מדינת ישראל נ. סלימאן רעד

פסק-דין בתיק ע"פ 4889/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4889/02 בפני: כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: סלימאן בן סלמן רעד ערעור על גזר דין שניתן בבית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 117/00 שניתן ביום 24.4.02 על ידי כבוד סגן הנשיא ח' פיזם; השופט א' רזי; י' דר תאריך הישיבה: 'א באדר א' תשס"ג (3/2/03) בשם המערערת: עו"ד מיכאל קרשן בשם המשיב: עו"ד גיל קרזבום פסק-דין השופט י' טירקל: 1. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד סגן הנשיא ח' פיזם וכבוד השופטים א' רזי וי' דר) הרשיע את המשיב לפי סעיף 345(א)(1)(4) וסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן-"חוק העונשין") בשלוש עבירות של אינוס, וגזר עליו שבע שנות מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל ושנתיים למאסר על תנאי. כמו כן חייב אותו לשלם פיצויים למתלוננת בסכום של 30,000 ש"ח. כפי שנקבע בהכרעת הדין, אנס המשיב- שהוא יליד 1947 - את המתלוננת - שהיא ילידת 1962 וסובלת ממחלת ניוון שרירים ומפיגור שכלי קל - בשלוש הזדמנויות: באוגוסט 1994; בספטמבר 1994 ובפברואר או מרץ 1995, תוך הבטחה שיתגרש מאשתו וישא אותה לאישה ותוך איומים לבל תספר על המעשים. כתוצאה ממעשה האינוס השלישי, הרתה המתלוננת ונאלצה לעבור הפלה. המדינה ערערה על קולת העונש. 2. בדיון לפנינו טען בא כוח המדינה כי העונש שנגזר משקף רמת ענישה נמוכה יתר על המידה לעבירות כגון אלה, שאותה יש להעלות. עוד טען כי אפילו מביאים בחשבון את הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות, כשבע-שמונה שנים, הקל בית המשפט המחוזי עם המשיב יותר מן הראוי לו. עוד ציין כי העיכובים בהגשת כתב האישום, שהיו הסיבה העיקרית לחלוף הזמן, לא נגרמו בשל מחדלים של המדינה אלא בגלל קשיים ראייתיים, שנפתרו רק לאחר זמן. כנגדו טען בא כוח המשיב כי טיעוניו של בא כוח המדינה לענין רמת הענישה לא נכללו בנימוקי כתב הערעור, שהתמקדו בעובדות המסויימות של הפרשה, ולפיכך יש לדחות טיעונים אלה. לעצם הענין טען כי הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד מתן גזר הדין, למעלה משבע שנים, מצדיק הקלה בעונש. מכל מקום, העונש שהושת על המשיב אינו קל ואינו חורג לקולא מרמת הענישה המקובלת בפסיקה. 3. כאמור לעיל, דברים אמורים בשלשה מעשי אינוס שעשה המשיב באישה לקויה בשכלה, שאף הרתה כתוצאה של המעשה האחרון. לפי סעיף 345(א)(1)(4) לחוק העונשין, שעל פיו הורשע המשיב (מאז תיקון מס' 55, התש"ס-2000 - סעיף 345(א)(1)(5) לחוק העונשין) דינו של האונס מאסר שש עשרה שנים; ולפי סעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, אם נגרם הריון - דינו מאסר עשרים שנים. אכן, בשנים שחלפו אפשר שבתי המשפט לא מיצו את הדין עם עוברי עבירות כגון אלה שבהן הורשע המשיב (ראו לדוגמא: ע"פ 1274/00 אליהו ויצמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 334; ע"פ 3695/90 דוד כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 406/88 שמואל עקארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 840; אך לעומתם ראו: ע"פ 4193/97 הרצל יזדי נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). אולם, נראה שהגיעה השעה לחזור ולהרהר במדיניות הענישה הראויה. במקרים כגון זה שלפנינו חובתנו כחברה וחובתנו כבתי משפט, לעשות כל שבידינו כדי להגן על אלה שכוחותיהם הדלים אינם עומדים להם כדי להגן על עצמם, על החלכאים והנדכאים, רפי הגוף ורפי השכל, הנכנעים בפני האלימים והחזקים מהם. על כגון דא נאמר כי: "---ככל שמתרבים חסרי הלב והמצפון, המוכנים והמסוגלים לבצע פשעים מתועבים כאלה, מתחזק ומתעצם גם ההכרח להגן על הציבור מפניהם; על הציבור בכלל, ועל החלשים והיותר מועדים להיפגע מידם, במיוחד. וצורכי ההגנה על הציבור, מפני שודדים ואנסים אלימים, אינם יכולים לבוא על סיפוקם אלא בכליאת העבריינים לתקופות ארוכות; הן לשם הוקעתם, הרחקתם ומניעת רעתם והן לשם הרתעת הרבים מפני ביצועם של פשעים נתעבים דומים" (דברי השופט א' מצא בע"פ 501/93 אלכסנדר בורוחוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); וכן ראו: דבריו בע"פ 9212/00 מדינת ישראל נ' אודי בן דוד (טרם פורסם)). במקום אחר עמדתי על כך שיש ותקרת העונש שקבע המחוקק צריכה להיות נקודת המוצא שממנה יוצא בית המשפט בבואו לגזור את העונש (ראו: דברַי בע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(1) 609, ובמיוחד בעמ' 612-613 - שבו דובר בעבירה של הריגה - וכן דברי השופט י' קדמי בע"פ 2620/93 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מט(3)1). דומה שהגיעה השעה לשקול אימוץ של הגישה שהובעה בע"פ 1456/01 גם בעבירות כגון אלה הנדונות. ראוי להדגיש את החומרה המיוחדת שבמעשי עבירה הנעשים בסתר, באין רואה ובאין שומע לשוועתו של הקורבן. על עבירות כאלה נאמר במקורותינו "ויראת מאלוהיך" (ויקרא יט, יד; ויקרא יט, לב; ויקרא כה, יז; ויקרא כה, לו; ויקרא כה, מג), כי "'המכיר מחשבותיך וכן כל דבר המסור ללבו של אדם העושהו ואין שאר הבריות מכירות בו' (רש"י, ויקרא יט, יד) כבר יֵדע להיפרע ממך'" (ח' ה' כהן המשפט (תשנ"ב) 95; וכן ראו: קידושין, לב, עב; בבא מציעא, נח, עב; דברַי בע"פ 3417/99 מרגלית הר-שפי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 735, 807). חיי אדם, שלימות גופו וכבודו הם ערכים מקודשים בחברתנו. מעשים כמו אלה שעשה המשיב הם ביטוי קיצוני של זלזול בגופה ובכבודה של המתלוננת. על עוברי עבירות שכאלה לשאת בעונשים המירביים הקבועים בחוק - או קרוב לאלה - אלא אם כן נמצא צד זכות המצדיק הקלה בעונש. 4. בפרשה שלפנינו עשה המשיב את מעשיו המחפירים באישה רפת שכל, שגם לוקה במחלת ניוון שרירים, הצעירה ממנו בחמש-עשרה שנים, תוך ניצול מכוער של חולשתה הפיסית והמנטאלית של תמימותה ושל האמון שנתנה בו, ואף תוך שימוש בפיתויים ובאיומים. חומרה מיוחדת מוסיפות הרשעותיו הקודמות הרבות של המשיב, ובמיוחד ההרשעות בעבירות אלימות. בצד הזכות עומדת לו התקופה הממושכת שחלפה, חמש-שש שנים מיום שעשה את מעשיו ועד שהוגש כתב האישום, וכשבע-שמונה שנים עד שנגזר דינו. אכן, העיכובים לא נגרמו בעטיין של רשויות החקירה - שמלכתחילה לא עמדו לרשותן בדיקות ה- D.N.A. הדרושות, שהשתכללו רק שנים לאחר המעשים. אולם עינוי דין הוא עינוי דין. על כגון דא נאמר, בהקשר אחר, כי: "מבחינת נאשם בפלילים, הרי בעיני פגיעה חמורה היא בזכויותיו הטבעיות, שלאחר שהוא כבר יצא מאפילת אימת הדין לאור השחרור וסגירת התיק נגדו, שוב יחזרו לבטל כל אותו שחרור ולהטיל עליו אימת הדין מחדש" (דברי השופט ח' כהן בבג"צ 57/64 משה כהן נ' שר המשפטים, פ"ד יח(2) 396, 399). במשך יותר משבע שנים היתה תלויה מעל ראשו של המשיב החרב המתהפכת של מורא הדין ודבר זה מצדיק הקלה בעונשו. עוד עומד לזכותו הכלל שאין ממצים בערעור את מידת העונש עד תומה, במקום שהערכאה הדיונית לא מצאה לנכון לעשות כן. 5. לפיכך החלטנו להחמיר בעונשו של המשיב - אך לא כדי המידה שהוא ראוי לה בשל מעשיו - כך שמלוא תקופת המאסר לרבות המאסר המותנה, דהיינו שבע שנים, תהיה לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' טירקל. ניתן היום, י"ד באדר א' תשס"ג (16.2.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02048890_M02.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il