פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 489/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 489/10 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לנוער בנצרת (השופטת א' הלמן), מיום 13.1.2010, שלא לפסול עצמו מלדון ב-עפ"א 20/09 בשם המערער: עו"ד חוסאם מועד פסק-דין לפניי ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לנוער בנצרת (השופטת א' הלמן) מיום 13.1.2010, שלא לפסול עצמו מלדון ב-עפ"א 20/09. 1. לבית משפט השלום לנוער בנצרת הוגש כתב אישום מתוקן נגד המערער המייחס לו עבירה של סיכון חיי אנשים במזיד בנתיב תחבורה, לפי סעיף 332(3) בצירוף סעיף 29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אשר בוצעה במהלך אירועי המחאה על מבצע "עופרת יצוקה" (להלן: אירועי "עופרת יצוקה"). המערער הודה בעובדות כתב האישום המתוקן, ובית משפט השלום (השופט י' שדמי) נמנע מלהרשיעו במיוחס לו באותו כתב אישום. על פסק דינו של בית משפט השלום, אשר ניתן ביום 11.11.2009, הוגש ערעור מטעם המדינה לבית המשפט המחוזי לנוער בנצרת, והערעור נקבע לשמיעה בפני הרכב השופטים א' הלמן, י' אברהם וא' קולה. 2. בהמשך, הגיש בא-כוח המערער בקשה לפסילת שניים מהשופטים אשר בפניהם נקבע הערעור, השופטים א' הלמן וי' אברהם (להלן: בקשת הפסלות). ביחס לשופט אברהם, נטען כי בפסק דין שניתן על-ידו בהליך אחר, התייחס השופט לפסק דינו של השופט שדמי, נשוא ההליך דנן, וקבע לגביו כי מדובר בפסק דין שגוי שלא ניתן להסתמך עליו כאסמכתא משפטית. ביחס לשופטת הלמן, נטען ראשית כי השופטת דנה בעבר בחלק נכבד מתיקי המעצר הנוגעים לחשודים ונאשמים באירועי "עופרת יצוקה", וכי במסגרת הדיון בהם נחשפה לחומר מודיעיני וראייתי רב אשר עשוי היה להביא לכך שדעתה נתגבשה ביחס לכלל המעורבים באירועים. שנית, נטען כי החלטותיה של השופטת בתיקים השונים הנוגעים לאירועי "עופרת יצוקה", בהן החליטה על מעצרם של חשודים ונאשמים שהיו מעורבים באירועים האמורים, מעידות על כך שהיא נוקטת יד קשה במיוחד כלפי חשודים ונאשמים ערבים, באופן שמפלה אותם ביחס לחשודים ונאשמים יהודים. לאחר הגשת בקשת הפסלות התברר כי השופט אברהם ייעדר מבית המשפט בתקופה הקרובה ולכן ממילא לא ייקבע הערעור בפניו. משכך התמקדה תגובת המדינה, ובהמשך – גם ההחלטה בבקשת הפסלות, בטענותיו של המערער ביחס לשופטת הלמן. 3. באת-כוח המדינה התנגדה לבקשת הפסלות. בתגובתה בכתב לבקשה, נטען כי השופטת הלמן לא דנה בעבר בעניינו של המערער או של מי משותפיו לעבירה, ולפיכך לא נחשפה לחומר ראיות בלתי קביל בעניינו. כן נטען, כי העובדה שהשופטת נחשפה לחומר ראיות כזה או אחר במסגרת הדיון בתיקי מעצר בעת אירועי "עופרת יצוקה", אין בה כדי להקים חשש כלשהו למשוא פנים כלפי המערער. באשר לטענה השנייה, שהיא טענה כללית, נטען כי מדובר בטענה חסרת שחר, אשר קבלתה עשויה להביא לפסילתם של רוב שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת. עוד צוין, כי חזקה על השופטת הלמן, ככל שופט מקצועי אחר, שתדע לבחון ללא משוא פנים את העניין שבפניה, וכי עיון בפסיקתה של השופטת מלמד כי אין בסיס לטענת ההפליה הנטענת נגדה. 4. ביום 13.1.2010 דחה בית המשפט (השופטת הלמן) את בקשת הפסלות. לעניין הנימוק הראשון לבקשה, ציינה השופטת כי גם לו הייתה דנה בהליך מעצר כלשהו הנוגע למערער, וכעולה מתגובת המדינה לבקשת הפסלות – לא דנה בעניין, לא היה בכך כדי ליצור חשש למשוא פנים, נוכח העובדה שהמערער הודה בביצוע העבירה המיוחסת לו בכתב האישום והערעור נוגע לשאלת הרשעתו בה בלבד. קל וחומר, כך נקבע, שאין בחומר מודיעיני בעניינם של אחרים כדי להקים חשש שכזה. לעניין הנימוק השני, נקבע כי כל בקשה או ערר שנדונו בפני השופטת, נדונו לגופם וכי קבלת טענת המערער פוסלת שופטים רבים ללא בסיס. 5. דין הערעור להידחות. דיני הפסלות בכללם מבוססים על מבחן החשש הממשי למשוא פנים. על-פי מבחן זה, מוטל על המערער הנטל להוכיח, מבחינה אובייקטיבית, כי בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 4771/05 זוזיאשווילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.5.2005)). נטל זה לא עלה בידי המערער להרים. ואפרט. ראשית, ולעניין טענתו הראשונה של המערער, כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי אין בחשיפה לחומר חקירה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות, ויש לבחון האם בנסיבות העניין קיים חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"פ 865/06 אבו זלאם נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.2.2006); ע"פ 7888/08 חילף נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 04.12.2008)). הלכה זו מבוססת על החזקה בדבר מקצועיותו של בית המשפט, המאפשרת לו להתעלם ממידע אשר הגיע לידיו, אם זה אינו רלוונטי להכרעתו (ראו: ע"פ 7031/08 נשיא נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 22.10.2008); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 94-92 (2006)). בעניינו של המערער, אין מדובר בחשיפת המותב היושב בדין לחומר ראיות הנוגע למערער עצמו ואף לא בכזה הנוגע למי משותפיו, אלא בחומר מודיעיני הנוגע לנאשמים אחרים אשר נעצרו במהלך אירועי "עופרת יצוקה". בנסיבות אלה, ובשים לב לכך שאין מחלוקת בהליך נשוא הערעור שלפניי לעניין עצם ביצוע המעשים המיוחסים למערער בכתב האישום, בוודאי לא קמה עילה לפסילת בית המשפט. אף בטענתו השנייה של המערער לא מצאתי ממש. טענה חמורה זו אינה ראויה. הטלת דופי כזה בשופטים היא נטולת יסוד. העובדה כי בית המשפט החליט בעבר לעצור חשודים או נאשמים בתיקים הנוגעים לאירועי "עופרת יצוקה" אינה מצביעה על נעילת דעתו ביחס לכלל התיקים שדן בהם המתייחסים לאותם אירועים, ובוודאי שאינה מלמדת על דעה קדומה כלשהי שהתגבשה בו כלפי כלל החשודים והנאשמים המובאים בפניו ואשר משתייכים למגזר כזה או אחר. מקצועיותו של בית המשפט מבטיחה כי יבחן כל עניין הנדון בפניו לגופו. תחושתו של המערער כי נוצרה אצל בית המשפט דעה קדומה ביחס אליו, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילת פסלות (ראו, למשל: ע"פ 10076/09 אלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.1.2010)). הלכה זו נכונה אף ביתר שאת ביחס לתחושת המערער, אשר לא נמצאה לטענתו כל אחיזה במציאות. 6. בהתחשב בכל אלה, ומשלא מצאתי כי המערער הוכיח קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, דין הערעור להידחות. ניתן היום, י' באדר התש"ע (24.2.2010). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10004890_N01.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il