יפתח קלי נ. מיכל גלבוע עו"ד

4 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4909/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר המערער: יפתח קלי נ ג ד המשיבים: 1. עו"ד מיכל גלבוע 2. עו"ד נפתלי נשר 3. עו"ד אסף סלע 4. כונס הנכסים הרשמי 5. אסם הגליל מכון לתערובת של מושבי הגליל אגודה שיתופית בע"מ 6. שרה קלי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ע' גולומב) מיום 14.5.2021 בפש"ר 68770-12-18 בשם המערער: עו"ד דני זמיר פסק-דין השופט ד' מינץ: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופטת ע' גולומב) מיום 14.5.2021 בפש"ר 68770-12-18 בו התקבלה תביעת חוב של נושה נגד המערער. הרקע לערעור במסגרת הליך פשיטת רגל המתנהל נגד המערער הגישה משיבה 5 (להלן: המשיבה) תביעת חוב על סך 1,356,297 ש"ח נגד המערער. החוב הנטען הוא בגין רכישת סחורה (תערובת) על ידי המערער, שתמורתה לא שולמה למשיבה. משיבה 1, עו"ד מיכל גלבוע מונתה כבעלת תפקיד לבדיקת תביעת החוב (להלן: בעלת התפקיד). לתביעת החוב צירפה המשיבה כרטסת הנהלת חשבונות המתנהלת אצלה ביחס למערער, לפיה הוא חב לה את סכום התביעה. כמו כן צורף הסדר חוב מיום 14.6.2007 החתום על ידי המערער והמשיבה, בו פירוט סכום החוב לאותו מועד על סך של 983,520 ש"ח ומתווה מוסכם לאופן פירעונו, שלטענת המשיבה לא קוים. בנוסף צורף העתק פסק דין שניתן בהיעדר הגנה ביום 20.6.2014 בתביעת המשיבה נגד המערער ואשתו בגין החוב (אם כי בהמשך נמחקה אותה תביעה). המערער הגיש תשובה לתביעת החוב בה כפר בחוב. לטענתו, הוא שילם על חשבון החוב בהתאם להסדר, ואילו המשיבה היא זו שהפרה את ההסדר, וכעת מבקשת להתעשר על חשבונו שלא כדין, מבלי לזכותו בסכומים ששולמו לה בעבר. בהמשך לכך פנה המערער לבעלת התפקיד וביקש לזמן עדים שיישמעו בפניה. בקשה זו נדחתה על ידי בעלת התפקיד. תחילה מאחר שסברה כי בטרם שקילת הצורך בדבר, יש להקדים ולהעביר ראיות ותצהירים מטעם המערער וכן רשימת שאלות והבהרות שישלחו למשיבה, ובהמשך לאחר קבלת החומר והתייחסויות מטעם הצדדים, משסברה כי אין שמיעת עדויות מתחייבת לצורך הכרעה בתביעת החוב. בהחלטתה מיום 20.8.2018 קיבלה בעלת התפקיד את תביעת החוב במלואה. בהכרעה צוינו שני הסדרי חוב שנערכו בין המשיבה למערער ואשתו עובר להליך פשיטת הרגל. האחד, מיום 26.2.2007, בו הוסכם כי המערער ישלם על חשבון החוב למשיבה סך של 950,000 ש"ח בתוך שלושה חודשים, וכי הצדדים יבואו בדברים לליבון מחלוקות בקשר לטענות המערער באשר לחוב (להלן: הסדר החוב הראשון). הסדר החוב השני הוא זה שאוזכר לעיל מיום 14.6.2007. בו הוצהר על ידי הצדדים כי חובו של המערער למשיבה עומד על סך של 983,520 ש"ח, ונקבע כי החוב ישולם באופן הבא: 350,000 ש"ח ישולמו בתוך 30 ימים בהעברה מצד שלישי בשם חן קורניש (להלן: קורניש); 400,000 ש"ח יזוכו על ידי המשיבה בחשבוניות זיכוי; סך 233,520 ש"ח ישולם ב- 36 תשלומים חודשיים שווים (להלן: הסדר החוב השני). בנוסף נקבע כי ככל שהמערער ואשתו לא יעמדו בהסדר התשלומים, החוב יעמוד על הסכום המקורי שצוין בהסדר, בניכוי הסכומים ששילמו. כמפורט בהכרעת בעלת התפקיד, המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה האם קיים המערער את חלקו לפי הסדר החוב השני, כטענתו, אם לאו, כטענת המשיבה. לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי קורניש שילם למשיבה סך של 462,089.80 ש"ח ביום 7.5.2007. אלא שלטענת המשיבה, תשלום זה קדם לעריכת הסדר החוב השני, כך שאין הוא רלוונטי להסדר זה, ואילו סכום אחר כלשהו בהתאם למוסכם בהסדר החוב השני, לא שולם מעולם. מנגד, המערער טען כי התשלום מקורניש היה התשלום הראשון ששולם במסגרת הסדר החוב השני. בהקשר זה טען המערער, כי הסדר החוב השני לא נחתם ביום 14.6.2007 כמצוין בו, אלא במועד מוקדם יותר, וכי התאריך שנרשם במסמך הסדר החוב הוא שגוי או שקרי. כן טען המערער כי המשיבה הגישה נגדו בקשה למימוש משכון על סך 100,000 ש"ח, דבר המעיד כי יתרת חובו כלפיה עומד על סכום זה בלבד. במחלוקת האמורה קיבלה בעלת התפקיד את טענות המשיבה. נקבע כי המערער לא הציג ולו ראשית ראיה לטענתו כי הסדר החוב השני נערך במועד מוקדם מזה שנרשם בו. המערער אף לא הציג אסמכתא כלשהי להוראת התשלום שניתנה על ידו לקורניש לביצוע התשלום האמור. לעומת זאת, בעלת התפקיד ערכה בירור טלפוני עם נציג קורניש, אשר הבהיר כי לצורך העברת הכספים, היה על המערער להעביר לו הוראת ביצוע ספציפית, מעבר להמחאת הזכות עליה חתם לטובת המשיבה. ברם, לא היה בידיו את המסמך האמור, שכן המסמכים מאותה תקופה אינם שמורים. בנוסף ציינה בעלת התפקיד, כי המערער לא הציג את המסמך המקורי של הסדר החוב השני, ואף לא נקב בתאריך בו לטענתו התקיימה הפגישה בין הצדדים ולא הציג כל ראיה בעניין זה. המשיבה מאידך, הסתמכה על מסמך כתוב הנושא תאריך, ובנוסף אף צירפה צילום מיומנו של מנהל הכספים שלה המתעד קיום פגישה עם המערער באותו מועד. עוד קבעה בעלת התפקיד בהכרעתה כי גרסתו של המערער איננה מתיישבת עם העובדות שהוצגו. זאת, מאחר שסכום החוב שננקב בהסדר החוב השני, הוא הסכום המופיע בכרטסת הנהלת החשבונות שהציגה המשיבה, לאחר זיכוי בסך של 462,089.80 ש"ח ששולמו על ידי קורניש. ככל שהסכום האמור היה מועבר לאחר מועד חתימת הסדר החוב השני, כטענת המערער, הצדדים לא היו יכולים לנקוב בסכום החוב הכולל בו נקבו. עוד דחתה בעלת התפקיד את טענת המערער לעניין גובה החוב בהליכי מימוש משכון בהם פתחה המשיבה נגד המערער, תוך שקבעה כי אין בכך להגביל את המשיבה בתביעת חובה מהמערער, בפרט כאשר מימוש המשכון בפועל לא עלה על גובה החוב הנתבע. על יסוד כל האמור, קיבלה בעלת התפקיד את תביעת החוב של המשיבה במלואה. טענות המערער בערעור לפני בית המשפט המחוזי ערעורו של המערער לפני בית המשפט המחוזי התמקד בטענות הנוגעות להליך הבדיקה של תביעת החוב וכן בטענות נגד ההכרעה לגופה. בכל הנוגע להליך הבדיקה, המערער טען כי ההכרעה התקבלה מבלי שניתנה לו זכות טיעון ותוך פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, משבעלת התפקיד לא אפשרה לו להעיד עדים מטעמו ולחקור את נציגי המשיבה ועדים אחרים. לטענתו, משמדובר בתביעת חוב שבבסיסה מחלוקת עובדתית, ואשר איננה מבוססת על פסק דין שניתן בהליך אזרחי, יש הכרח בשמיעת עדים וחקירתם על מנת להכריע בה, ודחיית בקשתו בעניין זה נעשתה שלא כדין ותוך פגיעה מהותית בזכויותיו. לגופם של דברים, טען המערער כי הכרעת בעלת התפקיד הינה שגויה. הסדר החוב השני לא נערך במועד המצוין על גבי המסמך שהוצג, אלא במועד אחר בסמוך למועד חתימת הסדר החוב הראשון (26.2.2007). לטענתו, התשלום ששולם על ידי קורניש, ואשר הוכח בכרטסת המשיבה עצמה, שולם לאחר הסדר החוב השני, והוא משקף את התשלום הראשון לפי הסדר זה. משכך, היה על המשיבה להפחית סכום זה מהחוב וכן לזכות אותו בסך של 400,000 ש"ח, לפי המוסכם בהסדר החוב השני, אולם היא לא עשתה כן ובכך הפרה את הסדר החוב. לפיכך התוצאה היא כי חובו למשיבה עומד על סך 121,000 ש"ח בלבד. המערער הוסיף וטען כי הכרטסת שהציגה המשיבה איננה מדויקת ואיננה מהימנה, תוך שהפנה לחיובים שונים שצוינו בה, שלטענתו הינם חסרי הסבר ואינם סבירים, שכן הם מתוארכים למועדים שלאחר הפסקת ההתקשרות המסחרית השוטפת בין הצדדים. בתגובתה לערעור תמכה המשיבה בהכרעת בעלת התפקיד ועתרה לדחיית הערעור. המשיבה טענה כי טענות המערער בדבר גיבוש הסדר החוב השני בטרם ההעברה הכספית מקורניש המתועדת בכרטסת, הן טענות בעלמא ללא כל ראיה, שמולן ניצבות ראיות שהגישה בדבר מועד עריכת ההסדר. טענת המערער לפיה התאריך שצוין על גבי הסדר החוב השני הוא שגוי, היא בגדר טענה כבושה, אשר לא נטענה על ידו בשעתו בבקשתו לביטול פסק הדין שניתן בהיעדר הגנה (בה פירט את גרסתו מול תביעת המשיבה) ואף לא נטענה בתשובתו המקורית לתביעת החוב. העובדה שבהסדר החוב השני צוין בהסכמה סכום חובו של המערער, כאשר מתוך הכרטסת ניתן לראות שסכום זה הוא לאחר הפחתת תשלום ששולם מקורניש, מלמדת בבירור כי ההסדר נחתם לאחר אותה העברה. מה גם שבהסדר החוב השני קבעו הצדדים כי ישולם סך 350,000 ש"ח על ידי קורניש, כך שהם לא יכלו לצפות שישולם סכום גדול מזה. אדרבה, לאחר הסדר החוב השני לא שולם לה דבר, ומכאן תביעות החוב בסכום בו הוגשה. בתשובתה לערעור עמדה בעלת התפקיד על עיקרי הכרעתה, תוך שציינה כי טענות המערער באשר למועד עריכת הסדר החוב השני נטענו ללא ראשית ראיה אל מול הראיות שהציגה המשיבה התומכות בטענותיה, ואינן מתקבלות על הדעת. באשר לטענות המערער בנוגע לחיובים כאלה ואחרים בכרטסת, נטען כי שעה שהמערער הודה בהסדר החוב השני בקיומו של חוב בסך 983,520 ש"ח כלפי המשיבה, וחוב זה תואם את הכרטסת שהוצגה, הרי שיש לדחות טענותיו גם בהקשר זה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ראשית ציין בית המשפט את אמות המידה המצומצמות של התערבות בהחלטות בעל תפקיד בהליך פשיטת רגל. לאור אמות מידה אלו הגיע לכלל מסקנה כי לא הונח בסיס המצדיק התערבות בהכרעת בעלת התפקיד. שנית דן בית המשפט בטענת המערער על פיה נשללה ממנו זכות הטיעון. נקבע כי מהנתונים שהוצגו והשתלשלות הדברים בענייננו, עולה כי למערער ניתנה זכות טיעון נאותה. תביעת החוב הועברה להתייחסות המערער והוא השיב לה תחילה בתשובה בכתב. לאחר מכן התאפשר לו להציג ראיות, לרבות תצהירים של גורמים נוספים מטעמו ככל שהוא מעוניין בכך. בעקבות התכתבות בין בא-כוחו לבין בעלת התפקיד, הוגשה מטעמו רשימת נקודות להבהרה מטעם המשיבה ובקשות למסמכים, אשר הועברה להתייחסות המשיבה שניתנה. המערער התבקש, ביותר מהזדמנות אחת, להציג בפני בעלת התפקיד כל ראיה שיש בידו. יצוין כי בהודעת בא-כוחו לבעלת התפקיד מיום 30.3.2018 אף נאמר כי שלושה מבין הגורמים עליהם הצביע כעדים רלוונטיים לגרסתו, הסכימו לתת תצהירים, אולם תצהירים כאמור לא הוגשו מטעמו בשום שלב. נדחתה גם טענת המערער כי יש הכרח לקיים הליך של שמיעת עדים ועריכת בירור ראייתי של שמיעת עדויות במסגרת בדיקת תביעת חוב בהליך פשיטת רגל לגביה מתעוררות מחלוקות כפי שבענייננו. נקבע כי הבירור הנדרש בבדיקה של תביעת חוב עשוי ללבוש פנים שונות בשים לב לאופי המחלוקת, מהותה ומידת מורכבותה. זכות הטיעון של הצדדים במסגרת זו יכולה אף היא להיות ממומשת בדרכים שונות, בכתב או בעל-פה. על כן יש להותיר מתחם של שיקול דעת לבעל התפקיד, במסגרת סמכותו ומומחיותו בהליך, ואין לקבוע מראש כללים נוקשים, תוך הפעלת ביקורת שיפוטית בהתאם לאמות המידה שצוינו לעיל. בכלל זאת, אין לקבוע הכרח בשמיעת עדויות, ובפועל במקרים רבים ניתן ונהוג להסתפק בטיעון בכתב ובבחינה של מסמכים ואסמכתאות כפי שהוצגו על ידי הצדדים. במקרה דנן, לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות מלאה להציג אסמכתאות ולפרט את טענותיהם, ראתה בעלת התפקיד להכריע בתביעת החוב על יסוד אלה. בכך אין מקום להתערב, שכן מדובר במחלוקת צרה וממוקדת בעניין מועד החתימה על הסדר החוב השני. הנתונים שהובאו לפני בעלת התפקיד אִפשרו הכרעה בה ללא צורך בעריכת הליך בהיקף ומהסוג לו כיוון המערער. בית המשפט גם ניתח את המסמכים השונים וקבע כי במכלול לא נפל כל פגם בהתנהלות בעלת התפקיד ביחס לקביעת מתכונת הבירור של תביעת החוב, כפי שנעשתה על ידה. על כך הוסיף בית המשפט כי אף לא הוברר מטענות המערער מהי הרלוונטיות של הגורמים שביקש לזמן להישמע בפני בעלת התפקיד, למחלוקת הממוקדת בענייננו. מכאן פנה בית המשפט לדון בטענות המערער נגד ההכרעה בתביעת החוב לגופה. כאמור לעיל, טענתו העיקרית של המערער הייתה כי הסדר החוב השני נחתם במועד מוקדם מזה שצוין בו. בהתאם לכך, על פי הטענה, התשלום שבוצע על ידי קורניש לידי המשיבה, היווה התשלום הראשון במתווה התשלומים שפורט בהסדר החוב השני. נקבע כי טענה זו איננה מסתברת ואיננה עולה בקנה אחד עם יתר המסמכים שהוצגו. עוד נקבע כי לא ניתן כל הסבר הגיוני מטעם המערער באשר לנתונים העולים מחומר הראיות ואופן קביעת החוב הכולל כפי שהוסכם על ידי הצדדים בהסדר החוב השני. משכך, נותרת בעינה המסקנה המסתברת ביותר, כי התשלום מקורניש עליו מתבסס המערער איננו קשור להסדר החוב השני ולא היווה תשלום לפיו. בית המשפט קבע עוד באשר לטענות שהעלה המערער נגד סכומים שונים שצוינו בכרטסת, כי מקובלת עליו עמדת בעלת התפקיד. צוין כי גם בערעורו יצא המערער מנקודת מוצא עובדתית, כי בסיס חובו למשיבה עמד על סך של 983,520 ש"ח, בדיוק כפי שפורט בכרטסת המשיבה שהוצגה. על כן אין המערער יכול בידו האחת להודות בסכום החוב הכולל לפי הכרטסת, ובידו השנייה לכפור ברכיבי החוב המפורטים בכרטסת. כן דן בית המשפט בטענת המערער בעניין הבקשה למימוש משכון שהגישה המשיבה ללשכת ההוצל"פ עובר להליך פשיטת הרגל, אותה העמידה על סך של 100,000 ש"ח. גם בעניין זה אימץ בית המשפט את הכרעת בעלת התפקיד. נקבע כי עיון בבקשת מימוש המשכון מעלה כי המשיבה נקבה במלוא סכום החוב, תוך שצוין כי הגבלת הסכום בבקשת המימוש נעשית מטעמי אגרה בלבד. בשים לב לכל האמור, נדחה הערעור והמערער חויב בהוצאות בעלת התפקיד והמשיבה בסך של 2,000 ש"ח לכל אחת מהן. טענות המערער בערעור לפני בית משפט זה עיקר טענות המערער הופנו כלפי מתכונת הדיון שהתנהלה לפני בעלת התפקיד שבה לא נשמעו עדויות אלא ההכרעה ניתנה על בסיס ראיות בכתב בלבד, מתכונת דיונית שזכתה לברכתו של בית המשפט המחוזי. בשל כך נמנע מהמערער לסתור את הראיות שבכתב שהוגשו לפי בעל התפקיד שעל בסיסן ניתנה ההכרעה לטובת המשיבה. אכן, גם המערער ער לכך כי בהליך פשיטת רגל במסגרת ההכרעה בתביעת חוב אין שומעים עדים בדרך כלל, אך לשיטתו במקרה זה מדובר במסכת עקבית ושיטתית שבה "הומצא" חוב שמעולם לא אומת ולא נחקרו אנשים היכולים להוכיח את מופרכות המסמכים שהוגשו. כן טען המערער כי בית המשפט המחוזי טעה כאשר אימץ את הטענה השגויה של בעלת התפקיד כאילו הוא התחייב להמציא תצהירים, שעה שהבהיר בהודעות ששלח לה כי העדים שברצונו להעיד אינם נמצאים בשליטתו. כן הלין על כך שלא זכה לקבל מענה על השאלות שהפנה למשיבה. בנוסף השיג המערער על כך שההכרעה בתביעת החוב הסתמכה על כרטסת הנהלת חשבונות בלתי מבוררת של המשיבה שבית המשפט קיבל אותה כעובדה מוגמרת. לשיטתו, פגמים אלו בהתנהלות הדיונית של בעלת התפקיד בהכרעה בתביעת החוב מובילים בהכרח לפסילתו של כל ההליך. דיון והכרעה לאחר עיון במכלול החומר שצירף המערער לערעורו, בהחלטת בעלת התפקיד, בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ובנימוקי הערעור, מסקנתי היא כי דין הערעור להידחות על הסף לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 וכך ממליץ אני לחבריי שייעשה. כאמור, עיקר השגתו של המערער מופנית כלפי הדרך הדיונית שבה ניהלה בעלת התפקיד את הליך ההכרעה בתביעת החוב. זאת מבלי לקיים דיון שבו יישמעו עדויותיהם של עדים בעל-פה לפניה. רק לפני מספר ימים נאמרו הדברים הבאים במסגרת ע"א 3932/21 בוארן נ' כונס הנכסים הרשמי (11.8.2021) בו הועלו טענות זהות לטענות שמעלה המערער בענייננו: "גם אין ממש בטענות המערער בדבר מתכונת הדיון בהכרעה בתביעת החוב על ידי המנהל המיוחד. ככלל, תפקידו של בית המשפט בדונו בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב מצטמצם לפיקוח ובקרה על אופן ביצוע תפקידו, ולבחינת תקינות הפעולות המתבצעות על ידו. הפיקוח השיפוטי על פעולותיו של בעל תפקיד מתאפיין אפוא בריסון ובהתערבות מצומצמת, כאשר לבעל התפקיד מוקנה שיקול דעת רחב בביצוע תפקידו (רע"א 8038/20 ב.ר.ן יזמות והשקעות בע"מ נ' חיים ומשה מנגד בע"מ (בפירוק), פסקה 40 (26.1.2021); ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' עו"ד אמיר שושני, פסקה 15 (27.12.2010); ע"א 2499/19 ‏רשות המסים אגף המכס והמע"מ נ' עו"ד פיני יניב, פסקה 42 (19.1.2020)). הגם כי הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב המופנות כלפי חייב היא הכרעה בעלת אופי שיפוטי, אין משמעות הדבר כי על בעל תפקיד לנהל "הליך משפטי", לרבות שמיעת עדויות, ניהול חקירות וכיו"ב על כל רכיביו. כפי שקבע בית משפט זה בעבר, אלה הם "כללי המשחק" בהליכי פשיטת רגל, ואין לצפות כאמור מבעל תפקיד לנהל בתביעות חוב המסורות להכרעתו הליך של שמיעת ראיות (ע"א 113/18 רחמים נ' כונס הנכסים הרשמי (6.6.2019))." בענייננו, בחינת השתלשלות העניינים כולה מגלה כי למערער ניתן יומו לפני בעלת התפקיד, כאשר ניתנו לו הזדמנויות חוזרות ונשנות לשטוח את טענותיו במלואן ולצרף אסמכתאות, כמו גם תצהירים מטעם העדים, לתמיכה בהן. כך, למערער ניתנה האפשרות להגיב לתביעת החוב, ואף כי עשה כן, בתגובתו מיום 19.5.2017 כלל לא בא זכרה של הטענה בדבר מועד החתימה על הסדר החוב השני. מהתכתבויות בין בעלת התפקיד לבא-כוח המערער בין יום 12.2.2018 ליום 6.8.2018 לא רק שלא ניתן להסיק, כטענת המערער, כי בעלת התפקיד התעלמה מבקשותיו, אלא אף עולה מהן כי היא שבה והפצירה בו להגיש ראיות התומכות בטענותיו ובכלל זה תצהירים של גורמים מטעמו. טענת המערער כי שגה בית המשפט כאשר אימץ את גרסת בעלת התפקיד כי המערער התחייב להגיש תצהירים, גם היא לא הוכחה. אמנם, במסגרת ההתכתבות, ביום 25.2.2018 טען בא-כוח המערער כי העדים אינם בשליטתו ועל כן אין לו אפשרות להגיש תצהיר מטעמם, אך ביום 30.3.2018 הדגיש במענה לבעלת התפקיד כי מספר עדים מוכנים להגיש תצהירים ("פרג'ון, אתי פלד ועמנואל"). אולם, תצהירים כאמור כלל לא הוגשו. כאמור לעיל, אין חובה על בעל תפקיד לנהל "הליך משפטי" בדומה להליך המתנהל בבית המשפט בערכאה דיונית. בוודאי נכון הדבר בענייננו מבלי שהובהר כיצד יש בניהול הליך הכולל שמיעת עדויות וניהול חקירות כדי לסייע להכרעה בנסיבות המקרה הנתון. טענותיו של המערער בהקשר זה נותרו עמומות וכלליות. לא התרשמתי אפוא כי קופחו זכויותיו של המערער, אשר הייתה פתוחה בפניו הדלת להביא את ראיותיו לפני בעלת התפקיד, ומסיבותיו בחר שלא לעשות כן. ומכל מקום, גם לגוף העניין, אין בטענות המערער כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. זאת בהתחשב בכלל על פיו התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של הערכאה הדיונית תיעשה רק במקרים חריגים – כלל התקף ביתר שאת בהליך ערעורי המוגש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הדן בערעור על הכרעת בעל תפקיד בתביעת חוב (השוו: ע"א 3888/18 רזניק נ' מגה קמעונאות בע"מ (11.12.2019)). מה גם, טענתו העיקרית של המערער, כי הסדר החוב השני נחתם במועד אחר, מוקדם מזה הנקוב לו, כלל לא נתמכה בכתובים. מול טענה כללית זו הוגש מטעם המשיבה תצהיר של מנהל הכספים שלה, אשר הצהיר כי החתימה על הסדר החוב השני נעשתה ביום הנקוב בו, היינו ביום 14.6.2007, והדבר אף עולה בקנה אחד עם צילום יומנו בו אוזכרה פגישתו עם המערער. בנסיבות אלו, ודאי שאין מקום להתערבותנו. הערעור נדחה כאמור. משלא התבקשה תשובה, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏ח' באלול התשפ"א (‏16.8.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 21049090_N02.docx אק מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1