מדינת ישראל נ. מקלדה סלים בע"מ

פסק-דין בתיק ע"פ 4896/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4896/04 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. מקלדה סלים בע"מ 2. עלי מקלדה ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה מיום 19.5.2004 בת.פ. 6513/00, שניתנה על ידי כבוד השופטת ר' חוזה תאריך הישיבה: י"ח בתמוז התשס"ד (7.7.2004) בשם המערערת: עו"ד יהודה ליבליין בשם המשיבים: עו"ד רפאל כהן פסק-דין ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (סגן הנשיא ר' חוזה) מיום 19.5.2004 לפסול עצמו מלדון בת.פ. 6513/00. 1. המשיבה 1 היא חברה לעבודות עפר ולסלילת כבישים. המשיב 2 (להלן – המשיב) היה בעל מניות במשיבה 1 ושימש בה כמנהל. המשיבים הועמדו לדין בבית משפט השלום בחיפה בגין עבירות על חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (ת.פ. 6513/00). במהלך ישיבת המשפט מיום 18.1.2004 הציג המשיב גרסא, לפיה מי שביצע בפועל את העבירות הנטענות בכתב האישום הנו אביו, ולא הוא. המשיב טען, כי "לקח על עצמו" את האחריות לדברים והציג עצמו כמנהל הפעיל במשיבה 1, בין היתר בחתימה על הודעה מפלילה, מפאת כבוד אביו, ומבלי שיידע את העובדות לאשורן. נוכח דברים אלה הודיע בית המשפט למשיב, בהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 (להלן – חוק סדר הדין הפלילי), כי דבריו מצביעים, לכאורה, על ביצוע עבירות של בידוי ראיות, ידיעות כוזבות ושיבוש מהלכי משפט, וכי עליו להתגונן גם נגד עבירות אלה. בישיבת המשפט מיום 19.5.2004 שב המשיב וטען, שחתם על ההודעה מבלי שקרא את תוכנה ורק לצורך חילוץ אביו מן האישום הפלילי; ושוב הודיע לו בית המשפט, כי עליו להתגונן מפני האישומים הנוספים. בעקבות הודעה (חוזרת) זו, ביקשו המשיבים כי בית המשפט יפסול עצמו. המשיבים חשו, כי דעתו של בית המשפט נטויה לרעתם. לטענתם, בהוספת סעיפי אישום מיוזמתו, שם עצמו בית המשפט תחת מקומה של התביעה, וגילה כי דעתו כדעתה. נוסף על כך הלינו המשיבים על אמירות קודמות של בית המשפט בעניינים שונים (מתיחת ביקורת על זימון עד מרחוק שלא לצורך); התערבות בחקירת עדה אחרת שתמכה בגרסת המשיב), שבהצטברותן מלמדות על קיומו של משוא פנים, המצדיק לטענתם פסילה. 2. בהחלטתו בבקשה הפסילה קבע בית המשפט, שבכל טענותיהם של המשיבים אין ממש. נקבע, שבית משפט רשאי להפעיל מיוזמתו את סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. כן צוין, שהתרעומת שהובעה על זימון העד, על אף שכל המידע שנתקבל ממנו היה נגיש למשיבים ישירות מבאי-כוח המערערת, היתה במקומה. מכל מקום הדגיש בית המשפט, שלא היה בהתבטאויותיו כל ביטוי לדעה קדומה ביחס לנאשמים, וכי אין בדברים להקים עילת פסילה. למרות כל זאת, קיבל לבסוף בית המשפט את בקשת המשיבים ופסל עצמו. בית המשפט נימק החלטתו כך: "בנסיבות אלה, ורק על מנת שצדק ייראה, בנוסף לכך שייעשה, ובהתייחס לתחושתו של הנאשם כי לא ייעשה עמו צדק – הנני פוסלת את עצמי מלהמשיך ולדון בתיק זה". 3. על החלטה זו משיגה המערערת בערעור שלפניי. המערערת מקבלת, למעשה, את קביעות בית המשפט בהחלטתו. היא מסכימה, שהודעת בית המשפט למשיב לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, וכמוה ההערה לבא-כוח המשיבים אודות זימונו המיותר של העד וההתערבות בחקירת העדים, נעשו כדין ובסבירות ולא הקימו כל חשש למשוא פנים כלפי המשיבים. נוסף על אלה מדגישה המערערת את העובדה, שהמשיבים השתהו בהעלאת טענת הפסלות, למרות שכל העילות הנטענות מפיהם היו ידועות להם כבר בשלבים מוקדמים יותר. נוכח כל זאת מסיקה המערערת, שאין יסוד להחלטת בית המשפט לפסול עצמו מלישב בדינם של המשיבים. המערערת טוענת, כי תחושה סובייקטיבית של נאשם, כאילו בית המשפט נוקט משוא פנים בעניינו, אינה מהווה עילה מספקת לפסילה, וכי בהעדר חשש אובייקטיבי – אין להתיר את הפסילה העצמית. המשיבים מתנגדים לערעור. הם עומדים על כך שכדין נתבקשה פסילה, וכדין נענה בית המשפט לבקשה. המשיבים מונים שורה של התבטאויות מצד בית המשפט – ההודעות לעניין עבירות בידוי הראיות, התערבות בחקירת עדים, התרעומת בעניין הזימון – המשקפות לשיטתם אווירה מתוחה ובעייתית באולם המשפט, ממנה השתמעה נטייתו של בית המשפט לרעתם. המשיבים מבקשים ליתן משקל מיוחד להחלטתו הסופית של בית המשפט לפסול עצמו – החלטה המבטאת, להבנתם, את מסקנתו של בית המשפט כי מכלול הנסיבות אכן מונע ממנו לדון בעניינם בלא משוא פנים. 4. שקלתי בטענות הצדדים ובאתי למסקנה שדין ערעור זה להתקבל. אכן, כפי שנפסק לא אחת, יש ליתן משקל נכבד לתחושתו של השופט, כי ראוי שיפסול עצמו (ע"פ 47/03 שינבך נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). "אין דין החלטה של שופט שלא לפסול עצמו כדין החלטה של שופט לפסול את עצמו [...]. עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו נמוכה היא מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו" (ע"פ 8724/01 קהלני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 930, 937). ואולם, המבחן לפסלות שופט הנו, בכל מקרה, מבחן אובייקטיבי של חשש ממשי למשוא פנים. תחושתו הסובייקטיבית של השופט היא ראיה לעניין זה; אך היא אינה מספקת את המבחן המכריע. מקום שאין חשש ממשי למשוא פנים, אין גם מקום לפסילה עצמית. "להתחשבות בעמדת השופט יש גבולות. שהרי הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן" (ע"פ 1478/97 מדינת ישראל נ' חן, פ"ד נא(4) 673, 677; ע"פ 4067/01 אבראמוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בענייננו, כפי שקבע בית המשפט עצמו, לא קמה כל עילה אובייקטיבית לפסילה. לא מצאתי הצדקה להתערב בקביעה זו. מהפרוטוקולים שהוגשו, ומתיאורי ההתדיינות, לא נוצר רושם כאילו בית המשפט מתנהל מתוך משוא פנים כלפי המשיבים. יוצא, כפי שאמנם ציין בית המשפט, שהחשש כולו מצוי בלבו של המשיב פנימה. אלא, שבניגוד להחלטת בית המשפט, אין די בתחושה סובייקטיבית של בעל-דין כדי להקים עילה לפסילה. פסילה עצמית ללא בסיס אינה מעצימה את התחושה כי צדק נעשה. אדרבא, יש בה לכרסם באמון הציבור בשלטון הדין ובמקצועיות הדיין (ע"פ 5223/03 מדינת ישראל נ' ניסימוב (לא פורסם)). משכך, בהעדר חשש ממשי למשוא פנים, דין הערעור להתקבל ודין החלטת הפסילה להתבטל. התיק יוחזר להמשך דיון בפני השופטת ר' חוזה. ניתנה היום, כ"ד בתמוז התשס"ד (13.7.2004). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04048960_A03.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il