יורשי המנוח מוחמד סעיד ז"ל נ. עבד אללטיף יונס

פסק-דין בתיק ע"א 4906/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 4906/11 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט י' עמית המערערים: יורשי המנוח מוחמד סעיד ז"ל 1. נאדר יונס 2. מאג'ד יונס 3. מנג'ד יונס 4. עאיד יונס 5. עמאד יונס 6. נאדרה יונס 7. מאג'דה עומרי 8. עאידה עומרי 9. רואיה זחאלקה נ ג ד המשיבים: יורשי המנוח מחמוד אמין מוסטפא יונס ז"ל 1. עבד אללטיף יונס 2. עבד אל קאדר יונס 3. שאוקי יונס 4. עבד אל פתאח יונס 5. סמיחה יונס 6. פתחיה יונס 7. סעדה יונס יורשי המנוח שריף אמין מוסטפא יונס ז"ל 8. ריאד שריף יונס 9. נדים שריף יונס 10. נסים שריף יונס 11. מוחמד שריף יונס 12. זוהור שריף 13. בושרא שריף יורשי המנוח מוחמד אמין יונס ז"ל 14. עאישה יונס 15. רתיבה מוחמד יונס 16. אמנה מוחמד יונס 17. מסעדה מוחמד יונס 18. אמינה מוחמד יונס יורשי המנוח תאופיק אמין יונס ז"ל 19. חאפז תאופיק יונס 20. עפיפה תאופיק יונס 21. חלמי תאופיק יונס 22. עלי תאופיק יונס 23. נהלה תאופיק אגבאריה 24. יוסרא תאופיק אגבאריה 25. נזמיה תאופיק אגבאריה 26. מוחמד יונס "דוס" 27. יונס מוחמד "נזיה" בן אחמד 28. עו"ד יונס אחמד בן חליל פארס ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 8.5.2011 בת"א 1034/07 שניתן על-ידי כב' השופט ר' סוקול תאריך הישיבה: כ"ח בניסן התשע"ג (8.4.2013) בשם המערערים: עו"ד מרואן מורה בשם המשיבים 2, 13-5 ו-26: עו"ד רשאד סלים פסק-דין השופטת א' חיות: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט ר' סוקול) מיום 8.5.2011, בו נדחתה תביעה שהגישו המערערים למתן פסק-דין הצהרתי שעיקרו אכיפת הסכם חליפין במקרקעין שהמערערים טענו לקיומו. 1. המערערים הם נכדיו ויורשיו של מוחמד סאלח מוסטפא יונס (להלן: מוחמד סאלח) והמשיבים 25-1 הם יורשיהם של ארבעה אחים לבית משפחת יונס – מחמוד אמין, שריף אמין, מוחמד אמין ותאופיק אמין (בני דודו של מוחמד סאלח, ולהלן יחד: האחים יונס). מוחמד סאלח והאחים יונס ירשו מהוריהם זכויות בשתי חלקות מקרקעין המיועדות לחקלאות והמצויות בסמוך לישוב ערערה - חלקה 3 בגוש 12170 וחלקה 37 בגוש 12153 (להלן בהתאמה: חלקה 3 ו-חלקה 37, וביחד: החלקות). בהתאם לתזכורות תביעה שהוגשו ביום 12.11.1944 (ביחס לחלקה 37) וביום 19.3.1945 (ביחס לחלקה 3) נרשמו בשנת 1946 הזכויות בחלקות האמורות במסגרת הליך הסדר זכויות במקרקעין, באופן הבא: בחלקה 3 נרשמו 4/8 חלקים על שמו של מוחמד סאלח וכן נרשמו 1/8 חלקים על שם כל אחד מארבעת האחים יונס; בחלקה 37 נרשמו 46/460 חלקים על שמו של מוחמד סאלח, 23/460 חלקים נרשמו על שמו של שריף אמין ו- 23/460 חלקים נרשמו על שמו של מוחמד אמין. יתר החלקים בחלקה זו נרשמו על שם בעלים אחרים שאינם קשורים לענייננו. עוד יצוין כי לטענת המשיבים רישום החלקים בחלקה 37 על שמם של האחים שריף ומוחמד משקף החזקה בנאמנות גם עבור שני האחים הנוספים לבית משפחת יונס. בחלוף השנים הלכו מוחמד סאלח והאחים יונס לעולמם אך זכויותיהם האמורות בחלקות 3 ו-37 נותרו רשומות על שמם, פרט לזכויותיו של תאופיק אמין אשר הועברו מכוח צו ירושה על שם יורשיו. ביום 7.9.2005 נערך הסכם בין יורשיו של תאופיק אמין (משיבים 19 ו-25-21) ובין המשיב 26, ד"ר מוחמד יונס (להלן: ד"ר יונס) לפיו מכרו אותם יורשים לד"ר יונס את זכויותיהם בחלקה 3 ובחלקה 37. כעבור כשנה, ביום 6.11.2006, רכש ד"ר יונס זכויות נוספת בחלקה 3 מיורשותיו של מוחמד אמין (משיבות 18-14) בהתאם להסכם שנערך ביניהם (שני הסכמים אלו יכונו להלן: הסכמי הרכישה). בעקבות אותם ההסכמים נרשם ד"ר יונס בשנת 2007 כבעל זכויות בחלקה 3 ונרשמה הערת אזהרה לטובתו ביחס לזכויות שרכש בחלקה 37. בהסכמי הרכישה צוין כי לא שולמה כל תמורה בגין מכירת המקרקעין לקונה. 2. משנודע למערערים על הסכמי הרכישה האמורים הם הגישו תביעה לבית המשפט המחוזי בחיפה בה טענו כי בשנת 1940, או בסמוך לכך, הגיע סבם מוחמד סאלח להסכם בעל-פה עם האחים יונס בדבר ביצוע עסקת חליפין בזכויותיהם בכל אחת מן החלקות. על-פי אותו הסכם, כך נטען, הועברו כל זכויות הבעלות והחזקה של האחים יונס בחלקה 3 למוחמד סאלח, ואילו מלוא זכויותיו של מוחמד סאלח בחלקה 37 הועברו לאחים יונס (הסכם זה יכונה להלן: הסכם החליפין). עוד טענו המערערים כי מטרת הסכם החליפין הייתה "כי כל צד יהיה לו חלקה שלמה לצורך הגידול החקלאי שלו" (סעיף 16 לכתב התביעה המתוקן). לפיכך עתרו המערערים לפסק-דין הצהרתי המורה כי מכוח ירושת סבם המנוח הם הבעלים של מלוא הזכויות בחלקה 3 ואילו המשיבים 25-1 הם בעלי הזכויות בחלקה 37 הרשומות על שם סבם המנוח של המערערים. המערערים הוסיפו ועתרו להורות לרשם המקרקעין לתקן בהתאם את רישום הבעלות בחלקות, וכן עתרו לביטול העסקאות בהן מכרו חלק מן המשיבים זכויות בחלקה 3 לד"ר יונס. לתמיכה בטענותיהם הציגו המערערים שני הסכמים מיום 1.9.2007, עליהם חתומים מצד אחד המערערים ומצד שני המשיבים 13-8 (יורשי שריף אמין) והמשיבות 18-14 (יורשות מוחמד אמין) בהם, כך טענו המערערים, חתמו הצדדים "על הסכם המאשר כי בוצעה עסקת חליפין בין הצדדים" (להלן: הסכמי האשרור). למען שלמות התמונה יצוין כי בחודש אוקטובר 2008 הגישו יורשותיו של מוחמד אמין (משיבות 18-14) לבית המשפט המחוזי בחיפה תובענה על דרך של המרצת פתיחה (ה"פ 213/08) בה עתרו לביטול הסכם הרכישה שנערך בינן ובין ד"ר יונס ולביטול כל רישום שנעשה מכוחו. הדיון בהמרצת הפתיחה ובתביעת המערערים אוחד, ובפסק דין חלקי מיום 4.3.2010 ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה בוטל הסכם הרכישה האמור ובוטל רישום הזכויות שבוצע מכוחו על שמו של ד"ר יונס. הסכם הרכישה שערך ד"ר יונס עם יורשי תאופיק אמין (משיבים 19, 25-21) לא בוטל. 3. בפסק דינו מיום 8.5.2011 דחה בית המשפט קמא את התביעה בקובעו כי לא עלה בידי המערערים להוכיח את דבר קיומו של הסכם החליפין הנטען. בפתח הדברים ציין בית המשפט כי עמדת המשיבים 25-1, יורשי האחים יונס, אינה אחידה וכי למעשה רק המשיב 2 (שהוא אחד מיורשי מחמוד אמין) וד"ר יונס נותרו בהתנגדותם לקבלת התביעה. אשר ליתר היורשים ציין בית המשפט כי חלקם הגיעו לפשרה עם המערערים (משיבים 10-8, 12 ו-13), חלקם לא הגישו כתבי הגנה (משיבים 4-3, 11, 18-14, 21-20 ו-25-24) וחלקם התנגדו תחילה לקבלת התביעה אך בהמשך זנחו את הגנתם או הודיעו שאין להם עניין בהליך (משיבים 7-5, 19 ו-23-22). בית המשפט קבע כי המערערים אינם יודעים לומר באיזה מועד או עם מי מהאחים יונס נערך הסכם החליפין הנטען וכי הם לא הציגו כל עדות ישירה על דבר כריתתו של הסכם זה. עוד קבע בית המשפט כי מן העדויות שהובאו בפניו קשה להסיק מה תוכן ההסכמות שהושגו ביחס לחלקות, ככל שאכן הושגו, והאם הוסכם על החלפת זכויות בעלות, כטענת המערערים, או שמא רק על חלוקת זכויות שימוש ועיבוד של כל חלקה, כטענת המשיב 2. בהקשר זה ציין בית המשפט כי גם אם תתקבל טענת המערערים לפיה בני משפחתם הם היחידים שעיבדו את חלקה 3 לאורך השנים, אין בכך כדי להוכיח שהסכם החליפין הנטען עסק בחילופי בעלות. עוד סבר בית המשפט כי הגם שמדובר בתקופה שקדמה לחקיקת חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: חוק המקרקעין) - לפיו מותנה תוקפה של התחייבות לביצוע עסקה במקרקעין בקיומו של מסמך בכתב - אין די בהצגת עדויות מפי השמועה על אודות הסכמות כאלו או אחרות שנערכו בין מורישיהם של הצדדים לצורך הוכחת בעלות בחלקות דנן. זאת, בין היתר, משום הדרישה הראייתית הקבועה בסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני ולפיה "תביעות הנוגעות להתחייבויות וחוזים [...] שעל פי הרגיל והנהוג הם נעשים במסמך בכתב, והעולות על עשר לירות, צריך להוכיח במסמך בכתב". בית המשפט הוסיף וקבע כי טענות המערערים לקיומו של הסכם חליפין נסתרות גם נוכח הליכי הסדר הזכויות בחלקות שנערכו בשנות הארבעים של המאה הקודמת. כך צוין כי אף שלפי טענת המערערים הסכם החליפין נערך בשלב כלשהו בין השנים 1940 ל-1942, בתזכורות התביעה שהוגשו בשנים 1944 ו-1945 בשם כל בעלי הזכויות בחלקות (ובכלל זה בשמו של מוחמד סאלח), נתבעו זכויות משותפות למוחמד סאלח ולאחים יונס בכל אחת מן החלקות. בהקשר זה קבע בית המשפט כי ניתן להניח שאם אכן היו הצדדים מגיעים להסכמה בדבר חילופי בעלות בחלקות כנטען, היה הדבר מקבל ביטוי בתזכורות התביעה שהוגשו ולא כך נעשה. בהליכי ההסדר שנערכו בשנת 1946 נרשמו האחים יונס ומוחמד סאלח כבעלי זכויות הן בחלקה 3 הן בחלקה 37. בית המשפט הוסיף והפנה בהקשר זה אל הוראת סעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969, הקובעת כי "הרישום של מקרקעין בפנקס החדש יבטל כל זכות הסותרת את אותו רישום...". על כן, ומשנמנעו המערערים או סבם לנקוט בהליך לתקיפת הרישום ומשלא הציגו טעמים המצדיקים את שינויו או את ביטולו, סבר בית המשפט כי אין לאפשר להם לטעון עתה, כשישים שנים מאוחר יותר, שהרישום אינו משקף את הזכויות. עוד קבע בית המשפט כי הסכמי האשרור אף הם אינם מועילים למערערים, שכן הסכמים אלה מתייחסים לחלוקת זכויות שימוש ועיבוד בחלקות ולכל היותר הם מהווים הסכמי חליפין חדשים שאינם מעידים על קיומו של הסכם החליפין הנטען. לבסוף קבע בית המשפט כי אף שחלק ניכר מן המשיבים תמך בעמדת המערערים, אין בכך כדי להביא להכרה בהסכם החליפין הנטען וזאת, בין היתר, משום שיש ליתן את הדעת גם לזכויותיו של ד"ר יונס בחלקות וכן משום שלא ניתן לאשר קיומה של עסקה שכזו בדיעבד תוך עקיפת דיני המס וחובות הדיווח הכרוכות בה, בלא שקיומה הוכח. בית המשפט דחה, אפוא, את התביעה והוא הוסיף וקבע כי משלא הוכח דבר קיומו של הסכם החליפין מתייתר הצורך לדון בתוקפו של הסכם הרכישה שנערך בין ד"ר יונס ובין יורשי תאופיק אמין. בנוסף חייב בית המשפט את המערערים לשלם למשיב 2 ולד"ר יונס הוצאות משפט בסך של 15,000 ש"ח. 4. מכאן הערעור שבפנינו בו טוענים המערערים כי בניגוד לקביעתו של בית המשפט קמא עלה בידם להוכיח את הסכם החליפין, כי במועד עריכתו היה מקובל לערוך הסכמים בעל-פה וכי הצדדים נהגו בהתאם לאותו הסכם במשך עשרות שנים. עוד מציינים המערערים כי רוב המשיבים התייצבו לצידם בבית המשפט קמא ואילו היו לאותם משיבים זכויות בחלקה 3 הם היו מתנגדים לקבלת התביעה. אשר לראיות המוכיחות את קיומו של הסכם החליפין הנטען, המערערים טוענים כי בהסכם פשרה שנערך בינם ובין המשיבים 13-8, ממנו התעלם בית המשפט, הודו אותם המשיבים בקיומו של הסכם החליפין. עוד נטען כי המשיבות 14-13 הצהירו שידוע להן מידיעה אישית על כך שהאחים יונס החליפו חלקות עם סבם של המערערים וכי גם המשיב 19 הצהיר שנערך הסכם שכזה. המערערים מוסיפים ומפנים לעדויותיהם של המשיבים 21 ו-23 אשר לדבריהם תמכו אף הן בעמדתם ועוד הם טוענים כי הסכם החליפין הוכח גם באמצעות ארבעה עדים "ניטראליים", שהעידו כי חלקה 3 הייתה בחזקתם ובשימושם של המערערים או של אביהם וכי שמעו על חלוקת החלקות בין המשפחות. בנוסף, מפנים המערערים למספר מסמכים התומכים לשיטתם בטענותיהם: דו"ח הערכת נזקים מיום 14.10.1959 (מע/18 לתיק מוצגי המערערים) המלמד, לטענתם, כי חלקה ששטחה שישה דונם מצויה בבעלותו של מוחמד סאלח; שני הסכמי שכירות משנים 1974 ו-1976 (מע/19) העוסקים בהשכרת שטח של שישה דונם; ובקשה שהגיש מוחמד סאלח בשנת 1961 לקבלת היתר למבנה חקלאי בה צוין כי שטח החלקה שבבעלותו הוא כשישה דונם. כמו כן מצביעים המערערים על הסכמי האשרור כהוכחה נוספת לקיומו של הסכם החליפין הנטען. אשר לזכויותיו של המשיב 2, המערערים טוענים כי הוא עבר להתגורר בחיפה בשנת 1947 ואינו בעל ידע אישי על החלקות נושא ההליך; כי הוא העביר את חלקו בעיזבון אביו לאחותו, המשיבה 6; וכי חלק זה בעיזבון הוא ממילא כ-105 מ"ר בלבד ולכן לא היה כל מקום לדחות את התביעה על סמך התנגדותו בלבד. בכל הנוגע לד"ר יונס, המערערים טוענים כי פרט לשני הסכמי הרכישה שצוינו לעיל חתם ד"ר יונס על שני הסכמי מכר נוספים עם חלק מן המשיבים שדינם אף הם להתבטל מחמת זיוף, כי ד"ר יונס לא הגיש תצהיר עדות לתמיכה בגירסתו וכי למעשה לא הוצגה על ידו כל גרסה כנגד התביעה. 5. המשיבים 2 ו-26 סומכים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוענים כי די היה בכך שתזכורות התביעה שהוגשו בשנים 1944 ו-1945 והסדר הזכויות במקרקעין שנערך בשנת 1946, לא הזכירו את דבר קיומו של הסכם החליפין על מנת להביא לדחיית התביעה. עוד טוענים שני המשיבים כי צדק בית המשפט קמא במשקל שייחס להעדר קיומו של הסכם בכתב ולטענתם פסק הדין נושא הערעור רצוף קביעות עובדתיות המבוססות על ממצאי מהימנות ומשכך על ערכאת הערעור להימנע מלהתערב בו. המשיבים 2 ו-26 מוסיפים וטוענים כי יש לדחות את הערעור גם בשל חוסר ניקיון כפיהם של המערערים, אשר לפי הנטען לא גילו עובדות מהותיות, וכן בשל השהוי הניכר בו נגועה התביעה והעובדה כי המערערים נמנעו מלממש את זכותם הנטענת במשך עשרות שנים ובכך גרמו ל"תאונה המשפטית". המשיבים 2 ו-26 טוענים עוד כי מאחורי הסכמי האשרור שערכו המערערים עומדת עסקת חליפין חדשה שהוסתרה מבית המשפט וכי הסכמים אלה מוכיחים כי הסכם החליפין, ככל שנערך, נזנח עם השנים. כמו כן נטען כי מבין כל המערערים העיד רק המערער 5, שנולד בשנת 1961 - שנים רבות לאחר עריכת העסקה הנטענת; כי העדים שנשמעו אינם בעלי ידע אישי על אודות הסכם החליפין הנטען; וכי לכל היותר העידו העדים על הסכם שנערך ביחס לחלוקת זכויות העיבוד של החלקות. לבסוף, נטען כי המשיב 2 הוא יליד שנת 1926 והיה בן ארבע עשרה במועד שבו נערך הסכם החליפין הנטען. על כן, נוכח גילו וקירבתו לאביו, לו הייתה נערכת עסקת חליפין הוא ודאי היה יודע עליה. בהודעותיהם מיום 18.2.2013 ומיום 4.4.2013 הודיעו המשיבים 7-5 והמשיבים 13-8 כי הם מצטרפים לטענותיהם של המשיבים 2 ו-26 בערעור. יתר המשיבים בחרו שלא להגיש בו כתבי טענות. 6. דין הערעור להידחות. פסק-הדין נושא הערעור מפורט ונסמך על הראיות ועל העדויות שהוצגו בפני בית המשפט קמא, ואלו תומכות במסקנות שהסיק ובהנמקה העומדת בבסיס אותן מסקנות. אף לא מצאתי כי נפלה בפסק הדין טעות משפטית המצדיקה את התערבותה של ערכאת הערעור. בית המשפט קמא בחן את חומר הראיות שהוצג בפניו ועמד על עדויותיהם של העדים השונים, אשר סיפרו על הסכמות בעל-פה שנערכו בין המשפחות הנוגעות לעיבוד החלקות וכן על התנהלות הצדדים בהקשר זה לאורך השנים. לאחר בחינת מכלול העדויות קבע בית המשפט, ובצדק, כי איש מהעדים לא ידע לספר מכלי ראשון על תוכנן המדויק של ההסכמות האמורות ועל כן סבר כי לא הוכח בפניו אם אותן ההסכמות עניינן בחילופי בעלות בחלקות או שמא רק בחלוקת זכויות השימוש והעיבוד. עוד קבע בית המשפט כי אף שמדובר בתקופה שקדמה לחקיקתו של חוק המקרקעין, לא ניתן להסתפק בהצגת עדויות מפי השמועה לצורך הוכחת בעלות במקרקעין, וכי המערערים לא עמדו בנטל הראיה הנדרש להוכיח את דבר קיומו של הסכם החליפין הנטען. זאת ועוד והוא עיקר - תזכורות התביעה מן השנים 1944 ו-1945 (אשר צורפו לראשונה כנספחים לסיכומים שהגישו המערערים), והאופן שבו נרשמה הבעלות בחלקות במסגרת הליכי ההסדר בשנת 1946, אינם מתיישבים כלל וכלל עם קיומו של הסכם החליפין הנטען, אשר לדברי המערערים נקשר קודם לכן. זאת משום שהדעת אכן נותנת כי אילו נקשר הסכם כזה היו הצדדים מבקשים לרשום את זכויותיהם בחלקות בהתאם לאמור בו ולא היו משמרים באותו הרישום את מצב הזכויות שקדם להסכם. בית המשפט הוסיף וציין כי המערערים לא תקפו את הרישום במשך עשרות שנים וגם כיום אין בפיהם טענה המצדיקה את תיקון המרשם או את ביטולו וכי אין להתיר את שינוי המרשם על סמך הטענות הבלתי מבוססות שהעלו המערערים. קביעותיו אלו של בית המשפט קמא לעניין דיות הראיות הנוגעות לקיומו של הסכם החליפין הנטען ובייחוד לעניין הראיות הסותרות את דבר קיומו, מקובלות עלי כולן ועל כן אני סבורה כי אין מקום להתערב במסקנתו לפיה ההתקשרות בהסכם החליפין הנטען לא הוכחה על-ידי המערערים. ויודגש - העובדה כי המשיבים או מי מהם תמכו בעת ניהול התביעה בעמדת המערערים (חלקם שינו את טעמם בשלב הערעור ועברו לתמוך במשיבים 2 ו-26), אינה חזות הכל ומשלא שוכנע בית המשפט כי קיימות ראיות ממשיות להוכחת קיומו של הסכם החליפין שעליו נתבקש להצהיר, אין תמיכת המשיבים בעמדת המערערים יכולה להשלים את החסר הראייתי הקיים בעניין זה. עוד יודגש כי אין בדחיית הערעור משום הבעת עמדה כלשהי לעניין תוקפן של העסקאות שנעשו בין ד"ר יונס לבין מי מן המשיבים. 7. סיכומו של דבר - אציע לדחות את הערעור ולאמץ את ממצאיו ואת מסקנותיו של בית המשפט קמא מנימוקיו, על-פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד אציע כי המערערים ישלמו למשיבים 2 ו-26 שכר טרחת עורך-דין בערעור בסך של 20,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ז' באייר התשע"ג (‏17.4.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11049060_V12.doc אנ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il