טירן שיפינג (1997) בע"מ נ. האנייה Nissos Rodos בעליה, חוכריה

11 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים רע"א 4915/20 לפני: כבוד השופט ע' גרוסקופף המבקשות: 1. טירן שיפינג (1997) בע"מ 2. פסיפיק אטלנטיק ליין (ישראל) בע"מ נ ג ד המשיבות: 1. האונייה Nissos Rodos 2. Hellenic Seaways Ltd. בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית משפט לימאות מהימים 20.6.2020, 12.7.2020 ו-14.7.2020 בת"ח 24399-05-13 שניתנו על ידי כב' סגן הנשיא, השופט רון סוקול בשם המבקשות: עו"ד יואב הריס בשם המשיבות: עו"ד ערן שלח; עו"ד אילן אורלי פסק -דין לפניי בקשת רשות ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית המשפט לימאות (כב' סגן הנשיא, השופט רון סוקול) בת"ח 24399-05-13 מהימים 20.6.2020, 12.7.2020 ו-14.7.2020, שעניינן בחלוקת כספי העירבון שהופקדו בקופת בית המשפט לצורך שחרורה של האונייה 'Nissos Rodos' ממעצר. לצד בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע ההחלטות. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. מהטעמים שיפורטו להלן דין הערעור להתקבל. רקע עובדתי והחלטות בית המשפט קמא האונייה 'Nissos Rodos' (המשיבה. להלן: "האונייה"), שבבעלותה של חברת Hellenic Seaways Ltd. (להלן: "הלניק"), החלה לפקוד את נמל חיפה מחודש דצמבר 2012, במסגרת פעילות קו אוניות סדיר בין טורקיה לישראל (להלן: "קו ההובלה"). לצורך הפעלתו של קו ההובלה, התקשרה הלניק ביום 22.8.2012 עם חברת Sisa Shipping Lines (להלן: "סיסא") – חברה טורקית, העוסקת במסחר ובשילוח מטענים לייצוא. יוער כי סיסא איננה צד לבקשת רשות הערעור דנן. המבקשות – טירן שיפינג (1997) בע"מ ופסיפיק אטלנטיק ליין (ישראל) בע"מ (להלן: "המבקשות"), הן חברות ישראליות קשורות אשר שימשו כסוכן האונייה בישראל במסגרת הפעלת קו ההובלה, ואשר שילמו ביחס לאונייה תשלומים שונים לרשויות הנמל הישראליות. ביום 13.5.2013 הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בחיפה, בשבתו כבית המשפט לימאות, תביעת חפצא בשווי של כ-1.9 מיליון ש"ח נגד האונייה, בעליה, חוכריה וכל המעוניין בה, במסגרתה נטען כי המבקשות לא קיבלו החזר כנדרש עבור אגרות נמל ששילמו ביחס לאונייה (להלן: "ההליך במחוזי" ו-"האגרות", בהתאמה). לצד התביעה, הגישו המבקשות בקשה למתן צו מעצר נגד האונייה. בו ביום ניתן צו למעצר האונייה, ונקבע כי זו תשוחרר כנגד הפקדת סכום של 1,860,000 ש"ח, במזומן או בערבות כמקובל, בקופת בית המשפט. לאחר שצורפה הלניק להליך כבעלת הספינה, התקיים ביום 20.5.2013 דיון במעמד הצדדים, אשר בסיומו הוסכם כי האונייה תשוחרר כנגד הפקדת סך של 290,000 דולר (השווים לסך של 1,029,500 ש"ח. להלן: "כספי העירבון"). בסמוך לאחר מכן, הופקד סכום זה והאונייה שוחררה. בחלוף כ-3 שנים, ניתן ביום 29.5.2016 פסק דין הדוחה את תביעת המבקשות (להלן: "פסק הדין במחוזי"). במסגרת פסק הדין, נקבע כי סיסא היא זו שהתקשרה בהסכם עם המבקשות והתחייבה לשלם להן בעבור האגרות, וכי הלניק לא הייתה שותפה של סיסא ולא הסמיכה אותה להתחייב בשמה ביחס לתשלום האגרות. כן נקבע כי הלניק שילמה לסיסא עבור האגרות, ולכן ככל שסיסא לא שילמה למבקשות, עומדת להן עילת תביעה נגדה בלבד, ולא נגד האונייה ובעליה. בעקבות זאת, הורה בית המשפט קמא על ביטול צו המעצר שהוצא נגד האונייה, וקבע כי "העירבון שהופקד על ידי הנתבעת להבטחת שחרורה של האונייה [היינו, כספי העירבון – ע.ג.] יוחזרו לידיה באמצעות באי כוחה" (פסקה 101 לפסק הדין במחוזי). עם זאת, נקבע כי החזרת כספי העירבון תעוכב למשך 5 ימים, כדי לאפשר למי שירצה בכך להגיש בקשות לגבי ההחזר. ביום 1.6.2016 הגישו המבקשות בקשה לעיכוב החזרת כספי העירבון, נוכח כוונתן להגיש ערעור על פסק הדין. ביום 9.6.2016 נעתר בית המשפט קמא לבקשה והורה על עיכוב החזרת הכספים עד להכרעה בערעור. ביום 16.11.2017, לאחר שהמבקשות חזרו בהן מהערעור בהמלצת בית משפט זה, ניתן פסק דין הדוחה את הערעור (ע"א 5667/16 טירן שיפינג 1997 בע"מ נ' האונייה Nisson Rodos (16.11.2017) (להלן: "פסק הדין בערעור")). ביני לביני, ביום 27.5.2013 הגישו המבקשות לבית משפט השלום בחיפה תביעה כספית בסך של כ-1.3 מיליון ש"ח נגד הלניק וסיסא (ת"א (שלום חיפה) 40060-05-13, טירן שיפינג (1997) בע"מ נ' Hellenic Seaways Ltd. (19.04.2020) (להלן: "ההליך בשלום" או "התביעה בשלום")). במסגרת תביעה זו, עתרו המבקשות לתשלום יתרת החוב אשר לטענתן חבות להן הלניק וסיסא בגין השירותים שהעניקו לאונייה, ואשר איננה בסמכות בית המשפט לימאות. להשלמת התמונה, יצוין כי לאחר מתן פסק הדין במחוזי, תיקנו המבקשות את כתב התביעה, באישור בית המשפט, כך שיכיל גם את החובות בגין האגרות אשר נתבעו בהליך במחוזי. לאחר התיקון, הועמדה התביעה על סך של כ-2.25 מיליון ש"ח. בהמשך, הגישו המבקשות ביום 21.3.2017 בקשה להטלת עיקול על כספי העירבון שהופקדו במסגרת ההליך במחוזי, וזאת למען הבטחת כספי התביעה בשלום. במסגרת הבקשה, נטען כי כספי העירבון לא הופקדו על ידי בעלת האונייה – הלניק, אלא על ידי סיסא. משכך, והיות שסיסא נעדרת נכסים ופעילות, נועד העיקול להבטחת חיובים אשר יוטלו עליה היה ותתקבל התביעה בשלום. יצוין כי לבקשת המבקשות, הוציא בית משפט השלום (כב' השופטת סיגלית מצא) צו עיקול ארעי על כספי העירבון עד להכרעה בבקשה, ומשכך אלו נותרו בקופת בית המשפט המחוזי אף לאחר שניתן פסק הדין בערעור. ביום 6.4.2018 נעתר בית משפט השלום לבקשה והורה על הטלת עיקול על כספי העירבון עד למתן פסק דין. בתוך כך, ציין בית המשפט כי "[המבקשות] עמדו בנטל הראיה הנדרש בשלב זה של הדיון כי מקור [כספי העירבון] שהופקדו בקופת בית המשפט בחשבון הבנק שניהלה חברת [סיסא] בבנק Geranti. הכספים הועברו לעו"ד אילן אורלי, שייצג את [הלניק], אשר הוציא בגין הכספים שהועברו לו קבלה ל[הלניק]. לא מן הנמנע כי גם ל[הלניק] טענה לזכות בכספים אלה או כי היא רואה כספים אלה ככספים שהועברו לה על מנת לבצע את תשלום הפיקדון בשמה. ואולם, בשים לב לשלב המקדמי של הדיון בתביעה ונוכח העובדה שלא נטענו כל טענות ולא הובאו ראיות בעניין זה, יידון עיין זה במסגרת הדיון בתביעה גופה" (פסקה 29 להחלטה מיום 6.4.2018 בהליך בשלום). ביום 23.11.2018 ניתן פסק דין חלקי בהליך בשלום, במסגרתו קיבל בית המשפט את בקשת הלניק לסילוק התביעה נגדה על הסף בשל מעשה בית דין, בקבעו כי במסגרת פסק הדין במחוזי הוכרעו כלל הטענות אשר העלו המבקשות נגד הלניק במסגרת ההליך בשלום. לאחר זאת, המשיך להתנהל ההליך נגד סיסא בלבד, ובסופו נעתר בית משפט השלום ביום 19.4.2020 לתביעת המבקשות, והורה כי על סיסא לשלם למבקשת 1 סך של כ-1.9 מיליון ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה ריבית (להלן: "פסק הדין בשלום"). בנוסף, הורה בית משפט השלום כי מזכירות בית המשפט תעביר למבקשות את כספי העירבון שהופקדו במסגרת ההליך במחוזי. בעקבות קביעה זו הוגשה למחרת היום, במסגרת ההליך במחוזי, בקשה מטעם האונייה והלניק (להלן, יכונו יחד: "המשיבות"), להורות על הותרת כספי העירבון בקופת בית המשפט, וזאת בשל צו עיקול שהוטל על הכספים הללו במסגרת תיק הוצאה לפועל שמספרו 516940-11-18 שפתחה הלניק נגד סיסא (להלן: "בקשה 46" ו-"הליך ההוצאה לפועל"). יצוין כי הליך ההוצאה לפועל האמור נפתח לגבייתו של פסק בוררות חוץ בסכום של 1,643,089 דולר בצירוף הפרשי הצמדה וריבית והוצאות, שניתן לטובת הלניק נגד סיסא, אושר על ידי בית משפט ביוון, והוכרז כאכיף בישראל בהחלטה שניתנה ביום 11.11.2018 על ידי בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת יעל בלכר) (ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 12123-09-18 Hellenic Seaways Ltd נ' Sisa Denizcilik Ve Turizm Yatirimlari Limited Sirketi (12.11.2018)). באותו יום, הורה בית המשפט המחוזי כי כספי העירבון יוחזקו בקופת בית המשפט עד למתן החלטה אחרת. לאחר שהוגשו תגובות הצדדים, ביום 20.6.2020 נתן בית המשפט המחוזי החלטה בבקשה 46 (להלן: "ההחלטה הראשונה"), במסגרתה קבע כי משנדחתה תביעת המבקשות, הזכות לקבלת כספי העירבון בחזרה עומדת לאונייה ובעליה. הואיל והלניק היא בעלת האונייה והתייצבה בשמה בהליך במחוזי, היא זו שזכאית לקבל בחזרה את כספי העירבון. כן ציין בית המשפט המחוזי כי הטענות שהתבררו במסגרת ההליך בשלום בדבר זהות האדם שהעביר את הכספים לבא כוחה של הלניק, עו"ד אילן אורלי (להלן: "עו"ד אורלי"), על מנת שיפקידם בקופת בית המשפט, כלל אינן רלוונטיות. לעניין זה, הוער כי אומנם ייתכן שהלניק חבה את הכספים הללו או את חלקם לסיסא, אשר סייעה לה בהעמדת כספי העירבון, ואולם אין בכך כדי לשנות מזכותה של הלניק לקבל בחזרה את כספי העירבון נוכח דחיית התביעה במחוזי. עם זאת, ציין בית המשפט המחוזי כי ככל הנראה בית משפט השלום סבר אחרת, שכן בהחלטתו מיום 6.4.2018 הורה על הטלת עיקול על כספי העירבון להבטחת התחייבויותיה של סיסא. היות שהחלטה זו לא שונתה ולא בוטלה, והואיל והלניק לא כפרה בכך ואף פעלה במסגרת הליך ההוצאה לפועל כאילו לסיסא אכן מוקנית הזכות לכספי העירבון, הרי שכעת ישנן שתי אפשריות: האחת – לקבוע כי לסיסא אין כל זכות בכספי העירבון ולכן אלו יועברו להלניק; והשנייה, ככל שיוסכם על הצדדים שהזכות לכספים היא של סיסא – לקבוע כי הלניק והמבקשות עיקלו כדין את כספי העירבון, והן זכאיות לחלק אותם ביניהן על פי יחס סכומי הנשייה שהובטחו בעיקולים. לשם מתן החלטה, הורה בית המשפט המחוזי למבקשות, להלניק ולסיסא למסור את תגובתן בנושא. בהתאם, הגישה סיסא הודעה לפיה אין לה כל עניין וזכות בכספי העירבון. הלניק מצידה טענה כי היא זכאית לקבלת כספי העירבון, וכי פעולותיה נבעו מכך שטעתה ונגררה אחר ההליך שנקטו המבקשות, ואילו המבקשות שבו על עמדתן כי לסיסא הזכות בכספי העירבון, ולכן יש להעבירם אליהן בהתאם לפסק הדין בשלום. בהמשך לכך, נתן בית המשפט המחוזי ביום 12.7.2020 החלטה נוספת בבקשה 46 (להלן: "ההחלטה השנייה"). במסגרת החלטתו, שב וציין בית המשפט כי אין רלוונטיות לשאלה מי הפקיד או מימן את כספי העירבון, אלא יש לבחון למי נתונה הזכות לקבלם. משכך, הרי שבענייננו נקבע במסגרת פסק הדין במחוזי, אשר הערעור עליו נדחה, כי הלניק היא בעלת הזכות לקבלת כספי העירבון. עוד הוסיף בית המשפט כי אומנם במסגרת ההחלטה הראשונה ציין כי ככל שתושג הסכמה כי הכספים מגיעים לסיסא, יהיה מקום לחלק את כספי העירבון בין המבקשות להלניק על פי חלקן היחסי, ואולם הסכמה כזו לא הושגה, ואף סיסא כלל אינה טוענת לזכות בכספים. אשר על כן, הורה בית המשפט על העברת כספי העירבון להלניק. ביום 14.7.2020 הגישו המשיבות בקשה לבית המשפט המחוזי, במסגרתה נתבקש להורות לגזברות הארצית להעביר להן את כספי העירבון חרף העיקול שהוטל במסגרת ההליך בשלום. בו ביום נתן בית המשפט המחוזי החלטה בפתקית המורה כי אין לעכב את השבת כספי העירבון למשיבות בשל העיקולים שהוטלו על הכספים, וכי העיקול שהוטל במסגרת ההליך בשלום יבוטל. נוכח החלטות אלו, הגישו המבקשות באותו יום בקשה לעיכוב זמני של ביצוע ההחלטה השנייה, וזאת בשל כוונתן להגיש ערעור ביחס אליה (להלן: "בקשה 47"). בהחלטתו מאותו יום, ציין בית המשפט המחוזי כי אף תתקבלנה טענות המבקשות בערעור, הרי שלאור העיקול שהוטל לטובת הלניק, חלקן של המבקשות בכספי העירבון שווה ל-26% בלבד (להלן: "ההחלטה השלישית"). משכך, הורה בית המשפט על עיכוב ביצוע ההחלטה ביחס ל-26% מכספי העירבון, וקבע כי היתרה תועבר להלניק. מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי. להשלמת התמונה, יצוין כי ביום 9.7.2020 הגישו המבקשות תביעה נוספת לבית משפט השלום בחיפה נגד הלניק, במסגרתה עתרו למתן צווים המורים כי להלניק אין כל זכות בכספי העירבון, וכי המבקשות הן שזכאיות לקבל את מלוא הכספים מכוח פסק הדין בשלום. תביעה זו עודנה תלויה ועומדת (ת"א (שלום חיפה) 20991-07-20 טירן שיפינג (1997) בע"מ נ' Hellenic Seaways Ltd.. להלן: "התביעה התלויה" או "ת"א 20991-07-20"). עוד יצוין כי בהחלטתי מיום 16.7.2020 הוצאתי צו ארעי המורה על עיכוב ביצוע ההחלטות מושא בקשת רשות הערעור. כמו כן, נוכח טענת המבקשות כי עו"ד אורלי כבר משך את כספי העירבון בפועל, הוצא בנוסף צו ארעי המורה לעו"ד אורלי שלא להעביר לידי המשיבות או צדדים שלישיים את כספי העירבון אשר נמשכו על ידו מקופת בית המשפט, וזאת עד למתן החלטה אחרת. טענות המבקשות במסגרת הבקשה שלפניי, טוענות המבקשות כי בהחלטותיו של בית המשפט המחוזי נפלו שגיאות מהותיות המצדיקות את התערבות ערכאת הערעור. ראשית, נטען כי שגה בית המשפט עת הורה על העברת כספי העירבון לידי הלניק, כאשר סעד זה כלל לא התבקש על ידה. לעניין זה, נטען כי כל שביקשה הלניק במסגרת בקשה 46 הוא לעכב את העברת כספי העירבון לידי המבקשות, בשל העיקול שהוטל עליהם בהליך ההוצאה לפועל. משכך, גורסות המבקשות כי בית המשפט המחוזי היה נעדר סמכות ליתן סעד אשר כלל לא נתבקש על ידי מי מהצדדים. עוד נטען בהקשר זה, כי בקביעתו זו שלל בית המשפט מהצדדים את הזכות לבירור מעמיק של טענותיהם בעניין הזכות לכספי העירבון והעיקולים הסותרים שהוטלו עליהם, אשר צריכות להתברר במסגרת התביעה התלויה ובמסגרת ערעור שהגישה סיסא על פסק הדין בשלום (ע"א (מחוזי חיפה) 54077-06-20 Sisa shipping lines נ' פסיפיק אטלנטיק ליין (ישראל) בע"מ). שנית, נטען כי שגה בית המשפט המחוזי עת התעלם מפסק הדין בשלום, אשר כלל הוראה אופרטיבית המחייבת את מזכירות בית המשפט להעביר לידי המבקשות את כספי העירבון. שגיאה זו מוחרפת, לשיטת המבקשות, נוכח העובדה שפסק הדין בשלום הוא מאוחר לפסק הדין במחוזי, ובעת שניתן היה בית משפט השלום מודע לכלל העובדות הרלוונטיות וההליכים הקודמים שהתנהלו בין הצדדים, ולא היו לפני בית המשפט המחוזי בעת מתן פסק דינו. כן מוסיפות המבקשות כי המשיבות לא העלו התנגדות כלשהי לסמכותו של בית משפט השלום לדון בשאלה מי זכאי לקבל את כספי העירבון, וכן כי בעצם הגשתה של בקשה 46 למעשה הכירה הלניק בסמכותו של בית משפט השלום להכריע בסוגיה זו. שלישית, גורסות המבקשות כי אין כל בסיס משפטי לקביעת בית המשפט המחוזי לפיה כספי עירבון שהופקדו לשחרור אונייה ממעצר, יוחזרו דווקא לבעלת האונייה ולא למי שהפקיד בפועל את הכספים. לשיטתן, קביעה מעין זו תעקר מתוכן את מטרת הכלל לפיו לכל צד בעל עניין הזכות להתייצב לפני בית המשפט בשם האונייה, ולהגן עליה מפני תביעות. לעניין זה, נטען כי במסגרת ההליך בשלום, הציגו המבקשות ראיות רבות לכך שמקורם של כספי העירבון בסיסא, וכי היא זו שפעלה לשחרור האונייה ממעצר. יתרה מכך, הוכח כי הלניק וויתרה על כספים אלו וראתה בהם ככאלו ששולמו על ידי סיסא ולה הזכות להם. לבסוף, טוענות המבקשות כי שגה בית המשפט המחוזי עת הורה במסגרת ההחלטה השלישית על עיכוב ביצוע חלקי, כך שתעוכב העברתם של 26% מכספי העירבון בלבד, והיתרה תועבר להלניק. זאת, מאחר שככל שתתקבלנה טענותיהן של המבקשות במסגרת בקשת רשות הערעור, הרי שהתוצאה תהיה כי בית המשפט המחוזי שגה בהחלטתו להעביר את הכספים להלניק, ולכן יש להותירם בקופת בית המשפט עד לקבלת החלטה אחרת. לחילופין, נטען כי החלוקה היחסית עליה ביסס בית המשפט המחוזי החלטה זו התקבלה ללא דיון, ומבלי שהוברר מהו גובה החוב האמתי של סיסא כלפי הלניק, ככל שאכן קיים. טענות המשיבות בפתח תשובתן לבקשת רשות הערעור, מציינות המשיבות כי הואיל ופסק הדין במחוזי, כמו גם ההחלטות מושא בקשת רשות הערעור, ניתנו גם לזכותה של הלניק, הרי שהיה על המבקשות להוסיפה כמשיבה לבקשת רשות הערעור, לצד האונייה. לגופם של דברים, המשיבות סומכות ידן על החלטות בית המשפט המחוזי, וטוענות כי בקשת רשות הערעור נעדרת כל בסיס. בתוך כך, נטען כי זכותה של הלניק לכספי העירבון נקבעה בפסק הדין במחוזי, אשר הערעור עליו נדחה, ולכן מדובר במעשה בית-דין היוצר למבקשות השתק ומניעות מלטעון ביחס לזכות בכספים הללו. לצד דברים אלו, מביאות המשיבות את התייחסותן לטענות המבקשות: ראשית, נטען כי בתגובתן לבקשה 46 העלו המבקשות, מיוזמתן, טענות ביחס לזכותן לקבלת כספי העירבון ונגד זכותה של הלניק לקבלם, ולא העלו כל טענה לחוסר סמכות של בית המשפט המחוזי להכריע בשאלה זו. משכך, הרי שהן מושתקות מלטעון כי לבית המשפט המחוזי לא הייתה סמכות להכריע בסוגיה, אשר הן עצמן ניסו לשכנעו להכריע בה לטובתן. שנית, גורסות המשיבות כי על אף שפסק הדין בשלום מאוחר לפסק הדין במחוזי, הוא ניתן בהקשר ליחסים שבין המבקשות לסיסא, ולכן הוא איננו מחייב במסגרת היחסים שבין המבקשות להלניק. יתרה מכך, הואיל ופסק הדין במחוזי ניתן כדין וקבע כי להלניק הזכות בכספי העירבון, הרי שקביעתו של פסק הדין בשלום, לפיה יש להעביר את כספי העירבון לידי המבקשות, ניתנה בחוסר סמכות, והיא בטלה ומבוטלת. שלישית, טוענות המשיבות כי התביעה התלויה מהווה 'תכסיס דיוני' (כך בלשונן) אשר נועד לספק הצדקה לבקשת רשות הערעור, ומהווה שימוש לרעה בהליכי משפט. לחילופין, נטען כי אף אם תביעה זו תתברר, לא ייתכן שייקבעו במסגרתה סעדים הנוגדים את פסק הדין במחוזי, אשר הוא סופי וחלוט. לבסוף, נטען כי יש לדחות את טענותיהן של המבקשות לעניין עיכוב הביצוע החלקי שנתן בית המשפט המחוזי, הן מאחר שהמשיבות לא העלו כל טענה נגד הנשייה של הלניק כלפי סיסא, והן מאחר שכלל לא מתקיימים (וממילא לא הוכחו) התנאים הדרושים למתן עיכוב ביצוע. ביום 9.9.2020 קיימתי דיון במעמד הצדדים, במסגרתו המלצתי לצדדים לסיים את ההתדיינות ביניהם בהכרעה על דרך הפשרה. הצדדים נטלו זמן להתייעצות, ובסיומה הודיע אחד מהם כי הוא מבקש להמשיך בסאגת ההתדיינות. רצונו כבודו. דיון והכרעה ההליכים המשפטיים שהתקיימו עד כה הבהירו את מערך הזכויות והחובות במשולש היחסים הלניק-סיסא-המבקשות. מצב הדברים נכון לעת הזו הוא כדלהלן: הלניק איננה חייבת כספים למבקשות (כך נפסק הן בהליך במחוזי והן בהליך בשלום). סיסא חייבת למבקשות כ-1.9 מיליון ש"ח, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ושכר טרחה והוצאות, בהתאם לפסק הדין בשלום (להלן: "חוב סיסא למבקשות"). סיסא חייבת להלניק סכום של כ-1.643 מיליון דולר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ושכר טרחה והוצאות, בהתאם לפסק בוררות חוץ שהוכרז אכיף בישראל (להלן: "חוב סיסא להלניק"). עניינן של ההחלטות מושא הבקשה דנן הוא גורלם של כספי העירבון שהופקדו בקופת בית המשפט המחוזי. הן המבקשות והן הלניק הטילו עיקול על כספים אלה, וזאת מתוך מטרה לאפשר להן להיפרע מתוכם את חוב סיסא כלפיהן. העיקול לטובת המבקשות הוטל במסגרת ההליך בשלום; העיקול לטובת הלניק הוטל במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. כספי העירבון הופקדו בקופת בית המשפט בהתאם להסדר הדיוני שהושג, וזאת בשם בעלי האונייה, ולשם שחרורה. משהוכרע כי דין ההליך במחוזי להידחות, היה על בית המשפט להשיב את הכספים למפקידם, ועל כן בצדק הורה בית המשפט המחוזי במסגרת ההליך שהתנהל לפניו על החזר העירבון להלניק, וזאת ללא קשר לשאלה מיהו מקור הכספים – סיסא או הלניק. ויובהר, ההחלטה בפסק הדין המחוזי לא התיימרה, ולא הייתה יכולה להתיימר, להכריע בשאלת הזכות הקניינית בכספים, אלא רק להורות כי מבחינה דיונית יש להשיבם לגורם שהפקיד אותם. בניגוד לקו הטיעון שהציגה הלניק במסגרת תגובתה לבקשת רשות הערעור, עיון בהתדיינות שבין הצדדים מעלה כי אין ביניהם עוד מחלוקת כי מבחינה קניינית, כספי העירבון שייכים לסיסא ולא להלניק. מעבר לקביעות בעניין זה בהליך בשלום (הליך שגם הלניק הייתה צד לו), ולעיקול כספי העירבון על ידי הלניק בהליכי ההוצאה לפועל (עיקול שאין לו כל טעם אם הכספים שייכים להלניק ולא לסיסא), הרי שהלניק הודתה בכך במפורש במסגרת התגובה שהגישה ביום 18.6.2020 לבית המשפט המחוזי. וכך נאמר באותה תגובה: הנתבעות טענו כי, הכסף שהופקד בקופת בית משפט נכבד זה הינו כספן אולם, לצערן, לא עלה בידיהן להביא את הראיות התומכות בכך... מכל מקום – שעה שלפנינו קביעה שיפוטית של בית משפט השלום במסגרת ת.א. 40060-05-13 (שלום-חיפה) ולפיה – הפיקדון הוא כספה של סיסא... הנתבעות אינן טוענות שום טענה עובדתית חלופית אלא טענתן היחידה היא כי הן נושות בסיסא ומשנקבע כי הפיקדון הוא כספה של סיסא אזי שמורה להן הזכות, כנושות בסיסא להיפרע ממנו (פסקאות 1, 2 ו-35). מכאן שבשלב זה אין מחלוקת בשאלה מיהו בעל הזכות הקניינית או המעין-קניינית בכספי העירבון, אלא רק בשאלה איזה עיקול צריך לגבור, זה שהוטל על ידי המבקשות בהליך בשלום, או זה שהוטל על ידי הלניק בהליך ההוצאה לפועל. ודוק, סיסא הגישה הודעה לבית המשפט המחוזי כי אין לה כל עניין וזכות בכספי העירבון, ואולם לאור הודאתה של הלניק בכך שמקור הכספים בסיסא, אין הודעה זו מאפשרת להכריע בשאלה מי מנושיה זכאי לקבל את הכספים הללו. מכאן שלא היה בסיס מספיק להחלטה השנייה שנתן בית המשפט קמא. החלטתו השלישית של בית המשפט קמא מניחה כי במקרה הטוב, מבחינת המבקשות, יחולקו כספי העירבון בהתאם ליחס בין העיקולים, ועל כן הורה לשחרר 74% מכספי העירבון במישרין לידי הלניק. החלטה זו אינה יכולה לעמוד. לפנינו מצב בו שני נושים מבקשים לשים ידם על כספים השייכים לחייב משותף. במצב דברים זה, ההכרעה בין הנושים הללו איננה צריכה להיעשות על ידי בית המשפט המחוזי, אשר לצורך ההליך הנוכחי הוא במעמד של מחזיק בכספים בלבד, ואשר לפניו לא התנהל הליך המאפשר הכרעה בתחרות שבין העיקולים. המסקנה מהדיון עד כה, היא שבית המשפט המחוזי צריך היה להסתפק בקבלת בקשת הלניק בבקשה 46 להותיר את הכספים בקופת בית המשפט המחוזי, ולא היה מקום כי יכריע מיוזמתו בתחרות שבין שני העיקולים. תחרות בין שני עיקולים יכולה להתעורר ולהתברר באחת משתי דרכים: במסגרת הליכי הוצאה לפועל, או במסגרת הליך משפטי בין הנושים העוסק בשאלה זו (ראו: סעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"); רע"א 467/99 קל בניין בע"מ נ' עבד יזבק בע"מ, פ"ד נד(2) 230, 234-233 (2000)). בענייננו, הוטל אחד העיקולים על ידי בית המשפט והשני על ידי רשם הוצאה לפועל. במצב דברים זה לא מתמלאים התנאים להפעלת מנגנון איחוד תיקים הקבוע בסעיף 76 לחוק ההוצאה לפועל (על אודות תכלית הסעיף ראו: ע"א 2097/02 איטונג בע"מ נ' פואד חדיד, פ"ד נז(4) 211, 217 (2003)). כמו כן נסיבות העניין מצריכות הכרעה במחלוקת מהותית המתגלעת בין טוענים שונים לזכות בכספים מעוקלים, וזו איננה בגדר סמכויותיו של רשם הוצאה לפועל. על כן, על היריבות להיפתר במסגרת הליך בבית המשפט המוסמך (השוו: בר"ע (מחוזי ב"ש) 506/08 ריחני את צינדר חברה לבנין נ' בנק לאומי לישראל (27.7.2008. השופט ניל הנדל); בר"ע (מחוזי באר שבע) 17/95 אורי כאן בע"מ נ' פ.ס. קוי הנדסה בע"מ, פסקה 2 (8.5.1995. השופט יעקב טירקל)). במקרה דנן, מדובר במחלוקת מהותית בין המבקשות להלניק בעניין עיקול כספי העירבון. המבקשות יזמו באחרונה הליך בבית המשפט לשם הכרעה בתחרות בין המעקלים, ונראה כי הפתרון המיטבי למצב הדברים המורכב שנוצר הוא שההכרעה בסוגיה תעשה במסגרת הליך זה. אילו היו כספי העירבון נותרים בקופת בית המשפט המחוזי, היה מקום להורות כי יוותרו שם עד שתינתן הכרעה שיפוטית מוסמכת בתחרות שבין העיקולים. ואולם משהוצאו הכספים מקופת בית המשפט המחוזי, אינני רואה טעם של ממש להשיבם לשם, בהינתן שההליך במחוזי הסתיים, ושגורל הכספים איננו צריך להיות מוכרע במסגרת הדיונית של בית המשפט לענייני ימאות. לפיכך, הריני להורות לעו"ד אורלי להעביר את כספי העירבון שמשך מבית המשפט המחוזי לקופת בית משפט השלום בחיפה, כהפקדה בת"א 20991-07-20, וכי ינהגו בהם בהתאם להוראות שיינתנו על ידי בית המשפט שדן בהליך זה. ויובהר, אינני נוקט כל עמדה ביחס לדינה של התחרות בין המעקלים, ובכלל זה ביחס לטענות שנטענו על ידי המבקשות במסגרת התביעה התלויה. אסתפק בהערה הבאה: נראה כי הן המבקשות והן הלניק העלו במסגרת ההתדיינות העניפה ביניהן טענות עובדתיות סותרות, אשר חלקן אף עומדות בניגוד להכרעות שיפוטיות שניתנו. מוטב כי לעת הזו יחדלו הצדדים מכך, וימקדו את טיעוניהם בשאלת התחרות בין העיקולים, כפי שחודדה בהחלטה זו. בהתאם, מן הראוי לאפשר לצדדים לתקן את כתבי טענותיהם במסגרת ת"א 20991-07-20. בכפוף לאמור לעיל, ולכללי מעשה בית דין, מכלול טענותיהם של הצדדים שמורות להם. לאור האמור, יש לבטל את החלטותיו של בית המשפט המחוזי, ולהורות את עו"ד אורלי להעביר את כספי העירבון שהתקבלו על ידו לקופת בית משפט השלום בחיפה, כהפקדה בת"א 20991-07-20. גורל הכספים הללו יקבע במסגרת ת"א 20991-07-20, בהתאם להליך שינוהל שם בהתאם לשיקול דעתו של המותב היושב בתיק. ניתן היום, ‏י"ב בתשרי התשפ"א (‏30.9.2020). ש ו פ ט _________________________ 20049150_Y06.docx עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1