בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
4914/95
בפני: כבוד השופט י' זמיר
כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
המערער: גבריאל
אסרף
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור
על פסק דין בית המשפט המחוזי בנצרת
מיום
12.7.95 בת"פ 9/95 שניתן על ידי
כבוד
השופטים: אברמוביץ, גינת, הס
תאריך
הישיבה: ג' בשבט תש"ס (10.1.2000)
בשם
המערער: עו"ד מויס מרואן
בשם
המשיבה: עו"ד יהושע למברגר
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
בבוקר יום 3.1.95 ירה המערער 4 כדורים מרובה
סער מסוג גליל אל עבר אשתו, ז'קלין (להלן: "המנוחה"), אליה נאסר עליו
להתקרב מכוח צו הגנה. זמן קצר לאחר הירי נפטרה המנוחה מפצעיה. בית המשפט המחוזי
הרשיע את המערער ברצח, בנשיאת נשק, בהחזקת נשק ובהפרת הוראה חוקית וגזר עליו מאסר
עולם. הערעור לפנינו מכוון נגד הרשעת המערער בעבירת הרצח ולחלופין נגד חומרת העונש
שנגזר עליו.
1. המערער והמנוחה חיו בנפרד, עת עמד נגד המערער
צו הגנה, אשר הוצא ביום 27.11.94 ואסר עליו להתגורר בביתו, אשר בקרית שמונה, או
להתקרב אליו ברדיוס של קילומטר. בתקופת ההרחקה התגורר המערער בבית אחותו בקרית
שמונה. באותה תקופה הגישה המנוחה בקשה לגירושין. יצויין, כי בעברו של המערער
הרשעה, בין השאר, בחבלה חמורה ובאיומים, בגין אלימות שנקט נגד המנוחה (בעקבות
ההרשעה נגזר דינו לשלוש שנות מאסר ושנתיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים).
2. בית המשפט המחוזי היה מוכן לאמץ את תיאור
האירוע כפי שעלה מהודעתו של המערער במשטרה, אשר נמסרה זמן קצר לאחר האירוע וקבע כי
נסיונו של המערער, בעת עדותו בפני בית המשפט, לסטות מעיקרי הודעתו זו, לא צלח. וזה
תיאור הדברים, המונח ביסוד פסיקתו של בית המשפט קמא, אשר מתבסס, כאמור, על הודעת
הנאשם במשטרה: ביום 2.1.95, עת היה בדרכו אל בית אחותו, פגש המערער אדם זר, אשר
אמר לו כי אדם בשם פיני ויצמן מתכוון ללכת באותו הלילה אל בית המנוחה. המערער
חיכה, על כן, בשעות הערב מחוץ לבית המנוחה ובשעה 22:30 הבחין בויצמן, אשר הגיע
ברכב הנהוג על ידי אחר. המערער עקב אחרי ויצמן ושמע את המנוחה פותחת את דלת הדירה
ואת בנו שואל אותה מי בא ונענה כי אף אחד לא בא. המערער שמע את המנוחה סוגרת את
הדלת והמתין לויצמן. כשפגש באחרון, אשר יצא מחדר המדרגות, שאלו "מה אתה עושה
פה?". ויצמן השיב כי רצה להתייעץ עם המערער והלה ביטל תשובה זו כבלתי אמינה וביקש
מויצמן כי יתרחק מביתו. אז עזב ויצמן את המקום. אותה שעה ירדה המנוחה מן הדירה
כשבידה שקית זבל. המערער פנה אליה בדברים: "מה זה צריך להיות? אנחנו עוד
נשואים, עוד לא התגרשנו, ואת מביאה את פיני הביתה?" המנוחה השיבה "מה
פתאום, פיני לא היה פה ואף אחד לא היה". לאחר שחזרה המנוחה אל הבית, נותר
המערער במקום כשהוא נכנס לעליית הגג המצויה מעל דירתו.
3. גירסת המערער היא כי שעה ששהה בעליית הגג שמע
את ויצמן חוזר אל הבית ולאחר מכן שמע כי ויצמן והמנוחה מקיימים יחסי מין. יצוין,
כי בית המשפט הטיל ספק באמיתות גירסת המערער, לפיה שמע את אשתו מקיימת יחסי מין עם
ויצמן, אך היה מוכן לקבל אותה במלואה, שכן סבור היה כי אף על פיה ניתן להרשיע את
המערער בעבירת הרצח.
4. אשוב להמשך האירועים, על פי הודעתו של המערער.
לאחר ששמע את הנאהבים, ירד בכעס מעליית הגג וחזר לבית אחותו, אשר סיפרה לו כי
המנוחה התקשרה אליה ואמרה לה כי הוא היה בביתה על אף צו ההרחקה. בהמשך נרדם מול
הטלויזיה. אחותו העירה אותו לפנות בוקר. משניעור התקשה לשוב ולהירדם ושקע במחשבות.
לדבריו, החליט כי יתייעץ עם אחיו מה לעשות. עם זאת, חיפש ומצא, שעה שבני הבית היו
נמים, את נשקו של אחיינו. וכך תיאורו בהודעתו במשטרה:
בלילה,
אחרי שחזרתי לבית של אחותי, לא הצלחתי להרדם. חשבתי על זה שאשתי שכבה עם פיני
והחלטתי אז שאני מחסל אותה, ואת עצמי. חפשתי את הנשק של שחר בן-אחותי, מצאתי אותו
והחלטתי לחסל את אשתי ואת עצמי.
(סעיף
2 להכרעת הדין, עמוד 33 לפרוטוקול).
5. משמצא את הנשק, שהיה חבוי מאחורי בגדים, הוציא
המערער מן המגירה שתי מחסניות ופנה ללכת אל בית המנוחה כשהוא אומר לעצמו "אני
הולך להרוג אותה ואת עצמי". בהגיעו ישב בחדר המדרגות, טען את הנשק במחסנית
(בהמשך הודעתו גרס כי עשה כן מששמע את דלתה של המנוחה נפתחת), הסיט את הנצרה - אך
אינו זוכר אם למצב אוטומט או למצב בודדת - וחיכה. משיצאה המנוחה מן הדירה, הבחינה
בו בחדר המדרגות ואמרה "לא, לא, לא". המערער ענה "לא, לא, לא,
אתמול הרחקתי את פיני ובסוף הוא בא והיה אתך". לדבריו המנוחה ענתה "מה
פתאום? הוא לא היה פה", טענה עליה חזרה גם כשדרש ממנה לא לשקר. לגרסתו, בהמשך
הדברים אמרה המנוחה "כן, כן הוא היה פה, והוא היה איתי" ואז הוסיפה כי
היא מאחרת לעבודתה. על דברים אלו הגיב המערער, על פי הודעתו, במילים "איזה
עבודה? היום אני ואת הולכים. גומר את החיים שלך ושלי" וירה במנוחה.
6. בית המשפט קבע כי המערער ירה ארבעה כדורים
ישירות כלפי חלק גופה העליון של המנוחה, כשהוא עומד למטה ומכוון כלפי מעלה:
הכדורים
שחדרו לגופה היו מכיוון מלמטה למעלה ופגעו בחלק גופה העליון מהאגן ומעלה (ת12/).
מדובר בכניסת קליע בצוואר עם מעבר דרך הגולגלת והמוח ויציאתו מהקרקפת. שני פצעים
של ירי בעכוז ופצע בכניסת קליע באצבע היד, כנראה בעקבות נסיון של המנוחה להתגונן
בידיה (ת12/).
(סעיף
5(א) להכרעת הדין, עמוד 36 לפרוטוקול).
7. המערער טוען כי אינו זוכר את שארע לאחר שירה
את הירייה הראשונה. לגרסתו, ההדף והרעש אטמו את אוזניו, הוא לא ראה היכן פגע
במנוחה ומשנפלה עזב את המקום בבהלה. בדרכו ביקש לירות בעצמו בגרונו אך ידיו רעדו
ולא עלה בידו "לסחוט" את ההדק. משהבין כי לא יתאבד החליט להסגיר את עצמו
למשטרה. הוא פנה אל בית אחותו ואמר לה ולבעלה "יריתי ב[מנוחה] אני הולך
להסגיר את עצמי למשטרה". השניים נבהלו וסגרו את הדלת. אז פנה לכיוון המשטרה
ובדרכו פגש באחיו, אשר הסיע פועלים ברכבו, וביקש ממנו כי יסיעו למשטרה. לשאלת האח
מה עשה, השיב כי ירה במנוחה. בית המשפט קבע כי בהגיעו למשטרה, זמן קצר לאחר הירי,
מסר המערער את הודעתו באופן שוטף וספונטני כשהוא במלוא חושיו ומבהיר את פרטי
האירוע ללא כחל ושרק.
8. בית המשפט דחה, כאמור, את גרסת המערער, אשר
הוצגה בפניו, ולפיה החלטתו של המערער להמית את אשתו היתה ספונטנית, נבעה מסערת
רגשות, ונסמכה על הבנתו המאוחרת של המערער כי אכן קיימה המנוחה יחסי מין עם ויצמן,
הבנה שמקורה בהודאתה של המנוחה, בעומדה על המדרגות, במילים "כן, כן הוא היה
פה והוא היה איתי". על פי גרסה זו, מטרתו של המערער אותו בוקר היתה רק לאיים
על אשתו, בכוונה להוכיח לה את נחישותו ואת אהבתו. לגרסתו, הרעיון לקטול את המנוחה,
אמנם צץ במוחו בערב שלפני הירי, ברם אז נבע מהיותו כעוס ועצבני ולא היה בו ממש.
בדחותו גרסה זו קבע בית המשפט קמא:
לגירסה
זו אין כל שחר. אם היה ולו גם גרעין של אמת בטענה זו, לשם מה לקח עמו ה[מערער] גם
את המחסניות של כלי הנשק, שהיו בנפרד מהנשק...אין ספק שכוונתו מלכתחילה היתה לירות
במנוחה. (סעיף 4(ב) להכרעת הדין, עמוד 34 לפרוטוקול).
ובהמשך הדברים:
כפי
שעולה מהודעתו, הרעיון לקטול את אשתו עלה במוחו באותו לילה כאשר הבין שהיא שוכבת
עם פנחס ויצמן. אולם בעדותו בבית המשפט טען שחשב כך הואיל והיה עצבני, וכי מחשבה
זו עלתה רק בהיותו כעוס ועצבני, אך לא התכוון לבצע זאת (עמ' 22 לפרטיכול), והוסיף
שכאשר יצא מבית אחותו הוא אמר לעצמו שהוא הולך להרוג אותה ואת עצמו, אך לדבריו,
אמר, כך רק מתוך כעס ועצבנות.
ברי
שאין ממש בדברים אלה שנאמרו בעדותו, דברים שבאו לסתור את הדברים המפורשים והברורים
שנאמרו על-ידו בהודעתו ושהצביעו על הלך נפשו ועל כוונה ברורה ונחרצת לגרום למותה
של אשתו (שם, עמודים 34-35 לפרוטוקול).
בית המשפט מבסס את מסקנתו, לפיה פעל המערער מתוך כוונה
לגרום למותה של המנוחה, בין השאר, על כך שהמערער טען את הנשק כאשר שמע את המנוחה
יוצאת אל חדר המדרגות; על כך שירה לכיוונה מספר יריות מטווח קצר ביותר; על כך שאמר
בהודעתו במשטרה כי "אני לא מתחרט בכלל, וטוב שעשיתי את זה, לגמור אותה, ואת
עצמי. אני החלטתי לחסל את אשתי מהרגע שהיא שכבה עם פיני, וזה הוסיף רק אש
למדורה"; וכאמור, על כך שלקח עמו מראש את המחסניות, אשר הוחבאו בבית אחותו
בנפרד מן הרובה. נדחתה גם טענתו של המערער, כי לו התכוון לרצוח את המנוחה לא היה
נבהל ובורח לאחר הירי, בנימוק שתגובה זו נראית טבעית בנסיבות.
9. טענה נוספת של המערער הייתה כי לא נתקיים
היסוד של היעדר קנטור. לדבריו, נהג כפי שנהג כפועל יוצא מן הקנטור שקנטרה אותו
המנוחה, קנטור שהתבטא, כאמור, בהודאתה בקיום יחסים עם ויצמן. בית המשפט הטיל ספק
בהתרחשותה של אותה הודאה והוסיף בדחותו את הטענה:
אפילו
נכונים דברי ה[מערער], כפי שעולה גם מהודעתו במשטרה, שבעוד הוא עומד ומאיים בנשק
על המנוחה, והיא מגיבה "לא, לא, לא" וזאת עקב החשש הברור לחייה, הוסיפה
לאחר מכן בהמשך הדברים שביניהם, שהיא אמנם היתה בלילה הקודם בביתה עם פנחס וייצמן,
דברים שלכאורה נראים בלתי הגיוניים לחלוטין, באותן נסיבות, ברי שהתביעה הרימה את
הנטל המוטל עליה בדבר הוכחת העדר קינטור.
(סעיף
7 להכרעת הדין, עמוד 38 לפרוטוקול).
10. בית המשפט קבע כי המערער היה מודע לשהותו
הלילית של ויצמן בבית המנוחה, שכן על פי עדותו נכח אותה עת בעליית הגג, ועל כן יש
לדחות את גרסתו כאילו הופתע וזועזע עד כדי אובדן השליטה העצמית בשל הודאתה,
כביכול, של המנוחה למחרת היום. גם למסקנתו זו מצא בית המשפט חיזוק בכך שהמערער טען
את נשקו טרם שדיבר עם המנוחה וטרם שהיתה לה שהות לומר לו דברים כלשהם. בית המשפט
דחה גם את הטענה כי דבריה של המנוחה, לפיהם היא ממהרת לעבודתה, הכעיסו את המערער
עד כי היוו קנטור.
11. בית המשפט קמא המשיך בציינו, כי אף אם היה
בדברי המנוחה משום קנטור סובייקטיבי, יצאה התביעה ידי חובתה בהוכחת יסוד העדר
הקנטור, שכן בנסיבות העניין לא התקיים קנטור אובייקטיבי. נקבע כי:
ברור
כשמש כי רוב האנשים לא היו מגיבים בצורה קטלנית, כפי שה[מערער] הגיב, על אף דברי
המנוחה.
(סעיף
8 להכרעת הדין, עמוד 40 לפרוטוקול).
בית המשפט ציין כי בבחינת השאלה האם התקיים קנטור אשר מביא
להפחתת האישום מרצח להריגה, יש לבחון גם את סבירותה של תגובת הנאשם יחסית למידת
הקנטור.
12. בערעור לפנינו חוזר המערער על טענותיו בפני בית
המשפט קמא: הן על הטענה כי לא הוכח כי גמלה בלבו של המערער החלטה להמית את המנוחה
וכל שחפץ היה הפחדתה הן הטענה כי לא נתמלא יסוד העדר הקנטור הנדרש לשם ביסוסה של
"כוונה תחילה". לחלופין טוען המערער, כי אם ידחה ערעורו על הרשעתו, יש
להפחית מעונשו, על אף הרשעתו ברצח, לאור סעיף 300א לחוק העונשין, סעיף אשר לא עמד
לעיני בית המשפט קמא, שכן טרם נכנס לתוקפו בעת מתן גזר הדין.
13. המערער חולק אף על הקביעות העובדתיות שבבסיס
הכרעת בית המשפט קמא. לטענתו, שגה בית המשפט כאשר הטיל ספק בהתקיימותו של קשר מיני
בין ויצמן לבין המנוחה, על אף שהצהיר כי הוא מקבל את הודעתו של המערער כבסיס
להכרעתו, הודעה המכילה התייחסות מפורטת לקשר הנטען. על פי המערער, אפשר היה להוכיח
את גרסתו לו נבחנה שאלת קיום יחסי המין בבדיקת גופת המנוחה, דבר אשר לא נעשה.
בנוסף נטען, כי הספק שהטיל בית המשפט באמינותו של העד ויצמן, אשר הכחיש קיום יחסים
עם המנוחה, צריך להיתפס כחיזוק לגרסת המערער. על כן מבקש המערער, כי בית משפט זה
ידון בסוגיות המשפטיות כשהוא מניח את התקיימותו של קשר אינטימי בין ויצמן לבין
המנוחה, ואת גילויו של הקשר על ידי המערער, כמפורט בהודעתו במשטרה.
14. בהתייחסו לסוגיית ההחלטה להמית מעלה המערער
שנית את הטענה כי הבהלה שאחזה בו לאחר הירי, בהלה שהתבטאה במנוסתו, בכך שלא ידע
היכן פגע במנוחה ובסערת רגשותיו אשר הביאה אותו להסגיר עצמו למשטרה, מלמדת על העדר
כוונה להמית. המערער טוען בפנינו כי לא היה מודע, עת מסר הודעתו בתחנת המשטרה,
לתוצאות הקטלניות של מעשיו. טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא (ראה סעיף 4(ב)
להכרעת הדין, עמודים 33-34 לפרוטוקול). בנוסף טוען המערער כי יש להעריך את
התנהגותו "על רקע דפוסי התנהגות קודמת כאשר הוא נהג לאיים על המנוחה ולהפחידה
ואף דקר אותה בעידנא דריתחא כדי לגרום לה חבלה וניסה אחר כך להתאבד" (סעיף 16
לעיקרי הטיעון). על פי המערער עברו זה מלמד כי לא התכוון להמית את המנוחה וחפץ אך
להפחידה.
15. גרסתו של המערער היא כי כאשר שמע את המנוחה
מקיימת יחסי מין עם ויצמן, סירב לקבל את המשתמע מן הקולות וביקש להתעמת עם המנוחה
בתקווה כי תזים את חששותיו. לכן גם החליט, כעולה מהודעתו במשטרה, להתאפק ולהתייעץ
באחיו. המערער שב וטוען כי ירה לכיוון רגלי המנוחה אשר נפלה ובשל נפילתה אל המדרגה
פגעה היריה האחרונה בצווארה, טענה אשר נדחתה, כאמור, על ידי בית המשפט קמא. המערער
אף חוזר על טענתו כי הירי היה אוטומטי. בית המשפט קמא סבור היה כי אין כל ראיה כי
אכן כך היה והוסיף כי אף אם מדובר בירי צרור, אין בכך כדי לשנות ממסקנתו בדבר
הכוונה להמית.
16. בשאלת הקנטור טיעונים שניים בפי המערער. האחד
הוא כי מבחינה סובייקטיבית קונטר המערער על ידי המנוחה עובר למותה. השני הוא כי
מהבחינה המשפטית, יש לצמצם או אף לבטל את המבחן האובייקטיבי להתקיימותו של הקנטור.
לשיטתו, לעמדה זו תמיכה בקרב מלומדים ואף מסתמנת מגמת שינוי בפסיקת בית משפט זה.
אדון בטענות כסדרן.
17. כדי להבהיר את טענת הקנטור הסובייקטיבי מתאר
המערער את מערכת היחסים בין בני הזוג, למן נישואיו למנוחה ועד ל"מותה
המצער", כהגדרתו. מדובר במערכת לא יציבה, כאשר המערער פיתח תלות במנוחה
ובאהבתו העזה אליה ניסה להגן על הקשר, בין השאר, באמצעות גרימת חבלה חמורה למנוחה
על ידי דקירתה. והנה, מששמע המערער את המנוחה ואת ויצמן, בשכבו בעליית הגג, לא
מלאו לבו להאמין לאשר שומעות אוזניו וכיון שלא ראה את המעשה הניח לעצמו לשגות
באשליות כי אך טעות הדבר. כששב לבית אחותו אחוז היה, לדבריו, בשני רצונות. אמנם
שאף הוא לשקם את מערכת היחסים עם המנוחה, אך בה בעת "יצא הקול 'אני אהרוג
אותה'" (סעיף 26 לסיכומי המערער). על רקע זה, גורס המערער, יש להבין את
הזעזוע אשר אחז בו, עת התנפצו תקוותיו אל מול אישורה המפורש של המנוחה בדבר קיום
היחסים עם ויצמן "וכשחזרה זו לוותה בהתייחסות מזלזלת כי המנוחה ממהרת לעבודתה
ואין היא יכולה להקדיש למערער זמן, הוגדשה הסאה מבחינתו ולכן הוא ירה בה"
(שם).
18. בעניין הקנטור האובייקטיבי תומך המערער יתדותיו
בפסק דינו של בית משפט זה, ע"פ 3071/92 מוריס אזואלוס נ' מדינת
ישראל, פ"ד נ(2) 573. מפסק דינו של חברי, הנשיא א' ברק, למד המערער כי
קיימת בפסיקה נכונות לעיין מחדש בהלכה הקיימת לעניין הדרישה של העדר קנטור לפי
מבחן אובייקטיבי. המערער מתייחס לדבריו הבאים של הנשיא:
כשלעצמי,
מוכן אני לעיין בהלכה הקיימת, תוך צמצום המבחן האובייקטיבי או אף ביטולו. עם זאת,
שינוי כה מרחיק לכת בהלכה הפסוקה, מן הראוי לו שייעשה רק במקרה המתאים לכך. המקרה
שלפנינו אינו מקרה מתאים, שכן נחה דעתי כי גם על-פי הגישה המקובלת נתקיימו בעניין
שלפנינו הן המבחן הסובייקטיבי והן המבחן האובייקטיבי. נוכל אפוא להשאיר בצריך עיון
את בחינתו של המבחן האובייקטיבי למקרה מתאים. כן סבור אני כי דיני הרצח בישראל
דורשים בחינה מחודשת. במסגרתה של בחינה זו תוכל הרשות המחוקקת לבחון אם עצם הדרישה
כי הנאשם לא קונטר (כדרישה במסגרת המצב הנפשי של הנאשם) היא ראויה, או שמא ראוי כי
שאלה זו תידון במסגרת השיקולים לעונשו של מי שהורשע ברצח. אולם, כאמור, מקרה זה
אינו מעורר שאלה זו. (עמוד 579 לפסק הדין).
לגופו של עניין, מפנה המערער לפסק הדין בעניין שמולביץ,
ע"פ 30/73 שמואל שמולביץ נ' מדינת ישראל וערעור שכנגד,
פ"ד כז(2) 598, הדן בבעל אשר הגיע חמוש לביתו של גבר, נפצע בחילופי יריות
בינו לבין אותו גבר ואז ראה כי אשתו נמצאת באותו בית לבושה בכותונת. בית המשפט,
אשר קבע כי הבעל לא הגיע אל המקום כשבלבו החלטה להרוג את אשתו, החליט, בין השאר,
כי מתקיים המבחן האובייקטיבי לקיומו של קנטור אף כי האשה לא נתפסה בעת מעשה הניאוף
עצמו ואף כי בני הזוג חיו בנפרד. לטעמו, אין בריבוי מקרי האלימות במשפחה משום עילה
להחמרת המבחן האובייקטיבי, שהרי בכך יוענש הנאשם על התופעה החברתית בכללותה ולא רק
על מעשיו הוא, כנדרש מעקרון החוקיות.
19. טענתו החלופית של המערער היא לעניין העונש.
טענה זו חדשה היא, שכן סעיף 300א', הדן בענישה מופחתת למורשעים ברצח, נכנס לתוקפו
לאחר מתן גזר הדין. וזו לשון הסעיף:
עונש
מופחת
על
אף האמור בסעיף 300, ניתן להטיל עונש קל מהקבוע בו, אם נעברה העבירה באחד מאלה:
(א)
במצב שבו, בשל הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי, הוגבלה יכולתו של
הנאשם במידה ניכרת, אך לא עד כדי חוסר יכולת של ממש כאמור בסעיף 34ח -
(1) להבין את אשר הוא עושה או את הפסול במעשהו; או
(2) להימנע מעשיית המעשה.
...
טוען המערער כי עניינו בא בגדר ס"ק (א) ומגייס לעזרתו
את חוות דעתו של ד"ר ח' בראל, מיום 16.1.95 (נ10/), אשר מכתירה את המערער, כך
הוא מדגיש, בתואר אימפולסיבי ומתארת אותו, כפי שסיכם בעיקרי הטיעון, כאדם
"מוצף חרדה, סובל מדיכאון וצרכי תלות לא ריאלים, והוא בעל הפרעה באישיות
המאופיינת בחוסר התמדה במסגרות תעסוקתיות, אי קבלת מרות ואימפולסיביות" (סעיף
28). לדעת המערער מקיים ממצא זה את דרישות החוק להפחתת עונש.
וזו לשון חוות הדעת:
...מוצף
חרדה, לא נתגלו הפרעות בחשיבה, אין ביזאריות או סימנים המעידים על תהליך פסיכוטי.
לסיכום: מדובר בגבר בן 34, בעל הפרעה באישיות המאופיינת בחוסר
התמדה במסגרות תעסוקתיות, אי קבלת מרות, אימפולסיביות, קשרים בין אישיים לא יציבים
וגילויי אלימות כלפי בת זוגו.
בבדיקות
פסיכיאטריות חוזרות לא נמצאה עדות לקיום של מחלת נפש, גם בטסטים פסיכודיאגנוסטיים
לא נמצאה עדות לכך, כמו כן אין סימנים המעידים על הפרעה אורגנית מוחית.
דיון ומסקנות: לפנינו אדם עם הפרעות התנהגות כפי שתוארו לעיל, אינו סובל
ואינו סבל ממחלת נפש בעבר, יודע להבדיל בין טוב לרע ובין מותר לאסור. בזמן ביצוע
העבירה המיוחסת לו, היה אחראי למעשיו, מסוגל לעמוד לדין, לעקוב אחרי ההליכים
המשפטיים המתנהלים נגדו ולדאוג להגנתו. לא זקוק לאשפוז או טיפול פסיכיאטריים.
(ההדגשות במקור - י' א').
20. אדון בטענות המערער אחת לאחת. באשר לטענות
הנוגעות לממצאים של בית המשפט קמא, איני רואה מקום להתערבות. בעניין קיומו של קשר
מיני בין ויצמן לבין המנוחה, בית המשפט קמא הניח כהנחת עבודה, שהעובדות הן כפי
שגורס המערער. לכן אין כל מקום "לחזק" חיזוק נוסף את גירסתו זו כבקשת
המערער. גם אנו נצא מן ההנחה כי בנקודה זו העובדות הן כפי שתיארן המערער.
21. גם את הטענה העובדתית כי כוונתו סמוך למעשה
הייתה לאיים על המנוחה ולהפחידה, אך לא להמיתה, אין לקבל מן הנימוקים שפורטו
בהרחבה על ידי בית המשפט קמא. לפיכך, אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של בית
המשפט כי המערער התכוון בעת בואו אל בית המנוחה להמיתה. צדק בית המשפט כי גירסתו
של המערער בעניין האיומים אינה מתקבלת על הדעת.
22. באשר לטענה הנוגעת להיעדר הקנטור, דעתי היא כי
צדק בית המשפט קמא במסקנתו כי גם על פי המבחן הסובייקטיבי, נסיבות המקרה מצביעות
על כך כי הירי נעשה "בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה". כפי שמסביר בית
המשפט קמא:
לפי
דברי ה[מערער] הוא לא היה מופתע כלל מהעובדה, כטענתו, שבלילה לפני הירי במנוחה שהה
בדירת המנוחה פנחס ויצמן, הואיל וה[מערער] שמע את ההתרחשות בדירתו, והיה מודע לכך.
לכן, גם אם [המנוחה] אישרה באותו מעמד בחדר המדרגות, שפנחס וייצמן היה עמה בדירה
בלילה, לא היה בכך כדי להפתיע ולזעזע את הנאשם ולא ניתן לראות בכך גורם שהביא
לירי. אין לומר כי מבחינה סובייקטיבית היה בדברים אלה כדי לגרום לאיבוד שליטתו
העצמית. הוא הדין גם בקשר לדבריה שהיא ממהרת ללכת לעבודתה, דברים שהכעיסו אותו
וגרמו לכך שהוא נעלב ונפגע. ה[מערער] הגיע לחדר המדרגות, טען הנשק והכניס המחסנית
בנשק, עוד בטרם שמע מ[המנוחה] דברים כלשהם, כשמטרתו מלכתחילה היתה לירות בה ולקטול
את חייה. (סעיף 8 להכרעת הדין, עמודים 39-40 לפרוטוקול).
ואמנם גירסתו של המערער, כי קיווה בלבו כי המנוחה תכחיש את
מה שהוא שמע ממקום מחבואו בעליית הגג, ורק כאשר הודתה לאחר הכחשתה הראשונית הוא
איבד שליטה בשל הקנטור - גירסה זו אינה מתקבלת על הדעת. העובדות שצוינו על ידי בית
המשפט קמא, לפיהן נשא המערער נשק טעון כשבלבו גמר להורגה (כפי שעולה מהודעתו
במשטרה: "אני הולך הורג אותה ואת עצמי") מצביעות על כך, כי בשעת הירי לא
היה תחת קנטור סובייקטיבי כמשמעות מושג זה בדיני הרצח.
23. מסקנתי היא, אפוא, כי גם על פי המבחן
הסובייקטיבי גרידא לא היה בנסיבות המקרה משום קנטור. אי לכך, אין אני רואה צורך
לגעת בשאלה של נכונות הדוקטרינה בדבר קנטור אובייקטיבי. אוסיף, כי מצב הדברים
במקרה הנדון הוא דומה לנסיבות של דנ"פ 4661/98 גד מליסה נ' מדינת
ישראל (טרם פורסם), שבו קבע חברי, הנשיא א' ברק:
משנקבע
עובדתית, כי העותר לא קונטר כלל, אין מקום להידרש, במסגרת דיון נוסף, לשאלת היחס
בין המבחן האובייקטיבי והמבחן הסובייקטיבי לקיומו של קנטור.
בנסיבות המקרה שלפניי, אין מקום להידרש, הפעם, במסגרת
הערעור, לשאלת היחס בין שני המבחנים.
24. נשארת שאלת העונש המופחת במובן סעיף 300א לחוק
העונשין. בחוות דעתו המפורטת הנזכרת של ד"ר ח' בר אל, יש התייחסות מקיפה
לנושא מצבו הנפשי של המערער. כנטען על ידי המדינה, אין בחוות הדעת כל תמיכה
"אף לא לכאורה, בקיומה של הפרעה נפשית חמורה אצל המערער או בליקוי בכושרו
השכלי, שהגביל/ה במידה ניכרת את יכולתו להבין את המעשה שעשה או להימנע מעשיית
המעשה". בהעדר הוכחה לכאורה של פגמים מסוג זה, כנדרש בסעיף 300א, אין בסיס
לתחולתה של ההוראה המאפשרת הפחתה בעונש בעבירת רצח. מטעם זה יש לדחות טענה זו.
25. העולה מן האמור כי דין הערעור להידחות הן
לעניין עצם ההרשעה הן לעניין הפחתת העונש.
אי לכך, הערעור נדחה.
ש
ו פ ט
השופט י' זמיר:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, כ"ג בשבט תש"ס
(30.1.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ
ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
95049140.Q05 /שב