בבית המשפט העליון בירושלים
רע"א 4932/97
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער: אסרף
מתתיהו
נ
ג ד
המשיב: המגן
חברה לביטוח בע"מ
בקשת
רשות ערעור על החלטת
בית
המשפט המחוזי בירושלים
מיום
4.8.97 בתיק המרצה
3890/97
ת.א. 756/92 שניתן
על-ידי
כבוד השופט ד' חשין
ב"כ
המבקש: עו"ד ש.ז. פונדמינסקי
בשם
המשיבה: עו"ד אריה כרמלי
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
1. בפנינו בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי בירושלים (השופט ד' חשין), בה נדחתה בקשה להגדלת תשלומים עתיים שנפסקו
למבקש - קטין יליד דצמבר 1987, שנפגע קשות בתאונת דרכים. השאלה העומדת לדיון
ולהכרעה היא, האם העתקת מקום מגוריו לחו"ל, שם עלות הטיפול הרפואי גבוהה מזו
שבארץ, תחשב כ"החמרה במצב" המזכה את הנפגע בהגדלת התשלומים העתיים, לפי
תקנה 2(א)(1) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים),
תשל"ח1978- (להלן: התקנות).
תמצית העובדות וההליכים הקודמים
2. המבקש נפגע בתאונת דרכים שארעה בישראל בהיותו
כבן ארבע שנים וחצי. נכותו נקבעה בשיעור 100% לצמיתות. בתביעת נזיקין שהוגשה לבית
המשפט המחוזי בירושלים נפסקו למבקש פיצויים בתשלומים עתיים. בית המשפט קבע כי מרכז
חייו של המבקש הוא בישראל ועל בסיס קביעה זו קבע את גובה התשלומים. הן המבקש והן
המשיבה הגישו ערעורים על פסק הדין. שני הערעורים נדחו, פרט לשני עניינים הנוגעים
לשערוך עלות שעת טיפול סיעודי ולחיוב בתשלום ריבית לתקופה שבין תשלום עתי אחד
למשנהו (ע"א 8783/96 ,8775/96 מתתיהו אסרף נ' דיאמנט הרצל ואח' (לא
פורסם)). קודם למתן פסק הדין בערעורים הללו הגיש המבקש בקשה לבית המשפט המחוזי
להורות על הגדלת התשלומים העתיים על פי תקנה 2 לתקנות ולהורות למשיבה למסור
התחייבות לשאת בהוצאות ניתוח של המבקש בארה"ב. בקשת המבקש נומקה בכך, שעקב
קשיי פרנסה נאלצה משפחת המבקש להעתיק מגוריה לארה"ב, שם עלות הטיפולים גבוהה
מזו שבארץ, ויש בכך כדי להוות "החמרה במצבו" של המבקש המזכה אותו בהגדלת
התשלומים העתיים. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המבקש על כל חלקיה, בהעדיפו את
הפרשנות המצמצמת של הדיבור "החמרה במצב", לפיה ה"החמרה" בה
דנה התקנה מוגבלת רק להחמרה במצבו הרפואי של הנפגע. על כך הוגשה בקשת רשות ערעור.
בהחלטתנו מיום 27.1.99 ניתנה למבקש רשות ערעור ואנו דנים בבקשה כבערעור על-פי
הרשות שניתנה.
3. המחלוקת העיקרית בין הצדדים סבה על פירוש
הדיבור "חלה החמרה במצבו" שבתקנה 2 לתקנות, שהינו תנאי לזכאות לבקש
הגדלת תשלומים עתיים. וזו לשון התקנה:
"2.
בקשה להגדלת התשלומים
(א)
נפגע רשאי לבקש מבית-המשפט שיגדיל את התשלומים שנפסקו אם נתקיימו שנים אלה:
(1)
חלה החמרה במצבו, לרבות בכושר השתכרותו, כתוצאה מתאונת הדרכים והוא המציא ראיה
לכאורה על כך;
(2)
חלפו ששה חדשים ממועד הקביעה האחרונה בעניינו"
ראוי להעיר, כי דבר החקיקה המאפשר הגדלת
תשלומים, אינו פותח פתח בפני המזיק לבקש את הפחתתם. מגבלה זו יוצרת א-סימטריה בין
המזיק והניזוק ופוגעת במזיק החייב להמשיך בתשלומים שנקבעו, גם אם מצב הנפגע השתפר
בצורה משמעותית. מגבלה זו אינה קיימת בעניין הגשתן של עובדות חדשות בערעור או
בעניין תשלומים עתיים על פי הפסיקה בעילות נזיקיות ובית המשפט רשאי לקבל ראיות
חדשות מכל צד וכן רשאי הוא להפחית או להגדיל את גובה התשלומים העתיים בהתאם לשינוי
בנסיבות (ראו: ע"א 357/80 נעים ואח' נ' ברדה ואח' וערעור שכנגד,
פ"ד לו(3) 762, 782 מול האות ו'; ע"א 283/89 עירית חיפה ואח' נ' א'
מוסקוביץ ואח' וערעור שכנגד, פ"ד מז(2) 718, 728).
4. לטענת המבקש, המילים "חלה החמרה
במצבו" פירושן, החמרה בכל מצב נתון, לא רק החמרה במצב הרפואי
והשלכותיה אלא גם כל נזק רכושי. לעומתו טוענת המשיבה, כי הדיבור "חלה
החמרה במצבו" מוגבל רק להחמרה במצבו הרפואי של הנפגע ולהשלכותיה של
ההחמרה הרפואית על נזקיו של הנפגע. החמרה הנובעת משינוי מקום מושבו של הנפגע - כך
על פי הטענה - אינה באה בגדר "החמרה במצבו" המזכה בהגדלת תשלומים עתיים
מכוח תקנה 2.
התשתית העובדתית המונחת ביסוד טענתו המשפטית
של המבקש היא, העתקת מקום מגוריו לארה"ב, עקב אילוצי פרנסה של אביו, שבאה לאחר
שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי ולפני שניתן פסק הדין בערעורי הצדדים. תשתית
עובדתית זו איננה מדויקת. שאלת מקום מגוריו ומרכז חייו של המבקש התעוררה ונדונה
בבית המשפט המחוזי, שהכריע בה בדונו בשאלות העובדתיות והמשפטיות הקשורות בנושא
המגורים בארה"ב וקבע כי מרכז חייו של המבקש הוא בישראל. בערעור שהגיש המבקש
(ע"א 8783/96 הנ"ל) ערער הוא - בין היתר - על קביעת בית המשפט המחוזי,
לפיה מרכז חיי משפחתו הוא בישראל, קביעה אשר שימשה בסיס לחישוב הפיצויים. הטענה
נדחתה על ידי בית משפט זה שלא מצא להתערב בקביעתו של השופט קמא. השאלה עלתה גם
במסגרת בקשה להגדלת התשלום העתי שהוגשה לבית המשפט המחוזי ונדחתה. ההחלטה בה היא
נשוא הבקשה שלפנינו.
קודם שאדון בתקנות לפי חוק הפיצויים, אייחד
דברים קצרים להתפתחות סוגיית פסיקת הפיצויים לנפגע בתאונה, בחקיקה ובפסיקה.
התפתחות זו תשפוך אור על המגמה לקראתה מועדות פנינו ובאופן זה תסייע לפרשנות
התקנה.
פסיקת הפיצויים לנפגע בתאונה בפסיקה ובחקיקה
5. מטרת הפיצויים בדיני הנזיקין הינה - בעקרון -
להשיב את מצב הניזוק לקדמותו. מטרה זו תושג אם יהא בסכום הפיצויים שהניזוק מקבל מן
המזיק, כדי להעמידו במצב שבו היה נתון אלמלא נגרם לו הנזק על ידי המזיק. הנזקים
בגינם על המזיק לפצות את הניזוק הם גם אלה הצפויים בעתיד. רק חלק מהנזק - זה שנגרם
בעבר - ניתן לקביעה מדויקת וגם זאת לא בכל מקרה ולא לגבי כל ראש נזק וכל פרט נזק.
לפיכך נדרש בית המשפט להעריך את הנזק שנגרם לניזוק ובכלל זה את הנזק הצפוי בעתיד.
הערכת הנזק הצפוי בעתיד וקביעת הפיצוי ההולם, כרוכות מעצם טבען בחוסר ודאות, שכן,
קשה להעריך אם וכיצד יתפתח הנזק ומה תהא השפעתה על חי הניזוק.
פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת
הנזיקין) איננה כוללת כל הוראה ספציפית בדבר אופן חישוב הפיצויים. דרך
המלך בפסיקה היא לקבוע את הפיצויים לעבר על פי ההוכחות שהובאו ואת אלה הצפויים
בעתיד, על פי אינדיקציות הקיימות בהווה. סכום הפיצויים נפסק, בין באמצעות
חישובים, שבית המשפט עורך בעצמו או קובע את הפרמטרים לחישוב ומותיר את החישוב
בידי הצדדים, ובין אם על ידי פסיקת סכום גלובלי בראש נזק כזה או אחר. הסכום שנפסק
אינו ניתן לשינוי גם אם מסתבר בדיעבד כי חלו שינויים במצבו הרפואי או הכלכלי של
הנפגע, לטוב או לרע. בסופה של דרך, סכום פסק הדין הוא חד פעמי וסופי. במשך השנים
התפתחה בפסיקה שדנה בתביעות לפי פקודת הנזיקין, דרך נוספת להתמודד עם
שינויים העשויים לחול במצב הנפגע, הלא היא פסיקת תשלומים עתיים במקרים המתאימים
לכך (ראו: ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר (לא פורסם) והאסמכתאות המופיעות
שם). על פי שיטת הפיצוי העתי, בוחן בית המשפט את צרכי הנפגע במועד מתן פסק הדין
ועל סמך זה פוסק את גובה התשלום שישולם מכאן ולהבא, מעת לעת, בכפוף לנסיבות
המשתנות ואינו קובע את הסכום שישולם לנפגע בסך הכל בסופו של דבר. שיטת התשלומים
העתיים ושנויים איננה ייחודית אך לתחום הפיצויים בשל נזקי גוף. היא נוהגת גם
בתחומים אחרים כגון, דיני המזונות.
הפיצוי העתי והפיצוי החד-פעמי
6. בבואו לבחור שיטת פיצוי הולמת, נדרש בית המשפט
לאזן בין שני אינטרסים נוגדים: האחד, העמדת הנפגע במצב בו עמד אלמלא התרחש הנזק,
תוך התאמת הפיצוי לצרכיו המשתנים של הנפגע; והשני, שימת קץ להתדיינות בין הצדדים.
האינטרס הראשון מצדד באימוץ התשלום העתי; השני מצדד באימוץ הפיצוי החד-פעמי. שיטת
התשלום החד-פעמי והבלתי משתנה, מגשימה את תכלית סופיות הדיון ושמה קץ להתדיינות
שבין הצדדים, באופן שהם יכולים לכלכל צעדיהם על יסוד עובדתי מוצק וסופי. המזיק
אינו חשוף לאפשרות שייתבע לשלם סכומי כסף נוספים עם שינוי הנסיבות, ואילו הניזוק,
היודע מהו סכום הפיצוי הכולל העומד לרשותו, יכול בעזרתו לבנות עתידו מחדש. אין
הניזוק צריך להוכיח את נכותו ומוגבלותו מחדש מעת לעת ויש בכך כדי לשמש תמריץ
לשיקומו. אין הפיצוי תלוי במעמדו הכלכלי של המזיק ונמנע החשש לכשל כלכלי של המזיק
שבו תלוי הניזוק לקבלת הפיצויים הדרושים לו לקיומו לאורך זמן. לבד מהגנה על הצדדים
להתדיינות, מקדם עקרון סופיות הדיון אינטרסים מערכתיים נוספים. בשיטת התשלום
החד-פעמי יש כדי למנוע התדיינויות החוזרות ונשנות בעניינו של הנפגע שמטרתן שינויו
של הפיצוי שנפסק, ולהקל על העומס המוטל על מערכת בתי המשפט.
7. לעומת יתרונותיו של התשלום החד-פעמי עומדים
יתרונותיו של התשלום העתי. יתרונה של שיטת התשלומים העתיים הוא בכך, שהיא מגשימה -
בצורה מדויקת יותר משיטת התשלום החד-פעמי - את עקרון השבת המצב לקדמותו. בית המשפט
אינו נדרש להשערות בדבר נזקיו העתידיים של הניזוק אלא קובע את גובה התשלום העתי על
סמך הוכחות בדבר נזקיו העכשוויים. אין הוא מקדים את העובדות, אלא צועד אחריהן. אין
הוא מפצה על בסיס הערכת השערות וסיכויים אלא על נזק שהתהווה בפועל. באופן זה מקבל
הניזוק כפי נזקו הממשי. זאת ועוד, מתן פיצוי לנפגע בתשלומים עתיים מונע מצב בו
ניזוק, המקבל לידיו סכום כסף ניכר, נותר לאחר זמן חסר כל, כיוון שלא השכיל להשקיע
כספו כראוי או שעשה בו שימוש לצרכים אחרים. אינטרס החברה הוא שכספי הפיצויים ישמשו
בראש ובראשונה את הנפגע לצרכיו הרפואיים-שיקומיים, ושיטת התשלום העתי מבטיחה זאת.
8. מטבע הדברים, ביתרונותיה של שיטת התשלום
החד-פעמי גלומים חסרונותיה של שיטת התשלומים העתיים, וביתרונות הפיצוי העתי,
גלומים חסרונותיו של התשלום החד-פעמי (ליתרונותיה וחסרונותיה של כל שיטה ראו:
ע"א 357/80 הנ"ל, ע' 780; ע"א 2300/92 הנ"ל; ד' קציר פיצויים
בשל נזק גוף (מהדורה רביעית, תשנ"ח) 437-435; י' מלץ "עשור לחוק
הפיצויים" ספר יצחק כהן 360-358; ד' מור "תשלומים עתיים לנפגעי
תאונות דרכים" עיוני משפט ו 645, 650-647; H.
McGregor, "Personal Injury and death", International Encyclopedia of
Comparative Law (vol. XI) 23-25; H. Luntz, Assessment of Damages for Personal
Injury and Death (Butterworths, 2th ed., 1983) sec. 2-3).
9. חסרונותיו של התשלום החד-פעמי, הם שהביאו
לאימוצה של שיטת התשלומים העתיים, ואילו חסרונותיה של שיטת התשלומים העתיים,
מחייבים תחימת ראשי הנזק והנסיבות בהן יפסקו הפיצויים העתיים לנפגע והצבת מגבלות
לפניה לבית המשפט חדשות לבקרים בבקשות לשינוי גובה התשלומים העתיים. מגבלות כאלה
מצויות הן בחוק והן בפסיקה. על פי חוק הפיצויים, הסמכות לפסוק תשלומים עתיים הינה
רק ביחס לנזק ממוני, בגין הפסד כושר ההשתכרות והוצאות מתמשכות (סעיף 6). הפסיקה
קבעה מגבלה דומה גם בנוגע לפיצויים המשתלמים על פי פקודת הנזיקין (ראו: ד' קציר
בספרו הנ"ל, ע' 446). בחינת הפסיקה המעטה שאישרה פיצוי עתי - הן מכוח חוק
הפיצויים והן מכוח פקודת הנזיקין - מלמדת, כי הפעלת שיטת פיצוי זו הלכה למעשה,
מצומצמת ביותר והיא ננקטה רק במקרים בהם נגרם לנפגע נזק גופני חמור שבעטיו קיימת
אי ודאות גדולה ביחס לתוחלת חייו, יציבות מצבו וצרכיו העתידיים (לסקירת הפסיקה
ראו: ד' קציר בספרו הנ"ל, פרק 117).
על אף המגבלות האמורות ניכרת בשנים האחרונות
נכונות הולכת וגוברת של בתי המשפט לעשות שימוש בכלי של הפיצוי העתי (ראו: ע"א
357/80 הנ"ל; ע"א 283/83 הנ"ל). עם זאת, ניתן למצוא בפסיקה ביטוי
לחששם של בתי המשפט מפני פתיחת פתח רחב מדי בכל הקשור לעילות בעטיין ניתן לבקש
הגדלת התשלומים העתיים (ראו: דברי השופטת נתניהו בע"א 283/83 הנ"ל, ע'
728; וכן דברי השופט זיילר בת.א. (י-ם) 1385/86 כהן ואח' נ' שמש (לא
פורסם) צלטנר, 1547).
10. אין
אנו השיטה היחידה התרה אחר הדרכים הראויות ביותר לפיצויו של הניזוק. מרבית שיטות
המשפט האנגלו-סקסיות נרתעו מאימוץ שיטת הפיצוי העתי. כך למשל בקנדה בית המשפט פוסק
פיצויים רק בסכום חד-פעמי (ראו: Watkins v. Olafson (1989) 61 D.L.R. (4th) 577;
שם דן בית המשפט באפשרות לפסוק פיצויים עתיים על חסרונותיה ויתרונותיה של שיטה
זו). בארצות הברית נטיית בתי המשפט לפסוק פיצויים בסכום חד-פעמי, אם כי בחלק מן
המדינות הוכרה האפשרות לפסוק פיצויים על בסיס עתי, מבלי להתייחס לאפשרות להתאים את
הפיצויים לשינויים במצב הניזוק לאורך ציר הזמן (ראו: McKinney's
Consolidated Laws of New York Annotated, Article 50B of Civil Practice Law and
Rules; Official California code of Civil Procedure Classification, Section
667.7(a), Annotated Clifornia Code). גם באנגליה, בית המשפט אינו מוסמך לפסוק
פיצויים בדרך של תשלומים עתיים והוא פוסקם רק בסכום חד פעמי (ראו: M.A. Jones, Textbook on Torts, 5th ed.,
(London: Blackstone Press, 1996) at 521). עם זאת,
מעניין לציין את הדיון המשפטי שנערך באנגליה שיש בו כדי להאיר את הסוגיה של שינוי
גובה התשלום העתי, בה עסקינן. האפשרות לפסוק פיצויים בדרך של תשלומים עתיים נשקלה
ונדונה באנגליה. ועדה בראשותו של הלורד Pearson,
אשר ישבה על המדוכה ודנה בסוגיות שונות בנוגע לאחריות האזרחית ולפיצויים בשל נזקי
גוף, התייחסה ישירות לשאלת הפיצויים העתיים. הועדה היתה ערה לקושי הרב הכרוך
בהתאמת התשלומים העתיים ולמגוון האין-סופי של השינויים העתידיים העשויים להשפיע על
צרכי הנפגע. בשל כך המליצה הועדה להגביל את האפשרות לשנות את גובה התשלומים
העתיים, רק לשינויים במצבו הרפואי של הנפגע. הוועדה ראתה להמליץ ברוב דעות על
אימוץ שיטת התשלומים העתיים. עם זאת, סברה הועדה כי בכל הקשור לאפשרות לשנות את
גובה התשלומים העתיים, יש לנהוג בצמצום ולהגביל את שינוי גובה התשלומים, רק
לשינויים במצבו הרפואי של הנפגע ולהשלכותיהם של שינויים כאלה (לשיקולי הועדה ראו: K.M. Stanson, The Modern Law of Tort, (London: Sweet &
Maxwell, 1994) at 261)). כאמור, המלצת הועדה להנהיג את שיטת
הפיצוי העתי באנגליה לא אומצה. אם כי השיטה מכירה באפשרות שהצדדים עצמם יערכו הסכם
ביניהם מכוחו ישולם הפיצוי על בסיס עתי, אף שהפיצוי מחושב כסכום חד פעמי ורק משולם
במספר תשלומים במשך השנים. גובה התשלומים קבוע ואין יכולת לשנותו (ראו: Damages Act, 1996, Article 2, Sec. 1 וכן: M. Brazier & J. Murphy, Street on Torts, 10th ed,
(London: Buttersworth, 1999) at 541; M.A. Jones, ibid, at 524).
11. על רקע האמור, יש לבחון את הסדר התשלומים
העתיים בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (להלן: חוק הפיצויים).
סעיף 6 לחוק הפיצויים קובע לאמור:
"6.
שר המשפטים רשאי, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות-
(1)
סמכות בית המשפט לפסוק, שהפיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם או
מקצתם, ישולמו בתשלומים עיתיים שיהיו צמודים למדד המחירים לצרכן;
(2)
מקרים שבהם רשאי הנפגע לבקש הגדלת התשלומים שנפסקו;
(3)
זכותם של תלויים בנפגע שנפטר לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים."
בעוד אשר הסמכות לפסוק תשלומים עתיים נקבעה
בחקיקה ראשית, האפשרות לבקש הגדלת התשלומים, נקבעה בחקיקת משנה. פרשנותה של חקיקת
משנה צריכה להיעשות לאור ובהשראת החקיקה הראשית (ראו: א' ברק פרשנות במשפט -
פרשנות החקיקה (תשנ"ג) 345). אף שחוק הפיצויים זונח את עקרון האשם וקובע
אחריות מוחלטת על כל הנגזר מכך, אין הוא מנותק מהמסגרת הכללית של דיני הנזיקין.
הוא מחיל באופן מפורש הוראות מסוימות מפקודת הנזיקין ומשלב עקרונות וכללים שונים
מתוך דיני הנזיקין, בין השאר באשר לאופן פסיקת הפיצויים (ראו סעיף 4(א) לחוק
הפיצויים). שילוב זה הוא היוצר את ההומוגניות והסימטרייה בין שני דברי החקיקה
בשינויים המתחייבים לאור ההבדלים ביניהם. יחס זה יעמוד לנגד עינינו בבואנו לפרש את
הדיבור "החמרה במצב" שבתקנה 2.
פרשנות הדיבור "החמרה במצב"
לשון התקנה
12. לשון תקנה 2 לתקנות אינה חד משמעית. כל שנקבע
בה הוא כי בהתקיים יתר תנאי התקנה, "החמרה במצבו" של הנפגע מזכה אותו
באפשרות לבקש הגדלת גובה התשלומים העתיים שנפסקו לו. התיבה "החמרה במצב"
סובלת יותר מפרשנות אחת. אין משתמע מן הלשון כי החמרה במצבו של הנפגע מוגבלת רק
להחמרה במצבו הבריאותי, כפי שאין משתמע ממנה ההיפך. לפיכך, אין מניעה לשונית לפרש
את הדיבור "החמרה במצב" כחל על כל החמרה שהיא, אף שאיננה החמרה רפואית.
אולם בכך לא סגי. מלאכת הפרשנות מתחילה בלשון החוק ואיננה מסתיימת בכך (א' ברק פרשנות
במשפט - תורת הפרשנות הכללית 259-257). על פי דרך הפרשנות הנקוטה בידינו יש
להתחקות אחר משמעות התיבה על פי ההקשר בו היא מצויה ולהתייחס לתקנה במלואה, תוך
התחקות אחר תכליתו של החוק ואחר התפיסה שמאחוריו ולשאוב השראה מחוקים אחרים מאותו
סוג (in pari materia) ומן ההיסטוריה
החקיקתית שלו.
היסטוריה חקיקתית
13. בטרם הוחק חוק הפיצויים, ישבה על המדוכה הועדה
לפישוט העניינים ולשיפור ההליכים בתביעות נזיקין ("ועדת ברנזון")
(נובמבר 1972), שברוח המלצותיה חוקק סעיף 6 לחוק הפיצויים המאפשר לפסוק פיצוים
בדרך של תשלומים עתיים. מדו"ח הועדה עולה, כי ניזוק המבקש להגדיל את התשלומים
העתיים יהיה חייב לבסס בקשתו על תעודת רופא המעידה כי חלה הרעה ניכרת במצבו (ע'
31). הצורך בהמצאת תעודה כזו עשוי להצביע על כוונה להתנות את הגדלת התשלומים
העתיים בהחמרה רפואית בלבד, שלהוכחתה נדרשת תעודה רפואית. כוונה זו לא קיבלה ביטוי
מפורש בלשון החוק, וגם אם משקפת היא את כוונת חברי הגוף שעמלו בהכנת דבר החקיקה
ויש ליתן לה משקל, אין בה כדי לכבול את ידי הפרשן, שהרי עם חקיקת החוק מקבל הוא
חיים משלו (ראו: א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה (תשנ"ג) 377).
דרישת הקשר הסיבתי
14. הגדלת התשלומים העתיים על פי תקנה 2 לתקנות
מותנית בכך, שההחמרה הינה "כתוצאה מתאונת הדרכים". תנאי זה מגלם
בתוכו דרישה של קשר סיבתי בין ההחמרה במצבו של הנפגע לבין התאונה. על פני הדברים
נראה, לכאורה, כי יש בדרישת הקשר הסיבתי כדי להגביל את ההחמרה במצבו של הנפגע
להחמרה במצבו הרפואי בלבד, שהרי התוצאה הישירה של תאונת הדרכים היא הפגיעה במצבו
הרפואי של הנפגע וממילא החמרה במצבו הרפואי של הנפגע היא "כתוצאה מתאונת
הדרכים". אינני סבורה שזוהי מסקנה הכרחית. גם אם במרבית המקרים החמרה במצב
הנפגע שתעמוד בדרישת הקשר הסיבתי - היינו, תהיה "כתוצאה מתאונת הדרכים"
- היא החמרה רפואית דווקא, אין לשלול את האפשרות שדרישת הקשר הסיבתי תתקיים גם
כאשר מדובר בהחמרה שאינה רפואית, אך היא תוצאה של שינוי נסיבות חיצוני, שנגרם עקב
תאונת הדרכים. ודוק: יש להבחין בין שינוי נסיבות חיצוני שאין בינו לבין התאונה
מאומה, לבין שינוי נסיבות חיצוני שנגרם בשל התאונה והשלכותיה (ראו: ת.א.
(ת"א) 826/90 בן מוחה ואח' נ' חליבה ואח', פ"מ תשנ"ב (ב)
221, 228; וכן ד' מור "תשלומים עתיים לנפגעי תאונות דרכים" עיוני
משפט ו 645, 654-653; א' ריבלין תאונת הדרכים - סדרי דין וחישוב פיצויים
(תשנ"ו) 437; וכן י' אנגלרד פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה
שניה, תש"ן) 199 סעיף 283).
עובדות חדשות לאחר פסק דין
15. סוגיה דומה, שיש בה כדי להשליך על ענייננו, היא
סוגיית השפעתן של עובדות חדשות שאירעו לאחר מתן פסק הדין בערכאה הראשונה שפסקה
פיצויים לניזוק. בשתי הסיטואציות נדרש בית המשפט לבחון את האפשרות לשנות קביעה
קודמת שלו על מנת להתאימה למציאות המשתנה. בשתי הסיטואציות עומדים בפני בית המשפט
שיקולים דומים: מחד גיסא, תכלית דיני הפיצויים והרצון להתאים את גובה הפיצויים
לצרכיו המשתנים של הניזוק; ומאידך גיסא, שיקולי יעילות, הפחתת עומס, ודאות לצדדים
וסופיות הדיון. עם זאת, בעוד שבסוגיה הראשונה סכום הפיצויים נקבע בפסק דין סופי
ומשתלם באופן חד-פעמי לאחר הינתן פסק הדין, הרי שבסוגיה השניה מובנית לתוך פסק
הדין הקובע תשלומים עתיים, האפשרות לשנותם לפי הנסיבות.
16. לבית המשפט שלערעור מוקנית סמכות להתיר הבאת
ראיות נוספות אם הדבר דרוש לו לשם מתן פסק דין או מכל סיבה חשובה אחרת (תקנה 457
לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד1984-). עם זאת, נעשה השימוש בסמכות זו,
במשורה, במיוחד באותם המקרים בהם הבקשה להגיש ראיה חדשה נשענת על שינוי בנתונים,
שאינם יציבים מטבעם והם עשויים להשתנות בעתיד (ראו: י' זוסמן בספרו סדר הדין
האזרחי (מהדורה שביעית, 1995), 852). כך הוא המצב בתביעות לפיצויים על נזקי
גוף הנקבעים על פי המצב ביום מתן פסק הדין בערכאה הראשונה ואינם ניתנים לשינוי על
סמך עובדות חדשות שאירעו לאחר מתן פסק הדין כשהטעם הוא להימנע מלסכל את עקרון
סופיות ההתדיינות (ראו: ע"א 597/89 טויטו נ' כאמל וערעור שכנגד,
פ"ד מז(2) 874, 879-877 והאסמכתאות המופיעות שם; י' זוסמן בספרו הנ"ל,
ע' 853).
החריגים לכלל זה מועטים ומתייחסים לשינוי בלתי
צפוי המשמיט את הקרקע מתחת לחישוב הפיצויים כפי שנערך בערכאה הראשונה. בארץ הוכר
מותו של הנפגע כחריג המצדיק ראיות חדשות בערעור. באנגליה הותר להחילו גם במקרה של
התערערות מצב הנפגע באופן קיצוני. (Mulholland v. Mitchell
(1971) 1 All.E.R 307 ובמקרה של מות הנפגע McCann
v. Sheppard (1973) 2 All.E.R 881).
מן הכלל אל הפרט
17. ניתן
לסכם ולומר, כי שאלת תחימת האפשרות לבקש הגדלת התשלומים העתיים, כמו גם שאלת
פרשנותו של הדיבור "החמרה במצב", שאלות נכבדות הן ויש להן פנים לכאן
ולכאן. אין אני נדרשת להכריע בשאלות אלו במקרה שלפנינו, משום שכאן עמדה שאלת מקום
מרכז חייה של המשפחה על הפרק בבית המשפט המחוזי שהיה ער לאפשרות שהמשפחה תשוב
לארה"ב, ואף על פי כן קבע, כי מרכז חייה של משפחת המבקש היה ונשאר בישראל. על
בסיס זה ערך את חישוב הפיצויים לפי צרכי הנפגע ולפי עלויות צפויות בארץ. בקביעה
עובדתית זו לא מצאנו להתערב. לא הועלתה הטענה - וממילא גם לא הובאה ראיה - שמצבו
של המבקש מחייב את הימצאותו בארה"ב דווקא ולא בארץ. בנסיבות אלה, העתקת מקום
מגורי המשפחה לארה"ב אינה מהווה שינוי בנסיבות החיצוניות של הנפגע, הנובע
"כתוצאה מתאונת הדרכים". גם אם אכן גדלו ההוצאות הרפואיות הכרוכות
בטיפול בו בגלל מגוריו שם, הרי שהעתקת מקום המגורים נעשתה עקב קשיי פרנסה של הורי
המבקש שאין בינם לבין התאונה דבר. לפיכך, אין לומר כי התוספת בהוצאות הרפואיות בשל
העתקת מקום המגורים באה בגדר "החמרה במצבו" של המבקש שבעטייה ניתן לבקש
הגדלת התשלומים העתיים, על אף שככל הנראה נגרמות הוצאות גבוהות יותר בגלל מגורי
המשפחה בארה"ב.
18. לאור כל האמור לעיל אני מציעה לדחות את הבקשה,
ללא צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
השופט ת' אור:
גם דעתי היא כי דין הבקשה להדחות. איני רואה
צורך להכריע בשאלה אם "החמרה במצבו" בתקנה הנדונה בענייננו מצומצמת
להחמרה במצב הרפואי בלבד, או שמא יש ליתן לתיבה זו פירוש מרחיב יותר. זאת, מהטעם
ששינוי מקום מגורים רצוני של נפגע בתאונת דרכים ובני משפחתו אינו בגדר החמרה במצב
הנפגע הנובעת מתאונת הדרכים.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים לתוצאה אליה הגיעה חברתי, השופטת ט'
שטרסברג-כהן. בנסיבות המקרה הנדון, אין לראות בשינוי מקום המושב של הנפגע, עניין
של החמרה במובן תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עתיים),
תשל"ח1978-. נושא מקום המושב שימש מושא בדיון המקורי, ונפסק כי הוא מצוי
בישראל. המעבר בפועל לארצות הברית בשל בעיות פרנסה של ההורים - האפוטרופסים הוא
אמנם שינוי, אך אני מתקשה לראות בו החמרה במצבו של הנפגע כתוצאה מתאונת הדרכים,
כמשמעות דיבור זה בתקנה 2(א)(1) לתקנות הנזכרות. עקרונית, אני נוטה לפרש את מושג
ההחמרה פרשנות מרחיבה וליברלית מבחינת הנפגע. אציין, כי גם לפי פרשנות דווקנית של
לשון תקנה 2(א)(1) לתקנות, מושג ההחמרה אינו מוגבל להחמרה במצב רפואי, אלא הוא
משתרע על כל החמרה הקשורה סיבתית לתאונת הדרכים. במקרה הנדון ההורים - האפוטרופסים
חייבים, בשעה שהם שוקלים את מעברם לארץ אחרת בשל בעיות פרנסה, לקחת בחשבון את
ההשפעה של שינוי זה על המערכת הטיפולית והרפואית של ילדם הנפגע. אין הם יכולים
להטיל מעמסה כלכלית נוספת וניכרת על הגורמים החבים את הפיצויים וזאת רק משום
שבעייתם הכלכלית האישית - תהא קשה ככל שתהא - תיפטר באמצעות המעבר למדינה אחרת.
בנסיבות אלה איני רואה כי ה"החמרה" שבאה בעקבות שינוי מקום מושב ההורים
קשורה סיבתית לתאונת הדרכים. מבחינה מהותית היא תוצאה של החלטת ההורים לשנות את
מקום המושב.
משום כך מצטרף אני לתוצאה אליה הגיעה חברתי,
השופטת ט' שטרסברג-כהן, כי יש לדחות את הערעור.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, כ"ה בתשרי תש"ס
(5.10.99).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
97049320.J07