ליודמיליה שטארמן נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 4915/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4915/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ס' ג'ובראן העותרת: ליודמיליה שטארמן נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. פרקליטות מחוז דרום 3. שי בן שלמה עשאל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים בשם העותרת: עו"ד דב קרנר; עו"ד אבי דיוויק בשם המשיבים: עו"ד ליאורה וייס-בנסקי פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. העותרת היא אמה של ילנה שטארמן ז"ל (להלן: המנוחה), שנהרגה בעת שחצתה כביש, כתוצאה מפגיעתו של האופנוע בו נהג המשיב 3 (להלן: רוכב האופנוע), והיא בת 14 בלבד. כנגד רוכב האופנוע הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א-1961 ונהיגה במהירות לא סבירה לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, זאת מתוך הנחה שהתאונה ארעה עקב רשלנותו. ביום 26.4.09 ניתנה הכרעת הדין בעינינו של רוכב האופנוע. בית המשפט לתעבורה בבאר שבע (כבוד השופט דיויד לנדסמן) קבע כי רשלנותו של רוכב האופנוע לא הוכחה מעל לכל ספק סביר ולפיכך יש לזכותו מחמת הספק. 2. לאחר מתן הכרעת הדין ביקשה העותרת לדעת אם בכוונת המשיבים להגיש ערעור ונענתה על ידי התובע מפרקליטות מחוז דרום כי בכוונתו ללמוד את פסק הדין לפני קבלת החלטה בנדון. ביום 10.5.09 נערכה פגישה בין העותרת לבין התובע, במסגרתה נמסר לעותרת כי לפי הערכתו המקצועית של התובע, אין מקום בנסיבות העניין להגיש ערעור. לבקשתה של העותרת, הוחלט לבחון את ההחלטה פעם נוספת, זאת תוך בדיקת טענות שהעלתה העותרת בכתב ותוך התייעצות עם פרקליטת המחוז. ביום 17.5.09 הודע לעותרת טלפונית כי אין בטענות שהעלתה כדי לשנות את ההחלטה בנוגע לאי הגשת ערעור. ביום 21.5.09 נערכה פגישה נוספת עם העותרת ועם בא כוחה וביום 26.5.09 הועברה התייחסות בכתב מטעם בא כוחה של העותרת. לאחר מכן נערכה בפרקליטות התייעצות נוספת, בסיכומה הוחלט, ביום 2.6.09, כי אין מקום לשנות את ההחלטה בנוגע לאי הגשת ערעור. בו ביום נשלחה לעותרת תשובת התובע, על דעת פרקליטת מחוז דרום, בה נכתב כדלקמן: "1. עם קבלת מכתבך, ובהמשך לטענותיך בע"פ שבנו ושקלנו בכובד ראש את טענותיך ואת הנימוקים להגשת/הימנעות מהגשת ערעור ביחס לתיק שבנדון. 2. גם בבדיקה חוזרת לא ראינו מקום להגשת ערעור על הכרעת הדין. 3. היעדר נתונים אובייקטיבים וקביעת ביהמ"ש כי בפועל הגיב רוכב האופנוע בכך שסטה וניסה לעקוף את הולכות הרגל, מקשים עד מאוד על האפשרות להפוך את הכרעת הדין בערעור. 4. נוסיף ונציין כי גם אם נפלו טעויות כאלה ואחרות בהכרעת הדין נראה כי גם תיקונם לא יביא לשינוי בהכרעת הדין לנוכח האמור לעיל. בסופו של דבר זיכה ביהמ"ש את הנאשם מחמת הספק ואת הספק הזה לא נוכל להסיר. 5. אנו שבים ומשתתפים בכאבה של משפ' המנוחה ושל אם המנוחה, ומביעים הערכה כנה למאמצים הרבים של הגב' שטרמן לסייע לנו בתיק זה". 3. על רקע האמור הוגשה העתירה שלפנינו, במסגרתה מבקשת העותרת כי בית משפט זה יורה למשיבים 1 ו-2 – היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות מחוז דרום-פלילי (להלן: המשיבים) – להגיש ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה. עוד מבקשים העותרים כי נורה למשיבים לפנות לבית המשפט המחוזי בבקשה להאריך את המועד להגשת ערעור לפי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. העותרת מציינת כי רוכב האופנוע הודה כי פגע בבתה המנוחה, כי הכיר את קטע הכביש הרלבנטי והיה מודע להימצאותם של צעירים רבים במקום בערבי ששי. כן מציינת היא כי באף שלב של נסיעתו, לרבות בעת פגיעתו במנוחה, לא ניסה רוכב האופנוע לבלום את כלי רכבו. העותרת מפרטת בהרחבה את הפגמים שנפלו, לשיטתה, בפסק דינו של בית המשפט לתעבורה, תוך שהיא מבקרת רבות מן הקביעות העובדתיות הכלולות בו. לאור האמור, מבקשת היא כי רשויות החוק יפעלו לחקר האמת וימצו עד תום את ההליך הפלילי נגד רוכב האופנוע. 4. המשיבים מצידם סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף בהיעדר עילה להתערב בשיקול דעתם. המשיבים מדגישים כי ההחלטה הסופית בעניין הגשת הערעור נתונה לשיקול דעת רשויות התביעה, וכי העותרת לא הצביעה על כל פגם בשיקול דעת זה, המצדיק את התערבות בית המשפט. הם מפרטים כי לאחר בחינה מקיפה של פסק דינו של בית המשפט לתעבורה, הם הגיעו למסקנה שאין טעם להגיש ערעור מקום בו לא קיים סיכוי אמיתי שיתקבל. במקרה דנן, כך טוענים הם, נתוני התיק מקשים על האפשרות להפוך את הכרעת הדין בערעור: חסרים נתונים אובייקטיבים באשר לנקודת הפגיעה המדויקת במנוחה ובאשר למהירותו של האופנוע. כן נקבע כי המנוחה חצתה את הכביש שלא במעבר חציה וכי המערער הגיב בפועל בכך שסטה וניסה לעקוף את הולכות הרגל. גם אם היה איחור מסוים בתגובת רוכב האופנוע, כך נטען, אין בו כדי להביא להטלת אחריות פלילית עליו. עוד מדגישים המשיבים כי רוכב האופנוע זוכה מחמת הספק נוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לתעבורה ביחס למרחק ולזמן שעמדו לרשותו, ולנוכח העדפתו של בית המשפט את חוות דעת המומחה מטעם ההגנה על פני חוות דעת בוחן התנועה. מאחר שבית המשפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים ובמסקנות המבוססות על התרשמותו של בית המשפט דלמטה מחוות דעת המומחים – אין טעם להגיש במקרה זה ערעור. 5. דין העתירה להידחות. אכן, מידת התערבותו של בית משפט זה בשיקול דעת רשויות התביעה, בשאלה אם להסיג על הכרעה שיפוטית שניתנה בהליך פלילי, היא מצומצמת ביותר. בית המשפט יתערב בהחלטות אלה רק במקרים נדירים ביותר בהם לוקה ההחלטה ב"עיוות מהותי" או ב"חוסר סבירות קיצוני". כך, נקבע בבג"צ 2618/04 אלוס נ' מדינת ישראל (19.5.2005) כי: "...תכלית הסעדים בעתירה נועדה להביא להתערבות שיפוטית באופן הפעלת שיקול דעתה של התביעה הכללית, באשר לדרך ניהול ההליך הפלילי, ובתוך כך באשר להכרעה מתי ונגד מי להגיש אישום פלוני ומתי להשיג על הכרעות שיפוטיות שניתנו בהליך פלילי בפני ערכאה גבוהה יותר. מושכלות ראשונים הם כי תחום שיקול הדעת המקצועי של התביעה הכללית הוא רחב, ובית משפט זה לא יתערב בדרך הפעלתו אלא אם כן חלה חריגה קיצונית מאמות המידה הנהוגות במשפט הציבורי בדרך יישומו. על חריגותה של ההתערבות השיפוטית בהחלטות היועץ המשפטי לממשלה הנוגעות לדרך הפעלתו של ההליך הפלילי עמד בית משפט זה במהלך השנים (ראה למשל בג"צ 710/00 מלך נ' פרקליטות המדינה; בג"צ 6009/94 שפרן נ' התובע הצבאי הראשי, פ"ד מח (5) 573). התערבות כאמור מגובלת דרך כלל למצבים של חוסר סבירות קיצוני או קיום עיוות מהותי בדרך פעולתה של התביעה הכללית (בג"צ 10243/03 התנועה לאיכות השלטון נ' היועץ המשפטי לממשלה; בג"צ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד (2) 485, 523; בג"צ 6271/96 בארי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נ(4) 425, 430). תחום ההתערבות השיפוטית בשיקוליה של התביעה הכללית הוא, אפוא, צר ביותר, ומוגבל למצבים נדירים ביותר". במקרה שלפנינו שוכנענו כי טענותיה של העותרת נשקלו בכובד ראש, מספר פעמים, על ידי רשויות התביעה. אלה באו לכלל מסקנה כי לאור הממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט לתעבורה וכן לאור מסקנותיו מחוות דעת המומחים, לא ניתן יהיה להוכיח את אשמו של נהג האופנוע מעל לספק סביר. בנסיבות אלה, החלטת התביעה שלא להגיש ערעור על הכרעת הדין המזכה היא החלטה סבירה, שאינה באה בגדרם של אותם מקרים חריגים וקיצונים בהם יתערב בית המשפט בשיקול דעתה המקצועי של התביעה. ממילא אין מקום בנסיבות העניין לחייב את התביעה לנקוט בהליך סרק ולהגיש ערעור, מקום בו היא משוכנעת שלא קיים סיכוי שיתקבל. ערים אנו לכאבה הרב של העותרת, אם המנוחה, אולם בנסיבות המתוארות אין בידינו לסייע לה. העתירה נדחית, אפוא, בהעדר עילה. ניתן היום, א' בתמוז התשס"ט (23.6.2009). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09049150_P02.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il