פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4901/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4901/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בין משפט המחוזי בחיפה, מיום 21.5.09, בת.פ.ח. 4021/07, שניתן על ידי כבוד ס. הנשיא השופט י' גריל והשופטים: א' רזי, מ' פינקלשטיין תאריך הישיבה: ו' בתשרי התש"ע (24.09.09) בשם המערער: עו"ד י' פורר בשם המשיבה: עו"ד ג' שפירא פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית-המשפט המחוזי בחיפה הרשיע את המערער בעבירות של אינוס, מעשה סדום ומעשים מגונים, לפי סעיפים 345(א)(1), 347(ב) ו-348(ג1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אותן ביצע בצעירה כבת 18 אותה העסיק (להלן: המתלוננת). בעקבות הרשעתו, נדון המערער לארבע שנות מאסר, שנתיים מאסר על-תנאי והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 10,000 ש"ח. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה, ולחלופין, כנגד העונש. ההליכים בבית-המשפט המחוזי 2. במרכז ראיותיה של המשיבה עמדת עדותה של המתלוננת. זו מסרה כי ביום האירוע אסף אותה המערער והסיעה לבית מלון, תוך שהוא טוען כי הוא צריך ליטול משם חפצים שונים. היא נאותה לסייע לו חרף חוסר הנוחות שחשה. לאחר הגיעם לחדר שוחח עמה המערער, הזמין לה אוכל ולגם מבקבוק משקה אלכוהולי אותו הביא עמו מבעוד מועד. בשלב מסוים אחז המערער בידה של המתלוננת, השקה אותה על כורחה באלכוהול, הטילהּ על המיטה, והפשיט אותה מבגדיה תוך שהיא מתנגדת. נוכח צעקותיה אחז בה המערער בצווארה, ואיים כי אם לא תחדל להתנגד לו הוא יפגע בה ("אני ארביץ לך, אני אתחיל להשתולל עליך", עמ' 131 לפרוטוקול). באותו שלב הבינה המתלוננת כי לא תוכל לחמוק מן המערער, ועל כן אמרה לו כי היא במחזור, מתוך תקווה שיניח לה. בתגובה אמר לה המערער ללכת לשירותים ולהוציא את הטמפון מגופה, ומשבוששה לחזור משך אותה המערער למיטה ואנס אותה. בהמשך, אילץ אותה המערער לבצע בו מין אוראלי, שלאחריו שב ואנס אותה. המתלוננת הוסיפה עוד, כי בשלב מסוים, משח המערער את גופה בשמן, שאף אותו הביא עמו מבעוד מועד, תוך שהיא שבה ומתחננת שיעזוב אותה, אולם המערער לא שעה לתחנוניה ואף אמר לה "את תיהני איתי, את תעשי איתי כיף" (עמ' 131 לפרוטוקול). המתלוננת המשיכה ותיארה בעדותה את שאירע לאחר האונס: המערער הורה לה להתקלח, ולאחר שסיימה עשה כן בעצמו. על אף שהיעדרותו נתנה בידה הזדמנות להימלט היא נמנעה מכך. לאחר מכן, הסיע אותה המערער, על-פי בקשתה, למסעדה בה הועסקה כמלצרית, ובהגיעה לשם יצאה מרכבו, הטיחה בפניו כי יצטער על שעולל לה, ורצה לתוך המסעדה. עובד המקום איימן בדארנה (להלן: איימן) שחזה במתרחש, ניגש למערער ושוחח עמו, וכן רשם על פתק את מספר רכבו. במסעדה, גוללה המתלוננת את אשר אירע לה באוזני מעסיקה, גבי גולן (להלן: גבי), וזה הזעיק למקום את אשתו תרז גולן (להלן: תרז) שלקחה את המתלוננת לבית-חולים. במהלך חקירתה הכחישה המתלוננת כי השתמשה בסמים, ואת העניין הזה הסבירה בכך שהיא חששה כי הדבר יתגלה להוריה. על כן, משנאמר לה כי בבדיקת שתן נתגלו שרידי סם, היא חזרה בה וסיפרה את האמת. סוגיה נוספת שהתעוררה במעמד מתן העדות, וחשיבותה תתברר בהמשך, היא באשר לחקירתה במשטרה ביום 25.09.2001 על-ידי החוקרת רחל יניב (להלן: רחל). המתלוננת מסרה, כי במהלך החקירה חשה בגישה עוינת של החוקרת כלפיה, הואיל וזו הטיחה בפניה כי קיימת קלטת בה תיעד המערער את האירוע, וצפייה בה מלמדת כי היא קיימה עמו יחסי-מין בהסכמה. המתלוננת הכחישה עניין זה מכל וכל, וחזרה ואמרה כי בכתה והתנגדה למעשיו של למערער. יובהר כבר עתה – קלטת כזו לא נמצאה וממילא לא הוגשה כראיה. 3. תימוכין לגרסת המתלוננת ניתן היה למצוא בעדותם של אחרים. תרז העידה, כי בהגיעה למסעדה הבחינה במתלוננת ששערה משוח בשמן והיא בוכה ורועדת. זו סיפרה לה כי נאנסה על-ידי המערער, ואף שטחה בפניה את שאירע במהלך האונס. העדה הוסיפה, כי הבחינה בסימנים אדומים על צווארה וסנטרה של המתלוננת. גבי העיד כי המתלוננת הגיעה למסעדה כשהיא בוכיה ונסערת, וגם לו סיפרה את הקורות אותה. איימן העיד אף הוא, וסיפר כי ראה את המתלוננת יורדת מרכבו של המערער ורצה לתוך המסעדה כשהיא בוכה בעוד המערער נוסע אחריה. לטענתו, מאחר וחשב כי "מישהו נתן לה מכות" (עמ' 33 לפרוטוקול), רשם את מספר הרכב. עד זה מסר עוד כי שאל את המערער מדוע הוא נוסע בעקבות המתלוננת ומדוע היא בוכה, ועל כך השיב המערער תשובה סתמית – "היא מכירה אותי" (עמ' 34 לפרוטוקול). חוקרת המשטרה שגבתה את עדות המתלוננת ביום האונס, תארה אף היא את מצבה השפוף של המתלוננת. בנוסף, כתבה במזכר כי למתלוננת סימנים אדומים בצווארה ושריטות בכתפה (נ/5). שוטר סיור שבחן את חדר המלון העיד כי הבחין בכתמים אדומים בולטים על סדיני המיטה, ועל אחת המגבות שבמקלחת. רופא הנשים שבדק את המתלוננת לאחר הגעתה לבית-החולים, מסר כי לא ניתן לקבוע במדויק מתי נוצרו השריטות שעל גופה, אך ציין כי מניסיונו סביר להניח כי הפגיעות שנגרמו לה באיבר-מינה הן תוצאה של קיום יחסים שלא מרצון. אחרונה העידה הפסיכיאטרית אילנה פישמן (להלן: הפסיכיאטרית), עמה נפגשה המתלוננת מספר פעמים לפני האונס ואף לאחריו. בפגישותיהן סיפרה לה המתלוננת על נטייתה לקיים יחסי-מין עם בני זוגה כבר בראשית הקשר ביניהם, ועל קשייה ביצירת קשרים רגשיים במערכות יחסים. עוד העידה, כי בפגישה שהתקיימה כשבועיים לאחר האונס, סיפרה לה המתלוננת על האירוע מבלי שפרטה את מהלכו, ועל תחושתה שאין המשטרה מאמינה לה. ועוד טענה המתלוננת בפני הפסיכיאטרית, כי מאז המקרה הגבירה את השימוש בסמים. העדה ציינה כי במהלך הפגישה המתלוננת בכתה, מיעטה לדבר, רעדה, מצב רוחה היה ירוד וניכר היה כי היא נרגשת ועצבנית יותר מבעבר. 4. מנגד, התגונן המערער בטענה כי מעשיו נעשו בהסכמתה של בת-זוגו, ועל כן האשמה שהטיחה בו מקורה בעלילת שווא. לדבריו, כבר ביומה הראשון לעבודתה בעסקו גילתה בו המתלוננת עניין אישי, תוך שהיא נוגעת באחוריו ואיבר-מינו ונצמדת לגופו. מאחר והוא חשש כי הדבר יתגלה לאשתו, סיכם עם המתלוננת כי ילכו לבית-מלון "לחגוג סקס ופרטיות" (עמ' 271 לפרוטוקול). עוד העיד, כי בשעה וחצי הראשונות לשהותם בבית המלון הם שוחחו, לגמו וויסקי והתעלסו, והמתלוננת אף הזמינה עבורה אוכל שהובא לחדרם. בהמשך, ולאחר שסיפרה לו כי היא בתקופת המחזור, ניגשה המתלוננת לחדר השירותים, ומששבה משם הם מרחו זה את זו בשמן וקיימו יחסי-מין שלאחריהם התקלחו. עוד העיד המערער, כי כאשר עזבו את חדר המלון, הבחינה המתלוננת כי נותר סימן על צווארה, ולאחר מכן, בהיותם במכוניתו "השתנה לה המצב רוח" (עמ' 328 לפרוטוקול). המערער טען עוד, כי להפתעתו כאשר ירדה המתלוננת מרכבו במסעדה הטיחה בפניו כי יצטער על מעשיו, ועל כן נסע אחריה כדי להבין את פשר דבריה. הוא סבר כי איימן, שראה את ירידת המתלוננת מרכבו, הוא בן זוגה, ומאחר וזו חששה כי נתפסה בקלקלתה, מיהרה לאיים ובהמשך אף להעליל עליו כי אנס אותה. משהתברר למערער כי איימן והמתלוננת אינם בני-זוג, הוא העלה מניע אפשרי אחר – תאוות בצע או בעיות אישיות. עוד העיד, כי בעת שירדה המתלוננת מרכבו היא לא בכתה, והוא אף לא נשאל על-כך על-ידי איימן, וכי המניע לרישום מספר הרכב שלו על-ידי האחרון, נבע ככל הנראה מהעובדה שהוא שהה בתוך שטחה הפרטי של המסעדה או מפני שאיימן חשב שהוא – המערער – מעוניין במתלוננת. 5. מטעם ההגנה העידה גם עובדת המלון בו התארחו המערער והמתלוננת, וזו מסרה כי התנהגות המתלוננת בהגעתה למלון ובעת קבלת האוכל בחדרה לא עוררה בה חשד, והיא לא נראתה מבוהלת או בוכיה. החוקרת רחל יניב העידה אף היא, אולם מפאת הזמן הרב שעבר ממועד החקירה ועד מתן העדות, ועקב משבר נפשי קשה שפקד אותה, היא התקשתה לזכור או להסביר את שאירע בחקירתה של המתלוננת. יחד עם זאת, העידה כי אם הייתה ברשותה קלטת המתעדת את האונס, סביר להניח שהדבר היה מתועד בכתובים, הואיל ו"אם אין משהו לא אגיד שיש" (עמ' 368 לפרוטוקול). הכרעת הדין 6. כאמור, בית-המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו. עמדת השופטים נסמכה על האמון שנתנו בגרסת המתלוננת. להתרשמותם, זו הייתה כנה, שלמה ועקבית, התמודדה היטב עם לחץ החקירה, ואף אם התגלעו בה אי-אלו אי-דיוקים, אלה אינם מן הסוג היורדים לשורש העניין, והסבריה של המתלוננת להם מניחים את הדעת. עוד נקבע, כי למתלוננת לא הייתה סיבה להעליל על המערער עלילת שווא, ובוודאי שלא לדבוק בה במשך זמן כה רב. אדרבא, בית-המשפט התרשם כי המתלוננת הקפידה לדייק בפרטים, לא ניסתה להשחיר את פני המערער שלא לצורך, ולא היססה לחשוף מעשים והתנהגויות שלה שעשויות להיראות בלתי נבונות או להאירה באור בעייתי. תימוכין לעדות זו נמצא בעובדה כי דיווחה על האירוע באופן מיידי לאנשים הראשונים אותם פגשה, ובכך שהותירה רושם כה נסער על איימן עד כי חש צורך לרשום את מספר רכבו של המערער. חיזוקים נוספים נמצאו בעדותן של חוקרת המשטרה והפסיכיאטרית, וכן בסימני החבלה שנותרו על גופה של המתלוננת. בה בעת, מצא בית-המשפט המחוזי את גרסת המערער בלתי מהימנה ורוויה בסתירות ותמיהות. בנוסף, נקבע כי אין לקבל את טענת המערער לפיה מיד לאחר שקיים עם המתלוננת יחסי-מין בהסכמה, וללא סיבה נראית לעין, היא בחרה להעליל עליו כי אנס אותה באכזריות. נימוקי הערעור 7. המערער דבק בגרסתו לפיה בדתה המתלוננת מלבה עלילת שווא מסיבה שאינה ידועה לו, וטען כי נכון לזכותו מכל העבירות בהן הורשע, הואיל ועניינו נמנה על אותם מקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בהערכת הראיות בידי הערכאה הדיונית. המערער הוסיף כי לא היה מקום לקבל את גרסת המתלוננת כמהימנה, נוכח הקשיים העולים ממנה: הסכמתה לנסיעה המשותפת ועלייתה לחדר המלון; שהייתה הממושכת שם; הימנעותה מלהימלט כאשר המערער התקלח ואף לאחר עזיבתם את החדר; הסכמתה כי יסיעה למחוז חפצה; לא נמצא כי לבגדי המתלוננת נגרם נזק אף שהיא טענה כי הופשטה בכוח; הרופא שבדק אותה לא יכול היה לציין את גיל השריטות שנראו על גופה, וכן לא שלל את האפשרות כי הפגיעות שנגרמו לה היו תוצאה של יחסי מין שקוימו בהסכמה; הודאתה של המתלוננת על נטייתה לקיים יחסי-מין עם בני-זוגה כבר בראשית מערכת היחסים עמם, מעידה כי כך נהגה גם במקרה זה; למתלוננת עבר פסיכיאטרי, היא נהגה ליטול תרופות ואף לצרוך סמים ומשכך אמינותה מוטלת בספק; היא שיקרה בכל הנוגע לשימוש בסמים, ומשעשתה זאת אין לשלול את האפשרות כי שיקרה גם בתלונתה במשטרה ובמועד מתן העדות; בדברי המתלוננת התגלו סתירות רבות, לדוגמה כאשר טענה כי האונס התרחש לאחר שהות מה בחדר, אולם בפני בני הזוג גולן טענה כי האונס התרחש מיד עם הגיעה לחדר המלון; זאת ועוד, המתלוננת העידה כי שהתה עם המערער במלון במשך כשעתיים וחצי, אולם מרישומי המלון עולה כי הם שהו בחדר כארבע שעות; בנוסף, העידה המתלוננת כי נטען בפניה כי קיימת קלטת כלשהי, אולם לא נמצא זכר לקלטת זו; יתר על כן, אף לבדיקת השתן, אותה טענה המתלוננת כי נדרשה לעבור, לא נמצא כל תיעוד בחומר החקירה, ומכך יש ללמד כי אף היא פרי דמיונה. בנוסף, שב המערער ומלין על מחדלי החקירה אליהם הפנה במהלך משפטו: העובדה כי לא הופק מסמך המאשר את משך שהות השניים בחדר המלון; גופו של המערער לא נבדק לבחינת קיומן של פציעות או חתכים שיעידו על התנגדות המתלוננת; גיסתו של גבי – חוקרת משטרה שעמה הוא התייעץ מיד לאחר ששמע מפיה של המתלוננת כי נאנסה, מעולם לא נחקרה; בגדי המתלוננת, הסדינים שהיו בחדר ובדלי הסיגריות שנמצאו במקום לא נלקחו לבדיקת D.N.A. נטען, כי מחדלים אלה הקשו על המערער להוכיח את חפותו, ומעידים על כך שהחוקרים הלכו שבי אחר התלונה מבלי לבחון אם יש בה ממש. לחלופין, מבקש המערער כי נקל בעונשו הקלה של ממש, נוכח חלוף הזמן מאז ביצוע העבירות ועד הגשת כתב האישום, העדר עבר פלילי מכביד, מצבו הכלכלי, ריבוי עדויות האופי שדיברו בזכותו, והממצא לפיו מסוכנותו נמוכה. דיון והכרעה 8. טענותיו של המערער בדבר אי-מהימנותה של המתלוננת, מטרתן להשיג על ממצאים שבעובדה שנדונו בהרחבה בערכאה הדיונית. כידוע, ההלכה הנוהגת היא כי בית-משפט של ערעור לא יתערב על נקלה בממצאים מסוג זה, וכדברי השופט זילברג בע"פ 125/50 יעקובוביץ נגד היועץ המשפטי, פ"ד ו 514, 560-561 (1952): "אין בית-המשפט לערעורים בודק מחדש את צדקתו או את רשעותו של הנאשם. הוא בודק את כשרותו או פסלותו של פסק-הדין... בית המשפט לא יסתור מסקנה שהוסקה מעובדות שהוכחו כחוק... אלא אם כן שוכנע, כי הסקת המסקנה על-ידי בית-המשפט דלמטה הייתה, מבחינה הגיונית, פסולה בתכלית. 'פסולה בתכלית' מבחינה הגיונית, פירושה : מסקנה חסרת שחר, אבסורד לכל, ולא כאשר היא רק 'אינה נראית' לשופטי בית-המשפט לערעורים". עדיפות זו המוענקת לערכאה הדיונית, נובעת, בראש ובראשונה, מיכולתה להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי, מ"התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט" (סעיף 53 לפקודת הראיות, התשל"א-1971). כל אלה אינם באים לידי ביטוי מלא בפרוטוקול המשפט המונח בפני ערכאת הערעור. לפיכך, עדיפה התרשמותו של בית-משפט הרואה ושומע את העדים באופן ישיר, ובלשונו הציורית של השופט זילברג בע"פ 377/62 לוי נ' היועץ המשפטי, פ"ד יז(2) 1065, 1074 (1963): "המניע הפסיכולוגי למתן או אי-מתן אמון בדברי העד, מקורו כרגיל בדבר שאינו 'שקול' ולא 'מדוד' ולא 'מנוי' אלא כמעט 'סמוי מן העין', כמו עקימת שפתיים, שטף דיבור, היסוס פורתא, אזיל סומקא ואתי חיוורא (או להיפך) – כל אלה, בגדר דק-מן-הדק – עד-אין-נבדק על-ידי בית-משפט גבוה יותר שלא שמע ולא ראה את העד שהעיד". (לעניין זה ראו גם : ע"פ 312/67 מרדכי נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד כב(2) 63, 71 (1968); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 632, 643-645 (2000); ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נה(2) 918, 924 (2001); ע"פ 2649/00 בועז ישראל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.08.2001); ע"פ 1929/06 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 5.3.2009); ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 3.9.2009)). זאת ועוד, הפסיקה החילה הלכה זו ביתר שאת מקום שמדובר בעבירת-מין. נקבע, כי אצל קורבנה של עבירת מין מקנן קושי מיוחד במתן עדות ברורה ורהוטה, ועל כן נודעת חשיבות לטון הדיבור, שפת הגוף וכל יתר הגורמים שאינם מוגבלים לעולם התוכן בלבד (ע"פ 6375/02 בבקוב נגד מדינת ישראל פ"ד נח(2) 419, 425-426 (2004); ע"פ 993/00 שלמה נור נ' מדינת ישראל פ"ד נו(6) 205, 221-222 (2002); ע"פ 1258/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(6) 625, 634 (2004); ע"פ 6643/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 1.1.2007)). כמובן, אין הדבר מלמד על העדר סמכות של ערכאת הערעור להתערב בממצאים של עובדה ומהימנות, אולם יש להשתמש בסמכות זו במקרים חריגים, לדוגמה, מקום שהממצא נומק מטעמים שבהיגיון להבדיל מטעמים שבהתרשמות; כאשר מדובר בהתרשמות מחפץ חזותי שאז אין יתרון לערכאה הדיונית; מקום שהממצאים אינם מתיישבים עם חומר הראיות או שהם עומדים בניגוד להגיון ולשכל הישר; וכאשר התעלמה הערכאה הדיונית מראיות מהותיות שיש בהן כדי להשפיע על תוצאתו של ההליך (ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל פ"ד לז(1) 225, 234 (1983); ע"פ 4977/92 ג'אברין נ' מדינת ישראל פ"ד מז(2) 690, 695 (1993); ע"פ 2439/93 זריאן נ' מדינת ישראל פ"ד מח(5) 265, 280 (1994); ע"פ 1523/05 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.3.2006); יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי 1631 – 1633 (2003)). 9. בית-המשפט המחוזי בחן בקפידה את הראיות שהובאו בפניו, וגם לאחר שהפכתי ושבתי והפכתי באלו, לא מצאתי במסקנותיו כל דופי. המערער סמך את השקפתו בדבר חוסר מהימנותה של המתלוננת, בשלל טענות באשר לאופייה והתנהגותה לאורך האירוע. נטען, כי העובדה שהמתלוננת הסכימה לנסיעה המשותפת, שהייתה הממושכת עמו במלון, העובדה שלא ניצלה את פרק הזמן בו התקלח כדי לברוח, ואף הנסיעה המשותפת עמו לאחר-מכן למחוז חפצה, כל אלו מעידים כאלף עדים כי יחסי-המין היו בהסכמה. ברם, לכל אלה הציעה המתלוננת הסברים, ואף אני סבור כי יש בהם כדי ליישב את מה שנראה בעיניו של העומד מן הצד כמעוררי ספק. וכך לדוגמה, הסבירה המתלוננת כי אמירותיו המרגיעות של המערער במהלך הנסיעה לבית-המלון, ואף במשך שהותם בחדר טרם האונס, השקיטו את חששותיה. ובאשר לאי-בריחתה, יש לזכור כי לא ניתן להבין את התנהגותו של קורבן עבירת מין מבלי לתת את הדעת למצוקה, החשש וחוסר האונים בהם היה נתון, במיוחד שאותן הזדמנויות ניקרו בדרכה של המתלוננת רק לאחר שהמערער כבר ביצע בה את זממו, וממילא הרע מכל, מנקודת ראותה, כבר התרחש. זאת ועוד, קשת התגובות האפשריות של קורבן עבירות מין מגוונת ביותר, שכן אין בנמצא קורבן טיפוסי שלו התנהגות צפויה ואחידה. כך למשל, עשוי הקורבן שלא לבטא את התנגדותו לנעשה בו באופן פיזי, להימנע מהגשת תלונה מיידית על אשר אירע, ואף להימנע מלהימלט בהזדמנות הראשונה הנקרית בדרכו. על-כך אמרתי בע"פ 6890/04 מקסים בלאוסוב נ' מדינת ישראל, בפסקה 14 לפסק-הדין (טרם פורסם, 13.09.2005)). "על בית-המשפט הדן באישומים שבמרכזם עבירות מין לשוות לנגד עיניו את ייחודן של עבירות אלה, את הטראומה והנזק הנפשי המוסבים לקורבנן ואת הקושי הכרוך בחשיפתן; עליו להימנע מתהיות עקרות בדבר "סבירות" התנהגותה של הקורבן, להביא בחשבון תגובות כאלם, שיתוק, וקיפאון כתגובות אפשריות לסיטואציה קשה ומאיימת וליתן דעתו על הקושי שבמתן עדות בהירה, קולחת ומפורטת". (לעניין זה ראו גם: ע"פ 6375/02 הנ"ל בעמ' 425-426 (2004); ע"פ 2548/07 אלימלך נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 22.07.2007); ע"פ 3179/91 שיאחי נ' מדינת ישראל פ"ד מו(2) 52, 55 (1992); ע"פ 9458/05 רחמילוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.07.2006)). 10. באשר לטענה בדבר העדר נזק לבגדיה של המתלוננת – אלו לא הוצגו כראיה במשפט, ומשכך לא ניתן לעמוד על מצבם. יתרה מכך, המתלוננת העידה על איומים שהשמיע המערער אם לא תחדל להתנגד, וההלם שאחז בה נוכח הנעשה בה שגרמו לה לקפוא על מקומה ולחדול ממאבקה. משכך, אין לצפות בהכרח כי ייגרם נזק לבגדים. גם בטענה כי הרופא שבדק את המתלוננת לא ידע לציין בוודאות מהו הגורם לחבלות שנגרמו לה, איני מוצא ממש. אומנם, רופא הנשים שבדק את המתלוננת נמנע מלקבוע במדויק מתי נוצרו השריטות שעל גופה, אולם הוא הבהיר בעדותו כי "אם הן מכוסות בגלד אז אני כותב שריטות ישנות" (עמ' 61 לפרוטוקול), ואילו במקרה זה לא כך היה. זאת ועוד, על אף שנמנע מלשלול את האפשרות שיגרמו פגיעות באיבר המין הנשי גם מקום שהיחסים הם מרצון, הרופא מסר כי מעולם לא נתקל במקרה כזה, ואף הדגיש כי מניסיונו סביר יותר שאותן פגיעות נגרמו כתוצאה מקיום יחסי מין שלא מרצון. 11. כאמור, טען המערער כי המתלוננת רקמה נגדו עלילת שווא, ולכך הציע הסברים שונים. תחילה טען, כי הרהורי הכפירה של המתלוננת החלו כבר בעת עזיבת בית-המלון, כאשר הבחינה בסימן שהמערער הותיר על צווארה. בהמשך, טען כי סבר שאיימן הוא בן-זוגה שתפס אותה בקלקלתה כאשר ירדה מרכבו-שלו, מה שהוביל אותה להטיח בפניו כי יצטער על אשר עשה. ועוד הציע המערער, כי תלונתה של המתלוננת נבעה מבצע כסף, או מבעיות אישיות מהן היא סובלת. אולם, גם דברים אלה לא קנו אחיזה בלבו של בית המשפט המחוזי, ונדמה כי בצדק נהג כך. איימן מעולם לא היה בן זוגה של המתלוננת; היא סירבה לדרוש פיצויים ואף נמנעה מלבקש את שכרה עבור הימים שהמערער העסיק אותה. כך או כך, קשה להעלות על הדעת כי עדותה המפורטת ועמוסת הפרטים של המתלוננת, לה תימוכין במקורות חיצוניים, הומצאה כדי לשרת עלילה דמיונית. 12. עוד טען המערער, כי מצבה הנפשי הבעייתי של המתלוננת והעובדה שנעזרה בשירותיה של פסיכיאטרית, היו צריכים לעורר ספק בשאלת מהימנותה. ברם, מעיון בעדות הפסיכיאטרית ובדו"חות על מפגשיה (ת/13) עם המתלוננת עולה, כי התרופות שנרשמו לפני האונס נועדו להקל על מצב רוחה הירוד, ולא כמזור למחלה נפש ממנה היא סובלת. הפסיכיאטרית אף העידה, כי במפגש האחרון שקיימו השתיים, כשבועיים לאחר האונס, הופיעה המתלוננת כשהיא "מאוד לחוצה, בוכה בקלות, בקושי מדברת, מצב רוח ירוד, לפעמים רועדת. שוללת מחשבות התאבדות" (עמ' 110 לפרוטוקול). דבר זה, מחזק אף הוא את גרסתה של המתלוננת, שכן אף אם מצבי רוחה החלו עוד טרם האונס, הרי שאלה התעצמו בעקבותיו. למעלה מן הדרוש אציין, כי אף אם הייתה המתלוננת לוקה בנפשה, וזה אינו המצב, עדותו של עד מסוג זה אינה פסולה, ומשקלה תלוי ביכולת "להבין את החובה להעיד אמת ובכושרו למסור עדות עניינית בנושא העומד לדיון" (ע"פ 2864/01 מסילתי נ' מדינת ישראל, פסקה 8 לפסק-דיני, פ"ד נו(1) 315, 329 (2002)). עדות שכזו נדרשת לעמוד בשלושה מבחני מהימנות: התרשמות בית-המשפט מהעד עצמו והאופן שבה מסר את עדותו; בחינת תוכן העדות ושימת לב לסדר הרצאת הדברים והגיונם; ולבסוף, בחינת קיומם של סימנים חיצוניים שיש בהם כדי לאמת או להפריך את העדות (ע"פ 7220/05 האני נימר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 31.5.2007); ע"פ 684/80 עבד נ' מדינת ישראל פ"ד לה(4) 606, 609 (1981); ע"פ 800/85 ברדה נ' מדינת ישראל פ"ד מ(4) 266, 270-271 (1986)). על-פי השקפתי, עדותה של המתלוננת עמדה גם במבחני המהימנות. בהקשר זה מן הראוי להתייחס לאמירתה של המתלוננת בפני הפסיכיאטרית, לפיה היא ממהרת לקיים יחסי-מין עם בני זוגה. כאשר נשאלה על כך המתלוננת בעדותה, הבהירה שכך נהגה הואיל ובאותה דרך נהגו חברותיה. בית המשפט המחוזי האמין למתלוננת, וקבע כי ביסוד הדברים טמונה אכזבתה מכך שהיא ניסתה, ללא הצלחה, למצוא מערכת יחסים אמיתית. את יתדותיו לקביעה זו אף תמך בעובדה שכל בני זוגה היו צעירים בני גילה, פחות או יותר, והיא אף לא האשימה איש מהם באונס עם סיום היחסים. 13. המערער ביקש, כאמור, להראות כי אין לקבל את דברי המתלוננת כפשוטם, שכן היא מסוגלת לבדות מלבה שקרים, כפי שקרה כאשר הכחישה בחקירתה במשטרה את השימוש בסמים. אולם גם לכך נתנה המתלוננת הסבר הגיוני, לפיו לא רק שחששה כי תידרש לתת את הדין על מעשיה הבלתי חוקיים, אלא שאף חששה כי הדבר יוודע להוריה. משום כך העדיפה לשקר בחקירתה, ורק לאחר שנטען בפניה כי בדיקת השתן שעברה, שלעצם קיומה אתייחס להלן, מעידה אחרת, התרצתה וחשפה את מעשיה ובהמשך אף העידה מבלי שנדרשה לכך כי בעקבות האונס הגבירה את השימוש בסמים. חלק מהתימוכין שביקש המערער להציג לשקריה של המתלוננת, היתה גרסתה בדבר קלטת הוידיאו, ובדיקת השתן שעל-פי דבריה נדרשה לעבור, שלא תועדו בחומר הראיות. אכן, קלטת המתעדת את המקרה מעולם לא הוצגה, המערער עצמו הכחיש כי צילם את שאירע, וחוקרת המשטרה רחל יניב התקשתה לספק הבהרה ממשית לעניין זה. בנסיבות אלה לא ניתן היה לקבוע אם אכן הציגה החוקרת, כתרגיל חקירתי, את קיומה של הקלטת בפני המתלוננת. אולם, תהא התשובה לתעלומה זו אשר תהא, אינני סבור כי הדבר מערער את מהימנותה של המתלוננת, הואיל וקשה להעלות על הדעת סיבה בגינה תבחר המתלוננת לבדות מלבה סיפור בדים על דברים שהוטחו בה בחקירה, שעה שהם לא משרתים את גרסתה. וכאן המקום להזכיר, כי המתלוננת חשפה מיוזמתה, ובמהלך החקירה הראשית, את הדברים אודות הקלטת, והתקשיתי להניח כי תהיה מוכנה לעשות זאת כאשר ידעה שהחוקרת עלולה להפריך גרסה זו מכל וכל. הוא הדין באשר לבדיקת השתן. בחומר הראיות אמנם לא קיים תיעוד על עריכתה של בדיקה שכזו, אולם המתלוננת חשפה ביוזמתה את דבר עריכתה, ובעקבות גילוי זה התוודתה על כך ששיקרה בעניין השימוש בסמים. ומצאתי את עצמי תוהה שוב אם כך נוהגת מי שגמרה אומר לרקום עלילת שווא נגד מי שלא חטא. 14. באשר לטענה בדבר ריבוי הסתירות שבגרסת המתלוננת, הרי שעיון בעדויות ובחומר הראיות מגלה כי אלו ניתנים להסבר מספק, וממילא אין מדובר בסתירות הנוגעות לגרעין הקשה של עדותה. המערערת הודתה כי ייתכן שסיפרה לבני הזוג גולן כי האונס החל מיד בהגיעם למלון, אולם הסבירה כי עשתה כך הואיל והתביישה להודות כי בתמימותה נפלה קורבן למלכודת שטמן לה המערער. הדבר אף מקבל משנה תוקף, כפי שציין בית-המשפט המחוזי, נוכח העובדה שהיא נמנעה מלחזור על גרסה זו בחקירותיה במשטרה, ואף התעקשה במועד מתן העדות כי לא נאנסה עם הגיעה לחדר המלון, אלא רק לאחר שהות מה. המערער אף הוסיף, כי העובדה שהמתלוננת העידה כי משך השהות במלון ארכה כשעתיים ומחצה לכל היותר, בעוד שבפועל ומרישומי המלון עולה כי השהות ארכה כארבע שעות, מעידה על ניסיונה לטשטש את אי הסבירות שבטענת האונס. גם טיעון זה דינו להידחות. היש לצפות מהמתלוננת שתדע לדייק בשאלה כמה זמן נמשכו האירועים, כאשר היא מתחננת בפני תוקפה להניח לה ולא לכפות עליה קיום יחסי מין של מרצונה? 15. אל מול גרסתה של המתלוננת, ניצבה עדותו של המערער, בה התגלו סתירות ותמיהות. כך לדוגמה הוא טען לקיומו של עד שראה את המתלוננת מתחככת בו, אולם עד כזה לא הובא לבית-המשפט. עובדה זו מעוררת תהיות, שהרי מותר להניח כי נאשם המבקש להוכיח את חפותו, לא יחסוך במאמצים כדי להעיד את מי שיכול לסייע לו בהגנתו, וודאי כאשר מדובר בראיה כה חשובה. עוד נקבע, כי העובדה שהמערער והמתלוננת נצפו על-ידי עובדת המלון כשהם לבושים וישובים במרחק זה מזה בעת שהועלה האוכל לחדרם, אינה מתיישבת עם גרסת המערער לפיה השניים החלו במגע המיני עוד קודם לכן. זאת ועוד, גם נקבע, ובצדק, כי אין לקבל את טענת המערער לפיה לא הבחין שהמתלוננת מדממת במהלך קיום היחסים, שכן לפי עדות המתלוננת ואחר החוקרים שביקר במקום, כלי המיטה הוכתמו באופן ניכר לעין. הטענות בדבר מחדלי המשטרה 16. המערער טען כי מחדלי חקירה של המשטרה הקשו עליו להוכיח את חפותו. ברם, מרביתם של אותם "מחדלי חקירה" לא היו כאלה כלל ועיקר. כך, אין ולא הייתה נפקות לבחינה גנטית של הסדינים ובדלי הסיגריות, מאחר והמערער לא הכחיש את קיומם של היחסים ואת העישון בחדר. בנוסף, לא היה צורך ממשי בבדיקה מעמיקה של גוף המערער, מאחר והמתלוננת עצמה העידה כי הם לא ניהלו מאבק ממשי, שכן נוכח איומיו והפחד שאחז בה היא נמנעה מלהתנגד. באשר ליתר הטענות אודות המחדלים – אף בהן לא מצאתי ממש. במהלך החקירה התברר כי עם הגעתה של המתלוננת למסעדה התקשר גבי לגיסתו – שוטרת במשטרת ישראל – כדי להיוועץ בה כיצד לנהוג עם המתלוננת. הגיסה הנחתה אותו להפנות את המתלוננת לבדיקה בבית-חולים (עמ' 23 לפרוטוקול), וכך עשה. אכן, ייתכן שהיה מקום לזמן לחקירה גם את אותה שוטרת, אולם אינני סבור כי העובדה שהחוקרים נמנעו מכך יכולה לסייע בידי המערער. אף לא ניתן להתעלם מהעובדה שלו רצה, היה המערער יכול לזמן בעצמו עדה זו, ומטעמיו בחר שלא לעשות זאת. באשר לאי ההגשה של רישומי המלון מהם ניתן היה ללמוד על שעת העזיבה של המערער והמתלוננת, השוטר שהגיע למקום רשם במזכר שערך כי "החדר נעזב על ידי האורח או האורחים בשעה 18:00 כפי שחתום על ידי פקידה בשם אולגה" (ת/6), ועל כן לא ניתן לטעון כי סוגיה זו נזנחה. העולה מהאמור הוא כי שוכנעתי שלא נפל פגם בהרשעת המערער. באשר לעונש 17. המערער, באמתלת שווא, הוביל צעירה אותה העסיק לבית מלון, ובמשך שעות ארוכות כפה עליה את עצמו תוך שהוא עושה בגופה כבתוך שלו. המערער היה ער לאי-הסכמתה של המתלוננת שהתגוננה בכוחותיה הדלים, אולם הוא לא סר ממנה עד אשר ביצע בה את זממו. זו התנהגות שאין הדעת סובלת, ועליה יש להגיב בחומרה העולה במידה ניכרת על זו שיושמה במקרה הנוכחי. אולם, במקרה זה חטאו רשויות התביעה במחדל חמור, כאשר מטעמים שטיבם לא הובהר הגישו את כתב האישום שנים רבות לאחר שהחקירה הסתיימה. למחדל זה נתן בית המשפט משקל בבואו לגזור את העונש, ולא ראינו מקום או עילה להוסיף ולהקל עם המערער. לפיכך, ואם דעתי תישמע, כי אז נדחה את הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט א' א' לוי. המערער יתייצב לשאת בעונשו ביום ג' בטבת התש"ע (20.12.09), עד לשעה 10:00, במזכירות בית המשפט המחוזי בחיפה. ניתן היום, כ' בכסלו התש"ע (07.12.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09049010_O05.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il