו של סעיף 38 לחוק הבוררות. המסגרת לבוררות היא לעולם הסכמית. בשל כך, ברי כי
הכרעה בענייני בוררות כרוכה לא פעם בבירור טענות מתחום דיני החוזים. בכך בלבד אין
כדי לקבוע כי העניין אינו בא בגדריו של סעיף 38 לחוק הבוררות. המבחן אינו נעוץ
בסוג ההליך שננקט ואף לא בדין המהותי החל על הסכסוך אלא בעוצמת הזיקה העניינית
שבין ההליך הנדון לבין חוק הבוררות.
אשר לטענת המערערות בנוגע לפגיעה הבלתי
מידתית בזכותן החוקתית לערער- אציין כי השאלה האם זכות הערעור זכתה למעמד חוקתי
על-חוקי בשיטתנו המשפטית, אינה פשוטה למענה ומשך השנים הובעו בה דעות שונות. אף
לפי הגישה הרואה בזכות הערעור זכות שיש לה מעמד חוקתי, הגדרת היקפה החוקתי של
הזכות אינה פשוטה. ניתן למשל לטעון כי "הגרעין הקשה" של הזכות החוקתית
לערעור אינו נוגע לערעור בזכות דווקא, אלא לעצם זכות הגישה של בעל-דין לערכאה
גבוהה יותר שתוכל לדון בעניינו בשנית - בין בזכות ובין ברשות. לפי גישה כזו,
הגבלת היכולת של בעל דין להשיג על החלטה בפני ערכאה גבוהה יותר ברשות בלבד, אינה
עולה כדי פגיעה בזכות החוקתית לערעור (ראו: רע"א 9041/05 "אמרי חיים" עמותה רשומה נ' ויזל ואח' (טרם פורסם)
ומכלול האסמכתאות המובאות שם).
יהא אשר יהא מעמדה החוקתי והיקפה של זכות
הערעור בשיטתנו המשפטית, צודקות המערערות בטענתן כי בית-המשפט זה הכיר במוסד
הערעור כמוסד חשוב, ואף קבע כי מבין שני פירושים יש להעדיף את זה המקיים את זכות
הערעור על-פני זה השולל אותה (ראו: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, בפיסקה 15
והאסמכתאות המוזכרות שם). אלא שבכך אין כדי לשנות ממסקנותינו לעיל. ראשית, בעניין שבפניי אין המדובר בבחירה בין שני פירושים
אפשריים להוראת-סעיף 38 לחוק, אלא ביישום אמות-המידה הפרשניות שנקבעו בפסיקתו של
בית-משפט זה על נסיבות המקרה דנן. זאת ועוד; על-פני הדברים, פרשנות
המובילה למסקנה כי על בעל-דין לבקש רשות לערער, אינה שקולה כנגד שלילת זכות
הערעור. שנית, אף לפי גישה
הרואה בזכות הערעור זכות חוקתית, אין המדובר בזכות מוחלטת ועליה להישקל כנגד
עקרונות מערכתיים מתחרים (ראו: דברי הנשיא ברק בבש"א 3931/97 אפרים נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); עוד ראו: דברי
השופטת נאור בבש"א
5822/05 לה נסיונל חברה ישראלית לביטוח בע"מ
ואח' נ' אלמלם ואח' (טרם פורסם), בפיסקה 22 לפסק-דינה). כפי שהובהר
לעיל, תובענת המערערות לביטול הסכם הבוררות קשורה קשר ענייני הדוק עם חוק הבוררות.
הגבלת יכולתן של המערערות לערער על דחיית תובענתן ברשות בלבד, תואמת את תכליותיו
הכלליות של חוק הבוררות. חוק זה נועד לעודד פתרון סכסוכים בדרכי הסכמה ומחוץ
לכותלי בית-המשפט. החוק מבוסס על התפיסה לפיה על הליכי הבוררות להתנהל במהירות
וביעילות ככל הניתן לשם חיזוק מוסד הבוררות. אחת הדרכים לכך היא צמצום המעורבות
השיפוטית בענייני בוררות למינימום הנדרש. זאת, בין היתר, על-ידי הגבלת האפשרות
להשיג על החלטות בית משפט לפי חוק הבוררות - לרבות החלטות שניתנו מכוח סמכות שיפוט
מקורית בערכאה ראשונה - לרשות ערעור בלבד. הגבלה זו מקדמת את תכליות מוסד הבוררות
ואף מקיימת את הסכמתם של הצדדים מלכתחילה להסדיר את הסכסוך ביניהם מחוץ
לכותלי בית המשפט במידת האפשר. בהתאם לכך, אפילו לשיטתם של אלה הסבורים
שההגבלה לערעור ברשות עולה כדי פגיעה בזכות חוקתית, הרי מדובר בפגיעה שתכליתה
ראויה והיא מידתית. בהתחשב בכל אלה, טענת המערערות לפיה זכות הערעור שלהן נפגעה
שלא כדין דינה להידחות.
אשר על כן, הערעור בבש"א 4959/06
נדחה.
הערעור על החלטת הרשמת בעניין הארכת המועד להגשת
רשות ערעור
8. בבש"א 4936/06 מערערים המשיבים כנגד
החלטת הרשמת ליתן למערערות אורכה להגשת בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה. לטענת
המשיבים, לא הוכח טעם מיוחד להארכת מועד כמבוקש.
לאחר ששקלתי את מכלול נסיבות העניין,
באתי למסקנה כי ערעור זה בדין יסודו. אכן, צדקה הרשמת בקובעה כי המשיבים לא הסתמכו
על האיחור שבהגשת ההליך ולפיכך עוצמת הפגיעה בצפייתם לסופיות ההליך היא נמוכה.
אולם בכך לא די. כידוע, על המבקש הארכת מועד לבסס קיומם של טעמים מיוחדים לכך
(תקנה 528 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי). לא שוכנעתי כי טעמים מיוחדים כאמור
מתקיימים בנסיבות העניין שבפניי: ראשית,
המערערות אישרו בכתבי טענותיהן כי עובר להגשת התובענה הנדונה לביטול הסכם הבוררות,
הוגשה מטעמם לבית-המשפט המחוזי תובענה קודמת, דומה במהותה, לביטול אותו ההסכם.
תובענה זו נמחקה על הסף מחוסר עילה על-ידי השופט ע' אזר, והמערערות הגישו ערעור על כך לבית-משפט זה (ע"א
8516/02; להלן: הערעור הראשון). בהחלטה
למחיקת הערעור האמור ציין בית-המשפט (השופטות דורנר, פרוקצ'יה וחיות) כדלקמן: "משהוברר כי ההליך הנכון במקרה שלפנינו לא
היה ערעור אלא בקשת רשות ערעור, חזרו בהם המערערים מן הערעור אך שומרים הם על
זכויותיהם, ככל שזכויות אלה קיימות, להגשת תביעה אזרחית בגין הפרת ההסכם. הערעור
נמחק אפוא". הנה כי כן, בית-משפט זה כבר העמיד את המערערות על ההליך הנכון
לתקיפתו של פסק-דין בעניין תובענה לביטול הסכם בוררות בגין הפרתו. לפיכך, משנדחתה
תובענתן השנייה של המערערות לביטול ההסכם, היה עליהן לדעת כי הליך ההשגה הראוי
בעניין זה הינו בקשת רשות ערעור; זאת, אף אם המערערות החליפו את באי-כוחן במהלך
ההליכים האמורים. בהמשך לדברים אלה יצוין כי בתגובה שהוגשה לבית-משפט זה ביום
8.8.06, טענו המערערות כי מחיקת ערעורן הראשון נבע ממחלוקת לגבי השאלה באיזה כובע
נתן השופט אזר את החלטת
המחיקה על הסף - האם במעמדו כרשם או במעמדו כשופט. טענה זו אין בה ממש. עיון
בע"א 8516/02 הנ"ל המצוי בארכיב בית-המשפט, מעלה כי בקשת המשיבות לסילוק
הערעור הראשון על הסף הושתתה בעיקרה על סעיף 38 לחוק הבוררות ועניין זה הוא שעמד
בבסיס קביעתו של בית-משפט זה לפיה הליך התקיפה הנכון בנסיבות העניין הינו בקשת
רשות ערעור. בהתחשב בכך, אין לומר כי טעותן של המערערות בהגשת הערעור נשוא ההליך
שבפניי היתה סבירה.
שנית, לא
שוכנעתי לצורך ההליך שבפניי כי סיכוייה של בקשת רשות הערעור טובים. אין ספק כי
מעשי האיומים וההטרדה בהם הורשע המשיב הינם פסולים וראויים לכל גנאי. עם זאת,
על-פני הדברים, ספק רב אם הסעד המתאים בגין כך הוא ביטול הסכם הבוררות מן היסוד.
זאת, בין היתר בהתחשב בכך שהליכי הבוררות התנהלו על בסיס הסכם זה במשך כארבע שנים
עובר להגשת התובענה הנדונה על-ידי המערערות. עמדה דומה הביעה השופטת פרוקצ'יה בהחלטתה מיום 8.1.06 ברע"א 10646/05. באותו עניין,
נדחה ערעור המערערות על החלטת בית-המשפט המחוזי שלא לעכב את הליכי הבוררות עד
להכרעה בתובענה נשוא הדיון בפניי לביטול הסכם הבוררות. בהחלטתה ציינה השופטת פרוקצ'יה כי: "בענייננו, צדק בית המשפט קמא בהניחו כי סיכויי
התובענה העיקרית שהגישו המבקשות [המערערות] לביטולה של הבוררות אינם טובים בשים לב
למכלול נסיבות העניין. בראיה כוללת, ועל פני הדברים בלבד, הטענות בדבר התנהגותו של
המשיב, קשות ככל שתהיינה, ספק אם יש בהן כדי להשליך במישרין על תקפותו של הסכם
הבוררות ועל תוקפם של הליכי הבוררות המתנהלים מזה שנים וקרובים ביותר לסיום".
שלישית, בנסיבות העניין, עיקר טענותיהן של
המערערות בנוגע להפרת הסכם הבוררות, תוכלנה להתברר במישרין או בעקיפין במסגרת
תובענתן לביטול פסק הבורר.
בהתחשב במכלול הטעמים האמורים יחדיו,
המסקנה המתבקשת היא כי בנסיבות העניין, אין מקום להארכת מועד להגשת בקשת רשות
ערעור כמבוקש.
אשר על כן, הערעור בבש"א 4936/06
מתקבל. הבקשה לרשות ערעור תימחק מהמרשם. החלטת הרשמת בדבר ההוצאות תבוטל. המערערות
יישאו בהוצאות המשיבים בהליך זה בסך כולל של 2,500 ₪.
ניתן היום, ג' בתשרי התשס"ז
(25.9.2006).
ה
נ ש י א ה
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06049360_N02.doc /צש
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il