פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 49/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 49/13 ע"פ 366/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער בע"פ 49/13: איסק ג'ינג'יחשוילי המערער בע"פ 366/13: דוד יוסבשווילי נ ג ד המשיבה בע"פ 49/13 ובע"פ 366/13: מדינת ישראל ערעורים על גזרי דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 18.11.2012 בת"פ 37105-04-12 שניתנו על ידי השופט ג' קרא תאריך הישיבה: י"ט באדר א' התשע"ד (19.2.2014) בשם המערער בע"פ 49/13: עו"ד יוסף שלבי בשם המערער בע"פ 366/13: עו"ד אורי קינן בשם המשיבה בע"פ 49/13 ובע"פ 366/13: עו"ד ארז בן ארויה פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. פעם אחר פעם הפכו נשים מבוגרות שיצאו לרחובותיה של עיר קורבנות למעשי שוד שנעשו תוך שימוש בכוח – וכוונו להסרת תכשיטים שענדו לגופן. אגב כך נגרמו להן חבלות גוף – בדרגות שונות – ולא פחות חמור מכך, הופרו כבודן ותחושת הביטחון האישי שלהן. הנאשמים בביצועם של המעשים הודו בהם במסגרת הסדר טיעון, והושתו עליהם עונשים בטווח העליון של העונש המוסכם במסגרתו. השאלה שהתעוררה בפנינו הייתה האם יש הצדקה להתערבות בגזירת דינם, בשים לב לנסיבותיהם האישיות. 2. כנגד המערערים הוגש לבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום, שייחס להם שורה ארוכה של עבירות, בעיקרן עבירות שוד של נשים מבוגרות (הקשישה שבהן ילידת 1925, והצעירה שבהן ילידת 1952) שהתקיימו כולם במהלכה של התקופה שבין ספטמבר 2011 ומרץ 2012 בערים רמת-גן ותל-אביב (ת"פ 37105-04-12). ערעוריהם של המערערים לבית משפט זה הוגשו בנפרד, והדיון בהם אוחד (המערער בע"פ 366/13 יכונה להלן: המערער 1 והמערער בע"פ 49/13 יכונה להלן: המערער 2). 3. שני האישומים הראשונים בכתב האישום מתייחסים לשני המערערים, ואילו יתר האישומים (אישומים 9-3) מתייחסים אך למערער 1. באישום הראשון יוחס למערערים תכנון וביצוע שוד של אשה ילידת 1940 שבוצע ביום 6.3.2012. המערערים עקבו אחר האשה, וכאשר זו נכנסה לפתחו של בניין המערער 1 תלש בכוח שרשרת זהב מצווארה ולאחר מכן נמלטו. במסגרת אישום זה הואשמו המערערים בעבירות של קשירת קשר לפשע (לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין)) ושוד בנסיבות מחמירות בצוותא (לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין בצירוף סעיף 31 לו). באישום השני, יוחס למערערים תכנון וביצוע של שוד במתכונת דומה, שהתבצע ביום 22.3.2012, בו חטפו שרשראות מצווארה של אשה נוספת ילידת 1940. במסגרת אישום זה הואשמו המערערים בעבירות של קשירת קשר לפשע ושוד. באישום השלישי יוחס למערער 1 שוד במתכונת דומה, שהתבצע ביום 12.3.2012, לאחר שהוא עקב אחר אשה ילידת 1937, תקף אותה לאחר שנכנסה לחדר מדרגות ועל אף התנגדותה משך בכוח ותלש מצווארה שרשראות זהב. במסגרת אישום זה הואשם המערער 1 בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. באישום הרביעי, יוחס למערער 1 שוד של אשה ילידת 1952, שהתבצע ביום 15.3.2012. המערער 1 עקב אחר האשה בזמן שהלכה ברחוב, ולאחר שנכנסה לחדר המדרגות של ביתה תפס את צווארה, חנק אותה ותלש בכוח מצווארה שרשרת זהב. במסגרת אישום זה הואשם המערער 1 בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. באישום החמישי יוחס למערער 1 שוד של אשה ילידת 1928, שבוצע ביום 19.3.2012 בצוותא עם אדם נוסף, לאחר שהם עקבו אחריה ותלשו מצווארה שרשרת זהב. במסגרת אישום זה הואשם המערער 1 בעבירה של קשירת קשר לפשע ושוד בנסיבות מחמירות בצוותא. באישום השישי יוחס למערער 1 שוד של אשה ילידת 1933, שבוצע ביום 27.3.22012 בשעה שהלכה ברחוב עם בן זוגה. המערער 1 עקב אחר השניים, הפיל את האשה על הקרקע, תקף אותה באמצעות ידיו וניסה לגנוב את תיקה, ולאחר מכן אף תלש מצווארה בכוח שרשרת זהב. במסגרת אישום זה הואשם המערער 1 בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. באישום השביעי יוחס למערער 1 שוד של אשה ילידת 1924, שהתבצע ביום 19.9.2011. המערער 1 עקב אחר הקשישה בשעה שזו הלכה ברחוב עד שהגיעה לפתח דירתה. או אז סתם המערער 1 את פיה ותלש בכוח שרשרת ותליון מצווארה. במסגרת אישום זה הואשם המערער 1 בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות. באישום השמיני יוחס למערער 1 ולאדם נוסף שוד של אשה ילידת 1925, שבוצע ביום 28.3.2012 בעיר תל אביב. השניים עקבו אחר האשה בזמן שזו הלכה ברחוב, ולאחר שהגיעה לפתח ביתה תלש האדם הנוסף את השרשרת מצווארה של הקשישה, בעוד המערער 1 ממתין לו ברחוב. במסגרת אישום זה הואשם המערער 1 בעבירות של קשירת קשר לפשע ושוד בנסיבות מחמירות בצוותא. באישום התשיעי יוחסה למערער 1 עבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית (לפי סעיף 7(א) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1974) לאחר שבחיפוש בביתו נמצאו 3.8 גרם של סם מסוג חשיש. 4. ביום 16.10.2012 הורשעו המערערים על פי הודייתם, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו להם. לגבי המערער 1 הוסכם כי התביעה תטען לעונש של 13 שנות מאסר בפועל ואילו לגבי המערער 2 הוסכם כי תטען לעונש של 4.5 שנות מאסר בפועל. 5. גזר דינם של המערערים ניתן ביום 18.11.2012 (השופט ג' קרא). ביחס לשניהם הורה בית המשפט קמא כי עונש המאסר בפועל שלהם יעמוד על התקרה הגבוהה של טווח הענישה המוסכם (אם כי בעניינו של המערער 1 כלל עונש זה גם הפעלה של עונשי מאסר על תנאי שהיו תלויים נגדו). 6. בעניינו של המערער 1 עמד בית המשפט קמא על עברו הפלילי המכביד, הכולל עבירות רכוש ואלימות קשות, אשר בגינן אף ריצו תקופות מאסר ממושכות. כמו כן, התייחס בית המשפט קמא לתצהיר נפגעת העבירה של האשה שהייתה קרבן העבירות המתוארות באישום השני, הכולל התייחסות לטראומה שהאירוע גרם לה. בית המשפט קמא המשיך והתייחס לחומרתה של עבירת השוד, בפרט כאשר היא מכוונת כנגד אנשים מבוגרים (בהפנייה לע"פ 2309/07 בושארי נ' מדינת ישראל (7.11.2010)). בית המשפט קמא ציין כי אפילו הייתה ננקטת גישה המקלה, לפיה מתחם הענישה לעבירת שוד בנסיבות המתוארות עומד על 4 שנות מאסר, העונש המירבי שלו טענה התביעה – 13 שנות מאסר – "עושה חסד" עם המערער שהורשע בביצוע שמונה עבירות שוד כאלה. עוד עמד בית המשפט קמא על השיקולים לחומרא, המצדיקים את אימוץ העונש שלו טענה התביעה: ריבוי העבירות, תדירות ביצוען ועברו המכביד של המערער 1. נוכח כך, גזר בית המשפט קמא על המערער 1 את העונשים הבאים: 13 שנות מאסר, כאשר מתוכן 11 וחצי שנים הן לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, כשהתנאי הוא שבמשך 3 שנים מיום שחרורו לא יעבור כל עבירת אלימות או רכוש מסוג פשע. עוד הורה בית המשפט קמא להפעיל את המאסרים המותנים שהיו תלויים ועומדים בעניינו של המערער 1 ועמדו על 9 חודשים (ת"פ 4803/07) ו-16 חודשים (ת"פ 4206/07), כך שחלקם ירוצו בחופף לעונש המאסר בפועל שהושת עליו אך 18 חודשים מתוכם ירוצו באופן מצטבר, כך שבסך הכול ירצה המערער 1 שלוש עשרה שנות מאסר בפועל. 7. אף בעניינו של המערער 2 עמד בית המשפט קמא על החומרה היתרה הנודעת למעשי שוד המכוונים נגד אנשים מבוגרים ופוגעים בתחושת הביטחון הגופני והנפשי שלהם (בהפניה לע"פ 5213/06 וונדמו נ' מדינת ישראל (9.5.2007)). כשיקולים לחומרה התייחס בית המשפט קמא לכך שמעשיו של המערער 2 היו מתוכננים מן ההיבט של בחירת הקורבנות והמעקב אחריהן, וכן לנזק הכרוך בהם בהתחשב בגילן של הקורבנות. כשיקול נוסף לחומרה ציין בית המשפט קמא את עברו הפלילי של המערער 2, הכולל הרשעות רבות בעבירות רכוש, שבגינן אף ריצה מספר עונשי מאסר. מנגד, עמד בית המשפט קמא על כך שחלקו על המערער 2 בביצוע העבירות היה קטן מזה של המערער 1, במובן זה שהוא לא נטל בהן חלק פעיל ככל שהדברים נוגעים למגע פיזי עם הקורבנות. כמו כן, ציין בית המשפט קמא כי המערער 2 עבר הליך טיפולי ובמשך תקופה משמעותית התמיד בגמילתו מסמים. נוכח כך הטיל בית המשפט קמא על המערער 2 את העונשים הבאים: 54 חודשי מאסר לריצוי בפועל ו-12 חודש מאסר על תנאי כאשר התנאי הוא שבמשך תקופה של שנתיים מיום שחרורו לא יעבור כל עבירת רכוש או אלימות מסוג פשע. 8. הערעורים שבפנינו מכוונים כנגד חומרת גזרי הדין שהושתו על המערערים. 9. טענתו המרכזית של בא-כוח המערער 1 היא כי היה מקום ליתן משקל משמעותי יותר להתנהלותו של המערער במסגרת חקירת האירועים – בשים לב לשיתוף הפעולה שלו עם החוקרים אשר במסגרתו שחזר את פרטי האירועים השונים ולחרטה שהביע. נוכח כך, נטען שלא היה מקום למצות את ההחמרה בענישה במסגרת הטווח שהוסכם. עוד הוסיף בא-כוחו של המערער 1 כי יש לתת משקל לנסיבות חייו הקשות של המערער, ובראשן להתמכרות לסמים מגיל צעיר ולחייו ללא מסגרת משפחתית וחברתית תומכת. 10. בא-כוחו של המערער 2 ביקש להצביע על כך שמרשו עובר תהליך שיקום משמעותי, וכי הרשעתו האחרונה קודם להליך הנוכחי היא משנת 2007. בא-כוחו של המערער 2 הצביע אף על כך שמרשו נמצא כעת בכלא שיקומי וכי הוא עובר תהליך גמילה מסמים – התמכרות אשר היא זו, כך נטען, שהובילה אותו למעשיו הפליליים. עוד הדגיש בא-כוחו כי בביצוע העבירות שבגינן הורשע היה חלקו של המערער 2 קל יותר בהשוואה לשותפו. בנסיבות אלו, סבור בא-כוחו של המערער 2, כי עונש המאסר שהטיל בית המשפט קמא הינו חמור יתר על המידה, ופוגע בסיכויי השיקום של מרשו. 11. בא-כוח המשיבה טען כי העונשים שהוטלו על שני המערערים לא חורגים ממדיניות הענישה, ואינם מגלים עילה להתערבות (בהפנייה לע"פ 1044/13 זידאן נ' מדינת ישראל (29.10.2013) וע"פ 2774/12 אבשלומוב נ' מדינת ישראל (19.3.2013)). עוד טען בא-כוח המשיבה כי בכל הנוגע למערער 1, הרי שהנסיבות המקלות בעניינו, לרבות שיתוף הפעולה מצידו, באו לידי ביטוי בגדרו של הסדר הטיעון בטווח הענישה המוסכם. לטענת בא-כוח המשיבה, יש להניח שאם הטיעון לעונש היה פתוח סביר להניח כי העונשים המצטברים שהיה להטיל על המערער 1 היו מגיעים לתקופת מאסר ארוכה אף יותר בהתחשב במספר העבירות שבהן הורשע. בעניינו של המערער 2, הצביע בא-כוח המדינה על כך שגם בהליכים קודמים הצהיר המערער 2 כי הוא נמצא בהליכי טיפול. עוד הוסיף בא-כוח המשיבה, באופן כללי, כי במקרה זה התבטאה ההתחשבות בנסיבותיהם האישיות של המערערים גם בכך שהעונש שנקבע לא כלל מרכיב קנס. 12. לאחר שנדרשנו לטענות הצדדים, נחה דעתנו כי דינם של שני הערעורים להידחות. כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונש שגזרה הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים (ראו למשל: ע"פ 556/12 מדינת ישראל נ' אבו סמינה (11.3.2012), בפסקה י"ב לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין; ע"פ 2274/12 אבו מאדי נ' מדינת ישראל (27.2.2013)). צר לנו על המערערים, אך אין מקום להקלה בעונשם. 13. במישור העקרוני, כפי שציינתי בעבר, עבירת השוד היא עבירה חמורה, שכורכת בתוכה איום על הסדר החברתי, כמו גם על הביטחון האישי של אחד ואחת מיחידי החברה (ראו: ע"פ 6339/12 פלוני נ' מדינת ישראל (21.4.2013)). עבירות אלו חומסות את שלוותם של הקורבנות ומאיימות גם על הכלל במובן זה שכל אדם ולא כן שכן אדם הנתפס כחלש ובלתי מוגן, הופך להיות יעד לפגיעה. בית משפט זה עמד על כך בע"פ 1864/11 דוידוב נ' מדינת ישראל (7.11.2012) באומרו: "שוד או גניבה מקשיש ומחסר ישע, נתפס כמעשה שיש בו כיעור מוסרי גדול יותר מעבירה 'רגילה' של שוד או גניבה, בהיותו הפרה של הציווי 'והדרת פני זקן' הנתפס כמעין חוק טבע בכל חברה אנושית... מי ימוד את האימה, הפחד, הבושת והצער של קשיש – פעמים רבות קשיש המתגורר בגפו – שנפל קורבן לעבירה של שוד וגניבה. אכן, לא כל קשיש הוא חסר ישע, אבל אין כוחו של קשיש כשל אדם צעיר, שיכול לעיתים להתגונן או לרדוף אחר הגנב או השודד. נקל לשער את התחושה המתסכלת עד-מאוד של השפלה וחוסר אונים של קשיש שנפל קרבן לעבירה כגון דא" (שם, בפסקה 7 לפסק דינו של השופט י' עמית). 14. בכל הנוגע למערער 1, יש ממש בטענתו של בא-כוח המדינה לפיה אין לראות בעונש שנגזר עליו משום ענישה חמורה באופן חריג. המערער 1 ביצע 8 עבירות שוד נפרדות כלפי קורבנות שונים, וזאת באופן שיטתי ומתוכנן. על כן, אף על פי שעונש המאסר הכולל שהושת עליו הוא משמעותי, אין מקום ליתן לו להיבנות מריבוי העבירות והקורבנות (ראו והשוו: ע"פ 9613/11 טפגאי נ' מדינת ישראל (31.10.2013)). בהתחשב במספר העבירות הנפרדות שבהן הורשע המערער, והענישה המשמעותית הקבועה בגין כל אחת מהן, אין מדובר כלל בעונש חריג בחומרתו. יש טעם בטענת המשיבה כי העונש שנקבע כלל התחשבות בשיקולים לקולא בעניינו של המערער 1, לרבות שיתוף הפעולה שלו עם גורמי החקירה. 15. הדברים יפים, בשינויים המחויבים, גם לעניינו של המערער 2. אכן אין להקל ראש במשקלו של שיקול השיקום, אולם כידוע שיקול זה איננו עומד לבדו (למקומם של השיקולים השונים במסגרת תיקון 113 לחוק העונשין, ראו למשל: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (5.8.2013)). זאת ועוד: לו הייתה זו הרשעתו הראשונה של המערער ייתכן וניתן היה ליתן משקל גדול יותר לשיקולי השיקום בעניינו. אולם, בנסיבות העניין, דומה כי העונש שהשית עליו בית המשפט קמא מאזן באופן ראוי בין השיקולים השונים לענישה, ואין מקום להתערב בו. לא למותר לקוות כי המערער 2 ימשיך בהליכי השיקום שאותם החל במסגרת שירות בתי הסוהר, כך שתכלית השיקום תתקיים אף היא, ואפשר שתצלח דרכו זו הפעם דווקא במסגרת בית הכלא. 16. סוף דבר: דין הערעורים להידחות. המערערים יישאו בעונשם כאמור בפסקאות 7-6 לעיל. ניתן היום, ‏כ"ו באדר א התשע"ד (‏26.2.2014). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13000490_A03.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il