בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4932/00
בפני: כבוד
השופט ת' אור
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת מ' נאור
המערער: ודים
יעקבלב
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי
בחיפה מיום 30.5.2000 בת.פ. 203/99 שניתנו על ידי כבוד הנשיא מ' לינדנשטראוס -
אב"ד וכבוד השופטים ס' גובראן ומ' נאמן
תאריך הישיבה: ט' בשבט
התשס"ב (22.1.2002)
בשם
המערער: עו"ד ציון אלישע
בשם המשיב: עו"ד תמר בורנשטיין
פסק-דין
השופטת מ' נאור:
1. לפנינו ערעור על הרשעתו של המערער בעבירה של
רצח בכוונה תחילה. ענין של מה בכך עורר תגרה לאור יום ברחוב הרצליה בעיר חיפה.
בסופה של תגרה זו נקטלו חיי אדם.
בין המערער, ודים יעקבלב, לבין ראמי נוייסרי
התפתח ויכוח בשל כך שהשניים "הסתכלו אחד לשני בעיניים". הויכוח המילולי
הפך לתגרה, אליה הצטרף דניס אשורוב, חברו של המערער (להלן - דניס). בשלב כלשהו
התרחקו המערער ודניס מראמי וראמי החל לחזור לכיוון ביתו. בדרך פגש ראמי באביו נעים
נוסיירי (להלן - המנוח) שהיה בדרכו לעבודה. ראמי סיפר לאביו מה קרה והצביע על
המערער ודניס שעמדו בצד השני של הרחוב. המנוח החל לרוץ לעבר המערער ודניס וראמי
אחריו, ושוב התפתחה תגרה ביניהם. בשלב כלשהו נוצר נתק בין המערער ודניס לבין המנוח
וראמי. על פי קביעותיה של הערכאה הראשונה, המערער רץ לבית קפה סמוך, נכנס לתוכו,
נטל סכין שהיתה על הדלפק וחזר לזירת הארוע כשהסכין בידו. כשראו ראמי והמנוח כי
המערער רץ לעברם עם סכין, החלו לברוח לכיוון ביתם. המערער הצליח להשיג את המנוח
ונעץ את הסכין בלבו. המנוח התמוטט ונפטר זמן קצר לאחר מכן.
השאלות הטעונות הכרעה
2. שתי שאלות טעונות הכרעה בערעור זה:
א. המערער משיג לפנינו על קביעתה של
הערכאה הראשונה לפיה הוא היה זה שנעץ את נעיצת הסכין הקטלנית בלבו של המנוח. כפי
שאראה, הממצא שחייו של המנוח נקטלו בידי המערער מעוגן היטב בחומר הראיות, ואין לנו
שום יסוד להתערב בו.
ב. השאלה השניה הטעונה הכרעה היא אם
גמלה בלב המערער, כשנעץ את הסכין במנוח, החלטה להרוג אותו. לאחר בחינת הכרעת הדין
וחומר הראיות, נותר בלבי ספק אם היתה למערער כוונת קטילה. על כן אציע לחבריי להמיר
את ההרשעה ברצח בהרשעה בהריגה.
אעבור ואדון בשתי השאלות - כל אחת בנפרד.
המערער היה זה שפגע במנוח
3. הערכאה הראשונה קבעה, כאמור, שהמנוח נפטר
כתוצאה מנעיצת הסכין שנעץ בו המערער. ממצא זה מעוגן היטב בחומר הראיות. העובדה
שהמערער היה זה שגרם למותו של המנוח מוכחת היטב באמצעות פסיפס של עדויות המשתלבות
זו בזו. בתגרה היו מעורבות, כאמור, שתי קבוצות. המערער וחברו דניס וכנגדם ראמי
ואביו המנוח. המנוח הצטרף לבנו באמצע הארוע כשיצא מביתו בדרכו לעבודה. הערכאה
הראשונה הסתמכה בין שאר הראיות על דברים שסיפר דניס בהודעה מוקלטת, שמסר במסדרונות
תחנת המשטרה, בלי שידע שהוא מוקלט: לדברי דניס בהקלטה זו המערער סיפר לו מיד לאחר
הארוע כי הוא "נתן" למנוח "עם הסכין"; דניס גם ראה את הסכין
בידי המערער. אחרי הארוע נסע דניס עם המערער במונית לגן ציבורי והמערער זרק את
הסכין. על דברים אלה שאמר דניס בהקלטה, לא היה מוכן לחזור בבית המשפט. דניס מסר
במשטרה שהוא מפחד מהמערער. בית המשפט העדיף את ההודעה המוקלטת של דניס במשטרה, על
פני גרסתו במשפט כאמור בסעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-.
בא-כוח המערער עו"ד ציון אלישע מעלה את האפשרות שדניס, שנחקר גם הוא תחת
אזהרה בחשד לרצח, היה זה שנעץ את הסכין במנוח, והוא מנסה לגלגל את האחריות על
המערער. טענה זו של הסניגור אכן ראוייה לבחינה קפדנית. ואולם, האפשרות שדניס, ולא
המערער נעץ את הסכין אינה עולה בקנה אחד עם עדויות אחרות שאסקור להלן. אף חשוב מזה
- אין היא עולה בקנה אחד עם גרסתו של המערער עצמו בעדותו בבית המשפט. לפי
דברי עדי ראייה שונים, כולל המערער עצמו, המנוח הרים, בקטע הסופי של התגרה, מתקן
ליבוש כביסה עליו תולים מגבות שעמד ליד מספרה סמוכה. המערער קשר עצמו לרגע זה של
הרמת המתקן, וציין בעצמו כי דניס ברח. וכך סיפר:
"... פתאום ראינו שבא אבא שלו [המנוח] בריצה,
והתחילו שוב פעם מכות. הם קפצו שניים עלי ודניס ברח. אבא שלו הרים מייבש
[מתקן ליבוש כביסה] .... הוא התחיל להרביץ לי... הרים את המייבש עלי...".
(עמוד 107 לפרוטוקול)
בהמשך הדברים מסביר המערער כי הוא הגן על עצמו
בידיו: "שהמכות לא יגעו בי. בטח גם אני נתתי מכות" (עמ' 108-107).
המערער - המאשר כי נתן מכות - הוסיף וטען כי לא ידוע לו שהמנוח נדקר. לפי סדר
הארועים המתואר על ידי המערער עצמו, דניס ברח לפני שהורם מתקן הכביסה. בכך מסיר
המערער עצמו, בעדותו, כל חשד מעל דניס. המערער שנכח בארוע איננו מעלה שום אפשרות
שדניס היה זה שנעץ את הסכין במנוח.
4. על יסוד עדות המערער עצמו מוסר כל חשש שדניס
היה הדוקר. לפי כל העדויות היו שניים בכל אחד מ"המחנות". ניתן איפוא
להגיע - ולו על דרך האלימינציה - למסקנה שהמערער היה זה שנעץ את הסכין.
5. בכך לא מסתכמות הראיות נגד המערער. בעל בית
קפה סמוך, העד יורי טולובסקי (להלן - טולובסקי) העיד כי המערער נכנס לבית הקפה
ונטל משם סכין קפיצית שבורה. טולובסקי זיהה את המערער במסדר זיהוי תמונות וידאו
במשטרה. בית המשפט קיבל את עדותו של טולובסקי וציין כי לא היתה לו סיבה להעליל על
המערער. בקביעתו זו אין לנו יסוד להתערב. דברי טולובסקי משתלבים היטב עם דברי עד
אחר, בן דוד שמו, שראה "ילד בחולצה שחורה" (תאור המתאים למערער) רץ
לכיוון רחוב הנביאים (כיוון בית הקפה) וחוזר חזרה בריצה. עד אחר, העד עפאן, עובד
בדוכן פלאפל סמוך, ציין אף הוא שבתחילת הקטטה לא היתה למערער סכין. המערער הלך
לכיוון רחוב הנביאים ו"פתאום הוא בא עם הסכין". טולובסקי העיד כי מצא
בבית הקפה משקפי שמש. בנו של המנוח העיד כי בתחילת הארוע היו למערער משקפי שמש, אך
אלה לא היו עליו בעת התרחשות התגרה הסופית בה נקטלו חייו של המנוח. המערער מצדו
סיפר למדובב שהוכנס לתאו שמשקפיו נשארו בבית הקפה. דברים אלה מחזקים את עדות
טולובסקי, ובצדק קבעה הערכאה הראשונה כי המערער נטל סכין קפיצית מבית הקפה.
6. ועל כל אלה אוסיף: העד עפאן, שבית המשפט נתן
בו אמון, ראה קטטה. הוא ראה אנשים נותנים מכות "והיו שני רוסים, אחד נמוך
[המערער] ואחר גבוה [דניס]. כשסיימו את המכות ברח ג'וני [ראמי] מהרוסי הנמוך ודקר
את נעים [המנוח]". "הרוסי הנמוך" הוא המערער. עפאן העיד גם שהרוסי
שדקר ברח ובידו הסכין. אכן, עפאן העיד שראה שתי דקירות, ואין מחלוקת שהיתה
רק אחת. בית המשפט המחוזי לא נתן משקל לטעות זו והאמין לעד, וגם בכך אין לנו יסוד
להתערב.
7. הנה כי כן, פסיפס שלם של ראיות (ולא את כולן
מניתי) מצביע על צדקת המסקנה שהמערער היה זה שנעץ במנוח את נעיצת הסכין הקטלנית.
האם גמלה בלב המערער הכוונה להמית את המנוח?
8. לאחר שהערכאה הראשונה קבעה כי התביעה הצליחה
להוכיח שהמערער היה זה שדקר את המנוח והביא למותו, נפנתה לבחון את יסודות הכוונה תחילה.
היא ציינה כי נטילת הסכין מבית הקפה והחזרה לזירת הארוע מהווים הכנה. לענין העדר
הקינטור ציינה את העובדה שהמערער עזב את זירת העבירה וחזר אליה, כך שהיה סיפק בידו
לצנן את רוחו. הערכאה הראשונה דחתה את הטענה שהרמת מתקן יבוש הכביסה על ידי המנוח,
הוותה קינטור. לענין זה ציינה כי המערער חזר אל מקום הארוע עם סכין בידו והמנוח
ניסה לגונן על עצמו באמצעות מתקן יבוש הכביסה. לענין ההחלטה להמית, נושא בו אתמקד,
קבע בית המשפט שכיוון שמדובר בנעיצת סכין בלב בעומק של 8.5 ס"מ, ניתן להסיק
שמדובר על כוונת קטילה. בית המשפט הסתמך לענין זה על החזקה לפיה אדם מתכוון
לתוצאות הטבעיות של מעשיו.
9. בענין ממצא אחרון זה נותר בלבי ספק שהמערער
זכאי ליהנות ממנו. הספק הוא בשאלה אם המערער אכן רצה בתוצאה הקטלנית (להבדיל
מתוצאה של גרימת חבלה חמורה לקרבן). ספק זה נובע משילוב של מספר גורמים: העדר ממצא
ברור בשאלת מיקומם של המנוח והמערער זה מול זה בעת נעיצת הסכין הקטלנית; עדותו של
הפתולוג ד"ר לוי, והעובדה שמדובר בנעיצת סכין אחת. אין ספק שישנם נתונים
התומכים בכיוון המסקנה שהמערער חפץ בתוצאה שארעה בפועל. המערער נטש את זירת
העבירה, נטל סכין קפיצית מבית הקפה וחזר לזירת הארוע. סכין הוא מכשיר קטלני מעצם
טבעו. נעיצת סכין בלבו של אדם מצביעה אף היא בכיוון זה שהיתה למערער החלטה להמית.
מנגד ישנם, כאמור, מספר נתונים המצביעים לכיוון האפשרות שלא בהכרח גמלה בלב
המערער ההחלטה להמית את המנוח. אבאר:
קיימת אי בהירות בשאלה מה בדיוק התרחש בין
הרגע בו הרים המנוח את מתקן הכביסה, כדי להתגונן מפני המערער שהחזיק בסכין, לבין
רגע נעיצת הסכין. העד הניטרלי, עפאן, לא הזכיר כלל את הרמת המתקן. שני הצדדים לא
חקרו אותו על כך. ראמי, בנו של המנוח, לא התייחס אף הוא למתקן בחקירתו הראשית.
בחקירתו הנגדית אישר שאביו הרים את המתקן, אך טען שעשה זאת תוך נסיון להתגונן. הוא
נשאל אם המערער נפל ארצה והכחיש זאת. ראמי לא ראה את נעיצת הסכין עצמה כך שקטע
מהארוע לא היה כנראה בטווח ראייתו המלא. המערער סיפר בעדותו (וכך סיפר גם לדניס
ביום הארוע) שהוא נפל אחרי שהמנוח הרים את המתקן. בית המשפט קבע כממצא שהמנוח הרים
את המתקן, כדי להתגונן מפני המערער שחזר לזירת העבירה עם סכין. עוד קבע, כאמור,
שהמערער נעץ את הסכין במנוח, אך לא קבע מה התרחש בשניות שבין הרמת המתקן לבין
נעיצת הסכין.
10. הפתולוג ד"ר לוי תיאר בחוות דעתו (ת45/)
כי הדקירה עברה דרך הרקמות הרכות של בית החזה, מתחת לצלע 6. בעדותו תיאר שהדקירה
היתה עם להב של 8 ס"מ אורך ורוחב של 2 ס"מ. את כיוון הדקירה תאר
כ"קצת מלמטה לכוון למעלה". את עוצמת הדקירה תאר כ"מתחת
לבינוני" (בטווח שבין דקירה חלשה לבין דקירה בינונית ודקירה חזקה). כשנתבקש
להבהיר את מסקנתו בדבר עוצמת הדקירה בחקירתו החוזרת, ציין כי הדקירה עברה בין
רקמות דקות וחדרה ללב, היא לא עברה דרך עצם החזה. עוד נשאל המומחה בחקירתו החוזרת
מה הוא יכול ללמוד מכיוון הדקירה לגבי מיקומם של הדוקר והנדקר, הוא השיב כי הדקירה
יכולה היתה להיגרם פנים אל פנים, או כשהדוקר בצדו של הקורבן, ויכולה היתה להיגרם
גם כשהדוקר למטה והנדקר מעליו.
11. בית המשפט קבע כי במהלך הריב הרים המנוח מתקן
ליבוש כביסה "ותוך כדי המאבק ביניהם, המערער דקר את המנוח וברח מהמקום"
(עמ' 19 להכרעת הדין). בית המשפט לא קבע, ואיני סבורה שחומר הראיות מאפשר לקבוע
זאת בוודאות, מה בדיוק אירע בשניות הקריטיות בין הרמת מתקן הכביסה לבין נעיצת
הסכין הקטלנית. נותר לדעתי ספק בנסיבות אלה, האם עוצמת דקירה המסווגת כפחות
מבינונית שהיתה תוך כדי מאבק, מעידה, בהכרח, על כוונת קטילה.
12. השאלה אם המעשה הקטלני היה מלווה בהחלטה להמית
אם לאו תלויה בכל נסיבות הענין. בע"פ 6066/94 חסן נ' מדינת ישראל,
פ"ד נא (4) 326, 335 נשאלה השאלה אם דקירה בחזה שחדרה ללב וגרמה למוות מלמדת
על כוונה להמית. השיב חברי השופט אור:
"על כוונתו של התוקף ניתן להסיק מתוך התנהגותו
בנסיבות המקרה. במסגרת זו, ניתן לעשות שימוש בחזקה כי נאשם התכוון לתוצאות הנובעות
באופן טבעי ממעשיו. כך, אם אדם תוקף בכלי קטלני את חברו ופוגע בו במקומות רגישים
בגוף, ניתן להסיק מכך על החלטה להמית את המותקף. יריות בנשק קטלני לכיוון ראשו או
חזהו של הקורבן, יכולות ללמד על החלטה כזו. מכות בגרזן בראשו של הקורבן מלמדות גם
הן על החלטה כזו (ע"פ 563/79 האדי נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2)
608). ניתן להסיק מסקנה דומה במקרה של דקירות בעוצמה עם סכין במקום רגיש כמו החזה.
וכבר נקבע לא אחת, שאפילו דקירה אחת בחזה אשר גרמה למוות יכולה, בנסיבות מתאימות,
ללמד על החלטה להמית (ע"פ 889/78, 68/79 מוגרבי נ' מדינת ישראל,
פ"ד לד (1) 576; ע"פ 624/89, 652/90 יחזקאל נימני נ' מדינת ישראל,
פ"ד מה (3) 705).
עם זאת, אין לומר שכל דקירת סכין בחזה מלמדת בהכרח
על קיומה של החלטה כזו. אם נסיבות המקרה מלמדות, שאף שהדקירה היתה במקום רגיש כמו
החזה, לא היתה כוונה לפגוע דווקא במקום זה או במקום רגיש אחר, או לפחות קיים ספק
אם היתה כוונה לפגיעה במקום רגיש, אזי אין להסיק כי נתקיימה ההחלטה להמית"
(השווה ע"פ 511/91 אשקר נ' מ"י, פ"ד מו (2) 45; ודעת הרוב
בע"פ 777/92, 846/92 הררי ואח' נ' מ"י (לא פורסם).
בהמשך הדברים עמד חברי על כך שהנסיבות
המדויקות בהן דקר המערער את המנוח אינן ידועות, ועל כך שהיה מאבק בין השניים:
"על כן, ניתן להסיק, כאפשרות סבירה, שהדקירה
בחזהו של המנוח היתה בעת שהוא היה בתנועה, ואין לשלול, שאותה דקירה בחזהו לא יועדה
למקום זה. ואם כך, אין לקבוע בוודאות הנדרשת במשפט פלילי שהיתה למערער כוונת קטילה
ביחס למנוח (השווה ע"פ 511/91 הנ"ל, וכן ע"פ 846/92 ו777/92-
הנ"ל).
אכן, המערער עשה שימוש בסכין ארוכה ומושחזת, מכשיר
בעל פוטנציאל קטלני. אך מכך אין להסיק בהכרח כוונה להמית, כשקיים ספק אם הדקירה
הקטלנית נועדה להיות במקום רגיש בגופו של המנוח".
בסופו של דבר זיכה בית המשפט את חסן מעבירת
הרצח והרשיעו בעבירת הריגה.
13. נוכל למצוא בפסיקתו של בית משפט זה מקרים בהם
זוכו נאשמים מרצח (ולו מחמת הספק) והורשעו בהריגה, במקרים של דקירה בודדת באזור
רגיש, שהיא שגרמה למוות: ע"פ 139/86 עזאם נ' מ"י, פ"ד מא
(3) 343; ע"פ 2219/00 זבולונוב נ' מ"י, (לא פורסם); ע"פ
672/81 עזיז נ' מ"י, פ"ד לח (3) 292; וכן ע"פ 402/87 מ"י
נ' גנדי, פ"ד מב (3) 383 שם הושארה על כנה הרשעה בהריגה.
ניתן למצוא מקרים בהם הושארה על כנה הרשעה
ברצח: ע"פ 889/78 מוגרבי נ' מ"י, פ"ד לד (1) 576; ע"פ
2015/96 שבטייב נ' מ"י, (לא פורסם); ע"פ 624/89 יחזקאל נ'
מ"י, פ"ד מה (3) 705; ע"פ 524/86 חזקיה נ' מ"י,
פ"ד מא (3) 653; ע"פ 290/87 סבאח נ' מ"י, פ"ד מב (3)
358; ע"פ 396/69 נעים אברהם בנו נ' מ"י, פ"ד כד (1) 561.
נוכל למצוא גם חילוקי דעות בין השופטים לגבי
משמעותו של אותו מעשה: ע"פ 777/92, 846/92 הררי ואח' נ' מ"י (לא
פורסם).
14. אין נוסחאות מתמטיות להכרעה בשאלה אם היתה או
לא היתה החלטה להמית. הכל תלוי במכלול הנסיבות. בנסיבות הענין שלפנינו, קשה,
כאמור, לצייר תמונה ברורה בענין השניות הקריטיות. כאשר ברור שנעיצת הסכין היתה תוך
כדי מאבק וכאשר הפתולוג הגדיר את הדקירה כפי שהגדיר, נותר ספק בלבי אם הוכחה במידת
הודאות הנדרשת ההחלטה להמית.
לסיכום
15. על כן אציע לחברי לקבל את הערעור במובן זה
שנזכה את המערער מעבירת הרצח, נרשיע אותו בעבירת ההריגה לפי סעיף 298 לחוק
העונשין, ונחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיקצוב את דינו של המערער.
ש
ו פ ט ת
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט א' ריבלין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת מ'
נאור.
ניתן היום, י"ב בניסן
התשס"ב (25.3.2002).
ש ו פ ט ש ו
פ ט ש ו פ ט ת
_________________
העתק
מתאים למקור 00049320.C05 /צש
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il