פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4904/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון העותר: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלונית עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד נתן רוזנבלט בשם המשיב 1: עו"ד ד"ר רפי רכס בשם המשיבה 2: עו"ד אריה ארבוס פסק-דין השופט י' אלרון: לפנינו עתירה בגדרה מבקש העותר להורות לבית הדין הרבני הגדול בירושלים (להלן: בית הדין הרבני הגדול) לבטל את המאסר שהוטל עליו בגין סרבנותו ליתן גט לאשתו, ולחילופין להקל בתנאי מאסרו. ככל שניתן להבין מעיון בעתירה ובמסמכים החלקיים שצורפו לבקשת העותר "להשלמת מסמכים", בין העותר (המשתייך למגזר החרדי) לאשתו מתנהלים הליכים משפטיים בבית הדין הרבני האזורי בירושלים (להלן: בית הדין הרבני האזורי), שעיקר עניינם הוא סירובו של העותר ליתן גט לאשתו בטענה כי היא חייבת לו כספים רבים. מן המסמכים החלקיים שצורפו עולה כי ביום 19.4.2021, ניתנה החלטה על-ידי בית הדין הרבני הגדול, במסגרתה נקבע כי "המשיב הובא ע"י השב"ס וסירב לתת גט לאשתו. האיש מוחזר למעצר, הוא ייכנס לכלא למשך חצי שנה". כמו כן, ביום 20.4.2021, ניתנה פקודת מאסר נגד העותר על-ידי בית הדין הרבני הגדול, ובהמשך הוטלו על העותר הגבלות על-ידי בית הדין הרבני האזורי בחיפה, הכוללות איסור לבוש חליפה וכובע והגעה במדי אסיר בלבד; בידוד לשבעה ימים; ואיסור הנחת תפילין. בעתירה שלפנינו מבוקש לבטל את מאסרו של העותר ולחילופין להקל בתנאי מאסרו. העותר טוען כי אין לו אפשרות מעשית לתת גט לאשתו, ועל כן מאסרו מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי, בכבודו ובחייו, למטרה שאיננה הולמת, למעלה מן הנדרש ובאופן לא מידתי. בתאריך 21.7.2021 הוריתי על צירוף אשתו של העותר (היא המשיבה 2, להלן: המשיבה) כמשיבה לעתירה; על הגשת תגובתו של היועץ המשפטי לשיפוט הרבני; ובהמשך, נעתרתי לבקשת המשיבה להגיש אף תגובה מטעמה. בתגובתו הבהיר היועץ המשפטי לשיפוט הרבני כי "המקרה דנן הינו אחד מפרשיות העגינות הקשות ביותר בו נתקל בית הדין הרבני", ופירט את השתלשלות תביעת הגירושין בין העותר למשיבה, המסרב ליתן לה גט מזה שלושים שנה. בתמצית ייאמר, כי לפי תגובת היועץ המשפטי לשיפוט הרבני, המשיבה הגישה מאז שנת 1992 ארבע תביעות גירושין נגד העותר לבית הדין הרבני האזורי. לאחר שתביעת הגירושין הראשונה הסתכמה בהפניית הצדדים להליכי גישור, חויב העותר בהחלטה מיום 24.1.2002 ליתן גט למשיבה, וזאת לאחר ניסיונות רבים וממושכים להביאו לידי כך, לרבות פגישות עם רבנים מהמגזר החרדי. בהמשך להחלטה זו, ומשעמד העותר בסירובו, נקבע ברוב דעות, ביום 2.2.2003 כי יוטלו על העותר הרחקות דרבנו תם לשם כפיית מתן גט, אך לעת הזו לא יוטל מאסר. יוער כי דעת המיעוט בהחלטה זו סברה כי בשלה העת להטלת מאסר. בין לבין, המשיבה הגישה בשנת 2014 תביעת נזיקין לבית המשפט לענייני משפחה, בגדרה חויב העותר בפיצוי על סך 425,000 ש"ח בגין הסירוב ליתן לה גט. בהמשך לכך, בתביעת גירושין שלישית שהגישה המשיבה לבית הדין הרבני בשנת 2014, נקבע כי "אין בידי בית הדין לדון ולפסוק בחיוב הגט עד שתשיב האשה [המשיבה – י' א'] את מה שגבתה בתביעת הנזיקין". לדיונים בתביעת הגירושין הרביעית שהגישה המשיבה בשנת 2019 לבית הדין הרבני, העותר לא התייצב תחילה, ובהמשך אותר על ידי המשטרה על פי צו הבאה ונעצר. בסופו של דיון, קבע בית הדין הרבני האזורי כי החלטת בית הדין משנת 2003 הכופה על העותר ליתן גט והטילה עליו הרחקות שונות, תעמוד בתוקפה. המשיבה ערערה על החלטה זו לבית הדין הרבני הגדול, בטענה כי בית הדין הרבני האזורי שגה עת שנמנע מהטלת מאסר על העותר במטרה לחייבו ליתן גט. בית הדין הרבני הגדול קיבל את הערעור, לאחר שמצא כי העותר ממשיך לעמוד בסירובו, והוצאה פקודת מאסר למשך שישה חודשים, בהתאם לסעיף 3 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה–1995 (להלן: חוק קיום פסקי דין של גירושין). בנסיבות אלו, טוען היועץ המשפטי לשיפוט הרבני כי העותר עושה שימוש בגט ובאפשרות לעגן את אשתו, על מנת ללחוץ עליה לשלם לו כספים, אשר לטענתו היא חייבת לו. עוד נטען, כי את טענותיו הנוגעות לאי-חוקתיותו של חוק קיום פסקי דין של גירושין יש לדחות על הסף, מאחר שחוק זה עומד בכללי סעיף 8 לחוק-יסוד: כבוד אדם וחירותו; כי טענתו שאין לו האפשרות לצאת ממאסר משוללת יסוד, שכן "המפתחות" לשחרורו – מתן גט לאשתו – נתונים בידיו; וכי העותר לא הצביע על טעם להיענות לעתירתו כתוצאה מפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי. בתגובת המשיבה נטען כי העתירה כוללנית, נעדרת תשתית עובדתית בסיסית, ואף הוגשה בחוסר ניקיון כפיים מצד העותר, לאחר שזה האחרון בחר לעשות דין לעצמו כאשר לא קיים את הצווים השיפוטיים שניתנו בעניינו וחייבו אותו ליתן גט. עוד נטען, כי הכספים אשר לטענת העותר יש להשיב לו, לשיטתו לפני מתן הגט, הם פיצוי כספי שנפסק למשיבה בתביעת נזיקין שהגישה נגד העותר שמסרב לתת לה גט. כמו כן, טוענת המשיבה כי מאסר העותר נעשה מכוח סמכות בית הדין הרבני הקבועה בחוק ואין מקום להתערב בהחלטותיו; וכי חוק קיום פסקי דין של גירושין אינו פוגע בזכויות יסוד, אלא מגן על זכויותיהם של מסורבי גט. יוער תחילה כי תגובות המשיבים הוגשו באיחור. יחד עם זאת, ולאחר שעיינו בנימוקי המשיבים בבקשותיהם להארכת מועד להגשת התגובות, החלטנו להיעתר להן. כמו כן, בתאריך 18.8.2021 הוגשה על ידי בא כוח העותר "בקשה דחופה לקביעת מועד קרוב לדיון, ובקשה בהולה לסעד זמני", במסגרתה נטען כי "העותר סובל סבל בל יתואר מזה כארבעה חודשים" ועל כן הוא עותר להקלות שונות בתנאי מאסרו, בפרט הגשת מזון כשר למהדרין, הנחת תפילין ושיחות טלפון עם בא כוחו. דין העתירה להידחות על הסף, בהיותה כוללנית ונעדרת תשתית עובדתית ומשפטית מספקת; וכן לנוכח חוסר ניקיון כפיו של העותר. העותר לא הציג באופן מלא, ברור וסדור את העובדות הרלוונטיות לענייננו, לרבות, ההליכים שהתקיימו או מתקיימים בינו לבין אשתו בבית הדין הרבני האזורי. העותר לא ציין מהי ההחלטה מושא העתירה, ואף לא ברור מהי ההחלטה שלגביה הוגש ערעור לבית הדין הרבני הגדול. יתרה מכך, העותר לא צרף לעתירה את ההחלטות הרלוונטיות של בית הדין הרבני האזורי ושל בית הדין הרבני הגדול – די בכך כדי לדחות את העתירה על הסף. דומה כי הסעד המבוקש בעתירה מהווה ניסיון לערוך מקצה שיפורים ביחס להליכים המשפטיים שהתנהלו בעקבות סירובו של העותר ליתן גט לאשתו. זאת ועוד, דין העתירה להידחות על הסף גם מחמת חוסר ניקיון כפיו של העותר, אשר מַמְרֶה החלטות ופסקי דין של בתי הדין הרבניים, מותיר את המשיבה בעגינותה, וכעת פונה לבית משפט זה בחוסר תום לב לאחר שעשה דין לעצמו (בג"ץ 5185/13 פלוני נ' מדינת ישראל, חוות דעתה של השופטת (כתוארה אז) א' חיות (28.2.2017)). כידוע, גדר התערבותו של בית משפט זה בהחלטות בתי דין דתיים הוא מצומצם ומוגבל למקרים קיצוניים של חריגה מסמכות, פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי, סטייה מהוראות חוק המכוונות לבית הדין הדתי או כאשר נדרש סעד מן הצדק מקום שהעניין אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר (ראו: בג"ץ 2163/21 פלונית נ' פלוני, פסקה 4 (4.4.2021); בג"ץ 2381/21 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 5 (11.4.2021)). העותר לא עמד בנטל להראות כי עניינו נמנה עם אחד ממקרים אלו. אף דינה של בקשת העותר להקלה בתנאי מאסרו להידחות. כפי שנפסק לא אחת, המקום המתאים להעלאת טענות מעין אלו, הוא בעתירת אסיר לבית המשפט המוסמך לכך לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב–1971 (בג"ץ 1443/21 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים רמת גן נ' נציב שירות בתי הסוהר, פסקה 9 (30.6.2021)). סוף דבר: העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבה 2 על סך 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ט"ו באלול התשפ"א (‏23.8.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 21049040_J07.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1