אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ נ. מדינת ישראל-נשרד הבריאות

פסק-דין בתיק ע"א 491/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 491/06 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המערערת והמשיבה שכנגד : אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ נ ג ד המשיבה והמערערת שכנגד: מדינת ישראל - משרד הבריאות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה בת.א. 1093/98 מיום 30.11.05 שניתן ע"י כב' השופט ג' גינת תאריך הישיבה: כ"ח בתמוז התשס"ט (20.7.09) בשם המערערת והמשיבה שכנגד: עו"ד צבי הרשקוביץ עו"ד רונן רדי בשם המשיבה והמערערת שכנגד: עו"ד ישראל בלום פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ג' גינת). עניינו של פסק הדין בעבודות שבוצעו על-ידי חברת אנגל ג'נרל דיבלופרס בע"מ (להלן - אנגל) בבית חולים בנהריה. 2. בשנת 1993 פרסם משרד הבריאות, הוא המשיב והמערער שכנגד בהליכים שלפנינו (להלן - משרד הבריאות), מכרז לבניין ופתוח של אגף ילדים בבית חולים בנהריה. עד להקמת אגף הילדים בבית החולים אושפזו הילדים בצריפי עץ. לאור קרבתו של בית החולים לגבול הצפון, ביקש משרד הבריאות להקים מבנה שיאכלס בבטחה את הילדים המאושפזים. יצוין, כי העבודות במסגרת המכרז היו עבודות השלמה, גמר ופיתוח, והיוו את השלב השני בפרויקט. זאת, לאחר ששלד המבנה הוקם על-ידי חברה אחרת. אנגל, המערערת והמשיבה שכנגד, אשר הצעתה הייתה הזולה ביותר, זכתה במכרז. לאחר זכייתה של אנגל, חתמו הצדדים על חוזה לביצוע העבודות באתר ולהשלמתן בתוך תקופה של 12 חודשים מיום קבלת צו להתחלת עבודה (להלן - החוזה). הצו ניתן ביום 12.1.94 ובו נדרשה אנגל להתחיל בביצוע העבודות לא יאוחר מיום 20.1.94. זמן קצר לאחר מכן, נתגלתה בין הצדדים מחלוקת ביחס לדגם חלונות האלומיניום אשר יש להרכיב במבנה. כפי שיפורט בהמשך, אנגל ביקשה לעשות שימוש בחלונות אלומיניום מדגם "קליל 4500" (להלן - קליל), שהינו מתוצרת ישראל. דגם זה לא אושר על-ידי משרד הבריאות. המחלוקת הובילה לעיכוב בביצוע העבודות, עד שביום 29.6.94 החליטו הצדדים על הקמת ועדה מקצועית אשר תכריע בנושא. כן הוחלט, כי אנגל תחל בביצוע העבודות לאלתר. ביום 16.1.95 החליטה הוועדה כי חלונות "קליל" אינם ברמת האיכות הנדרשת על-פי מסמכי המכרז. לפיכך, התקינה אנגל חלונות מדגם "שוקו", מתוצרת גרמניה. בין הצדדים נתגלעו מחלוקות נוספות באשר לביצוע העבודות. ביום 5.2.96 הודיע משרד הבריאות כי הוא מבקש לקבל את המבנה לידיו. אף לאחר מסירת המבנה המשיכה המחלוקת בין הצדדים. לאור האמור, הגישו הצדדים תביעות כספיות הדדיות לבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 30.11.05 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אליו אדרש בהרחבה בהמשך. בית המשפט קיבל כל אחת מהתביעות בחלקה. בסיכומם של דברים, חויבה אנגל לשלם למשרד הבריאות פיצויים בסך כ-500,000 ש"ח. על פסק הדין הוגשו הערעור והערעור שכנגד שלפנינו. 3. במסגרת הערעור והערעור שכנגד מעלים הצדדים שלל טענות נגד קביעותיו של בית המשפט המחוזי. אינני רואה לנכון להידרש לכלל הטענות, אלא לעיקריות שבהן. טענות אלה נוגעות למחלוקת בדבר דגם החלונות שהותקן במבנה ולשאלת הפיצוי בגין העיכוב בביצוע העבודות. כן הועלו טענות נוספות בעניין אישור חשבוניות מסוימות והצמדת חלק מהתשלומים למדד המחירים לצרכן. 4. חלק נכבד מכתבי הטענות של הצדדים, ואף מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, הוקדש למחלוקת בעניין דגם חלונות האלומיניום במבנה. במוקד המחלוקת עומדת השאלה האם דרישת המשיבה להתקנת חלונות אלומיניום מדגם "שוקו", או דגם אחר שווה ערך לו, מעוגנת בחוזה ובמסמכי המכרז. לטענת אנגל, מסמכי המכרז קובעים מפורשת שיש ליתן עדיפות למוצרים מתוצרת ישראל. לפיכך, טוענת אנגל כי משרד הבריאות לא היה רשאי לכפות עליה לעשות שימוש בחלונות מתוצרת חוץ. כן נטען, כי הדרישה לעשות שימוש בחלונות מדגם "שוקו" לא הופיעה במכרז. לעומת זאת טוען משרד הבריאות, כי מסמכי המכרז מעגנים באופן מפורש את הדרישה לכך שחלונות האלומיניום יהיו מדגם "שוקו" או שווי ערך לו. מכל מקום, נטען שסעיפי החוזה מקנים למשרד הבריאות את סמכות ההכרעה במחלוקת בדבר הציוד בו יעשה שימוש בפרויקט. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדתו של משרד הבריאות. נקבע, כי מסמכי המכרז כללו הוראה לפיה החלונות שיותקנו יהיו שווי ערך באיכותם לחלונות מדגם "שוקו". משנמצא על-ידי גורמים מקצועיים כי פרופיל "קליל" אינו עונה לדרישה זו, סבר בית המשפט כי משרד הבריאות היה רשאי לאסור על אנגל לעשות בו שימוש. בהקשר זה יוער, כי בעקבות הצורך להתקין חלונות מדגם "שוקו", נדרשה אנגל להתקין גם פרזולי אלומיניום מסוימים, המתאימים לחלונות. בית המשפט מצא, כי דרישה זו לא עוגנה במסמכי המכרז ולכן הורה למשרד הבריאות לפצות את אנגל בגין חלק מעלות רכישת הפרזול. במסגרת הערעור והערעור שכנגד חוזרים ומעלים בעלי הדין את הטענות שהעלו בפני בית המשפט המחוזי. טענה נוספת המודגשת על-ידי אנגל הינה, כי נפל פגם במינוי חברי הוועדה המקצועית שהכריעה במחלוקת בעניין זה. לטענתה, אחד מחברי הוועדה שימש כיועץ למשרד הבריאות ועל כן לא היה מקום למנותו. 5. מצאתי, כי יש לדחות את טענותיה של אנגל לעניין קביעותיו של בית המשפט המחוזי בסוגיה זו. עיון במסמכי המכרז מעלה, כי אכן מעוגנת בהם הדרישה לכך שהחלונות שיותקנו במבנה יהיו מסוג "שוקו" או שווי ערך. המפרט הטכני של חלונות האלומיניום מופיע בתכנית 300א, המהווה חלק בלתי נפרד ממסמכי המכרז, בהתאם לסעיף 1 לחוזה. בתכנית נכתב באופן מפורש לגבי חלק מהחלונות כי אלו יהיו "מפרופילים 2 מ"מ לפחות כדוגמת שוקו או שווה ערך". היינו, משרד הבריאות הביע באופן מפורש את הדרישה, כי חלונות האלומיניום יהיו בסטנדרט מסוים של איכות. סעיף 5 לחוזה קובע, כי הסמכות להחליט בעניין החומרים בהם יעשה שימוש בפרויקט נתונה למזמין, קרי משרד הבריאות, ולגורם המפקח מטעמו. בענייננו מצאו הגורמים המקצועיים מטעם משרד הבריאות, כי דגם החלונות המוצע על-ידי אנגל אינו עומד ברמת האיכות הנדרשת. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, אנגל לא הצביעה על טעם המצדיק התערבות בקביעתם. 6. מעבר לכך, כעולה מסיכום פגישה שנערכה ביום 29.6.94, הסכימה אנגל להקנות את סמכות ההחלטה בסוגיה זו לוועדה שתוקם על-ידי משרד הבריאות. הסכמה זו הינה מאוחרת למסמכי המכרז ולכן יש בה כדי לייתר את הצורך בבחינת הוראות המכרז בהקשר זה. יצוין, כי במקרה דנא אין מדובר בהסכמה מאוחרת המשנה תנאי סף במכרז. אלא, בהסכמה בדבר מנגנון אשר יכריע בשאלה מהו דגם "שווה ערך" לזה המופיע בדרישות המכרז (ראו, ע"א 5035/98 משה"ב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(4) 11, 29-27 (2002); השוו, עע"ם 3499/08 רון עבודות עפר ייזום ופיתוח מ.א בע"מ נ' ועדת המכרזים - עיריית עפולה (טרם פורסם, 18.1.2009)). כמו כן, אין מדובר במקרה בו המפסידה במכרז מעלה טענות נגד הסכמה מאוחרת בין המזמין לזוכה. במקרה בו הזוכה במכרז תוקף את ההסכמה המאוחרת אליה הגיע עם המזמין, הרי שיש לבחון את העניין במשקפיים חוזיות (ראו, גבריאלה שלו חוזים ומכרזים של הרשות הציבורית 174-173 (1999); בג"ץ 188/83 אינווסט אימפקט בע"מ נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לח(1) 729, 739-737 (1984)). בענייננו, משהסכימה אנגל למנגנון באמצעותו תוכרע המחלוקת, אין היא יכולה לטעון כי הוא חורג מתנאי המכרז. בהקשר זה, יש להתייחס לטענת אנגל בדבר פגם שנפל במינויו של יועץ למשרד הבריאות כחבר בוועדה. לטעמי, אין בטענה זו כדי לשנות מהאמור לעיל. ראשית, אנגל ידעה אודות קשריו של חבר הוועדה למשרד הבריאות זמן קצר לאחר שהתקבלה החלטת הוועדה. אם רצתה היא להביא לפסילת ההחלטה מטעמים של ניגוד עניינים, היה עליה לפעול במועד מוקדם יותר. שנית, אנגל לא הראתה כל חשש ממשי כי הקשר הלכאורי בין חבר הועדה לבין משרד הבריאות הוביל לפגם בהחלטה שהתקבלה. זאת, בפרט נוכח העובדה שגורמים מקצועיים חיצוניים לוועדה קבעו אף הם, כי החלונות שהוצעו על-ידי אנגל אינם ברמת האיכות הנדרשת. 7. אף בטענתה של אנגל בדבר החובה להעדיף שימוש במוצרים מתוצרת ישראל אין כדי לסייע לה. אמנם, סעיף 40א לחוזה קובע, כי ככלל יש ליתן עדיפות לעשיית שימוש במוצרים מתוצרת הארץ. עם זאת, לפי סעיף 40א(7) לחוזה, יחולו ההוראות בדבר העדפת תוצרת הארץ ככל שלא נקבע אחרת בשאר מסמכי החוזה. כאמור לעיל, תכנית 300א קובעת כללים ספציפיים באשר לדרישות הטכניות ביחס לדגם החלונות שיותקן במבנה. כלומר, אנגל יכולה הייתה לעשות שימוש בחלונות אלומיניום מתוצרת הארץ רק ככל שאלו נמצאו כשווי ערך, מבחינת איכותם, לחלונות מדגם "שוקו". כפי שהובהר לעיל, גורמים מקצועיים מטעם משרד הבריאות קבעו כי החלונות שהוצעו על-ידי אנגל אינם עומדים בתנאי זה. לאור כל האמור, יש לדחות את הטענות שמעלה אנגל לעניין המחלוקת בדבר חלונות האלומיניום. בהמשך לאמור סבור אני, כי לא היה מקום לחייב את משרד הבריאות לשאת בתשלום נוסף בגין התקנת פרזול המתאים לחלונות אלה. במסגרת התנאים הטכניים שפורטו במסמכי המכרז, נדרשה אנגל לספק פרזול אלומיניום מרמת איכות מסוימת. אמנם, מסמכי המכרז לא קבעו במפורש כי המדובר בפרזול מדגם "שוקו". ואולם, קבלן הנוטל על עצמו עבודה מעין זו בה עסקינן, אמור לדעת שיש מקום להתאים בין החלונות לבין הפרזול המשמש להתקנתם. מעבר לכך, לא היה מקום לזקוף לחובת משרד הבריאות את ההוצאות שהוציאה אנגל עבור הובלה, פיקוח והדרכה להתקנת החלונות. לפיכך, אציע לבטל את החיוב שהושת על משרד הבריאות, כאמור בסעיף 70 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי. 8. סוגיה מרכזית נוספת אשר עלתה בפנינו נוגעת לפיצויים להם זכאי משרד הבריאות בגין העיכוב בהשלמת הפרויקט. כאמור, בחוזה בין הצדדים נקבע כי העבודות לביצוע הפרויקט יימשכו במשך 12 חודשים מיום מתן צו לתחילת העבודות. בצו זה נקבע, כי העבודות יחלו לא יאוחר מיום 20.1.94. כן הוסכם, כי לאחר שתינתן הודעה בדבר השלמת העבודות יבוצעו תיקונים נוספים במהלך תקופת הבדק. תקופת הבדק מוגדרת בסעיף 53 לחוזה כתקופה של שנה מיום מתן הודעת ההשלמה. כזכור, ביום 5.2.96 הודיע משרד הבריאות על תפיסת החזקה בבניין. עם זאת, באותו מועד, ואף לאחר מכן, לא ניתנה לאנגל תעודה בדבר השלמת העבודות. בית המשפט המחוזי קבע, כי אנגל השלימה את העבודות באיחור של שמונה וחצי חודשים. זאת, לאחר שמצא כי משרד הבריאות העניק לאנגל ארכה של ארבעה חודשים להשלמת העבודות. מתום ההארכה (20.5.95) ועד ליום מסירת הבניין למשרד הבריאות (5.2.96) חלפו כשמונה חודשים. כן קבע בית המשפט, כי מתוך תקופה זו יש לנכות שלושה חודשים, אותם יש לזקוף לחובת גורמים אחרים: שלושה שבועות לחובת יבואנית חלונות מדגם "שוקו" וחודשיים ושלושה שבועות לחובת משרד הבריאות והחברה המפקחת מטעמו. בסיכומם של דברים נקבע, כי יש לחייב את אנגל בתשלום פיצויים בגין עיכוב של חמישה חודשים בהשלמת העבודות. בית המשפט הוסיף, כי אנגל תשלם סכום של 2,000 ש"ח לכל יום איחור. זאת, בהתאם לסעיף 46 לחוזה, אשר קובע פיצויים מוסכמים בגין איחור בביצוע. יצוין, כי בית המשפט המחוזי דחה את תביעת משרד הבריאות לפיצויים בגין נזקים נטענים נוספים, כגון עלויות המערך הלוגיסטי בבית החולים ותשלום לספקים שונים. 9. בעלי הדין מעלים לפנינו טענות שונות נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי לעניין זה. אנגל טוענת, כי כלל לא היה מקום לחייבה בגין העיכוב בביצוע העבודות. זאת, שכן לטענתה ניתנו לה ארכות לביצוע העבודות עד ליום מסירת המבנה למשרד הבריאות. אנגל מוסיפה, כי יש לזקוף את האיחור בביצוע לחובת משרד הבריאות עצמו. זאת, נוכח הדרישה לעשות שימוש בחלונות מדגם "שוקו", אשר אספקתם גרמה לעיכוב בעבודות. לעומת זאת, טוען משרד הבריאות כי הפיצויים שנפסקו לו אינם משקפים את מלוא הנזק שנגרם כתוצאה מהעיכוב בביצוע העבודות. כן נטען, כי בית המשפט שגה בקובעו כי ניתנה לאנגל ארכה של ארבעה חודשים בביצוע העבודות ובקובעו כי העבודות הושלמו במועד מסירת המבנה. לטענת משרד הבריאות, חלק מהתיקונים הנדרשים לא בוצעו נכון למועד המסירה, וכי יש לקבוע שהעבודות הושלמו לכל המוקדם ביום 9.6.97. זאת, לאור העובדה שבמועד זה שלחה אנגל הודעה בדבר השלמת התיקונים במבנה. עוד מוסיף משרד הבריאות, כי לא היה מקום לזקוף חלק מהאיחורים לחובתו. 10. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בעניין זה מצאתי, כי יש לקבל את טענות משרד הבריאות באופן חלקי, וזאת לעניין משך התקופה בגינה זכאי המשרד לקבלת הפיצויים המוסכמים. בעוד שלא מצאתי מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט לעניין המועד ממנו יש להתחיל למנות את האיחור בביצוע, סבור אני כי יש לקבל את הטענות בעניין מועד סיום העבודות וכן בעניין זקיפת חלק מהאיחורים לחובת משרד הבריאות. כאמור, משרד הבריאות טוען, כי יש למנות את תקופת האיחור מיום 20.1.95, קרי בחלוף 12 חודשים מהמועד שנקבע בצו תחילת העבודות. ואולם, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המסמכים שהוגשו על-ידי הצדדים מלמדים כי משרד הבריאות הסכים למתן ארכה של ארבעה חודשים, עד ליום 20.5.95. כך, ביום 9.3.95 נשלח מכתב ממנהל הפרויקט מטעם החברה המפקחת אל אנג'ל ובו נכתב: "אנחנו מאשרים בקשתכם לדחיית מועד הגמר ב-4 חודשים עד לתאריך ה-20.5.95". משרד הבריאות אמנם טוען, כי הסכמה זו הייתה מותנית במילוי תנאים מסוימים. ברם, זכרם של תנאים אלו לא בא במכתב האמור, אשר הינו מאוחר לתכתובות קודמות בהם דנו הצדדים במילוי התנאים האמורים. בנוסף, בחוות דעת שהוגשו מטעם משרד הבריאות עצמו נקבע, כי לאנגל ניתנה ארכה של ארבעה חודשים לסיום העבודות (ראו, חוות דעת מטעמו של רו"ח אילן שגב, נספח יא לסיכומי משרד הבריאות). 11. פני הדברים שונים באשר למועד סיום העבודות. כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי משרד הבריאות זכאי לקבלת פיצוי עד ליום מסירת המבנה (5.2.96). ואולם, עיון במסמכים שצורפו מלמד, כי גם לאחר מועד זה המשיכה אנגל בביצוע עבודות באתר. משכך, מתעורר הצורך לקבוע מהו המועד בו הסתיימו העבודות. אכן, בדרך כלל אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאי עובדה שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית. ואולם, במקרה דנא התבסס פסק דינו של בית המשפט המחוזי על מסמכים כתובים ולא על עדים חיים. מסמכים אלה נמצאים גם לפנינו. כאשר לערכאה הדיונית אין יתרון בקביעת ממצאי עובדה, הנובע משמיעה בלתי אמצעית של עדים, גוברת נכונותה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים אלו (ראו, ע"א 5656/93 שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' מ. גביע בע"מ, פיסקה 6 לפסק הדין (לא פורסם, 25.6.1997); ע"א 11100/02 חצור נ' דותן, פיסקה 13 לפסק הדין (טרם פורסם, 16.2.2004)). לגופם של דברים, מצאתי כי יש לאמץ את טענת משרד הבריאות בדבר סיום העבודות ביום 9.6.97. זאת, בראש ובראשונה לאור מכתב שנשלח באותו יום מאת אנגל אל משרד הבריאות, ובו הודעה על סיום התיקונים ובקשה להתחיל בעריכת החשבון הסופי (נספח 85 לתצהירו של יצחק יעקבינסקי). ער אני לטענת המערערת, לפיה מתייחס מכתב זה לתיקונים שבוצעו במהלך "שנת הבדק". קרי, תיקונים שבוצעו בשנה שלאחר סיום הפרויקט. טענה זו אף נתמכת במסמך סיכום פגישה מיום 13.4.97, אשר כותרתו "פגישת עבודה - תיקוני שנת בדק באגף ילדים בבית חולים נהריה" (נספח 84 לתצהיר יעקבינסקי). עם זאת, עיון בתכתובות קודמות בין הצדדים מעלה, כי הם לא הפרידו באופן ברור בין תיקונים שיש לייחסם להשלמת הביצוע לבין תיקונים המיוחסים לשנת הבדק. כך, מכתבה של אנגל מיום 17.3.97, המתייחס לאותם תיקונים אשר על סיומם הודיעה ביום 9.6.97, נושא את הכותרת: "ביצוע תיקונים דחופים ותיקוני שנת אחריות" (נספח 22 לתצהיר המשלים של יעקבינסקי). היינו, ניתן לראות כי אף אנגל עצמה לא הבחינה בין סוגי התיקונים שביצעה. מעבר לכך, עיון ברשימת התיקונים שבוצעו באותו מועד מלמד, כי מדובר בתיקונים שאנג'ל נדרשה לבצע עוד במועד בו נמסר המבנה למשרד הבריאות. משכך, סבור אני כי יש לקבוע שהעבודות באתר הושלמו ביום 9.6.97. 12. כעת, יש להידרש לשאלה האם יש לייחס חלק מהאיחור לגורמים אחרים. כאמור, בית המשפט המחוזי קבע, כי יש לייחס תקופה של חודשיים ושלושה שבועות לחובת משרד הבריאות והגורמים המפקחים מטעמו. בממצא זה איני רואה לנכון להתערב. אכן, מהחומר שלפנינו עולה כי חלק מהעיכוב נגרם כתוצאה מהשתהות משרד הבריאות וגורמי הפיקוח בקבלת החלטות בדבר ביצוע רכיבים מסוימים בפרויקט. לעומת זאת, אינני סבור כי יש לנכות את העיכוב שנגרם על-ידי יבואנית החלונות מדגם "שוקו". כפי שקבע בית המשפט המחוזי, ובהמשך לדברים שנאמרו לעיל, הדרישה להספקת חלונות מדגם "שוקו" או שווי ערך נכללה במסמכי המכרז. משכך, אנגל צריכה הייתה להיערך לאפשרות בה תידרש לספק חלונות מסוג זה. חרף זאת, השהתה אנגל את הזמנת החלונות והתקנתם עד להכרעתה הסופית של המחלוקת בנושא. לפיכך, סבור אני כי יש לזקוף לחובתה אף את העיכוב שחל בהספקת החלונות. לוּ הייתה פועלת אנגל כשורה, היה ניתן לצמצם את משך העיכוב. בהתחשב בכל האמור, מצאתי כי יש לחייב את אנגל בתשלום פיצויים בגין עיכוב הפרויקט לתקופה שמיום 20.5.95 ועד ליום 9.6.97, היינו לתקופה של 751 ימים. מתקופה זו יש לנכות שמונים ימים, אשר נזקפים לחובת משרד הבריאות עצמו. לפיכך, על אנגל לשלם פיצויים מוסכמים בסך 2,000 ש"ח לכל יום איחור במשך 671 ימים. סכום זה עומד על סך של 1,342,000 ש"ח. לסכום זה יש להוסיף הפרשי הצמדה, בהתאם לכללים שקבע בית המשפט המחוזי בסעיף 99 לפסק דינו, בשינויים המתחייבים לגבי המועדים. 13. לבסוף, סבור אני שצדק בית המשפט המחוזי כאשר דחה את תביעת משרד הבריאות לקבלת פיצוי מעבר לפיצוי המוסכם בחוזה. מאחר שכל הנזקים שנגרמו למשרד הבריאות נובעים באופן ישיר מהעיכוב בביצוע העבודות, ואינם נובעים מראשי נזק אחרים, אין מקום לפצות את משרד הבריאות פיצוי כפל בגינם. מכל מקום, בדיון בפנינו מסר הפרקליט שייצג את משרד הבריאות כי שולחו מסתפק בפיצוי המוסכם. עוד יוער, כי לא מצאתי לנכון להתייחס בהרחבה לטענות הצדדים בדבר אישור חשבוניות מסוימות והצמדת חלק מהתשלום למדד המחירים לצרכן. זאת, שכן אינני רואה מקום להתערב בקביעותיו של בית המשפט המחוזי בשאלות אלה. 14. אשר על כן, אציע לדחות את ערעורה של אנגל ולקבל באופן חלקי את הערעור שכנגד, כאמור בסעיפים 7 ו-12 לעיל. אנגל תישא בשכר טרחת עורך דין בסך 100,000 ש"ח. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. משנה לנשיאה השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, א' בחשון התש"ע (19.10.09). משנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06004910_S07.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il