אחמד בני ג'אבר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4910/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4910/13 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: אחמד בני ג'אבר נ ג ד המשיב: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב מיום 26.06.2013 בתפ"ח 49290-05-12 שניתן על ידי כבוד השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין, ר' בן-יוסף תאריך הישיבה: כ"ב בתמוז תשע"ד (20.7.14) בשם המערער: עו"ד אבי כהן בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן-ויליאמס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין, ר' בן-יוסף) מיום 26.6.2013 בת"פ 49290-05-12, במסגרתו הושתו על המערער – בעקבות הרשעתו על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון – 30 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו. במסגרת ערעורו לפנינו טוען המערער כי מדובר בעונש שחורג במובהק מרף הענישה הקבוע בחוק ובפסיקה כיום לעבירות דומות לאלה שבהן הורשע, בנסיבות דומות. יצוין כי לצד עונש המאסר בפועל הושתו על המערער בגזר הדין עונשים נוספים, אשר המערער אינו מלין עליהם במסגרת ערעורו לפנינו, כדלקמן: 24 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת פשע לפי סימנים ה' ו-ח' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) ועל עבירות לפי פרק י"א לחוק; 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר עבירת עוון לפי סימנים ה' ו-ח' לפרק י' לחוק העונשין או עבירות לפי פרק י"א לחוק או לפי סעיף 192 לחוק; תשלום סך של 258,000 ש"ח כפיצוי למתלוננת, ותשלום סך של 258,000 ש"ח כפיצוי למתלונן. כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון 1. האישום הראשון. ביום 11.5.2012, שהו המתלוננת, ילידת 1994, והמתלונן, יליד 1995 (להלן ביחד: המתלוננים), באזור רחוב אבן גבירול בעיר תל-אביב. השעה הייתה שעת לילה והמתלוננים, שהיו חברים תקופה קצרה, שהו זמן מה ברחוב. בשלב מסוים הבחין בהם המערער, אחמד בני ג'אבר (להלן: המערער), והחל לעקוב אחריהם. בסביבות השעה 00:30 (ליום 12.5.2012) הגיעו המתלוננים לחניון "גן העיר" בתל-אביב. המתלוננים נכנסו לאחד התאים בשירותי הנשים בחניון והתנשקו. המערער הבחין במתלוננים נכנסים לחניון, הלך אחריהם ונכנס לתא השירותים בו שהו. המערער ניגש למתלונן, סטר בפניו סטירה חזקה והורה למתלוננת להכניס את איבר מינו של המתלונן לפיה, על מנת שיוכל לאונן תוך כדי צפייה בהם. המתלוננים התנגדו וביקשו מהמערער שיעזוב אותם לנפשם, אך הוא לא נענה להם והחל לגעת בגופה של המתלוננת. משנוכח בכך המתלונן הדף את המערער מהמתלוננת וביקש ממנו לא לגעת בה. הדבר עורר את כעסו של המערער, והוא איים על המתלונן באמרו "עוד מילה אתה מת". המערער הורה למתלוננים לבצע את דרישתו, תוך שהוא מאיים עליהם ש"יש לו ארבעה חברים" ושאם לא יעשו כרצונו יקרא לחבריו. באותו מעמד לקח המערער את המכשירים הסלולריים של המתלוננים והכניסם לכיס מכנסיו. במהלך איומיו ובמטרה להפחיד את המתלוננים היכה המערער באגרופיו בקיר תא השירותים. בנוסף לקח המערער את הקסדה של המתלונן והניפה בתנועה מאיימת לעברו. בשלב מסוים הוציא המערער את המתלונן לבדו מחוץ לתא השירותים, סטר על פניו ואיים עליו באומרו "יש לי סכין אתה תמות, יש לי ארבעה חברים". בתגובה ענה לו המתלונן "בסדר בסדר", והמערער דחף אותו בחזרה לתא השירותים. המערער שב ודרש מהמתלוננים באיומים ובאלימות לקיים ביניהם אקט מיני כדי שיוכל לצפות בהם, ואמר להם שלאחר שיבצעו את דרישתו יניח להם. בשל פחדם מפני המערער, הסכימו המתלוננים לדרישתו. המתלונן הוריד את מכנסיו ותחתוניו עד לברכיו והמתלוננת החלה לבצע בו מין אוראלי תוך שהיא משפשפת את איבר מינו בידה, לדרישת המערער. המערער עמד בתא הסמוך והתבונן במתלוננים באמצעות המראה תוך שהוא משפשף את איבר מינו. משלא הצליח המערער להגיע לסיפוק מיני באופן המתואר לעיל, התקרב למתלוננים ודרש מהמתלוננת שתוריד את חולצתה וש"תרד לו" ו"תעשה לו ביד". המתלוננת סירבה, ובתגובה תקף המערער את המתלונן באגרוף חזק לצלעות. בהמשך התחננה המתלוננת ש"רע לה ושהיא רוצה ללכת הביתה". אף המתלונן התחנן על נפשו, ובתגובה תקף אותו המערער והיכה אותו שוב. בשלב זה הורידה המתלוננת את חולצתה, בשל פחדה מאיומי המערער. המערער החדיר את איבר מינו לפיה ואילץ אותה לבצע בו מין אוראלי ולשפשף את איבר מינו בידה. תוך כדי המעשים נגע המערער בחזה ובישבנה של המתלוננת. בשלב מסוים הפסיקה המתלוננת את מעשיה, ובתגובה תקף אותה המערער וסטר על פניה. בהמשך, בכל פעם שמי מהמתלוננים ביקש מהמערער לחדול ממעשיו, הוא הגיב בכך שתקף את המתלונן באגרופיו באזור פלג גופו העליון ובעט בו תוך שהוא נתלה על קורת דלת השירותים. המערער המשיך במעשיו עד שהגיע לפורקן מיני בפיה של המתלוננת. בשלב זה דרש המערער מהמתלוננים לפשוט את כל בגדיהם ולקיים ביניהם יחסי מין תוך שהוא צופה בהם. בעשותו כן, שב ואיים המערער כי יקרא לחבריו ותוך כדי כך דפק על הקירות והיכה אותם באגרופיו. בשל פחדם מאיומיו ומאלימותו של המערער התיישב המתלונן על האסלה והמתלוננת התיישבה עליו, והמערער הסתכל עליהם ושפשף את איבר מינו בידו כדי להגיע לסיפוק מיני. בהמשך נצמד המערער בכוח למתלוננת תוך חיכוך איבר מינו בישבנה, ובו בזמן תפס את איבר מינו של המתלונן וניסה להחדירו לאיבר מינה של המתלוננת. לאחר מכן הורה המערער למתלוננת לעמוד על ברכיה, ניגש אליה מאחור, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה ואנס אותה פרק זמן ממושך בתוך תאי השירותים ומחוץ להם. בהמשך השכיב המערער את המתלוננת על גבה על הרצפה, נשכב עליה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה, תוך שהוא מאלץ את המתלונן להחזיק את רגלי המתלוננת מפוסקות על מנת להקל על חדירתו. לאחר מכן אילץ המערער את המתלוננת לשבת עליו בזמן שהוא שוכב על גבו והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה. בשלב מסוים ניסה המערער להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, אך המתלוננת זעקה מכאב ובעקבות זאת הפסיק המערער את ניסיונו זה. המערער המשיך במעשיו, החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של המתלוננת וליקק את איבר מינה, ובשלב מסוים הגיע לסיפוק מיני בתוך איבר מינה. כל אותה עת אילץ המערער את המתלונן להביט במעשיו במתלוננת. לאחר מכן שפשף המערער את איבר מינו והגיע לפורקן מיני פעם נוספת. במהלך האירועים נגע המערער בישבנו של המתלונן ואף נגע עם איבר מינו בישבנו של המתלונן, וזאת לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. בהמשך הדף המערער את ראשו של המתלונן על מיכל הניאגרה. כמו כן, במהלך האירועים שם המערער את ידו על איבר מינו של המתלונן, וזאת לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. במהלך האירועים נישק המערער את המתלוננת על פיה, ברגליה ובכפות רגליה, תוך שהוא מציין כמה שהיא יפה, וזאת לצורך גירוי, סיפוק או ביזוי מיני. כל אותה עת חזר המערער ותקף את המתלוננים פעמים רבות, בסטירות ובאגרופים, בתגובה לבקשותיהם החוזרות ונשנות להפסיק את מעשיו או בעת שניסו להפסיק את מעשיהם ומעשיו. בחלוף כשעה וארבעים דקות מרגע תחילת האירועים המתוארים לעיל, הורה המערער למתלוננים להיכנס לאחד מתאי השירותים ולקיים ביניהם שוב יחסי מין. בשל פחדם מהמערער עשו המתלוננים כדברו ונכנסו לתא השירותים. המתלונן התיישב על האסלה והמתלוננת התיישבה עליו, והשניים העמידו פנים שהם מקיימים יחסי מין. בשלב זה סגר המערער את דלת השירותים, התלבש ונמלט בריצה מהמקום. בחלוף זמן, כשהמתלוננים חשו בטוחים שהמערער כבר לא במקום, יצאו לחניון והזעיקו כוחות הצלה. כתוצאה ממעשי המערער נגרמו למתלוננת אדמומיות ונפיחות באזור עמוד השדרה, ונפתחו גלדים שהיו על גופו של המתלונן. במעשיו המתוארים לעיל: אנס המערער מספר פעמים את המתלוננת; ניסה לגרום למתלונן לאנוס את המתלוננת; ביצע במתלוננת מעשה סדום באמצעות אחר; ניסה לבצע במתלוננת מעשה סדום; ביצע במתלוננים מעשים מגונים, והכל בניגוד להסכמתם החופשית תוך שהוא מתעלל בשניהם. כן גנב המערער את המכשירים הניידים של המתלוננים. 2. על יסוד עובדות אלה הורשע המערער – בהתאם להודאתו במסגרת הסדר טיעון – בעבירות הבאות: אינוס תוך התעללות (ריבוי מקרים), עבירה לפי סעיף 345(א)(1)+ 345(ב)(4) לחוק העונשין; ניסיון לאינוס באמצעות אדם אחר תוך התעללות, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) + 345(ב)(4) לחוק, ביחד עם סעיף 350 וסעיף 25 לחוק; מעשה סדום תוך התעללות, עבירה לפי סעיף 347 לחוק, בנסיבות סעיף 345(א)(1) + 345(ב)(4) לחוק; מעשה סדום באמצעות אדם אחר תוך התעללות, עבירה לפי סעיף 347 לחוק, בנסיבות סעיף 345(א)(1) + 345(ב)(4) לחוק, ביחד עם סעיף 350 לחוק; ניסיון למעשה סדום תוך התעללות, עבירה לפי סעיף 347 לחוק, בנסיבות סעיף 345(א)(1) + 345(ב)(4) לחוק, ביחד עם סעיף 25 לחוק; מעשה מגונה תוך התעללות, עבירה לפי סעיף 348 לחוק, בנסיבות סעיף 345(ב)(4) לחוק; גניבה, עבירה לפי סעיף 384 לחוק. 3. האישום השני. ביום 14.5.2012, בשעה 21:25 או בסמוך לכך, בתחנת המשטרה ברחוב דיזינגוף בתל-אביב השתולל המערער במטרה למנוע את צילומו על ידי השוטרים וחבט את ראשו בקיר גבס שבמקום. אחד השוטרים ניגש למערער כדי למנוע ממנו להטיח את ראשו בקיר, ובתגובה נשך אותו המערער במרפק ידו השמאלית. השוטרים הצליחו להשתלט על המערער רק לאחר שימוש באקדח הלם ("טייזר"). על יסוד עובדות אלה הורשע המערער – בהתאם להודאתו במסגרת הסדר טיעון – בתקיפת שוטר, עבירה לפי סעיף 273 לחוק העונשין. 4. האישום השלישי. כחודש לפני יום 14.5.2012 ועד למועד זה שהה המערער במדינת ישראל, כשאין בידו אישור כניסה או שהייה על פי דין. במועד לא ידוע, עובר ליום 25.4.2013, זייף המערער, בין בעצמו ובין על ידי אחר, תעודת זהות ישראלית הנושאת את פרטיו של אדם בשם חטיב אחמד, לרבות מספר תעודת הזהות שלו (להלן: התעודה המזויפת). המערער הצמיד את תמונתו לתעודה המזויפת, באופן שזו נחזתה להיות תעודת הזהות של המערער. בתאריך 25.4.2012 פנה המערער למסעדת פיצה בנמל תל-אביב וביקש להתקבל שם לעבודה. במועד זה התחזה המערער לחטיב אחמד והציג את התעודה המזויפת לפני בעל המקום. על יסוד עובדות אלה הורשע המערער – בהתאם להודאתו במסגרת הסדר טיעון – בעבירות הבאות: כניסה לישראל או שהייה בה שלא כדין, עבירה לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; זיוף, עבירה לפי סעיף 418 (רישא) לחוק העונשין; שימוש במסמך מזויף, עבירה לפי סעיף 420 לחוק; התחזות כאדם אחר, עבירה לפי סעיף 441 (רישא) לחוק. תמצית הראיות והטיעונים לעונש בבית המשפט המחוזי 5. הסדר הטיעון לא כלל הסכמה בדבר העונש, ולכן הוגשו לבית המשפט המחוזי תסקירים וחוות דעת מטעם שני הצדדים, ולאחריהם נשמעו טענות הצדדים בדבר העונש ההולם בנסיבות המקרה. אפרט להלן, בתמצית, את עיקרי הדברים. א. עברו הפלילי של הנאשם. לחובת הנאשם הרשעה אחת מבית משפט צבאי, בגין עבירות נגד הסדר הציבורי ויידוי אבנים, בעטיה נדון למאסר בפועל של 11 חודשים ולמאסר מותנה. ב. תסקירי נפגעי העבירה. לבית המשפט המחוזי הוגשו תסקירים בעניינם של שני המתלוננים. בית המשפט המחוזי ציין כי מהתסקירים עולה תמונה מקיפה ומורכבת בהתייחס להשלכות של מעשי העבירה שביצע בהם המערער. בתסקירים נקבע כי הפגיעות הנפשיות והחברתיות שנגרמו לשני המתלוננים הן חמורות, עמוקות והרסניות ומתבטאות בכל תחום ומישור בחייהם. בית המשפט המחוזי ציין כי מדובר בנזקים קשים ועמוקים, שחלקם בלתי הפיכים, שילוו אותם לאורך חייהם ועלולים להעמיד בסיכון את יכולתם לחוות מסוגלות וביטחון אישי ולפתח אישיות אוטונומית, וכי הפגיעה הנפשית שנגרמה למתלוננים קשה ביותר וייתכן שלעולם לא יחלימו ממנה. ג. הצהרת המתלוננת. מעבר לתסקירי נפגעי העבירה הגישה התביעה הצהרה של המתלוננת בהתאם להוראות סעיף 18 לחוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001. בהצהרתה ציינה המתלוננת, בין היתר: כי האירוע היה "מעבר לאונס" ולוּוה בהשפלה והתעללות; כי היא הרגישה חטופה ומושפלת מחמת הצעקות, המכות והדרישות של המערער; כי המערער התעלל בה ובמתלונן ו"השתלט" עליהם; כי היא מתקשה להכיל את הסבל; וכי היא מפחדת להסתובב ברחובות בשעות היום והלילה. ד. חוות דעת קרימינולוגית מטעם ההגנה בעניין המערער. ההגנה הגישה חוות דעת שערכה גב' רוני בן-צור, קרימינולוגית בכירה. בחוות הדעת צוין כי המערער, יליד 1991, הינו אח בכור במשפחה בת שישה ילדים מאזור שכם; כי בילדותו חווה אלימות קשה מצד אביו; כי סיים 10 שנות לימוד, במהלכן נהג להיקלע לקטטות עם חבריו ועם מוריו; כי הרבה לישון מחוץ לבית, בבתים הרוסים בכפר. עוד צוין בחוות הדעת כי המערער טען שבהיותו כבן 13 הוא נפל קורבן לתקיפה מינית בידי שני אנשים בוגרים ממנו תחת איומי אקדח, שבעקבותיה החל לנקוט באלימות כלפי סביבתו. עוד צוין בחוות הדעת כי המערער טען שהאירוע נשוא האישום הראשון התרחש לאחר ששתה לראשונה בחייו וודקה וכי הוא כלל לא זוכר חלק מהאירועים. הקרימינולוגית הביעה דעתה, כי על אף שהמערער מבין את הנזק הכרוך במעשיו הוא מתקשה להביע אמפתיה מלאה לסבל של קורבנות העבירה, וכי התקיפה המינית הנטענת שעבר המערער בילדותו פגעה בהתפתחותו המינית וגרמה להתנהגות מינית כפייתית ואגרסיבית. הקרימינולוגית הוסיפה כי התרשמה מקווי אישיות גבוליים המאופיינים בסף גירוי ותסכול נמוכים, רמת אימפולסיביות גבוהה, התפרצויות זעם וניסיונות פגיעה עצמית, וציינה כי ייתכן ששתיית האלכוהול עליה דיווח המערער הובילה לחוסר תפקוד של מנגנונים מעכבים ולהתפרצות התנהגות אלימה. חוות הדעת הסתיימה בהמלצה על שילוב המערער בתוכנית טיפולית ייעודית לעברייני מין. 6. טענות הצדדים לעניין העונש. התביעה וההגנה הניחו לפני בית המשפט המחוזי פסיקה ענפה לעניין העונש. א. התביעה ביקשה לגזור על המערער עונש מאסר כבד שיימדד בעשרות שנים. אשר לאישום הראשון, נטען כי כל עבירה בודדת צריכה לשמש כאירוע לצורך גזירת הדין, כלומר יש לקבוע מתחם ענישה נפרד לכל אירוע ואירוע. בנוסף נטען כי העונש הכולל צריך להיות עונש מצטבר, בשים לב לחומרה יוצאת הדופן של המעשים. התביעה טענה כי מתחם הענישה ההולם בגין המעשים שנכללו באישום הראשון הינו כדלקמן: בגין מעשי האינוס תוך התעללות, בין 15 ל-20 שנות מאסר; בגין מעשי האינוס באמצעות אחר, בין 7 ל-9 שנות מאסר; בגין מעשה סדום וניסיונות למעשה סדום תוך התעללות, בין 9 ל-12 שנות מאסר; ובגין מעשה מגונה תוך התעללות, בין 24 ל-60 חודשי מאסר. אשר לאישום השני והשלישי, טענה התביעה כי יש להעמיד את מתחם הענישה ההולם כדלקמן: בגין תקיפת שוטר, בין 6 ל-15 חודשי מאסר; בגין שהייה שלא כדין בישראל לצד זיוף תעודת הזהות והתחזות לאחר, בין 3 ל-8 לחודשי מאסר; ובגין עבירת הגניבה, בין 2 ל-6 חודשי מאסר. התביעה הדגישה בטיעוניה את חומרת מעשיו של המערער ואת האימה שהטיל על המתלוננים; את ההשלכות של המעשים על חיי המתלוננים; את המסוכנות המשמעותית שעולה מחוות דעת הקרימינולוגית; את עברוֹ רצוף מעשי האלימות של המערער, כמו גם את העובדה שהמערער נקלע בתקופת מעצרו לעימותים אלימים עם סוהרים וכלואים אחרים. נטען כי כל אלה מעידים על סיכויי שיקום נמוכים. עוד נטען כי נסיבותיו האישיות של המערער צריכות לסגת מפאת חומרת העבירות ולכן אין לייחס להן משקל כלשהו. ב. ההגנה טענה כי לנוכח אחדות הזמן והמקום ראוי לראות באישום הראשון כאירוע אחד, שכולל מספר עבירות או שמהווה "עבירה רבת פריטים". לפיכך טענה ההגנה כי ראוי לקבוע מתחם ענישה אחד בשל כל העבירות שפורטו באישום הראשון, בין 9 ל-16 שנות מאסר. נטען כי יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, לרבות אירועי האלימות והתקיפה המינית שחווה לטענתו בילדותו, שבעקבותיהם פיתח קווי אישיות גבוליים ונטייה לאימפולסיביות והתקפי זעם. עוד נטען כי יש מקום ליתן משקל משמעותי להודאת המערער שחסכה את עדויות המתלוננים במקרה דנן. בנוסף נטען כי יש להתחשב בטענת המערער כי האירוע התרחש על רקע שתיית כמות גדולה של אלכוהול, לה המערער לא מורגל. עוד נטען כי עברו הפלילי של המערער אינו מכביד ואינו כולל עבירות מין, ומשכך טענת התביעה בדבר מסוכנות המערער לא נתמכת במסד ראייתי. אשר לעבירות השהייה שלא כדין, הזיוף וההתחזות, נטען כי מתחם הענישה ההולם הינו בין ימים ספורים לחצי שנת מאסר. אשר לעבירת תקיפת השוטר נטען כי מתחם הענישה ההולם הינו בין מאסר על תנאי לבין שישה חודשי מאסר. גזר הדין 7. בית המשפט המחוזי קבע כי במוקד האישומים עומד במלוא חומרתו האישום הראשון, בו הורשע המערער במסכת של עבירות מין ואלימות שנמשכו זמן ממושך, כשעה וארבעים דקות, ושבוצעו תוך התעללות בשני מתלוננים. נקבע כי לצורך גזירת עונשו של המערער יש לבחון האם האישום הראשון מהווה "אירוע אחד" או "מספר אירועים", כיוון שלשאלה זו יש השלכה על קביעת מתחם הענישה. צוין כי ככל שמדובר במספר אירועים נפרדים – כטענת התביעה – הרי שסעיף 40יג(ב) לחוק העונשין מורה לבית המשפט לקבוע מתחם ענישה הולם בגין כל אירוע בנפרד ולאחר מכן להחליט האם יש לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים; ולעומת זאת, ככל שמדובר באירוע אחד – כטענת ההגנה – הרי שכל המעשים "נבלעים" לתוך מסגרת של אירוע עבירה אחד וגזירת העונש צריכה להיעשות בהתאם. בית המשפט קבע כי לצורך הכרעה בשאלה זו יש להתחשב במספר קריטריונים: רציפות המעשים, משך הזמן שנמשכו יחד וכל אחד בפני עצמו, הזיקה העניינית ומידת הדמיון ביניהם – וכל זאת בהתאם לאופי העבירות והערך המוגן שנפגע. צוין בהקשר זה כי סעיף 40יג(ג) לחוק העונשין מורה לבית המשפט להתחשב בגזירת העונש, בין היתר, במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן. בית המשפט קבע כי לנוכח נסיבותיו הייחודיות של המקרה דנן ראוי לקבוע מתחם ענישה אחד לגבי כל העבירות נשוא האישום הראשון, תוך התחשבות בעובדה כי מדובר בריבוי עבירות מין ואלימות בעלות מרכיבים שונים. בית המשפט קבע כי התייחסות לכל עבירה ועבירה כאירוע נפרד תיצור חלוקה מלאכותית ומיותרת בנסיבות העניין, אך הדגיש כי אין בקביעה זו כדי להקל בעבירות הנכללות באותו אירוע, "אלא יש בה בעיקר כדי לקבוע יחידת התייחסות לשם קביעת מתחם ענישה הולם לכלל העבירות שבוצעו במסגרתו, כאשר לכל עבירה יינתן ביטוי בתוך המתחם שנקבע". 8. בשלב זה פנה בית המשפט המחוזי לקביעת מתחם הענישה ההולם לגבי כל אחד מהאישומים: א. האישום הראשון. אשר לערך החברתי שנפגע כתוצאה ממעשי המערער; נקבע כי מעשיו של המערער נעשו באכזריות ובברוטאליות, ללא אמפתיה ורגש אנושי, עד כדי סדיזם ממש, תוך פגיעה נוראית בערכים הבסיסיים ביותר שקשורים לכבוד האדם, ובהם "זכותו לאוטונומיה המקדשת את שלמות גופו ונפשו, אישיותו ורווחתו, את בטחונו וזכותו להלך בכל מקום ללא חשש". נקבע כי המעשים במקרה דנן חמורים ומתועבים עד כדי כך שהם שקולים לרצח נפש קורבנותיו של המערער. בית המשפט קבע כי לא מצא בפסקי הדין הרבים שהגישו שני הצדדים מעשים הדומים במכלול נסיבותיהם, אכזריותם ושפלותם למקרה דנן, וכי "מסכת המעשים המפלצתיים שביצע המערער במתלוננים הינה חריגה בכל ממד ועל-פי כל קנה מידה". בית המשפט סקר שורה של פסקי דין שבהם מצא "מרכיבים דומים" למקרה דנן – בהם נגזרו עונשי מאסר שנעו בין 18 שנות מאסר לבין 45 שנות מאסר, כל מקרה ונסיבותיו – תוך שהוא מציין כי המקרה דנן עדיין מופלג מהם בחומרתו. אשר לנסיבות הקשורות לביצוע העבירות; ציין בית המשפט כי המערער אמנם פעל במקרה דנן לבדו, אך יחד עם זאת נקבע כי: "מעשיו נושאים מאפיין סדיסטי מחמיר שלא מצאנו לו אח ורע בפסיקה – שימוש בנפגעי העבירה עצמם לביצוע עבירות מין זה בזה. ההשפלה הכרוכה בהפיכתו של אדם לעושה דברו של אחר לביצוע מעשים פוגעניים נגד יקיריו, בבחינת כלי לסיפוק יצריו של אותו זר, או משל היה בובה תלויה על חוט, נטולת נשמה, שאותה מפעיל הנאשם לצרכיו המיניים הסוטים, אינה יכולה לקבל ביטוי במילים. מדובר במעשה שרמת האכזריות וההתעללות של הנאשם בקורבנותיו תוך רמיסת כבודם (סעיף 40ט(א)(10) לחוק) עומדת המדרג העליון ביותר". בית המשפט הוסיף וקבע כי המערער עקב אחרי המתלוננים עוד לפני כניסתם לחניון, וכי הדבר מעיד על תכנון שקדם לביצוע העבירה (סעיף 40ט(א)(1) לחוק). ועוד נקבע כי אין חולק שהנזקים שנגרמו למתלוננים (סעיף 40ט(א)(4) לחוק) הינם חמורים ביותר, כפי שעולה מהתסקירים ומהצהרת המתלוננת. בית המשפט קבע כי בבואו לקבוע את מתחם הענישה ההולם יש להביא בחשבון את ייחודו של האירוע ואת נסיבותיו החריגות ויוצאות הדופן. נקבע כי מדובר ב"אירוע המעורר בעתה ופלצות", וכי מדובר ב"מסכת מתמשכת ובלתי פוסקת של עבירות מין קשות וחמורות של מעשי אונס, מעשי סדום ומעשים מגונים תוך התעללות, ביזוי והשפלה". נקבע כי מדובר במעשים שבוצעו באטימות וברוטאליות חסרות תקדים בשני המתלוננים, וכי "מעבר לאינוסם וחילול גופם ונפשם של קורבנותיו, כפה עליהם הנאשם גם לבצע מעשים מיניים זה בזה, כשכל אותה עת הוא צופה בהם לשם סיפוק יצריו הסוטים ודחפיו המיניים המעוותים". צוין כי במהלך כל האירוע הילך המערער אימים על המתלוננים, תוך הפעלת אמצעי הפחדה ואיומים ואלימות פיזית, מבלי לגלות "ולו קורטוב חמלה או זיק של צלם אנוש", והמשיך להתעלל במתלוננים מבלי לשעות לתחינותיהם, גם לאחר שהגיע לסיפוק מיני שלוש פעמים. בית המשפט הדגיש כי בפסקי הדין שהגישו הצדדים אמנם נדונו מקרים קשים, שהיה בהם דמיון בהיבטים מסוימים לחלק מהעובדות של המקרה דנן, אך לא נמצאה בכל אלו מסכת עובדתית כה קשה "שבה נכרכו מרכיבים כה רבים וקיצוניים של אכזריות יוצאת דופן והשפלת צלמו של האדם האחר ברמה כה קיצונית כפי שנתגלתה במקרה זה". לנוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט כי יש להעמיד את מתחם הענישה ההולם לגבי האירוע נשוא האישום הראשון בין 25 ל-35 שנות מאסר בפועל. ב. האישום השני – בית המשפט קבע כי מתחם הענישה ההולם בגין תקיפת שוטר הינו בין חודש לשנת מאסר. ג. האישום השלישי – בית המשפט קבע כי עבירות הזיוף, השימוש במסמך המזויף וההתחזות בוצעו במקביל על רקע עבירת שהייה בלתי חוקית, וכי מתחם הענישה ההולם בגינן הינו בין מאסר על תנאי ל-18 חודשי מאסר בפועל. 9. בשלב זה פנה בית המשפט המחוזי לבחון את הנסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה (סעיף 40יא לחוק העונשין). נקבע כי על רקע עובדותיו הקשות של האירוע הראשון, יש לייחס משקל מועט באופן יחסי לנסיבותיו האישיות של המערער. נקבע כי אף בהנחה שהמערער חווה אירוע טראומטי בעברו, שהשליך בדרך כזו או אחרת על מצבו הפסיכולוגי, הרי שאין הסבר ובוודאי לא הצדקה לרמת האכזריות וההתעללות בה נהג המערער במתלוננים. נקבע כי "מעשיו של הנאשם לא התאפיינו בסיפוק דחף מיני גרידא, אלא התלוו בהחפצה של המתלוננים, התעלמות מרצונם ותחינותיהם באופן המצביע על כך שייסורי המתלוננים אף הם היוו מקור לסיפוק תאוותיו". בית המשפט ציין כי אמנם יש להתחשב בעובדה שהמערער הינו אדם צעיר (יליד 1991), וגם בעובדה שהמערער הודה במעשים שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, ושבכך יש מידה מסוימת של נטילת אחריות ושבכך נחסך מהמתלוננים הצורך להעיד ולשחזר בבית המשפט את האירועים הקשים בשנית. בנקודה זו נקבע כי "אם החלטנו שלא להטיל על הנאשם עונש ברף העליון של מתחם הענישה הראוי, הרי זה רק בשל עובדה זו, שצריכה לבוא לידי ביטוי במידת העונש". לבסוף קבע בית המשפט כי שיקול נוסף שראוי להביא בחשבון במקרה דנן הינו שיקול הרתעת הרבים (סעיף 40ז לחוק). נקבע כי "עבירת אונס המבוצעת בטבורה של עיר, בתפיסת קורבן מזדמן, מטילה אימה על כלל הציבור ופוגעת בתחושת הביטחון הכוללת" ולפיכך רשאי בית המשפט ליתן לכך ביטוי לחומרה במסגרת הענישה. 10. לנוכח כל האמור לעיל, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לגזור על המערער 30 שנות מאסר בפועל, בציינו כי לנוכח העובדה שהאישום הראשון מאפיל בחומרתו הקיצונית על המעשים שנכללו בשני האישומים הנוספים, יהיה זה נכון להטיל על המערער עונש כולל בכל האישומים בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 40יג(ב) לחוק. בנוסף גזר בית המשפט על המערער את העונשים הנוספים שפורטו בפתח הדברים. הערעור לפנינו 11. בהחלטתי מיום 30.3.2014 הוריתי למרכז להערכת מסוכנות להגיש חוות דעת בעניינו של המערער. ביום 17.6.2014 הוגשה חוות דעת מאת ד"ר דויד כהן, קרימינולוג קליני בכיר במרכז להערכת מסוכנות. בחוות הדעת צוין כי התנהגות המערער במאסר הינה בעייתית ביותר, וכי בחודשים האחרונים שקדמו לבדיקה הוא היה מעורב בקטטות, שבת רעב, סירב להשתלב באגף, קילל סוהרים, פצע את עצמו, נדון מספר פעמים לתקופות בידוד, ובאופן כללי תואר כ"מרובה אירועים שליליים". התרשמות מעריך המסוכנות מהמערער הייתה כי "יחסי האובייקט שלו רווי קנאה, שנאה, חשדנות, כעס ותוקפנות... מתאפיין בעיקר בכעס מוצף ומציף, שאינו מכוון כלפי אדם ספציפי, אלא כלפי כל העולם כולו, כולל כלפי עצמו...הדימוי העצמי נמוך, אין יכולת ליחסי אובייקט נורמטיביים והתנהגותו אלימה...אין מקום ביחסי האובייקט שלו לרגשות כגון חרטה, אשמה, בושה או אמפתיה". לעניין האלימות והתקיפה המינית שלטענת המערער הוא חווה בילדותו, ציין מעריך המסוכנות בחוות הדעת כי "מבחינת הערכת המסוכנות...כמעט ואין נפקא מינה אם עבר תקיפה כזאת אם לאו. מה שחשוב לעניין הערכת המסוכנות זה יותר המצב הנתון, ופחות האטיולוגיה המדויקת של המצב". עוד צוין כי המערער "מגלה עיוותי חשיבה טיפוסיים לעברייני מין – בעיקר ייחוס הדדיות לקורבן וטענה שהיא קיימה עימו יחסי מין בהסכמה". נקבע כי בהתאם לטיפולוגיה המקצועית המקובלת בעניין אנסים משתייך המערער לקטגוריה של Non sadistic sexually motivated rape with low social competence, וצוין כי סביר להניח שהאלכוהול ששתה באותו לילה הסיר עכבות להתנהגות מינית. אשר להערכת המסוכנות, נקבע כי יש לשקול פקטורים סטאטיים, שקשורים לעברו של האדם ולפנומנולוגיה של עבירותיו, שאינם משתנים עם הזמן, ופקטורים דינאמיים, שקשורים לאישיותו, לסביבתו, לנטיות המיניות שלו וכדומה, שעשויים להשתנות עם הזמן. מעריך המסוכנות קבע כי במקרה דנן די בפקטורים הסטאטיים כדי להגיע למסקנה שמדובר באדם בעל רמת מסוכנות גבוהה לרצידיביזם מיני, אך שקיימים גם פקטורים דינאמיים שמחזקים מסקנה זו. בסופו של דבר נקבע כי שקלול הפקטורים הסטאטיים והדינאמיים מצביע על אדם בעל רמת מסוכנות גבוהה מאד לרצידיביזם מיני. בשולי נקודה זו יוער כי בהערכת המסוכנות צוין שחוות דעתה של הקרימינולוגית מטעם ההגנה (גב' בן-צור) בעניינו של המערער לא עמדה לנגד עיניו של מעריך המסוכנות במועד הבדיקה. 12. הטענה העיקרית שאותה העלה המערער לפנינו – באמצעות בא-כוחו, עו"ד אבי כהן – הינה כי בית המשפט המחוזי שגה בקובעו כי מתחם הענישה ההולם בנוגע לאישום הראשון הינו בין 25 ל-35 שנות מאסר בפועל, ובקובעו כי לאחר שקלול כל השיקולים הרלוונטיים במקרה דנן העונש יועמד על 30 שנות מאסר בפועל. בא-כוח המערער הדגיש כי הוא אינו מבקש לשכנענוּ שבית המשפט המחוזי שגה או הגזים בקביעותיו לעניין החומרה יוצאת הדופן של מעשי המערער במקרה דנן. עם זאת, נטען כי מעת שקבע בית המשפט המחוזי כי האישום הראשון מהווה "אירוע אחד", חמור ככל שיהיה, הרי שהעונש המקסימאלי שניתן לגזור על המערער בגין העבירות נשוא האישום הראשון הינו 20 שנות מאסר בפועל, ולכן לא ניתן היה על פי דין להשית עונש מאסר בפועל הממושך מהתקופה המקסימאלית הנ"ל. בא-כוח המערער הציג לפנינו שורה ארוכה של פסקי דין שניתנו בבית משפט זה ובבתי המשפט המחוזיים, וטען כי גם במקרים החמורים והמזעזעים ביותר שנדונו בבתי המשפט, לרבות מקרים שבהם ניהלו הנאשמים את ההליך מתחילתו ועד סופו, לא נגזרו על עברייני מין שהורשעו ב"אירוע אחד" שהיווה מסכת עובדתית אחת עם יסוד נפשי אחד – חמור ככל שיהיה – יותר מ-20 שנות מאסר בפועל. בהמשך לטענה זו הציג לפנינו בא-כוח המערער שורה של פסקי דין בהם נגזרו עונשי מאסר בפועל שעולים על 20 שנות מאסר, וטען כי בכל אותם פסקי דין דובר על עברייני מין שביצעו עבירות מין במספר אירועים נפרדים או במספר מתלוננים נפרדים ושניהלו את ההליך הפלילי מתחילתו ועד סופו. לפיכך נטען כי במקרה דנן ראוי להשית על המערער עונש שאינו עולה על העונש המקסימאלי הקבוע בחוק, 20 שנות מאסר בפועל. בנוסף נטען כי יש ליתן משקל להודאתו של המערער במקרה דנן, שחסכה מהמתלוננים את הצורך להעיד ולשחזר את המעשים. ועוד נטען כי יש ליתן משקל לנסיבותיו האישיות של המערער, שהינו בחור צעיר ללא עבר פלילי מכביד, שביצע את המעשים תחת השפעת אלכוהול. לבסוף נטען כי יש להשאיר פתח לשיקומו של המערער ולא להשית עליו עונש מאסר ממושך שמאיין כל סיכוי לשיקום. 13. המשיבה – באמצעות באת-כוחה, עו"ד דגנית כהן-ויליאמס – סומכת ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. באת-כוח המשיבה ציינה כי מלכתחילה קו הטיעון של התביעה בבית המשפט המחוזי היה שהאישום הראשון אינו מהווה "אירוע אחד" ושצריך לסווג כל עבירה בודדת במסגרת האישום הראשון כאירוע נפרד, תוך קביעת מתחם ענישה נפרד לכל אירוע ואירוע וקביעה שהעונש הכולל יהיה עונש מצטבר בשים לב לחומרה יוצאת הדופן של המעשים. נטען כי בית המשפט המחוזי אמנם לא קיבל את טענת המשיבה בנקודה זו, אך הלכה למעשה הגיע לתוצאה עונשית ראויה שהולמת את החומרה יוצאת הדופן של המעשים במקרה דנן ואת העובדה שמדובר בעבירות מין שבוצעו בשני מתלוננים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. באת-כוח המשיבה הסתמכה על פסיקת בית משפט זה במספר מקרים בהם הושתו עונשי מאסר מצטברים שחרגו מעונש המאסר המקסימאלי, על רקע נסיבות קשות וחריגות במיוחד. עוד ביקשה המשיבה להסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 6294/11 פלוני נ' מדינת ישראל (20.2.2014) (להלן: עניין קרפ ז"ל) וטענה כי ניתן ללמוד ממנו כי במקרים קשים וחריגים דוגמת זה שלפנינו, יש מקום להשית על נאשם את עונש המאסר המקסימאלי ולצבור עונשים על מעשים שנלוותה להם אכזריות מיוחדת כלפי כל אחד משני המתלוננים. עם זאת, באת-כוח המשיבה ציינה – במענה לשאלותינו בדיון לפנינו – כי היא אינה יכולה להציג פסק דין שבו הושת עונש מאסר בפועל שחורג מרף הענישה המקסימאלי בגין אירוע אחד, חמור ככל שיהיה. 14. שמענו גם טיעון קצר מטעם נפגעי העבירה – באמצעות באי-כוחם, עו"ד רוני אלוני-סדובניק ועו"ד ליאור שני – שהדגישו את הנזקים הקשים שנגרמו למתלוננים בעקבות האירוע ואת קשייהם לשקם את חייהם. מפאת צנעת הפרט לא נפרט את הדברים ששמענו בנקודה זו. בנוסף הוגש לנו, בהסכמת בא-כוח המערער, מכתב מטעם המתלוננת, במסגרתו ביקשה שלא נקל בעונשו של המערער. המתלוננת הדגישה במכתבה כי היא לא רואה את מעשי המערער כפגיעה מינית, נפשית ופיזית בה בלבד, אלא כפגיעה גם בבן זוגה, המתלונן, וכי מבחינתה 30 שנות המאסר בפועל שנגזרו על המערער הן למעשה 15 שנות מאסר בפועל בגין הפגיעה בכל אחד מקורבנותיו. המתלוננת הדגישה במכתבה כי לתפיסתה האקט המיני במקרה דנן לא היה הדבר המרכזי אלא ההשפלה והאלימות, וכי מעשי המערער נבעו מרצון לשלוט, להשפיל, לרמוס, להכאיב, להעליב ולפגוע בכבוד המתלוננים. 15. ביום 23.7.2014, שלושה ימים לאחר שנערך הדיון לפנינו, הונח לפנינו כתב "הפנייה לפסיקה" מטעם המערער בצירוף תגובת המשיבה. במסגרת מסמך זה שב המערער וטוען כי העונש המקסימאלי שניתן היה להשית עליו על פי דין הינו 20 שנות מאסר בפועל בלבד, וכי מעונש זה היה מקום להפחית באופן משמעותי נוכח הודאתו בכתב האישום המתוקן ו"לאור גילו הצעיר, בדידותו בארץ, נסיבותיו האישיות הקשות, היותו קורבן להתעללות ולמעשים מיניים קשים ועוד". כן מפרט המערער מדוע יש לאבחן בין מקרה זה לבין עניין קרפ ז"ל. לבסוף מציין המערער כי בדומה לפסק דין אחר של בית משפט זה מהעת האחרונה [ע"פ 677/14 דנקנר נ' מדינת ישראל (17.7.2014) (להלן: עניין דנקנר)] יש להפחית מעונשו אף בשל "הסיקור התקשורתי הפוגעני ושעה שנוצרה מעין אוירה כללית תקשורתית שהשפיעה על חומרת העונש". המשיבה טענה בתגובתה כי בניגוד לדברי המערער לא מדובר ב"מעשה אחד" אלא ב"אירוע אחד בו נעשו הרבה מעשים ונעברו בו הרבה עבירות" וכי במקרה כגון דא "יעמוד העונש המרבי על צירוף העונשים המרביים בעבירות בהן הורשע נאשם, ובית המשפט יקבע את מתחם העונש ההולם בתוך העונש המרבי האמור". עוד נטען כי הפניית המשיבה לעניין קרפ ז"ל נעשתה כאסמכתא לכך שקיימים מקרים בהם ראוי להשית את העונש המקסימלי הקבוע בחוק, אף אם מדובר בעונש תקדימי, ולצבור עונשים על מעשים אשר נלוותה להם אכזריות מיוחדת". באשר להסתמכות המערער על עניין דנקנר נטען כי בית משפט זה "דחה את טענת סנגוריו של דנקנר לפיה יש להקל בעונשו לאור הפרסומים הרבים אודותיו בתקשורת". דיון והכרעה 16. קראתי ביסודיות את גזר דינו של בית המשפט המחוזי, את חווֹת הדעת בעניינו של המערער, את תסקירי נפגעי העבירה ואת מכתב המתלוננת. עיינתי בהודעת הערעור המנומקת והמקיפה, שמעתי בקשב רב את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו ועיינתי בכתב ההפנייה לפסיקה שהוגש על יד המערער לאחר הדיון שנערך לפנינו ובתגובת המשיבה לכתב הפנייה זה. לאחר כל אלה, בחנתי את הפסיקה אליה הפנו באי-כוח הצדדים, ואז שבתי וקראתי פעם נוספת את גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לאחר שקילת כל החומר האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את טענתו העקרונית של בא-כוח המערער, לפיה בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להטיל על המערער עונש שעולה על העונש המקסימאלי הקבוע בחוק בצידה של העבירה החמורה ביותר שנעברה במקרה דנן (20 שנות מאסר בפועל). לצד זאת סבורני – ואודה כי התלבטתי בנקודה זו – כי יש מקום לקבל באופן חלקי את הערעור לגופו של עניין ולהפחית במידה מסוימת מהעונש שהוטל על המערער על ידי בית המשפט המחוזי ולהעמידו על 25 שנות מאסר בפועל, וכך אציע לחבריי שנעשה. אעיר כבר עתה כי אין ספק שגם לאחר הפחתה זו מדובר בעונש שאינו קל כלל ועיקר, אך לטעמי מדובר בעונש שהולם את הנסיבות הקשות והחריגות של המקרה דנן. אפרט טעמיי לתוצאה אליה הגעתי להלן. 17. בפתח הדברים אציין כי מקובלות עלי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בדבר אופיים האכזרי והחריג של מעשי המערער במקרה דנן. למקרא עובדות כתב האישום המתוקן – בהן הודה המערער במסגרת הסדר הטיעון – לא יכול להיוותר מקום לספק בדבר אופיים האכזרי, האלים ויוצא הדופן של המעשים. המתלוננים, ששעה קלה קודם לכן פסעו ברחוב ראשי בטבורה של העיר תל-אביב, נפלו בבת אחת כטרף בידיו של המערער, אשר במשך כשעה וארבעים דקות השפילם באכזריות ובאלימות יוצאות דופן, וביצע בהם שורה של עבירות מין מן הקשות והאלימות שבחוק העונשין תוך איומים והתעללות מתמשכים. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי מעשיו של המערער התאפיינו בסאדיזם שקשה למצוא דומה לו בפסיקה, כאשר מעבר לעבירות המין הרבות שביצע המערער במתלוננים בעצמו הוא גרם למתלוננים לבצע עבירות מין זה בזו. צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי המערער הפך את המתלוננים, תוך שימוש באיומים ובאלימות, ל"בובות על חוט", ל"כְּלֵי משחק" לביצוע עבירות מין חמורות זה בזו, תוך התעלמות מרצונותיהם ומתחינותיהם, מכבודם ומזכותם לאוטונומיה ולשלמות גופם ונפשם. קשה למצוא מילים לבטא את שאט הנפש שמתעוררת למקרא הדברים, ולא יהיה זה מוגזם לומר כי חדר השירותים בו כלא המערער את המתלוננים הפך במשך כשעה וארבעים דקות לתופת עבורם. כבר נאמר בפסיקת בית משפט זה בעבר כי עבירות מין חמורות ונתעבות שקולות לרצח נפשם של קורבנות העבירה. נדמה כי המקרה דנן הינו דוגמא מצערת וקיצונית לנכונותה של אמירה זו. יש להניח כי יחלפו שנים רבות בטרם יחלימו הצלקות הנפשיות שהותירו מעשיו של המערער במתלוננים, אם בכלל. נוכל רק לאחל למתלוננים שימצאו בהמשך הדרך את הכוחות ותעצומות הנפש הנדרשים, תוך הסתייעות בסביבתם התומכת ובגורמי טיפול, על מנת להשתקם ולהמשיך בחייהם. יוער כי בפסיקת בית משפט זה ובפסיקת בתי המשפט המחוזיים אליה הפנו אותנו שני הצדדים לא חסרות, למרבה הצער, דוגמאות לפרשות קשות, במהלכן בוצעו עבירות מין ואלימות קשות שהדעת מתקשה לתפוס ולהכיל. למותר לציין כי כל עבירת מין היא נוראית ואכזרית. כל קורבן עבירת מין הינו עולם ומלואו, שלעיתים נחרב עד היסוד כתוצאה ממעשים אלו. כל קורבן עבירת מין נאלץ לאחות לאט את השברים ולעשות מאמץ להמשיך בחייו, ולמרבה הצער לא תמיד מאמץ זה צולח. עם זאת, כחלק ממלאכתו של בית המשפט בבואו לגזור את דינו של נאשם במקרה קונקרטי, עליו לבחון את הדברים על רקע מקרים אחרים שנדונו בעבר בפסיקת בית משפט זה. כחלק ממלאכה זו נדרש בית המשפט להשוות ולהבחין בין הנסיבות של המקרים השונים, ועל אף שהשוואה כזו יוצרת מטיבה תחושת אי נוחות אין מנוס מעריכתה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, בפסיקת בית משפט זה נדונו מקרים קשים ואלימים ביותר של עבירות מין, וניתן למצוא בחלק מהמקרים דמיון בהיבטים מסוימים לחלק מהעובדות במקרה דנן, אך לא נמצאה בפסיקה דוגמא זהה ל"תמהיל" העובדתי האכזרי והאלים שנפרס לנגד עינינו במקרה דנן. 18. בלב המחלוקת שבין הצדדים בערעור שלפנינו עומדת השאלה האם האישום הראשון מהווה "אירוע אחד" או שמא מדובר ב"כמה אירועים", בהתאם לסעיף 40יג לחוק העונשין. לשאלה זו יש חשיבות בבוא בית המשפט לקבוע את מתחם הענישה ההולם בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין. אם בית המשפט קובע כי מספר עבירות מהוות "אירוע אחד", אזי מוטל עליו לקבוע את מתחם הענישה ההולם לאירוע כולו ולגזור עונש כולל לכל העבירות שבאותו אירוע (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין). לעומת זאת, אם בית המשפט קובע כי מספר עבירות מהוות "כמה אירועים", אזי מוטל עליו לקבוע את מתחם הענישה ההולם ביחס לכל אירוע בנפרד, ולאחר מכן הוא רשאי לגזור עונש נפרד לכל אירוע או עונש כולל לכל האירועים, ואם גזר עונש נפרד לכל אירוע, אזי עליו לקבוע את מידת החפיפה בין העונשים או הצטברותם (סעיף 40יג(ב) לחוק העונשין). במילים אחרות, מדובר בשאלה הראשונה שבית המשפט נדרש להשיב עליה בבואו לגזור את דינו של הנאשם בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין. 19. המונח "אירוע" הינו מונח חדש שהוכנס לחוק העונשין במסגרת תיקון 113, ועל אף שניתן היה לצפות כי תיכלל בתיקון 113 הגדרה כלשהי למונח זה, הרי שהגדרה כזו לא נכללה בו. ודוק, תיקון 113 לחוק העונשין אינו מגדיר מהו "אירוע", ואף אינו קובע מהו המבחן המשפטי שעל פיו יבחין בית המשפט בין תרחיש עובדתי אחד שיוגדר כ"אירוע" לבין תרחיש עובדתי אחר שיוגדר כ"כמה אירועים". המחוקק הותיר שאלות אלה פתוחות לפרשנות. על אף שהנושא נדון באריכות בדיונים שקיימה ועדת חוקה, חוק ומשפט (להלן: הועדה) בהצעת החוק שהפכה לימים לתיקון 113 לחוק העונשין, לא ניתן למצוא תשובה לשאלה זו בהיסטוריה החקיקתית של תיקון 113. הועדה אמנם הקדישה שלוש ישיבות לשאלת הבניית שיקול הדעת השיפוטי במקרים של ריבוי עבירות [ישיבה מס' 410 של ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 20.6.2011; ישיבה מס' 442 של ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 2.8.2011; וישיבה מס' 475 של ועדת חוקה, חוק ומשפט מיום 21.11.2011], אך עיון בפרוטוקולים של ישיבות אלה מעלה כי על אף שדיוני הועדה בשאלה זו היו מקיפים ומעמיקים, לא הגיעה הועדה בשום שלב לתשובה ממצה בעניין זה. נהפוך הוא, התמונה שמצטיירת למקרא הפרוטוקולים דנן הינה כי חברי הועדה הנכבדים ראו בשאלת הבניית שיקול הדעת השיפוטי במקרים של ריבוי עבירות כשאלה "קשה" ו"מתסכלת", אשר ספק אם ניתן ליתן לה פיתרון ברור בחקיקה. לא למותר לציין בנקודה זו כי במהלך שלוש הישיבות שקיימה הועדה בסוגיה זו השתמשו חברי הועדה והמשתתפים בדיוניה במונחים שונים – "פרשה", "מקרה", "מאורע", "אירוע", "מעשה" ו"עבירה" – והוצעו הצעות שונות להבחנה בין המושגים השונים. ועוד יצוין כי לא אחת שימשו המונחים השונים דלעיל את חברי הועדה ומשתתפי הדיונים בערבוביה, וחוסר הקפדה זה מקשה בדיעבד על מלאכת הפרשנות של בית המשפט את המונח "אירוע" שבסופו של דבר נכלל בתיקון 113 לחוק העונשין. ודוק, דיוני הועדה התמקדו בשאלה האם בכלל ניתן להבנות את שיקול הדעת השיפוטי במקרים של ריבוי עבירות, כאשר לעיתים מדובר במספר עבירות שמתרחשות בסמיכות זמנים ולעיתים מדובר במספר עבירות שמתרחשות בזמנים שונים. בסופו של דבר, לאחר שלוש ישיבות של הועדה שהוקדשו ברובן לדיונים מעמיקים בסוגיה זו, נותרה השאלה מהו "אירוע" פתוחה, וכפועל יוצא גם ההבחנה בין "אירוע אחד" לבין "כמה אירועים" נותרה עמומה מאד [להרחבה ראו: ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2014) בפסקאות 18-15 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן]. 20. על אף שהתשובה לשאלה דלעיל נותרה פתוחה ועל אף שעיון בדיוני הועדה מותיר את הקורא עם תחושה שדיוני הועדה בנקודה זו העלו יותר "סימני שאלה" מאשר "סימני קריאה", ראוי לציין כי מדיוני הועדה עולה כי בין רוב חברי הועדה שררה תמימות דעים, לפיה במקרים בהם מדובר בעבירות אלימות חמורות או עבירות מין שמבוצעות כלפי מספר קורבנות, יש לראות בכל אחת מהעבירות כ"אירוע" נפרד [ראו: ישיבה מס' 410 בעמ' 33-30; ישיבה מס' 475 בעמ' 53-52]. עוד ראוי לציין כי בדיוני הועדה ציינה היועצת המשפטית של הועדה, עו"ד סיגל קוגוט, במענה לשאלות שהופנו אליה במספר הזדמנויות מצד משתתפים שונים בדיונים בעניין ההבחנה בין "אירוע" לבין "מספר אירועים", כי קיימת פסיקה רבה של בתי המשפט בסוגיה זו ואין צורך להגדירה בחוק [כך למשל ציינה עו"ד קוגוט כי "יש הרבה פסיקה על אירוע אחד" (ישיבה מס' 442 בעמ' 34) וכי "אני לא צריכה להגדיר, יש על זה פסיקה מכאן ועד הודעה חדשה" (ישיבה מס' 442 בעמ' 37)]. זאת ועוד, נדמה שחלק ניכר מדיוני הועדה שהוקדשו לשאלה דלעיל, בדבר ההבחנה בין "אירוע" ל"מספר אירועים", עסק במקרים בהם הנאשם מבצע עבירה אחת ש"גוררת" בעקבותיה מספר עבירות נוספות בסמיכות של זמן ומקום (הדוגמא ששבה ועלתה בדיוני הועדה הינה של אדם שמבצע עבירת שוד בבית מגורים, ותוך כדי כך מבצע גם עבירה של הסגת גבול, כשבמהלך השוד תוקף השודד אדם שנמצא בבית, ולאחר מכן אף גונב חפץ מחפצי הבית שלא במהלך השוד). על מקרה מסוג זה נאמר בדיוני הועדה שראוי יהיה לראותו בדרך כלל כ"אירוע אחד" ולקבוע מתחם ענישה אחד לכל העבירות שבוצעו במהלכו יחד, ולא לפצלו באופן מלאכותי ל"מספר אירועים" ולקבוע מתחם ענישה לכל אחת מהעבירות בנפרד. הודגש כי מקרה זה נבדל ממקרה שבו בוצעו מספר עבירות אלימות או עבירות מין – בין אם אלה מבוצעות בקורבן אחד, ובוודאי אם הן מבוצעות במספר קורבנות – שלגביהם, כאמור, נראה כי שררה תמימות דעים בין רוב חברי הועדה שלא יהיה מדובר ב"אירוע" אחד. 21. בנקודה זו ראוי להביא מדברי היועצת המשפטית של הועדה, שסיכמה את הסוגיה בתום הישיבה השלישית והאחרונה של הועדה שבה נדונה הסוגיה של ריבוי עבירות, כדלקמן: "העיקרון הוא כזה שכאשר יש אירוע אחד, וגם אם יש סדרה של מעשים – שמישהו נכנס לבית ואולי הוא מתעמת עם מישהו אז יש שם גם תקיפה, ואולי אחר כך הוא גונב שם תיק, אבל זה הכול אירוע אחד – אז בית-המשפט קובע מתחם עונש כולל אחד ואחר כך הוא מתחשב בנסיבות, אבל הוא לא נותן על כל עבירה עונש לחוד ואז מחבר. אנחנו ערים לכך שיש פסיקה, אנחנו לא חושבים שהסעיף הזה יפגע בפסיקה שאומרת שאם מישהו עושה עבירת אלימות חמורה שנפגעים ממנה כמה קורבנות אז בית-המשפט אומר שהוא רואה כל קורבן כמקרה אחד. אנחנו לא רואים שהסעיף הזה פוגע בזה. הסעיף אומר שכאשר מדובר באירוע אחד – ולבית-המשפט יש פסיקה מתי הוא רואה דבר כאירוע אחד ומתי לא – וגם אם הוא מורכב מפרטים של עבירות שונות, אז בית-המשפט יסתכל על זה כאירוע אחד, ועדיין הוא יכול לסטות אפילו מהעונש המרבי על אחת העבירות. זה לא אומר שהעונש המרבי שהוא ייתן הוא העונש החמור ביותר לעבירה החמורה ביותר, זה לא מה שהסעיף אומר. הסעיף אומר שבית-המשפט יסתכל על זה כאירוע אחד. נכון, אנחנו לא תמימים. אנחנו יודעים שזה גם משדר לבית-המשפט לא לפצל בצורה מלאכותית אירוע אחד, אבל מי שמוטרד מהפסיקה של כמה קורבנות באירוע אחד – אני לא חושבת שהפסיקה הזו תיפגע. ויחד עם זאת, מתחם העונש ההולם הכולל יכול, מבחינת לשון החוק וגם מבחינת כוונתו, לסטות אפילו מעונש המקסימום של עבירה אחת, אז זה לא משנה בהכרח את המצב המשפטי. … אז לכן אנחנו רוצים שהכוונה תהיה ברורה. עדיין אנחנו רוצים שבית-המשפט יסתכל על האירוע, אם הוא חושב שצריך לגזור עשרות שנות מאסר כי יש באירוע פגיעה חמורה מאוד בכמה אנשים אז הוא יוכל לגזור את זה, הסעיף הזה לא ישלול את האפשרות. רוב התיקים הם לא כאלה, רוב התיקים הם שרשרת של מעשים שיכולה לבוא לידי ביטוי בסופו של דבר באירוע אחד שיכול להיות מפוצל לעבירות שונות" [ישיבה מס' 475 בעמ' 52 (ההדגשות הוספו – י.ד.)]. 22. ראוי לטעמי לשים לב לשלוש נקודות חשובות שעולות מהדברים הללו: ראשית, ראוי לשים לב כי בדברים אלו מופיעים המונחים "אירוע", "מעשה", "מקרה" ו"עבירה" בערבוביה, באופן המקשה להבחין בין "אירוע", "מעשה" ו"עבירה" בבוא בית המשפט לפרש את המונח "אירוע" (ונזכיר בנקודה זו כי כותרת הסעיף אינה "ריבוי אירועים" אלא "ריבוי עבירות"). יחד עם זאת, ועל אף חוסר ההקפדה על מינוח אחיד, יש בדברים אלו כדי להבהיר במעט מה היא התכלית הסובייקטיבית שעמדה ביסוד סעיף 40יג לחוק העונשין. שנית, מהדברים המצוטטים לעיל עולה כי אין צורך לכלול בחוק הגדרה ל"אירוע", זאת לנוכח קיומה של פסיקה רבה שעוסקת בסוגיה זו ולנוכח הקושי האינהרנטי שבהבניית שיקול הדעת השיפוטי בנקודה זו. שלישית, מהדברים המצוטטים לעיל עולה במפורש כי הגדרתו של מקרה מסוים כ"אירוע" אינה כובלת את ידי בית המשפט בבואו לגזור את עונשו של הנאשם לעונש המרבי שקבוע בצידה של העבירה החמורה ביותר שנעברה במהלך האירוע, וכי בקביעת מתחם העונש ההולם הכולל בגין האירוע יכול בית המשפט, בשים לב ללשון החוק ולתכליתו, לסטות אפילו מהעונש המרבי של עבירה אחת, לרבות העבירה החמורה ביותר. מכך נגזרת לכאורה המסקנה כי המונח "אירוע" הינו רחב יותר מהמונח "מעשה" שבסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב 1986 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). 23. כאמור, השאלה שלפנינו הינה האם יש להשקיף על האישום הראשון כ"אירוע אחד" או שמא יש לפצלו ולהתבונן בו ככולל "מספר אירועים". בהיעדר הגדרה כלשהי למונח "אירוע" בתיקון 113 לחוק העונשין, ובשים לב לכך שחברי הועדה והמשתתפים השונים בדיוניה בחרו – בתום דיונים ארוכים ומקיפים – להימנע במודע מלהגדיר מונח זה וסברו כי מדובר בסוגיה שנדונה די והותר בפסיקת בתי המשפט, ושממילא קשה מאד להבנות בחוק את שיקול הדעת לגביה, סבורני כי בשלב זה אכן ראוי להפנות מבטנו אל עבר פסיקת בתי המשפט בסוגיה זו עד היום. 24. השאלה האם על בית המשפט להשקיף – לצורך גזירת הדין – על כתב אישום שמתאר תרחיש עובדתי אחד, שבמסגרתו בוצעו מספר עבירות, כתרחיש משפטי אחד או שמא כמספר תרחישים משפטיים, לא "נולדה" במשפט הישראלי בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין. שאלה זו נדונה בפסיקת בית משפט זה לא אחת בהקשר של המונח "מעשה" שבסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. בית משפט זה יצר במרוצת השנים הבחנה בין "מעשה אחד", שמקים מספר עבירות אך בצידו עונש אחד, לבין "מספר מעשים", שמקימים מספר עבירות ומצדיקים הטלת מספר עונשים. במרוצת השנים התפתחו שני מבחנים עיקריים לצורך הכרעה בשאלה דנן: האחד, המבחן הצורני-עובדתי, שבמסגרתו בוחנים האם ניתן להפריד בין פעולות שנעשו ברצף ובסמיכות יחסית של זמן ומקום, דהיינו האם מדובר בפעולה יחידה מתמשכת שלא ניתן לפצלה לתת-פעולות או שמא בשרשרת פעולות עוקבות שכל אחת מהן היא חוליה נפרדת. השני, המבחן המהותי-מוסרי, שנוהג בעיקר בעבירות הנעברות בגופו של אדם (להבדיל מעבירות רכוש), ושבמסגרתו מתמקדים בנזקים שגרמה התנהגותו של העבריין לנפגעי העבירה ובאינטרס החברתי שנפגע. במסגרת מבחן זה נבחנת בין היתר – אם לא בעיקר – שאלת ריבוי הנפגעים. בהקשר זה נקבע והודגש בשורת פסקי דין כי כאשר מדובר במספר נפגעים ממעשה אלימות או מעבירות מין יש לכל אחד מהנפגעים אינטרס עצמאי לשמירה על שלום גופו, אשר מטה את הכף לטובת "פיצול" המעשים והעונשים. [לפירוט שני המבחנים: ראו למשל: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289 (1997) (להלן: עניין פופר); ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 865 (2004); ע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 461 (2004) (להלן: עניין שר); ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 562 (2003); ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 934 (2005) (להלן: עניין ליבוביץ); ע"פ 8139/00 פלוני נ' מדינת ישראל (8.7.2002); ע"פ 2948/03 ברזובסקי נ' מדינת ישראל (20.6.2005); ע"פ 9059/03 יוסבשוילי נ' מדינת ישראל (21.3.2007); ע"פ 9613/11 טפגאי נ' מדינת ישראל (31.10.2013); ע"פ 7340/10 ברקולין נ' מדינת ישראל (24.6.2013) (להלן: עניין ברקולין); ע"פ 3206/11 זא'נו נ' מדינת ישראל (10.6.2013)]. בנקודה זו ראוי להזכיר – והדברים צוינו לא אחת בפסיקת בית משפט זה – כי שני המבחנים שלעיל הינם מבחני-עזר בלבד, ומטרתם היא לשרת את תכליות דיני העונשין. לפיכך נקבע כי מבחנים אלו הם נקודת המוצא אבל הם אינם נקודת הסיום, וכי בסופו של דבר על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו, על פי נסיבותיו ומאפייניו, ואין בנמצא מבחן כולל וגורף שנותן מענה לכל סוגי המקרים. יפים בנקודה זו דברי השופט מ' חשין בעניין פופר: "בין כך ובין אחרת, נזכור-נא – אל נשכח – כי הבחינה המושגית אין בה תכלית לעצמה. אין היא אלא כלי לניתוח ולהבנה, ואת הכלי נעצב בדמותנו כצלמנו. גם לניתוח האנליטי הושמו גבולות. האנליזה אינה כופה עצמה עלינו, והרי אנו אדוניה אנו, ולא משרתיה. תפוח שנשר מן העץ לעולם ייפול אל הארץ ולא ינסוק אל-על. ואולם אנו לא בחוקי-טבע ענייננו אלא בנורמות-התנהגות שיועדו לאדם. ויוצרי הנורמות הם אנו. במקרה שבו בחינה מושגית-אנליטית תכביד עלינו ותטרוד את מנוחתנו, נסוב על עקבינו וננסה לבדוק אם לא טעינו אי-שם בדרכנו. אכן, בעיצובן ובכיולן של נורמות-התנהגות – ובהן נורמות בדיני העונשין – ידם של היסודות הערכיים והמוסריים כבדה עלינו, וכך אף יאה ונאה" [שם, בעמ' 306; ראו גם דברי השופט מ' חשין בעניין שר בעמ' 471]. 25. סבורני כי ראוי להשתמש בשני המבחנים דלעיל – שפותחו והשתרשו, כאמור, במרוצת השנים בפסיקת בית משפט זה לצורך ההבחנה שבין "מעשה אחד" לבין "מספר מעשים" לעניין סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי – גם לצורך ההבחנה בין "אירוע אחד" לבין "מספר אירועים" לעניין סעיף 40יג לחוק העונשין. ספק בעינַי אם עלינו "להמציא מחדש את הגלגל" ולנסח כעת מבחנים חדשים ושונים מאלו הנהוגים בפסיקת בית משפט זה במשך עשרות שנים, אשר משקפים שכל ישר וחוכמה מצטברת ארוכת שנים. דומני כי זו הייתה גם כוונת חברי הועדה ומשתתפי דיוניה בהחלטתם להימנע מלכלול במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין הגדרה למונח "אירוע" או לקבוע מבחן חדש בהקשר זה, בהסתמכם על כך שקיימת פסיקה של בית משפט זה בסוגיה זו (או למצער בסוגיות קרובות באופיין). לתמיכה בעמדה זו, לפיה שני המבחנים שפותחו בפסיקה עד היום צריכים לשמש את בתי המשפט גם לעניין ההבחנה בין "אירוע אחד" ל"כמה אירועים", ראו: יניב ואקי ויורם רבין "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה: תמונת מצב והרהורים על העתיד לבוא" הפרקליט נג 413, 444-441 (2013) (להלן: ואקי ורבין). 26. עם זאת, אין להתעלם מכך שבסופו של יום בחר המחוקק שלא להשתמש במונח "מעשה" במסגרת סעיף 40יג שבתיקון 113 לחוק העונשין, אלא בחר להשתמש במונח חדש ולכאורה רחב יותר – "אירוע" – וזאת, להבדיל מהמונחים "מעשה העבירה" ו"עבירה" שבסעיפים 40א-40יב ובסעיף 40יד לחוק העונשין ומהמונח "מעשה" שבסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. בנוסף, אין להתעלם מהעובדה שהמחוקק לא ביטל במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין את סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי (וזאת, להבדיל מסעיף 45(א) לחוק העונשין שבוטל במפורש במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין). בנקודה זו ראוי גם להדגיש כי הוראות הסעיפים 186 לחוק סדר הדין הפלילי ו-40יג לחוק העונשין הינן הוראות חוק בעלות תכלית שונה: סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי הינו סעיף שעוסק בצד המהותי של סמכות הענישה המוקנית לבית המשפט. תכליתו של סעיף זה הינה הצבת גבול ברור לסמכות הענישה של בית המשפט, על ידי קביעת איסור מהותי, לפיו אין להטיל על אדם עונשים שונים בגין עבירות שבוצעו בגדרי "אותו מעשה". בכך עוּגן בחוק עיקרון היסוד הנהוג במשפט הפלילי מימים ימימה, לפיו אין הצדקה להעניש יותר מפעם אחת בגין מעשה אחד (אף אם אותו מעשה "מצמיח" מספר עבירות שונות). מנגד, סעיף 40יג(א) וסעיף 40יג(ב) לחוק העונשין עוסקים בצד הטכני של סמכות הענישה. סעיפים אלו אינם קובעים כלל מהותי כזה או אחר, והם אינם מגדירים גבול תחתון או עליון לסמכות הענישה. תכליתם, הזהה לתכליתם של יתר הסעיפים שנחקקו במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, הינה הבניית שיקול הדעת השיפוטי. תכלית זו מיושמת בסעיפים 40יג(א) ו-40יג(ב) לחוק העונשין על ידי יצירת "תבנית חשיבה" קבועה ("סכמה") שבה על בית המשפט לנקוט בבואו לגזור את עונשו של אדם שביצע עבירות רבות: בשלב ראשון על בית המשפט לסווג האם התרחיש העובדתי שלפניו מהווה "כמה עבירות שמהוות אירוע אחד" או שמא "כמה עבירות שמהוות כמה אירועים". זהו שלב טכני באופיו, שנועד אך ורק להבנות (מלשון המילה "תבנית") את שיקול הדעת השיפוטי. שלב זה יוצר "תבנית חשיבה" קבועה ("סכמה") שבית המשפט מחויב לפעול על פיה בכל מקרה ומקרה בטרם יעבור לשלב השני, המהותי באופיו, שבו יקבע את מתחם הענישה ההולם ויגזור את עונשו של הנאשם הקונקרטי. רק לאחר שבחן בית המשפט את התרחיש העובדתי שלפניו בהתאם לטכניקה האמורה לעיל, יפנה בית המשפט לשלב המהותי של מלאכת הענישה, דהיינו קביעת מתחם הענישה ההולם בהתאם לעקרון ההלימה ובהתאם ליתר העקרונות שנקבעו בתיקון 113 לחוק העונשין, ולאחר מכן גזירת עונשו של הנאשם הקונקרטי בהתאם לשיקולים השונים שנקבעו בתיקון 113 (יוער כי בנקודה זו על בית המשפט להתחשב גם באמור בסעיף 40יג(ג) לחוק העונשין, שעוסק דווקא בצד המהותי של מלאכת הענישה, בניגוד לסעיפים 40יג(א) ו-40יג(ב) לחוק). יודגש כי תכליתו של השלב הראשון, הטכני באופיו, הינה להקל על מלאכת הענישה המהותית המוטלת על בית המשפט בשלב השני. במילים אחרות, השלב הראשון משמש כאמצעי בלבד והוא אינו מהווה מטרה בפני עצמו, וזאת בניגוד לשלב השני. החובה המוטלת על בית המשפט "להעביר" את התרחיש העובדתי המסוים שמופיע בכתב האישום דרך "תבנית החשיבה" הקבועה בסעיפים 40יג(א) ו-40יג(ב) לחוק נועדה להבנות את תהליך המחשבה ולחדד בעיני בית המשפט את חלקיו השונים של התרחיש העובדתי, ובכך להקל על בית המשפט את מלאכת הענישה בשלב הבא. 27. כאמור, המונחים "מעשה" ו"אירוע" שונים זה מזה, ואינם בהכרח חופפים זה לזה. מדיוני הועדה ומלשונו של המונח "אירוע" עולה המסקנה כי המונח "אירוע" רחב יותר מהמונח "מעשה", וכי "אירוע אחד" יכול לכלול "כמה מעשים". מסקנה זו מתחזקת לנוכח דברי היועצת המשפטית של הועדה בישיבת הועדה האחרונה שעסקה בסוגיית ריבוי העבירות, לפיהם מטרת הסעיף הינה למנוע פיצול מלאכותי של מקרה או אירוע אחד שבמסגרתו בוצעו בסמיכות זמנים שורה של עבירות למספר אירועים נפרדים, אך אין להסיק מהגדרתו של מקרה מסוים כ"אירוע אחד" כי בית המשפט מוגבל בעונש המרבי שיוכל לגזור על העבריין בגין כל העבירות שבוצעו כחלק מ"אירוע אחד" לעונש המרבי הקבוע בצידה של העבירה החמורה ביותר שנעברה באותו אירוע [הדברים הובאו במלואם בפסקה 22 לעיל]. מדברים אלו עולה כי עקרונית המונח "אירוע" רחב יותר מהמונח "מעשה", כך ש"אירוע אחד" יכול לכלול "מעשה אחד" ויכול לכלול גם "מספר מעשים". 28. כפי שציינתי לעיל, סבורני כי לעניין ההבחנה בין "אירוע אחד" לבין "כמה אירועים" ראוי להיעזר במבחנים שפותחו והשתרשו בפסיקת בית משפט זה במשך עשרות שנים לעניין ההבחנה בין "מעשה אחד" לבין "מספר מעשים". לטעמי, מבחנים אלו משקפים שכל ישר וחוכמה מצטברת ארוכת שנים, ואיני מוצא הצדקה לנסח כעת מבחנים חדשים במקומם. עם זאת, לנוכח מסקנתי כי המונח "אירוע" רחב מהמונח "מעשה", וכי "אירוע אחד" יכול לכלול "מספר מעשים" (אך, כאמור, גם יכול לכלול רק "מעשה אחד"), קשה להתעלם מהקושי הלוגי שנוצר משימוש באותם מבחנים לצורך ההגדרה של שני המונחים. ודוק, הקושי הלוגי דלעיל נוצר במקרים בהם יסבור בית המשפט, בשלב הראשון, כי תרחיש עובדתי מסוים מורכב מ"כמה אירועים", תוך שימוש בשני המבחנים שהוזכרו לעיל, ולאחר מכן, בשלב השני, כי כל אחד מאותם אירועים (או למצער חלק מהם) מורכב בתורו מ"כמה מעשים", תוך שימוש באותם שני מבחנים בדיוק. בנקודה זו רואה אני לנכון להעיר כי לטעמי ניתן היה להימנע מקושי לוגי זה אילו הייתה הועדה קובעת אחת משתי קביעות: קביעה פוטנציאלית אחת הייתה כי המונחים "מעשה" ו"אירוע" חד הם וכי המבחנים שפותחו בפסיקה עד היום לעניין המונח הוותיק "מעשה" ישמשו מעתה לעניין המונח החדש "אירוע" (קביעה כזו מחייבת גם התייחסות למגבלה המהותית הקבועה בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי וליחס שבינה לבין תיקון 113 לחוק העונשין); קביעה פוטנציאלית שנייה הייתה כי המונח "אירוע" רחב מהמונח "מעשה" וכי המבחנים שיש ליישם לעניין המונח החדש "אירוע" שונים מאלו שיש ליישם לעניין המונח הוותיק "מעשה". בפועל, למקרא סעיף 40יג לחוק העונשין ולמקרא הפרוטוקולים של ישיבות הועדה שעסקו בסוגיית ריבוי העבירות עולה המסקנה כי תיקון 113 לחוק העונשין יצר "שעטנז" בלתי רצוי: מחד, התיקון יוצר הבחנה בין שני המונחים דלעיל ומשתמע ממנו כי המונח "אירוע" רחב מהמונח "מעשה" (ולכן, אף אינו כפוף למגבלה הקבועה בסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי); מאידך, בהיעדר הגדרה כלשהי למונח החדש "אירוע", עיון בדיוני הועדה מלמד כי המבחנים שיש ליישם לעניין המונח "אירוע" זהים לאלו שיושמו עד היום לעניין המונח "מעשה". כך נוצר לו קושי לוגי שמוביל את בית המשפט לנסות ו"לרבע את המעגל", כשנדמה שכל פתרון פרשני שבו יבחר בית המשפט בנסיבות אלה לא יהיה אופטימלי [השוו לדברי ואקי ורבין בעמ' 441]. 29. את הקושי הלוגי הנזכר לעיל אציע לפתור על ידי המודל הבא: בשלב הראשון, לצורך המענה על השאלה האם תרחיש עובדתי מסוים מהווה "אירוע אחד" או "כמה אירועים", על בית המשפט להפעיל אך ורק את המבחן הצורני-עובדתי שפותח והשתרש בפסיקת בית משפט זה. כאמור לעיל, המבחן הצורני-עובדתי בוחן האם עבירות שבוצעו ברצף ובסמיכות יחסית של זמן ומקום ניתנות להפרדה או שמא מדובר במכלול אחד של פעולות שמאופיינות במחשבה פלילית אחת ובתכנון פלילי אחד. זהו מבחן לוגי של שכל ישר, אך אין ספק כי מדובר במבחן בעל אופי טכני, שמתעלם משאלות שבמהות – כגון מספר הקורבנות, הנזק שהסבה התנהגות העבריין, והאינטרסים החברתיים שנפגעו כתוצאה מהתנהגותו. סבורני כי מבחן זה תואם בדיוק את אופיו הטכני של השלב הראשון במלאכת הענישה. כאמור, בשלב הראשון, נדרש בית המשפט "להעביר" את התרחיש העובדתי שלפניו דרך "תבנית החשיבה" הקבועה בסעיפים 40יג(א) ו-40יג(ב) לחוק העונשין ולקבוע האם מדובר ב"אירוע אחד" או ב"כמה אירועים", וזאת על מנת להבנות את תהליך המחשבה ולחדד בעיני בית המשפט את חלקיו השונים של התרחיש העובדתי. בשלב זה בית המשפט אינו עוסק בשאלות המהותיות – לא בשאלת מתחם הענישה ההולם ולא בשאלת עונשו הראוי של הנאשם הקונקרטי בנסיבות העניין – ולכן, בשלב זה יש להפעיל מבחן לוגי וטכני, שמתעלם משאלות שבמהות. בשלב השני, לאחר שבית המשפט קבע האם התרחיש העובדתי שלפניו מורכב מ"אירוע אחד" או מ"כמה אירועים", עובר בית המשפט לשלב המהותי של מלאכת הענישה, במסגרתו עליו לקבוע את מתחם הענישה ההולם ביחס לכל אירוע ולגזור את העונש הראוי בנסיבות הקונקרטיות של כל אירוע. בשלב זה יש חשיבות גדולה לשאלות שבמהות – מספר הקורבנות, הנזק שהסבה התנהגות העבריין, האינטרסים החברתיים שנפגעו כתוצאה מהתנהגותו. לפיכך בשלב זה ראוי לשוב ולבחון כל אירוע בהתאם למבחן המהותי-מוסרי שפותח והשתרש בפסיקת בית משפט זה, ולקבוע האם יש לפצל כל אירוע למספר מעשים, על כל הנובע מקביעה זו במישור העונשי (לרבות הוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי). 30. ודוק, סביר להניח שבמרבית המקרים יוביל המודל דלעיל לכך שתרחיש עובדתי מסוים יסווג כ"אירוע אחד" וכ"מעשה אחד". עם זאת, לא תמיד יהיה זה כך, כיוון שהמבחן הצורני-עובדתי, בהיותו מבחן טכני באופיו, עשוי "ללכוד" מקרים שונים ולסווגם כ"אירוע אחד", על אף שיכולים להיות ביניהם הבדלים מהותיים שמשליכים על קביעת מתחם הענישה ההולם ועל גזירת העונש הראוי בעניינו של הנאשם הקונקרטי. כך במיוחד במקרים בהם מדובר ב"אירוע אחד" שבו בוצעו מספר עבירות במספר קורבנות בסמיכות של זמן ומקום. לדוגמא, נציב לנגד עינינו מקרה שבמהלכו ביצע עבריין שתי עבירות מין במתלוננת אחת. בהתאם למבחן הצורני-עובדתי, מקרה זה יסווג כ"אירוע אחד" (שבו בוצעו שתי עבירות מין). עתה נשנה מעט את עובדות המקרה, כך שבמהלכו ביצע העבריין שתי עבירות מין בשתי מתלוננות בזו אחר זו (דהיינו, עבירת מין אחת בכל מתלוננת). בהתאם למבחן הצורני-עובדתי, גם מקרה זה ייחשב כ"אירוע אחד" (שבו בוצעו שתי עבירות מין), על אף שמדובר בשתי מתלוננות ולא במתלוננת אחת. זאת, מכיוון שהמבחן הצורני-עובדתי מתעלם מהשוני המהותי בין המקרים ובוחן אותם על פי מבחן טכני ופשוט יחסית של סמיכות זמן ומקום. עם זאת, ספק אם יהיה מי שיחלוק כי קיים שוני מהותי בין המקרים וכי ראוי להתייחס אליהם באופן שונה בבואו של בית המשפט לקבוע את מתחם הענישה ההולם ולגזור את עונשו של העבריין. כאן נכנס המבחן המהותי-מוסרי לתמונה. על פי מבחן זה, האירוע הראשון יסווג כ"אירוע אחד" שמהווה גם "מעשה אחד" שבמהלכו בוצעו שתי עבירות, ואילו המקרה השני יסווג כ"אירוע אחד" שבו "שני מעשים" (בהתאם למספר המתלוננות) שבמהלכו בוצעו שתי עבירות, ולקביעות אלה תהיה השפעה ישירה על קביעת מתחם הענישה ההולם ועל גזירת עונשו של העבריין בכל אחד מהמקרים. 31. הנה כי כן, לטעמי המבחנים הנהוגים והמושרשים בפסיקת בית משפט זה לעניין ההבחנה שבין "מעשה אחד" לבין "כמה מעשים" יכולים לשמש אותנו גם לעניין ההבחנה שבין "אירוע אחד" לבין "כמה אירועים", והכל בהתאם למודל שפורט לעיל. אעיר כי איני מתעלם מכך שלא מדובר במודל אידיאלי, אך לנוכח הקושי הלוגי שנוצר לדעתי בתיקון 113 בהקשר זה – בהיעדר הגדרה כלשהי למונח "אירוע" ובהיעדר הבחנה ברורה בינו לבין המונח "מעשה", ולנוכח ההיסטוריה החקיקתית של תיקון 113 שפורטה לעיל, אשר במסגרתה שבה הועדה והפנתה בהקשר של המונח "אירוע" למבחנים הנהוגים בפסיקת בית משפט זה – סבורני כי מדובר במודל האופטימלי בנסיבות העניין. 32. מן הכלל אל הפרט. בהתאם למודל המוצע על ידי, מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי התרחיש העובדתי שנכלל באישום הראשון במקרה דנן מהווה "אירוע אחד". בשים לב לכך שמדובר במעשים ועבירות שבוצעו ברציפות, בסמיכות של זמן ומקום (האירוע נמשך כשעה וארבעים דקות והתרחש כולו במקום אחד), ושמעידים על מחשבה פלילית אחת ועל תכנון פלילי אחד, סבורני כי בהתאם למבחן הצורני-עובדתי יש לסווג את כל האישום הראשון כ"אירוע אחד". עם זאת, בכך תם השלב הראשון והטכני במלאכת הענישה, אך לא תמה המלאכה כולה. בשלב זה יש לבחון את האישום הראשון בהתאם למבחן המהותי-מוסרי, שהוא המבחן העיקרי שלטעמי יש להפעיל בנסיבות המקרה דנן, ולבדוק האם מדובר ב"אירוע אחד" שכולל "מספר מעשים" או שמא ב"אירוע אחד" ו"מעשה אחד". אכן, מבחינה "טכנית" מעשיו של המערער בוצעו מתוך מחשבה פלילית אחת, בסמיכות של זמן ומקום, וחלקם אף בוצעו בו-זמנית. עם זאת, כאשר המעשים המדוברים הינם מעשים אלימים בעלי אופי מיני חמור שבוצעו בגופם של שני מתלוננים, לרבות מעשים מיניים שנאלצו המתלוננים לבצע זה בזה תחת איומיו של המערער, אזי יש ליתן משקל מוגבר למבחן המהותי-מוסרי ולפצל את ה"אירוע" ל"מספר מעשים". יפים בנקודה זו דברי השופטת ד' דורנר בעניין פופר: "...כאשר מדובר במעשי אלימות קיים לכל אחד מהנפגעים אינטרס עצמאי לשלמות גופו. הפגיעה בשלמות גופו של אחד אינה מהווה פגיעה בשלמות גופו של אחר. גם אם מבחינה "טכנית" מדובר ברצף אחד של מעשים שגרם לקורבנות מספר, יש להתייחס לכך כאל מעשי פגיעה נפרדים" [שם, בעמ' 303; ראו גם דברי השופטת ד' ביניש בעניין ליבוביץ בעמ' 945-942]. משכך סבורני כי ראוי לבצע שתי הבחנות בנוגע לאישום הראשון: ראשית, סבורני כי ראוי במקרה דנן להבחין בין עבירות המין שבוצעו על ידי המערער במתלוננת לבין עבירות המין שבוצעו על ידי המערער במתלונן, ולראותן מבחינה מהותית כשני מעשים נפרדים, על כל המשתמע מכך. סבורני כי הסתכלות על העבירות שבוצעו במקרה דנן בשני המתלוננים כ"אירוע אחד" שמהווה גם "מעשה אחד", אך ורק בשל העובדה שבוצעו בסמיכות של זמן ומקום, מתעלמת במישור האנליטי מהאינטרס העצמאי שיש לכל אחד מהמתלוננים לשלמות גופו ונפשו, אשר נרמס במקרה דנן ברגל גסה ואכזרית על ידי המערער. בנסיבות אלה יש לבחון את הפגיעה שנגרמה לכל אחד מהמתלוננים בנפרד ולראות באירוע כמורכב משני מעשים. במובן זה לא ראוי שיהיה הבדל בין דינו של אדם שביצע במספר מתלוננים עבירות מין בסמיכות של זמן ומקום לבין דינו של אדם שביצע באותו מספר מתלוננים את אותן עבירות מין אך במקומות ובזמנים שונים [ראו והשוו: דברי השופטת ד' ביניש בעניין ליבוביץ בעמ' 945-942; דברי השופטת ד' ברק-ארז בעניין ברקולין בפסקה 42]. אעיר בנקודה זו כי בכך מתבטא השוני העיקרי בין המקרה דנן לבין המקרה שנדון בבית משפט זה בע"פ 4654/99 מדינת ישראל נ' גדבאן (13.2.2000), אליו הפנה בא-כוח המערער בטיעוניו, שבו לא בוצעו בבן זוגה של המתלוננת מעשים מיניים כלשהם. שנית, סבורני כי ראוי במקרה דנן להבחין בין העבירות שאותן ביצע המערער במתלוננת בעצמו לבין העבירות שאותן ביצע המערער במתלוננת באמצעות אחר (דהיינו, באמצעות המתלונן במקרה דנן), ולראותן מבחינה מהותית כמעשים נפרדים, על כל המשתמע מכך. סבורני כי הסתכלות על כל העבירות שבוצעו במתלוננת על ידי המערער – בין אם בוצעו על ידי המערער בעצמו ובין אם בוצעו על ידי אחר – כ"מעשה אחד", פירושה אימוץ נקודת מבטו של המערער על המעשים שבוצעו במתלוננת, תוך התעלמות מנקודת מבטה של המתלוננת על המעשים שבוצעו בה ומהאינטרס שלה לשמירה על שלמות גופה. ודוק, מנקודת המבט של המתלוננת בוצעו בה במקרה דנן עבירות שונות על ידי שני אנשים שונים – על ידי המערער ועל ידי המתלונן ששימש כ"כלי" בידי המערער. לפיכך, הגם שמדובר במעשים שבוצעו בסמיכות של זמן ומקום אין לראותם כ"מעשה אחד" אלא כשני מעשים. לצורך המחשת נקודה זו נשווה לנגד עינינו מקרה שבו שני אנשים מבצעים בזה אחר זה, בסמיכות של זמן ומקום, עבירות מין במתלוננת אחת. אין ספק כי במקרה כזה כל אחד מהעבריינים ייענש בנפרד בהתאם לחומרת מעשיו. במקרה כזה אמנם לא מתעוררות השאלות האם מעשיו של כל אחד מהעבריינים מהווים "אירוע אחד" ו"מעשה אחד", כיוון ששאלות אלה מתעוררות רק כאשר מדובר בריבוי עבירות של אותו עבריין. עם זאת, במישור האנליטי ניתן לקבוע כי כל אחד מהמעשים המיניים שביצע כל אחד מהעבריינים במתלוננת מהווה מנקודת מבטה של המתלוננת "מעשה אחד" שעומד בפני עצמו. ניתן להקיש מהמקרה ההיפותטי דלעיל למקרה דנן, שבו בוצעו במתלוננת עבירות מין שונות על ידי שני אנשים בזה אחר זה, הגם שברור לכל שאחד מהם – המתלונן – אינו עבריין במקרה דנן אלא שימש כ"כלי" בידי המערער. האם יש הצדקה בנסיבות המקרה דנן לראות את כל העבירות שבוצעו במתלוננת כ"מעשה אחד" ולא כ"מספר מעשים", על כל המשתמע מכך? סבורני כי בהתאם למבחן המהותי-מוסרי יש להשיב על שאלה זו בשלילה. 33. הנה כי כן, סבורני כי ראוי להשקיף על התרחיש העובדתי שנכלל באישום הראשון במקרה דנן כ"אירוע אחד" שמורכב משלושה "מעשים" שונים: ראשית, העבירות שבוצעו במתלוננת על ידי המערער בעצמו; שנית, העבירות שבוצעו במתלוננת על ידי המערער באמצעות אחר (המתלונן); שלישית, העבירות שבוצעו במתלונן על ידי המערער. חלוקה זו עשויה אמנם להיתפס כמסורבלת בהתאם למבחן העובדתי-צורני, אך לטעמי מדובר בחלוקה ראויה בהתאם למבחן המהותי-מוסרי, שמגשימה את התכליות המונחות ביסוד דיני העונשין ומגנה על הערכים החברתיים שנפגעו במקרה דנן. 34. משהגעתי למסקנה כי המקרה דנן מהווה "אירוע אחד" שמורכב משלושה "מעשים", יש לקבוע מתחם ענישה הולם לאירוע כולו ולאחר מכן לגזור עונש כולל לכל העבירות בשל אותו אירוע (סעיף 40יג(א) לחוק העונשין). יוער כי לנוכח קביעתי כי מדובר ב"אירוע אחד" שמורכב משלושה "מעשים", הרי שהעונש המקסימאלי האפשרי שניתן להטיל בגין האירוע כולו הוא העונש שמתקבל מצבירת עונשי המקסימום בגין כל אחד מ"המעשים" הכלולים ב"אירוע" (בהתאם להוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי). במקרה דנן, עומד העונש המקסימאלי האפשרי המתקבל מצבירת עונשי המקסימום בגין כל אחד משלושת "המעשים" הכלולים ב"אירוע" על 50 שנות מאסר (העונש המקסימאלי בגין המעשה הראשון והשני עומד על 20 שנות מאסר (כל אחד) והעונש המקסימאלי בגין המעשה השלישי עומד על 10 שנות מאסר). עם זאת, יודגש כי אין פירושו של דבר כי זהו הגבול העליון של מתחם הענישה ההולם בנסיבות המקרה דנן, אלא כי זהו הגבול המקסימאלי האפשרי של מתחם הענישה במקרה מסוג זה בשים לב למעשים ולעבירות שבוצעו במהלכו. 35. בשים לב לנסיבותיו החריגות ויוצאות הדופן של המקרה דנן ולהבחנות האמורות בפסקאות 33-32 לעיל, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בהעמידו את מתחם הענישה ההולם לאירוע כולו, הן בגבולו התחתון והן בגבולו העליון, מעבר לרף 20 שנות המאסר בפועל. עם זאת, סבורני כי בית המשפט המחוזי החמיר יתר על המידה בהעמידו את מתחם הענישה ההולם במקרה דנן בין 25 ל-35 שנות מאסר בפועל. סבורני כי ראוי להעמיד את מתחם הענישה ההולם בנסיבות העניין בין 23 ל-27 שנות מאסר בפועל, באופן שמשקף מחד את ריבוי הקורבנות וריבוי המעשים (ומניה וביה את ריבוי העבירות) ומאידך את העובדה שמדובר בכל זאת באירוע אחד, ממוקד בזמן ובמקום על כל המשתמע מכך. ודוק, גם לאחר ההפחתה אין ספק שמדובר במתחם ענישה גבוה וחריג, בשים לב לכך שמדובר באירוע אחד שנמשך כשעה וארבעים דקות, אך הוא משקף לטעמי את אופיו החריג והאכזרי של האירוע כולו, ואיני רואה צורך לחזור ולפרט שוב את הדברים שכבר פורטו לעיל (ראו עיקרי הנמקתו של בית המשפט המחוזי בפסקה 9 דלעיל וראו דבריי בפסקה 18 לעיל). עם זאת, לא למותר לציין כי בבואי לקבוע את מתחם הענישה ההולם במקרה דנן התחשבתי, כפי שעשה גם בית המשפט המחוזי – בהתאם לאמור בסעיפים 40ג(א) ו-40ט לחוק העונשין – באכזריות, באלימות ובהתעללות של המערער במתלוננים (סעיף 40ט(א)(10) לחוק), בנזקים הקשים שנגרמו למתלוננים מביצוע העבירה (סעיף 40ט(3) לחוק), ובמספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן (סעיף 40יג(ג) לחוק העונשין). בנקודה זו אעיר – כהערה בשולי הדברים ואולי אף למעלה מן הצורך – כי טענת המערער לפיה אין בנמצא פסק דין בו גזר בית משפט זה את העונש המקסימאלי בגין ביצוע עבירת אינוס אחת בגדר "מעשה אחד" (או "אירוע אחד") אינה מתיישבת עם פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 1301/92 מדינת ישראל נ' שוורץ, פ"ד נ(5) 749 (1997). 36. בשלב גזירת העונש הכולל לכל העבירות באותו האירוע, בהתאם לסעיף 40יג(א) לחוק, יש להתחשב גם בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות, בהתאם לסעיף 40ג(ב) לחוק העונשין. בנקודה זו סבורני כי יש ליתן משקל נכבד להודאת המערער שחסכה משני המתלוננים את הצורך להעיד בבית המשפט ולשחזר בבית המשפט את האירועים הקשים שנאלצו לעבור. שיקול זה בהחלט מצדיק בנסיבות העניין הפחתה מסוימת של העונש הכולל לכל העבירות באותו האירוע. לעומת זאת, סבורני שיש לייחס במקרה דנן משקל נמוך לנסיבותיו האישיות של המערער – לרבות גילו הצעיר, עברו הפלילי שאינו כולל עבירות מין וטענותיו בדבר האלימות והתקיפה המינית שחווה בעבר – וזאת לנוכח חומרתם יוצאת הדופן של המעשים שביצע המערער ולנוכח הערכת המסוכנות בעניינו של המערער שקבעה כי נשקפת ממנו מסוכנות גבוהה מאד לרצידיביזם מיני. אף לא מצאתי ממש בטענות המערער בעניין הסיקור התקשורתי של עניינו, מה גם שטענות אלה נטענו בשפה רפה ולא נתמכו בטיעון סדור או בתשתית עובדתית כלשהי. 37. בשקלול כל השיקולים האמורים לעיל, לקולא ולחומרה, סבורני כי יש להעמיד את עונשו הכולל של המערער על 25 שנות מאסר בפועל. למען הסר ספק אעיר כי אלמלא הודאתו של המערער וייתור הצורך בהעדת המתלוננים הייתי מעמיד את העונש הכולל של המערער בטווח העליון של מתחם הענישה ההולם שנקבע לעיל. בטרם סיום רואה אני לנכון להדגיש כי אין להסיק מכך שהגעתי לתוצאה עונשית נמוכה מזו שאליה הגיע בית המשפט המחוזי את המסקנה כי אני מקל, ולו במקצת, בחומרת המעשים שבוצעו במתלוננים או באופיו האכזרי והחריג של האירוע כולו. אחזור ואדגיש שוב כי קביעותיו של בית המשפט המחוזי בעניין זה פורטו לעיל והן מקובלות עלי אחת לאחת. עם זאת, סבורני כי בבואו "לתרגם" את אופיו האכזרי והחריג של האירוע כולו לעונש הקונקרטי שנגזר על המערער החמיר בית המשפט המחוזי יתר על המידה, בשים לב לעונשים שנגזרים בגין עבירות מין קשות בפסיקת בית משפט זה ובפסיקת בתי המשפט המחוזיים, ולכן מצאתי הצדקה להתערבותנו. כך או כך, גם לאחר ההפחתה האמורה לעיל אין ספק שמדובר בעונש חמור ביותר, שעונשים דומים לו בחומרתם הושתו בפסיקת בית משפט זה בעבר בתיקי עבירות מין שבהם דובר על נפגעי עבירה רבים, והוא משקף לטעמי את חומרתם יוצאת הדופן של המעשים שביצע המערער במתלוננים במקרה דנן. 38. לנוכח כל האמור לעיל, אציע לחבריי כי נדחה את טענתו העקרונית של בא-כוח המערער, לפיה בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להטיל על המערער עונש שעולה על העונש המקסימאלי הקבוע בחוק בצידה של העבירה החמורה ביותר שנעברה במקרה דנן (20 שנות מאסר בפועל), ולצד זה נקבל באופן חלקי את הערעור ונעמיד את עונשו של המערער במקרה דנן על 25 שנות מאסר בפועל. למען הסר ספק אציין שוב כי המערער לא ביקש בערעור דנן להתערב ביתר רכיבי העונש שהושתו עליו בגזר הדין, ומשכך אלו ייוותרו על כנם. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: 1. אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט י' דנציגר במקרה קשה וחריג זה. אני אף מסכימה לרבים מן העקרונות שעליה היא מושתתת. אני מסכימה לכך שאת הדיון בגזר דינו של המערער יש לבסס על הקביעה כי בפנינו "אירוע" אחד, הכולל שלושה "מעשים", כמו גם על ההכרה בכך שעליו להתחשב באכזריות המיוחדת של המעשים שבהם הורשע המערער, כאשר הוא נערך בהשוואה למקרים אחרים. עם זאת, כמוסבר בהמשך, דרכי מעט שונה מדרכו של חברי בכל הנוגע לפרטיה של ההנמקה המשפטית באשר למבחנים שצריכים לשמש להגדרתם של המונחים "אירוע" ו"מעשה". 2. בעיקרו של דבר, אף אני סבורה שיש להבחין בין המונח הרחב יותר "אירוע" לבין המונח הצר יותר "מעשה", וכן שהמבחנים אשר יש ליישם בהקשר זה חייבים לשלב בין היבטים טכניים-פורמאליים לשיקולים ערכיים הנוגעים לערכים המוגנים על-ידי העבירות הפליליות שביצע הנאשם שאת דינו יש לגזור. יתר על כן, כמו חברי, אף אני סבורה שיש מקום להידרש למבחנים שגובשו בעבר בפסיקה לצורך החלתו של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) ולהיעזר בהם. עם זאת, אני סבורה שתכליתו של חוק העונשין (תיקון 113), התשע"ב-2012 (להלן: תיקון 113) מחייבת התאמה של מבחנים אלה לעולם הנורמטיבי החדש שבו על בית המשפט להקדים ולזהות "אירוע" או "אירועים", באופן מעט שונה. 3. בקליפת אגוז, אני סבורה כי את תחומיו של ה"אירוע" יש לקבוע בהתאם למבחן חדש, שאציג להלן, ולא בהתאם למבחן הצורני-עובדתי שנקבע בעבר בפסיקה לצורך יישומו של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. במקביל לכך, כאשר בית המשפט יצטרך להשיב על השאלה האם בגדרו של אותו "אירוע" התבצע "מעשה" אחד או מספר "מעשים" (לצרכיו של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי) הוא יכריע בשאלה זו בהתאם למבחנים שכבר פותחו בפסיקה לעניין זה, ושאותם מונה אף חברי (המבחן הצורני-עובדתי והמבחן המתמקד בערך החברתי המוגן, המכונה גם המבחן המוסרי). 4. בשונה מחברי, אינני סבורה שיש לחשוש מכך שיישומו של תיקון 113 יהיה כרוך בהכרה במבחן חדש. ראשית, הדבר מחויב המציאות לנוכח בחירתו של המחוקק לטבוע מונח משפטי חדש – "אירוע", ולהחילו לצד המונח המשפטי "מעשה" שהיה מושרש עוד קודם לכן בדיני העונשין בישראל. שנית, הדבר נדרש לנוכח תכליתו של תיקון 113, היינו הבניית שיקול הדעת בענישה תוך התייחסות להקשר הרחב של ביצוע העבירות (ב"אירוע" אחד), גם כאשר ניתן לזהות בהן מספר "מעשים". שלישית, אני סבורה שדרכו של חברי אינה מאפשרת להכיר בקיומם של כמה מעשים בגדרו של אירוע אחד בחלק מן המקרים שבהם הדבר נדרש. כך למשל, בית משפט זה כבר הכיר במצבים שבהם מסכת של התעללות מינית של אדם בוגר בקטין על פני תקופה נחשבה ל"אירוע" אחד, הגם שלא ניתן היה להגיע למסקנה זו על-פי המבחן הצורני-עובדתי (בשים לב להתמשכותה של התקופה) (ראו: ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 18-15 (27.8.2014)). אוסיף על כך, בשולי הדברים, כי על-פי דרכי החלתו של תיקון 113 תהיה פשוטה יותר משום שהיא לא תחייב עריכת התאמות באופן שבו בית המשפט מיישם זה שנים רבות את המבחנים להחלתו של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. לעומת זאת, דרכו של חברי תהיה כרוכה ב"הסתגלות" משפטית מסוימת – בשל השינוי הנובע ממנה בכל הנוגע ליישומו של סעיף זה (אם המבחן הצורני-עובדתי לא יופעל עוד במסגרתו, אלא רק לצורך הגדרת "אירוע"). זיהוי "אירוע": ניסיון החיים ומבחן "הקשר ההדוק" 5. לשיטתי, נקודת המוצא לפרשנותו של המונח "אירוע" צריכה להיגזר מהבנת התכלית העומדת ביסוד דרישתו של תיקון 113 כי בית המשפט יקדים לגזירת הדין את תחימת גבולותיו של ה"אירוע". ביסוד הדברים עומדת ההכרה בערך הנודע לכך שבית המשפט יקבע מתחם ענישה אחד לפעולות שיש ביניהן קשר ענייני הדוק, תוך התייחסות לכך שהתבצעו בדרך זו. בעיקרו של דבר, התשובה לשאלה מהם גדרי ה"אירוע" תיגזר מניסיון החיים, כך שעבירות שיש ביניהן קשר הדוק ייחשבו לאירוע אחד. המובן שיינתן למונח "קשר הדוק" יתפתח ממקרה למקרה ואין צורך לקבוע אותו באופן קשיח כבר כעת. עם זאת, ניתן לומר כי ברגיל קשר כזה בין עבירות יימצא כאשר תהיה ביניהן סמיכות זמנים או כאשר הן תהיינה חלק מאותה תוכנית עבריינית אף כאשר הן בוצעו לאורך תקופת זמן שאינה קצרה (אך מבלי שפרמטרים אלה ימצו את מבחני העזר האפשריים לבחינת עוצמתו של הקשר בין העבירות). כך, לדוגמה, ניתן להתייחס למקרה שבו אדם פורץ לבית, גונב ממנו פריטים שונים ונמלט מן המקום כשהוא נוסע באופנוע במהירות מופרזת. המשטרה דולקת בעקבותיו, ומתנהל מרדף שבסופו הוא נתפס לאחר שגם ניסה לתקוף שוטר. ברי כי בדוגמה זו עבר המבצע עבירות רבות ושונות, וכי אף ניתן לפצלן למספר "מעשים". עם זאת, כולן בוצעו בסמיכות זמנים רבה ויש ביניהן קשר הדוק, כך שיש לראות בהן חלק מ"אירוע" אחד. ניתן לטול דוגמא נוספת: אדם מחליט לאיים באלימות על מספר אישי ציבור שלעמדותיהם הוא מתנגד באופן אידיאולוגי, ובמסגרת כך שולח אליהם במשך מספר חודשים מכתבים מאיימים, עד אשר הוא נתפס. במקרה זה, נפלו קורבן למעשים מספר אישי ציבור, והם אף בוצעו בהפרשי זמן זה מזה, כך שניתן לראות בפגיעה בכל אחד מהם "מעשה" נפרד – בין לפי המבחן הצורני-עובדתי ובין לפי המבחן שעניינו הערך החברתי המוגן (אשר מתייחס להגנה על כל אדם ואדם). עם זאת, הפגיעה בכלל הקורבנות נובעת מתוכנית עבריינית אחת, ויש בין העבירות השונות קשר הדוק. לכן, אני סבורה כי נכון יהיה לנתחן כ"אירוע" אחד שבצידו ייקבע מתחם ענישה אחד. 6. אני סבורה כי מבחן הקשר ההדוק אמור להיות מיושם באופן שונה מן המבחן הצורני-עובדתי הנהוג בפסיקה בהתייחס לסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. במה דברים אמורים? המבחן הצורני-עובדתי עניינו בשאלה האם מדובר ברצף פעולות שאינן ניתנות להפרדה (ולכן צריכות להיחשב מעשה אחד) או שמא ניתן להפריד ביניהן באופן שאינו מלאכותי (כך שתיחשבנה למספר מעשים, כמו למשל בע"פ 4517/04 מסראווה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 119, 132 (2005)). לעומת זאת, מבחן הקשר ההדוק בוחן את עוצמת הקשר שבין העבירות, ולא את השאלה האם הן ניתנות להפרדה. בהתאם לכך, כאמור, ייתכן כי עבריין יבצע מספר רב של פעולות שניתן להפריד ביניהן, ושהוא אף יכול היה לחדול לאחר ביצוע כל אחת מהן (כך שאין לראות בהן מעשה אחד), אך נכון יהיה לראות בהן חלק מתוכנית עבריינית אחת (ולכן גם אירוע אחד). אני סבורה כי שימוש במבחן הקשר ההדוק יסייע בהבנייתו של מעשה הענישה, ויחד עם זאת יותיר בידיו של בית המשפט את שיקול הדעת הנדרש לצורך מתן תשובה לשאלה האם יש לראות במסכת העבריינית שלפניו אירוע אחד או מספר אירועים. למעשה, יש להבין את נקודת המוצא של תיקון 113 כמחייבת את בית המשפט להכיר בזיקת הקשר בין עבירות שונות ולראות בהן "אירוע" אחד לצורך הבנייתו של שיקול הדעת בענישה, למרות שמבחינה טכנית (כלומר, לפי המבחן הצורני-עובדתי) ניתן היה לראות בהן "מעשים" נפרדים. 7. לשיטתי, המבחן המוצע על-ידי לצורך הגדרת תחומיו של "אירוע" אף יקל על הליך גזירת הדין בהשוואה להחלתו של המבחן הצורני-עובדתי. יישומו של המבחן הצורני-עובדתי בהקשר זה עשויה לגרום לזיהוי של "אירועים" רבים יחסית גם ביחס לרצף פעולות שיש ביניהן קשר (אך ניתן לזהות בהן כמה "מעשים"). תוצאה זו עלולה להפוך את תהליך גזירת הדין למורכב יתר על המידה, משום שהיא תחייב את בית המשפט לבסס אותה על קביעת כמה וכמה מתחמי ענישה במקום שבו ראוי ואף יעיל יותר לקבוע מתחם ענישה אחד. "מעשה" או "כמה מעשים": המבחנים המסורתיים 8. לאחר שבית המשפט יגדיר את היקפם של האירועים שבפניו עליו להוסיף ולקבוע – ביחס לכל אירוע – האם יש בו "מעשה" אחד או יותר. הטעם לכך הוא, כאמור, מצוותו של סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי שקובע כלל מגביל לגבי התקרה העונשית ביחס לעבירות שהן אותו "מעשה". לנוכח המוסבר לעיל, מבחנים אלה – המבחן הצורני-עובדתי והמבחן שעניינו הערך החברתי המוגן – בעינם עומדים אף כיום על מנת לקבוע האם האירוע כלל מעשה אחד או כמה מעשים. ככלל, משנמצאים אנו בגדרו של "אירוע אחד", ברירת המחדל היא שמדובר גם ב"מעשה" אחד, וממילא כי הענישה בגין אותו אירוע לא תעלה על העונש המקסימלי בגין העבירה החמורה ביותר מבין העבירות שבהן הורשע הנאשם ביחס לאותו אירוע. אולם, אפשר כי הפעלת המבחנים שנקבעו בפסיקה תוביל למסקנה כי מספר עבירות שיש ביניהן קשר הדוק (ולכן נחשבות לאירוע אחד) מהוות למעשה גם מספר מעשים. בהתאם לכך, אני סבורה כי אילו ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5) 289 (1997), שאליו התייחס גם חברי, היה נדון כיום לפי תיקון 113 (שכמובן נחקק זמן רב לאחר מכן) בית המשפט היה מזהה בו אירוע אחד (בהתאם לרצף ההתרחשויות והקשר ההדוק ביניהן) אך שבעה מעשי רצח (ובנוסף לכך, ניסיון לרצח). 9. כאשר בית המשפט מחליט שאירוע מסוים כלל יותר מ"מעשה" אחד – הרי שצירופם של עונשי המקסימום שניתן להטיל בגין כל אחד ממעשים אלה יקבע את התקרה העליונה האפשרית למתחם הענישה בגין האירוע. כמובן, הרף העליון של המתחם יכול להיות נמוך בהרבה, ולא אחת צריך להיות נמוך בהרבה, בהתאם לנסיבות העניין, אך ודאי שלא יוכל לעבור את צירוף עונשי המקסימום, כפי שמורה סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי. 10. בשלב זה, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש ההולם בגין האירוע, בשים לב למכלול הנסיבות האופפות את האירוע. לעתים, העובדה שהאירוע כולל כמה מעשים יכולה לשוות לו מידה נוספת של חומרה. לעומת זאת, במקרים אחרים העובדה שמדובר ברצף שנעשה באותו "עידנא דריתחא" יכולה לגרוע ממידת החומרה. כך למשל, הכאה בלתי מתוכננת של שלושה אנשים ברצף אחד יכול להיחשב לעתים כחמורה פחות מאשר שלושה אירוע תקיפה נפרדים – כל אחד מתוכנן. בשני המקרים ניתן לזהות שלושה מעשי תקיפה, אך בנסיבות מסוימות דווקא העובדה ששלושת המעשים נעשו בחמת זעם באירוע אחד יכולה להילקח בחשבון בקביעת העונש הראוי. מן הכלל אל הפרט 11. הגיעה העת לעבור מן העקרונות המשפטיים ליישומם במקרה זה. 12. העבירות שביצע המערער במקרה שבפנינו התרחשו כולן בערב אחד, במסגרת זמנים הדוקה (פחות משעתיים), במקום אחד, וכנגזרת מתוכנית עבריינית אחת. לפיכך, אנו ניצבים בפני אירוע אחד. 13. כמה "מעשים" כולל אירוע זה? פשיטא, ועל כך לא יכולה להיות מחלוקת, כי לנוכח העובדה שבפנינו פגיעה קשה בגוף ונפש בשני אנשים, יש לומר שהאירוע כולל לפחות שני מעשים – לפי המבחן המתמקד בערך החברתי המוגן. 14. כעת, יש להוסיף ולבחון האם יש בפנינו שני מעשים או אף שלושה כגישתו של חברי. התלבטתי בשאלה זו. בסופו של דבר, הגעתי לכלל מסקנה שבפנינו שלושה מעשים, אך טעמיי לכך שונים מאלה של חברי. 15. חברי סבור ששלושת המעשים הם אלה: עבירות המין שביצע המערער במתלוננת (בעצמו); כלל עבירות המין שביצע המערער במתלונן (בעצמו או באמצעות המעשים שכפה על המתלוננים לבצע זה בזו); עבירות המין שביצע המערער במתלוננת (באמצעות המעשים שכפה על המתלונן לבצע בה). 16. לעומת זאת, לשיטתי, שלושת המעשים הם אלה: עבירות המין שביצע המערער במתלוננת (בעצמו); עבירות המין שביצע המערער במתלונן (בעצמו); עבירות המין שכפה המערער על המתלוננים לבצע זה בזו. 17. חברי סבור כי עבירות המין שביצע המערער במתלוננת באמצעות המתלונן הן המעשה השלישי. הוא מסביר זאת בכך שמנקודת המבט של הקורבן עבירות אלה מהוות פגיעה נוספת המצדיקה הכרה ב"מעשה" שהוא נפרד מן המעשה אשר ביצע בה המערער בגופו. גישתו זו של חברי משקפת כמובן אמפתיה ראויה לפגיעה שנגרמה למתלוננת, ואף אני סבורה כי חשוב שנקודת המבט של קורבן העבירה לא תישכח במסגרת ההליך הפלילי. אולם, בהקשר הנוכחי, בהתאם לעקרונות שהותוו בפסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים ואף מבחינת הדין הראוי, הפגיעה הנוספת במתלוננת בשל כך שהמערער ביצע בה מעשה מיני על-ידי אדם נוסף, קשה ככל שתהיה, אינה אמורה לשמש, כשלעצמה, בסיס לקביעה שמדובר ב"מעשה" נוסף. 18. כדי להסביר את גישתי אשתמש בדוגמה של מקרה שבו שני עבריינים מבצעים בזה אחר זה (כל אחד מהם) עבירה של אונס באשה, בצוותא חדא. במקרה זה כל אחד מהם נחשב גם למבצע משותף באונס שביצע חברו ולכן כמי שביצע שתי עבירות. מנקודת המבט של הקורבן אף התבצעו שני מעשים של אונס. אולם, לפי המבחנים הנוהגים בפסיקה המקרה נחשב לכולל "מעשה" אחד לצורך גזירת העונש, ולא כשני "מעשים" (אם כי, כמובן, מעשה שחומרתו עולה על מקרה שבו היה מדובר בתקיפה בודדת). 19. עם זאת, בסופו של דבר, הגעתי אף אני למסקנה שבמקרה דנן ניתן לזהות שלושה "מעשים". לשיטתי, הטעם לכך הוא אחר וקשור בכך שמעשיו של המערער פגעו בערך חברתי מוגן נוסף. במקרה כמו זה שבפנינו, אשר בו התוקף כופה על אדם אחר לבצע מעשים מיניים באחר, נפגע אינטרס חברתי חשוב נוסף: האינטרס שעניינו הגנה על כל פרט ופרט בחברה כאישיות מוסרית האחראית למעשיה. כאשר דרש המערער מן המתלונן לבצע מעשים מיניים במתלוננת ואף להפך – הורה למתלוננת לבצע מעשים מיניים במתלונן – הוא כפה עליהם בחירה נוראה: לפגוע באדם אחר או להיפגע. בכך, הוא פגע לא רק בשלמות גופם ובאוטונומיה שלהם, אלא גם בתחושת הכבוד העצמית שלהם כבני אדם שאינם פוגעים בזולתם ומסבים לו או לה רעה. מטעם זה, ואך מטעם זה, אני סבורה שיש בפנינו מעשה שלישי – אשר בו נפגעו שניים, הן המתלונן והן המתלוננת. לכאורה, ניתן היה לסבור כי על-פי אמת המידה שהצעתי ניתן לזהות במקרה זה ארבעה מעשים, שכן שני המתלוננים נכפו לבצע מעשים מיניים זה בזו. עם זאת, בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, שבהן הכפייה שהופעלה על שני המתלוננים לא הייתה ניתנת להפרדה והפגיעה בשניהם כרוכה זו בזו באופן אינהרנטי, נכון יותר שלא לפצל היבט זה של ההתרחשויות לשני מעשים נפרדים. אני סבורה שההתייחסות לפן זה של המעשים, בנסיבות העניין, מביאה בחשבון את נקודת המבט של הקורבן, וליתר דיוק, של שני הקורבנות. העונש הראוי למערער: ייחודו של המקרה שבפנינו 20. נקודת המוצא לגזירת העונש במקרה זה חייבת להיות מבוססת על התייחסות לאירוע ככזה שנמצא בדרגת החומרה הגבוהה ביותר של עבירות המין. מסכת ההתרחשויות שנפרסה בפנינו היא קשה ביותר. המערער נהג במתלוננים כחיית טרף, ולמעשה אף גרוע מכך, מאחר שמעשיו היו כרוכים בהתעללות והשפלה לשמן. אכן, האירועים התרחשו בערב אחד, אך היה זה ערב הרה גורל מבחינת חייהם של המתלוננים, ערב שבו המערער הנחית מכה שקשה להתאושש ממנה לא רק על גופם של המתלוננים, אלא גם על שמחת חייהם, ביטחונם האישי וכבודם האנושי. אכן, האמת ניתנת להיאמר, כי בהשוואה לעבריינים מורשעים אחרים שעליהם נגזרו עונשי מאסר ארוכים, מעשיו של המערער לא התמשכו על פני ימים ושנים. אולם, מעשיו מתאפיינים בשפלות ובאכזריות שבאו לידי ביטוי בדרכי ההתעללות שבהן נקט המערער – הן במישור הפיזי והן במישור הרגשי. המערער עשה בשני המתלוננים כחפצו, ואף כפה עליהם לבצע מעשים מיניים זה בזה, וכך הפך כל אחד מהם לטורף ונטרף בעת ובעונה אחת. אם חרף החומרה היתרה שדבקה במעשיו של המערער ובצורך להחמיר בענישתם של עברייני מין הקלנו במעט בעונשו של המערער הרי שהדבר נובע מכך שהחמרה זו חייבת לעשות בהדרגה ותוך התחשבות ברמת הענישה המקובלת. 21. כפי שציין חברי, כל קורבן עבירת מין הוא עולם בפני עצמו, ולכן בנסיבות המתאימות עשוי להיגזר על עבריין המחלל את גופם של מספר קורבנות עונש חמור יותר מהעונש המקסימאלי שניתן להטיל בגין עבירת מין אחת, גם כאשר מדובר בעבירות שבוצעו בסמיכות זמן ומקום (על יסוד ההתייחסות לעבירות שבוצעו בכל קורבן כ"מעשה" בפני עצמו). כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו, והפוגע במספר נפשות במתכוון ייתן על כך את הדין בהתאם. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: המקרה שלפנינו מחייב הכרעה בשאלה מה ייחשב ל"אירוע אחד" כאמור בסעיף 40יג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). חבריי שניהם מסכימים כי יש להבחין בין המונח "אירוע" שבחוק העונשין לבין המונח "מעשה" שבסעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). כפי שנזדמן לי לציין בפרשה אחרת, גם לטעמי יש להבחין בין שני מונחים אלה (ע"פ 1605/13 פלוני נ' מדינת ישראל (27.8.2014)). כאמור שם, דעתי היא כי המונח "אירוע" אינו חופף למונח "מעשה" אלא רחב ממנו. על הטעמים למסקנה זו עמדו חבריי בהרחבה, ואני שותף לדעתם. אציין בנוסף כי להשקפתי, מסקנה זו מתחייבת גם מן החזקה המוכרת בפסיקתנו כ"חזקה נגד ביטול מכללא", שלפיה ברגיל מחוקק המחוקק חוק חדש ולא ביטל או צמצם במו ידיו את החוק הישן – "חזקה עליו כי ביקש לקיים את שני החוקים גם יחד, זה בצד זה, כל אחד על פי ההיקף המתבקש בפירושו הוא" (וראו בג"ץ 953/87 פורז נ' להט, פ"ד מב(2) 309, 334 (1988)). משמעות הדברים היא כי גם לאחר חקיקת תיקון 113 לחוק העונשין, נותרת בעינה החובה לבחון אם מספר עבירות מקימות "מעשה" אחד שלא ניתן להעניש בגינו יותר מפעם אחת. 1. מהי אפוא הרבותא בסעיף 40יג לחוק העונשין? להשקפתי, תכליתו של סעיף 40יג המנחה את בית המשפט שהרשיע נאשם בכמה עבירות המהוות "אירוע אחד" לקבוע מתחם עונש הולם לאירוע כולו, היא פונקציונאלית: מטרתו של הסעיף היא לאפשר לבית המשפט המבקש לגזור את עונשו של הנאשם לתור אחר מקרים אחרים שנסיבותיהם דומות כדי ללמוד מן העונשים שהושתו שם. לשון אחר: סעיף 40יג נותן כלי בידי בית המשפט הגוזר את הדין ללמוד אנלוגיה מפרשות אחרות הדומות בנסיבותיהן לפרשה שבה הוא דן. כפי שמציין גם חברי השופט י' דנציגר, בדיוני ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת נשקלה בתחילה האפשרות להשתמש במונח "פרשה" תחת השימוש במונח "אירוע" (ראו פרוטוקול ישיבה מס' 410 של ועדת החוקה, חוק ומשפט, הכנסת ה-18 (20.6.2011)). אמנם, במובן הלשוני הפשוט נראה כי המונח שנבחר – "אירוע" – צר יותר מן המונח "פרשה", אך נראה לי כי עיקרו של דבר הוא כי שני המונחים מכוונים ליעד זהה: שניהם מבקשים לצייד את הערכאה הגוזרת את הדין באמצעים להשוות בין מקרים דומים. השוואה מעין זו תקדם את האחידות בענישה, שהיא ממטרותיו המובהקות של תיקון 113 (ראו עמי קובו "פירוש לתיקון מס' 113 לחוק העונשין בעניין הבניית שיקול הדעת בענישה" הסניגור 183, 4 (2012)), ואין היא קשורה לרציונאלים העומדים מאחורי כלל הענישה האחת על "מעשה" אחד. 2. חברתי השופטת ד' ברק-ארז סבורה כי "עבירות שיש ביניהן קשר הדוק ייחשבו לאירוע אחד" (פסקה 5 לחוות דעתה). מבלי למצות, מציעה חברתי כי בעניין זה יבחן בית המשפט, ברגיל, אם נמצאה בין הפעולות "סמיכות זמנים" ואם הפעולות הן "חלק מאותה תוכנית עבריינית" (שם). מצטרף אני לתפיסתה העקרונית של חברתי. אולם, אבקש להדגיש כי להשקפתי התיבה "אירוע אחד" רחבה דיה כדי לכלול גם פעולות עברייניות שבוצעו על פני רצף זמן; כללו מעשים שונים; ביחס לקורבנות שונים; ובמקומות שונים. הכל – כל עוד הם מהווים מסכת עבריינית אחת. נמצאנו למדים כי הבחינה אם העבירות השונות שביצע הנאשם מהוות "אירוע אחד" היא תכליתית-פונקציונאלית. מסקנה זו מתחייבת, לגישתי, מן הנוסח הרחב של סעיף 40יג, אשר מותיר לערכאה הגוזרת את הדין מתחם רחב של שיקול דעת. מתחם רחב זה משמיע בתורו גמישות ביחס לאפשרות לצרף "מעשים" רבים לכדי "אירוע" אחד. התוצאה היא כי הדין המהותי בעניין סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי בעינו עומד, ומכאן שמשמעות התיקון איננה כי ניתן כיום להשית על הנאשם יותר מן העונש המרבי הקבוע על ה"מעשה" שבו הורשע. כל שעושה התיקון הוא לשמש כלי עזר לערכאה הגוזרת את הדין, שיכולה עתה להשוות את העניין הנדון לפניה לעניינים דומים אחרים. 3. בשאלת סיווג ה"מעשים" שביצע המערער אציין כי מסכים אני לכך שעבירות המין שכפה המערער על המתלוננים לבצע זה בזו פוגעות באינטרס חברתי מוגן שונה מזה שנפגע בעבירות המין שביצע המערער בעצמו – הוא האינטרס "שעניינו הגנה על כל פרט ופרט בחברה כאישיות מוסרית האחראית למעשיה", כלשונה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז (בפסקה 19 לחוות דעתה). 4. טרם חתימת הדברים, אבקש להעיר גם זאת. המעשים שבהם הורשע המערער הם מן החמורים שניתן להעלות על הדעת, ולאחר שאמרו חבריי את שאמרו אין צריך להרחיב. עם זאת, גם אם מקובל עליי כי על הענישה במקרה מסוג זה להימצא ברף העליון, וגם אם מקובל עליי שניתן להעלות באופן הדרגתי את רף הענישה, הפחתת מה בעונשו של המערער מתחייבת כפועל יוצא של רמת הענישה המקובלת בפסיקתנו לעת הזו. בנתון לאמור לעיל אני מצטרף אפוא לעונש שהציע חברי השופט י' דנציגר ולהערותיה של חברתי השופטת ד' ברק-ארז. ש ו פ ט אשר על כן הוחלט פה אחד לדחות את טענתו העקרונית של המערער, לפיה בית המשפט המחוזי לא היה רשאי להטיל על המערער עונש שעולה על העונש המקסימאלי הקבוע בחוק בצידה של העבירה החמורה ביותר שנעברה במקרה דנן (20 שנות מאסר בפועל), ולצד זה לקבל באופן חלקי את הערעור ולהעמיד את עונשו של המערער במקרה דנן על 25 שנות מאסר בפועל. יתר רכיבי העונש שהושתו על המערער בגזר הדין בבית המשפט המחוזי נותרים על כנם. ניתן היום, ה' בחשון התשע"ה (‏29.10.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13049100_W07.doc אב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il