הראל חברה לביטוח בע"מ נ. צבי בן עדי

החלטה בתיק רע"א 4897/07 בבית המשפט העליון רע"א 4897/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקשת-המערערת: הראל חברה לביטוח בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. צבי בן עדי 2. מרילין בן עדי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בבר"ע 1654/06 שניתן ביום 1.5.07 על-ידי השופטת רות לבהר שרון בשם המבקשת-המערערת: עו"ד צבי יעקובוביץ בשם המשיבים: עו"ד ירון מידן פסק דין א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת לבהר-שרון) מיום 1.5.07 בבר"ע 1654/06, בגדרו ניתנה רשות ערעור והתקבל ערעורם של המשיבים על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקוה (השופט שטרסמן) מיום 26.2.06 בת"ק 2495/05. אומר כבר כאן, כי החלטתי ליתן רשות ערעור, ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. על כן תיקרא המבקשת מכאן ואילך המערערת. הרקע וההליכים הקודמים ב. המשיבים החזיקו בכרטיס אשראי של חברת כרטיסי אשראי כ.א.ל. (להלן החברה או חברת האשראי) המבוטחת אצל המערערת. בחודש אוגוסט 2005 נסעו המשיבים לדרום-אפריקה, ובמהלך השהות שם נזקקה המשיבה 2 לטיפול רפואי דחוף. לאחר שפנו למבקשת בתביעה לקבל את החזר הוצאותיהם הרפואיות, סירבה המערערת לפצותם, בטענה שהכיסוי הביטוחי לא חל עליהם, הואיל ולא הודיעו מראש על נסיעתם לחו"ל. התברר כי תנאי פוליסת הביטוח שונו בשנת 2004, כך שנדרשת לפי התנאים החדשים הודעה מראש מטעם מחזיק כרטיס האשראי על נסיעתו לחו"ל כדי שתחול עליו הפוליסה. המשיבים תבעו את המערערת בבית המשפט לתביעות קטנות. ג. בבית המשפט לתביעות קטנות נדחתה תביעת המשיבים, בקביעה שלא הוכחה היריבות ביניהם למערערת. נקבע, כי אף "שלא מעט טעם יש בחלק מטענות התובעים" (סעיף 24 לפסק הדין), הם לא הוכיחו כי נתקיים קשר חוזי, מאחר שפוליסת הביטוח עליה הסתמכו בתביעתם הונפקה על-ידי חברת הביטוח "שילוח", ולא על-ידי המערערת. התובעים ביקשו רשות לערער על פסק-הדין לבית המשפט המחוזי, וכאמור ניתנה הרשות. ד. (1) בית המשפט המחוזי קיבל את ערעור המשיבים. ראשית נקבע, ביחס לאשר פסק בית המשפט לתביעות קטנות, כי מתקיימת יריבות בין הצדדים. נקבע, כי המערערת היא שנכנסה בנעליה של חברת הביטוח "שילוח", וכי למעשה אין מחלוקת על כך. (2) לגופו של עניין קבע בית המשפט המחוזי, על בסיס הוראות הפוליסה, ועל בסיס הוראות סעיף 1 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, כי המשיבים היו המוטבים בחוזה הביטוח שנחתם בין המערערת, היא המבטחת, לחברה, היא המבוטחת. עוד נקבע, כי נוסף על כך, על חוזה הביטוח דנן חלות הוראות פרק ד' לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן חוק החוזים (חלק כללי) או חוק החוזים), העוסקות בחוזה לטובת צד שלישי (סעיפים 38-34). על כן נקבע, כי בהתאם להוראות סעיף 36 לחוק החוזים (חלק כללי), מכיון שהוּדעה למשיבים זכותם על פי החוזה, לא יכלו המערערת, או החברה, לשנותה או לבטלה מבלי להודיע להם על כך. בית המשפט קבע, כי במקרה דנן, בו מדובר בחוזה ביטוח לטובת מספר אנשים בלתי מסוים, אף שאין ניתן בסופו של יום לדרוש הסכמה פוזיטיבית של כלל המוטבים, כדרישת הוראת סעיף 36, מוטל עדיין על המבטחת להודיע למוטבים כראוי על השינוי שנעשה. (3) לבית המשפט הוצגו, על ידי המערערת, הודעה המפרטת את השינוי (להלן "ההודעה המפורטת") – שכנטען נשלחה ללקוחות החברה, ואשר בית המשפט קיבל את הטענה שהיא מפורטת וברורה, אך קבע שלא הוכח אם אכן הודעה למשיבים; וכן הודעה שבאה בדפי החשבון השוטפים ששלחה חברת האשראי – לגביה קבע בית המשפט כי אין בה די כדי להביא לידיעה בדבר השינוי בתנאי הפוליסה. בית המשפט החזיר אפוא את התיק לבית המשפט לתביעות קטנות, כדי שייקבע אם הודע למשיבים כראוי על השינוי בתנאי הפוליסה, ואם קיבלו את ההודעה המפורטת. מכאן הבקשה הנוכחית. טענות הצדדים ה. לטענת המערערת, שגה בית המשפט המחוזי בפרשנותו כי נדרשת בחוזה ביטוח הסכמת המוטב לביצוע שינוי בתנאי הפוליסה. נטען, כי פרשנות זו סותרת את הוראות סעיף 11(ג) בחוק חוזה הביטוח, הקובע כי כל עוד לא קרה מקרה הביטוח רשאי המבוטח לקבוע מוטב זולתו ולבטל את הקביעה. נטען, כי הוראות סעיף 36 לחוק החוזים (חלק כללי) נסוגות מפני הוראות חוק חוזה הביטוח, המהוה דין ספציפי לענייננו; ולפיכך כל עוד לא אירע מקרה הביטוח, רשאית החברה המבוטחת לשנות את תנאי חוזה הביטוח, לרבות השינוי שנעשה בשנת 2004. עוד נטען, כי דרישתו של בית המשפט המחוזי כפי שהובנה – כי תתקבל הסכמת המוטב לשינוי – אינה אפשרית כלל בנסיבות בהן מדובר בפוליסה קבוצתית, המובחנת מפוליסת ביטוח אינדיבידואלית. כן נטען, כי בית המשפט טעה אף בהטלת דרישת יידוע לגבי השינוי בתנאי הפוליסה על המבטחת. לעניין זה נאמר, כי מאחר שמוטבי הפוליסה הם לקוחותיה של החברה, ולה בלבד מידע עליהם, היתה חובת היידוע – אם בכלל היא קיימת – מוטלת עליה, ולא על המערערת. לא אמנע מציין, כי בתשובתה בבית המשפט המחוזי קבלה המערערת על הלשון בה השתמשו המשיבים שם, אך בבקשתה שלה כאן נקטה לשון חריפה מעבר לנדרש כלפי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, כשניתן היה לבטא אותם רעיונות בלשון מאופקת; כנראה אלה סממני הזמן. לא היה צורך לדבר על "כשלונו" של בית המשפט, על מסקנה "אבסורדית" ועל "דבקותו העיקשת של בית המשפט קמא בגישתו המוטעית". צר על כך. ו. (1) נתבקשה תשובה, בדבר הצורך בקבלת הסכמה לשינוי תנאי הפוליסה וחובת היידוע. בתשובתם סומכים המשיבים ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, וטוענים כי פירש נכונה את תנאי הפוליסה ואת הוראות החוק הרלבנטיות. נטען, כי תכליתו של חוק חוזה הביטוח היא להבטיח את זכויותיהם של מבוטחים ומוטבים אל מול חברות הביטוח, וכי יש לפרשו בהתאם, וכן נטען, כי אין החוק מוציא את הוראות חוק החוזים (חלק כללי). לשיטת המשיבים דן סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח במקרה של שינוי זהות המוטב ולא של שינוי בתנאי הפוליסה, וממילא מיועד סעיף זה, כך נטען, למקרים בהם המוטב אינו מחזיק בידו פוליסה עובר לקרות האירוע הביטוחי, מה שאין כן בנדון דידן, כשבהתקשרות ותיקה עסקינן. נטען אף, וזאת בניגוד לפסק דינו של בית המשפט קמא, כי הפרשנות הראויה של מצב היחסים בין הצדדים היא שהמשיבים היו מבוטחים לכל דבר ועניין, מאחר שהונפקה להם פוליסה, ומאחר שהמגעים היו ישירות ביניהם לבין המערערת-המבטחת. בהקשר זה הוטעם, כי המערערת עמדה במגעים ישירים אל מול המשיבים בהצעות שונות, והתקיים ביניהם אף קשר נוסף, בעת שהרחיבו המשיבים את תחולת הפוליסה גם על בתם. מכוח מגעים אלה, כך נטען, יש לראות במשיבים מבוטחים, ולא מוטבים. עוד נטען, כי הנפקת הפוליסה לידיהם של המשיבים היתה למעשה קביעה בלתי-חוזרת בדבר היותם מוטבים, בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק חוזה הביטוח, וגם מטעם זה יש לראותם כמבוטחים. (2) לעניין חובת היידוע נטען, כי בניגוד לטענת המערערת, מדובר בביטוח לציבור מסוים – הוא ציבור מחזיקי כרטיסי האשראי, ועל כן חלה על המערערת החובה ליידע את המשיבים בדבר השינוי בתנאי הפוליסה. הוסף, כי גם לעניין זה ניתן ללמוד מן המגעים הישירים בין הצדדים ומטיב הקשר ביניהם, כי המשיבים נחשבו כמבוטחים לצורך העניין, ועל כן היה על המערערת להודיעם בדבר השינוי – אף כי לטענת המשיבים, אין הדבר גורע גם מחובתה של החברה להודיע על שינוי תנאי הפוליסה. מכל מקום נטען, כי חובת היידוע חלה בראש וראשונה על המערערת, וכי בחובה זו לא עמדה. (3) לא למותר לציין כי חברת האשראי לא צורפה לתיק, ולא נתבקש צירופה על-ידי מי מן הצדדים. לעניין זה עוד נשוב. דיון והכרעה ז. לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, ובכללם הוראות הפוליסה, שהעתקה צורף לכתב הערעור בבית המשפט המחוזי, וכן ההודעות שנשלחו על-ידי החברה, שצורפו לכתב התשובה – החלטתי כאמור ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור על פיה, וזאת בהתאם לסמכות על פי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. כך נוכח העניין שבנושא החורג מתחומם של הצדדים (רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד ל"ו(3) 123), והגם שבתביעות קטנות הגישה היא כי מתן רשות ערעור, ולא כל שכן בגלגול שלישי, תינתן אך במשורה שבמשורה (ראו רע"א 8144/04 בודקר נ' בשקירוב (לא פורסם) והאסמכתאות דשם וכן רע"א 3006/05 פריפר טבעי נ' ראובני (לא פורסם) והאסמכתאות דשם). לגופם של דברים החלטתי שלא להיעתר לערעור; על כן יוותר פסק-דינו של בית המשפט המחוזי על כנו. ח. הוראותיו של חוק חוזה הביטוח נדונו בבית משפט זה פעמים רבות (ראו, למשל, ע"א 391/89 וייסנר נ' "אריה" חברה לביטוח, פ"ד מז(1) 837; ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"די מט(2) 749; ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש (לא פורסם, ניתן ביום 25.6.07) – השופטת פרוקצ'יה, בפסקות 62-48, 68-65, 85-83; המשנה לנשיאה ריבלין, בפסקות 8-4, 13; ראו גם ע"א 4819/92 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' ישר, פ"די מט(2) 749; ראו בהקשר גם ע"א 846/76 עטיה נ' אררט, פ"ד לא(2) 780 – שקדם לחקיקת החוק). חוק חוזה הביטוח נתפש, וכך ראוי לו, כחוק צרכני מובהק: "חוק חוזה הביטוח נמנה עם החוקים שבהם מדינת סעד מודרנית באה לעזרת 'האיש הקטן', מעין חוק להגנת הצרכן בין שאר החוקים בעלי מגמה זו... מגמת הכללית של החוק היא לשמור על המבוטח בפני הכוח העדיף של המבטח ובפני הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה. בלשון אחר: החוק בא לתקן, ולוּ במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה ביטוח. מגמה זו מתבטאת בהוראות השונות של החוק" (א' ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 מסדרת פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי, התשמ"ד) בעמ' 18). (ראו גם ש' ולר, חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 – כרך א' מסדרת פירוש לחוקי החוזים (מיסודו של ג' טדסקי, בעריכת א' זמיר, א"מ ראבילו וג' שלו, 2005), בעמ' 70, ובפרט ה"ש 136, וראו גם עמ' 156-155; כן ראו ד' שוורץ ור' שלינגר, דיני ביטוח, חובות גילוי, פרשנות ומגמות התפתחות תשס"ה, 301). מגמה זו של החוק יש לזכור כל אימת שאנו עוסקים בו, והיא משמשת גם נר מאיר לאופן פרשנותו (ראו ידין, בעמ' 22-20; וכן ראו א' ברנר, ביטוח 50-41 (2001)). ט. (1) במקרה דנן עסקינן בחוזה ביטוח ייחודי, שכן החוזה לא נקשר עם צרכנים רגילים, כי אם עם גוף מוסדי בעל עמדה שוה למבטח (ראו בהקשר, למשל, ולר, בעמ' 156-155, 162-160: "נראה, כי האמירות השגורות בדבר תכליתו של חוק חוזה הביטוח אינן הולמות חוזה ביטוח בין מבטחת לבין מבוטח שהוא תאגיד גדול ואיתן כלכלית" (בעמ' 156)). יתר על כן, הגם שההוראות שבפרק א' לחוק חוזה הביטוח מתייחסות לכל חוזי הביטוח, ההוראות המתייחסות למוטבים, עניינן, על פי רוב, בחוזים לביטוח חיים (ראו, למשל, ולר, בעמ' 374); ועל כן גם מבחינה זו אין הפרשנות השגורה של הוראות החוק הולמת אחת לאחת את נסיבות המקרה. מכל מקום, בהקשר דנן, מדובר בחוזה ביטוח בין שני תאגידים, ומוטביו של חוזה הביטוח הם הצרכנים; עדיין מתקיימים בהם, לפחות בחלקם הגדול, הרציונלים העומדים בבסיס חוק חוזה הביטוח מבחינת יחסי הכוח הבלתי סימטריים שבין המבטח לבין הצרכן. אדם רוכש, לענייננו, כרטיס אשראי – מעשה שבכל יום; הוא יודע שהכרטיס מקנה ביטוח רפואי ברמה מסוימת; הוא נוסע לחו"ל – חזון נפרץ – וסומך על כרטיס האשראי. חברת האשראי במקרה זה היא בפועל גורם מתווך, שרכש את שירות הביטוח הרפואי של המערערת – את העיסוק בנושא הרפואי היא מניחה כולו למערערת, שקיבלה תשלום כדי לטפל בו. כדי שהתמונה הכוללת של החבות תהא שלמה והמנגנון יתפקד, נחוצה בהירות מירבית כלפי הצרכן - המוטב - שבמהות רואה עצמו מעין "לקוח" של המערערת. (2) בהקשר זה אציין, שמצאתי טעם בטענות המשיבים, כי משהחזיקו בידיהם את הפוליסה שהונפקה על-ידי המערערת, ובפרט משקיימו קשר ישיר ורציף עמה בנוגע לענייני הביטוח (ויש, לטעמי, הבחנה בין שני הנימוקים) – מעמדם קרב למעמד מבוטחים על פי החוק; ואף על פי כן, להגדרות מעין אלו השלכות רחבות על תחום חוזי הביטוח, ועל כן דומני כי ראוי לנקוט ריסון בקביעות גורפות ביחס אליהן. בפרט, אין צורך להיזקק להגדרות אלה במקרה דנן, באשר הוראות הפוליסה שצירפו המשיבים בהירות ביותר, והן מגדירות בבירור (בפרק 1 לפוליסה) את "המבטח" כחברת הביטוח, את "המבוטח" כחברת כרטיסי האשראי ואת "'המוטב/ים' – מי שהונפק לו כדין כרטיס והכרטיס תקף בעת קרות האירוע הרלוונטי..." (סעיפים 1.3-1.1 לפוליסה). בהגדרות אלה של הפוליסה נדבק אפוא. אך עלינו לאחוז את השור בקרניו; מסופקני אם למוטבים במקרה של פוליסה כזאת נפקא מינה מיהו המבטח ומי המבוטח, והאם הם מוגדרים כמוטבים או כמבוטחים או כל היוצא בהם; הם סמוכים ובטוחים, כי מובטח להם בכרטיס האשראי ביטוח רפואי מאת המערערת לנסיעות בחו"ל. כדי שהדבר יישלל, יש צורך בבהירות לכל אורך הדרך. י. המערערת נתלית בראש וראשונה בהוראת סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח, וטוענת כי הוראה זו צריכה לחול בענייננו, וטעה בית המשפט המחוזי כשלא החילה. לצורך הדיון, נביא הוראה זו כלשונה: "כל עוד לא קרה מקרה הביטוח רשאי המבוטח, בהודעה בכתב למבטח, לקבוע מוטב זולתו, ורשאי הוא לבטל את הקביעה ולקבוע מוטב אחר; אולם הקביעה תהיה בלתי חוזרת אם נקבע כך בחוזה או בהודעה בכתב מאת המבוטח למבטח". סבורני, כי הצדק עם המשיבים בטענתם שהוראה זו אינה חלה על השינוי בתנאי הפוליסה שנעשה ביחס אליהם. הוראה זו עוסקת בשינוי המוטב – בקביעה, בחוזה הביטוח, של מוטב אחר שאינו המבטח, בחזרה מקביעה זו ובשינויה (ראו גם ידין, בעמ' 58-56; ולר, בעמ' 397-381). אולם בענייננו אין חולק, דומני, כי המשיבים היו המוטבים על פי תנאי הפוליסה, ונותרו המוטבים לטוב ולמוטב גם לאחר כריתתו של חוזה הביטוח החדש בין המערערת לחברה, ושינוי תנאי הפוליסה על פיו. נוסחם של החוזה החדש ושל הפוליסה החדשה לא צורפו על-ידי המערערת לעיוננו, ואף לא נטען דבר לעניין שלילת מעמדם של המשיבים כמוטבים על פי תנאי הפוליסה החדשה. על כן, התחולה אותה מעוניינת המערערת ליישם – אינה מתקיימת. בנסיבות אלה, איני רואה צורך להידרש לסוגיית היותה של קביעת המוטב "בלתי-הדירה", כטענת המשיבים. י"א. (1) אף לעניין היחס בין הוראות פרק ד' לחוק החוזים – וספציפית, הוראת סעיף 36(א) – להוראות חוק חוזה הביטוח, קשה להלום את טענות המערערת, כי זו אינה חלה. אמנם, הוראות חוק חוזה הביטוח הן "הוראות מיוחדות" בעלות עדיפות (ראו גם ידין, בעמ' 54). כך, למשל, הובעה הדעה כי גם כאשר מתגלעת סתירה בין סעיף 36(ב) לחוק החוזים – המנוסח ספציפית ביחס לחוזה ביטוח – לבין הוראות חוק חוזה הביטוח, יחולו האחרונות (ראו ולר, בעמ' 374). אף על פי כן, ישנם מקרים בהם יכולות ההוראות לחול זו לצד זו (ראו ולר, בעמ' 376), ובודאי כך כאשר תחומי התחולה ניתנים להפרדה, כגון במקרה בו עסקינן. הוראת סעיף 36(א) לחוק החוזים עוסקת בשינוי או ביטול זכותו של המוטב, כל עוד לא הודעה לו; הוראת סעיף 11(ג) לחוק חוזה הביטוח עוסקת בקביעת המוטב עצמו, בשינויה או ביטולה. מכאן, שתחומה של הוראת סעיף 36(א) רחב מזה של הוראת סעיף 11(ג) – סעיף 11(ג) נוגע לזהות המוטב, אך מקרה בו אין השינוי נוגע לזהותו של המוטב, אלא לתוכן הזכות שמקים לו החוזה, יש מקום לתחולתו של סעיף 36(א). זאת - בפרט בנסיבות בהן הודעה הזכות למוטב באמצעות מסירת תנאי הפוליסה, והוא השתמש בזכותו בעבר; דומה כי במקרה כזה יש ליתן משנה תוקף לכיבוד אינטרס ההסתמכות שלו (ראו ג' שלו דיני החוזים – החלק הכללי 595-594 (2005); ולר, בעמ' 383). (2) ואוסיף, כי לדעתי הצדק עם המערערת שאין חלה חובה לקבל את הסכמת כל מוטב בחוזי ביטוח מן הסוג דנן – "ביטוח קבוצתי" – בו מוסדר הביטוח לגבי קבוצת לקוחות (ראו ע"א 10611/03 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי (ישראל - מערב גרמניה) (לא פורסם, ניתן ביום 11.12.06), בפסקה 10), וחובה כזו אינה נלמדת אף מהוראת סעיף 36(א). טענה זו בסופו של יום לא קיבל גם בית המשפט המחוזי, שהרי התמקד בחובת היידוע, וזאת נוכח הקשיים המעשיים הברורים מאוד לקבל הסכמת כל מוטב בכגון דא. מכל מקום, דברים אלה נאמרים מעבר לצורך הישיר, כיון שחובת היידוע על השינוי בתנאי הפוליסה נלמדת אף מהוראות חוק חוזה הביטוח עצמן, כמפורט להלן. י"ב. (1) נהוג לראות את חוזה הביטוח כמחייב חובת גילוי מוגברת (fidei uberrimae) – "לא רק שנדרש מן הצדדים שיפעלו בגילוי לב יותר מסוגי חוזים אחרים, אלא גם מקפידים אתם בכל הנוגע לדיוק ולדווקנות בניסוח הדברים וכמובן גם בכיבודם" (הנשיא שמגר, בעניין ישר, בעמ' 764; וראו גם בעמ' 768-765, 772-770, והאסמכתאות שם; וכן בעניין דולב, בדברי השופט ריבלין, בפסקות 5, 7 והאסמכתאות שם). אין צריך להכביר מלים על הרציונל לכך, שהוא דבר הלמד מעניינו ומן השכל הישר: אדם שם מבטחו הכלכלי המעשי לעת צורך או חלילה לעת משבר, ועל כן כדי שיופטר הגורם המבטח על התמונה להיות, כאמור חדה. סעיפים 3 ו-5 לחוק חוזה הביטוח קובעים: "3. תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו בפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצויינו בה בהבלטה מיוחדת ; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם... 5. המבטח חייב למסור למבוטח ולמוטב, לפי דרישתו של המבוטח ועל חשבונו, העתקים מן הפוליסה ומן המצורפות אליה" (ראו גם לפרשנותם של הסעיפים: ידין, בעמ' 42-39; ולר, בעמ' 256-233, 264-263). אמנם, הוראת סעיפים אלה חלות ביחס לפוליסה עצמה, אולם מקל וחומר חלה חובת הגילוי המוגברת ביחס לשינויים הנעשים בפוליסה. ודוק, הוראת סעיף 3 חלה ביחס לחבות המבטח – ואין נפקא מינה אם מנגד עומד המבוטח או המוטב שכבר הודעו לו זכויותיו על פי הפוליסה; ובהוראת סעיף 5 מוזכר המוטב מפורשות כנמען של העתקי הפוליסה. בעניין ישר נאמר: "חברה מבטחת המסייגת את גבולות חבותה, פועלת בכך באופן לגיטימי, אולם היא גם נוטלת על עצמה, יחד עם זאת, אחריות אקטיבית בדמות חובת הגילוי והוידוא. חברת הביטוח חייבת להסב את תשומת לבו של המבוטח לתנאי הפוליסה בצורה שתהא מובנת וברורה לו, ולוודא את ערנותו לכך שתקופה חל רק בהתקיים אותם תנאים" (הנשיא שמגר, בעמ' 771). והדברים יפים, בשינויים המחוייבים, לענייננו. אין בכוונתי להידרש כאן לשאלות בדבר היחס בין חובת היידוע כלפי המוטבים המוטלת על המבטח, לבין החובה המוטלת על חברת האשראי המבוטחת, בחוזי ביטוח מן המתכונת דנן. השאלות הן נכבדות, ומכל מקום בנדון דידן לא צורפה כאמור המבוטחת כצד להליך, ולא מן המידה כי נידרש אליה בהיעדרה; אך דומני כי הפרשנות הראויה, במקרים מעין אלה, מחילה בכל מקרה חובת יידוע למוטבים, ועל היידוע להיות נהיר ביותר, גם אם איננו קובעים מסמרות "כלליים" באשר למיקום הגיאומטרי המדויק של מימוש החובה. (2) אכן, אילו צורפה – כאמור – חברת האשראי לתיק, היה מקום לדון בשאלה של הדרך למימוש חובת היידוע. המערערת קָבלה בבקשתה על כי המשיבים לא צירפו את חברת האשראי כבעלת דין, אך גם הם עצמם יכלו לעשות כן. תקנה 5(ג) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) תשל"ז-1976 מאפשרת לנתבע הסבור "שהוא זכאי להשתתפות או לשיפוי מאת צד שלישי בשל כל סכום שייפסק נגדו בתביעה, רשאי להגיש הודעה לצד שלישי, והוראות פרק י"ז של תקנות הסדר הדין האזרחי יחולו". משלא נעשה הדבר, אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, לצרכי תיק זה. משעמדה המערערת מול המשיבים עצמם בהרחבת התחולה ובמו"מ, משהיא זו שהיתה הנותנת להם את הכיסוי הרפואי גם לשיטתה אילו הודיעו לחברת האשראי על הנסיעה, ומתוך שפשיטא שגם אם אין בידה רישום של המוטבים מכוח חברת האשראי יכלה לקבלו בלא קושי מן החברה – מנועה היא בנסיבות דנא מהתנערות מן המשיבים; זאת - בכפוף לתוצאה של בירור ההמשך בבית המשפט לתביעות קטנות שעליו הורה בית המשפט המחוזי. מעבר לצורך אומר, שהדעת נותנת כי ההתדיינות בתיק זה תביא לחידוד ולהבהרה טובים יותר בנושא היידוע בין המערערת לחברת האשראי, לטובת הכל, ובפרט הציבור הצרכני. י"ג. לעמדת המשפט העברי באשר לחוזי ביטוח, ראו הרב יהודה פרומן, "עקרונות הלכתיים בהסכמי ביטוח", בתוך כתר – מחקרים בכלכלה ומשפט על פי ההלכה, ב' (הרב ש' אישון והרב י' בזק, עורכים, תשנ"ט), פרק ח' בעמ' 223, 386 והשקלא וטריא (בעמ' 398-397 בשאלה אם ביטוח חבויות (המזכה צד ג') הוא לפי המשפט העברי התחייבות כלפי הניזק או כלפי המבוטח; הגישה העיונית, על פי מקורות שונים, היא ראיית ההתחייבות כחלה על המבוטח, אף כי אין לכך נפקות מעשית של ממש. י"ד. אוסיף עוד, כי אף מסכים אני עם בית המשפט המחוזי, ש"ההודעה המפורטת" הנזכרת ששלחה חברת האשראי מעלה אמנם מפורטת דיה כדי לעמוד בחובת היידוע בדבר השינוי בפוליסה, ואולם ההודעה בדפי החשבון – שתוכנה "לקבלת ביטוח נסיעות לחו"ל חינם חייגו... ההטבה למחזיקי כרטיס..." – אינה ברורה לטעמי די הצורך כלל ועיקר, ואין להבין ממנה, מלשונה, כי חל שינוי בתנאי הפוליסה; היא נחזית יותר כמעין פריט פרסומי. אוסיף בהקשר זה, ולאו דווקא ביחס למקרה הקונקרטי, כי אין די, לעתים, בעצם היידוע לצורך העמידה בחובת היידוע. בעניין זה יפים דבריה של ד"ר אורנה דויטש, כי: "המידע יהיה מידע עודף אשר העברתו לצרכן איננה רצויה, כאשר הוא בלתי רלוונטי או כאשר חשיבותו מועטת. העברת כמויות גדולות של מידע לצרכן יוצרת קשיים גוברים בעיבוד המידע ובעיכולו אצל הצרכן, בהתחשב גם בכך שהעוסק לעתים קרובות מציג מידע זה לצרכן באופן סבוך. בסופו של יום, הגורם המכריע אינו איזה מידע גולמי מצוי בידי הצרכן, אלא מה הן תוצאות העיבוד של המידע על-ידיו. לא חומר הגלם האינפורמטיבי מכתיב את ההתנהגות, אלא התהליך המנטלי המתנהל ביחס לאותו חומר. חובת גילוי עדיין איננה פותרת חלק חשוב מן הבעיה, ולעתים היא עלולה אף להחמיר אותה" (א' דויטש מעמד הצרכן במשפט 363-362 (2002)). בהקשר של חוזה הביטוח בפרט מוטלת, בנוסף לחובת היידוע, אף חובת ההדגשה (ראו שם, בעמ' 364-363), ואם נרצה - יידוע בהיר וקליט. ט"ו. אין בידי, אם כן, להיעתר לערעור, פסק דינו של בית המשפט המחוזי עומד על כנו, והתיק יוחזר לבית המשפט לתביעות קטנות כדי שייקבע אם הודע למערערים כראוי על השינוי בתנאי הפוליסה, ואם קיבלו את ההודעה המפורטת. המערערת תישא בשכר טרחת בא כוחם של המשיבים בערכאה זו בסך 6,000 ₪. ניתן היום, ב' באדר ב' תשס"ח (9.3.08). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07048970_T02.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il