פסק-דין בתיק ע"פ 4886/02
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4886/02
בפני:
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המערער:
בוריס גלישקו
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים ש'
סירוטה, א' טל, ע' בנימיני), מיום 28.05.2002, בת"פ 1038/02
תאריך הישיבה:
י"ז בטבת התשס"ג
(22.12.02)
בשם המערער:
עו"ד ישראל קליין
בשם המשיב:
עו"ד אורלי מור-אל
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
1. בכתב אישום מתוקן שהוגש נגד המערער נטען,
כי בתחילת חודש דצמבר 2001 הוא סייע במימון קנייתה של אישה, אזרחית מולדביה
שהוברחה לישראל דרך גבול מצרים (להלן - המתלוננת), לשם העסקתה בזנות. כן נטען, כי
המערער הגיע לדירה בה הוחזקה המתלוננת, והבהיר לה שהיא חייבת לעסוק בזנות, שאם לא
כן תוחזק בדירה עד אשר תימכר לאחר. בעקבות כך, ובמשך כחודשיים, הועסקה המתלוננת
בזנות, במכון אותו ניהל המערער בתל-אביב, תוך שזה האחרון מבהיר לה שהיא תוכל לפדות
את חירותה אם תשלם לו סכום של 10,000 דולר.
בגין כל אלה יוחסו למערער עבירות של סיוע
לסחר בבני-אדם לעיסוק בזנות, סרסורת והחזקת מקום לשם זנות. באישום נוסף נטען, כי המערער
מסר לידה של המתלוננת תעודת זהות מזויפת בה הודבקה תמונתה, ככל הנראה, במטרה להעניק
לה זהות שאולה. כאשר הגיעו שוטרים לביתו של המערער, הוא השליך לאסלת השירותים פתקים
בהם היו מתועדים רווחיו ושמותיהן של בחורות, ובעקבות כך יוחסו לו עבירות נוספות –
שימוש במסמך מזויף ושיבוש מהלכי משפט.
2. בתאריך 19/05/02 הודיעו באי-כוח הצדדים
לבית משפט קמא, כי גיבשו הסכם טיעון, לפיו יודו המערער ונאשמים אחרים בהם עוסק כתב
האישום, בעובדותיו של כתב האישום המתוקן, ובפיהם של הצדדים היתה עתירה משותפת
לעניין עונשו של המערער, היינו, שייגזרו לו 20 חודשי מאסר, מאסר על-תנאי, וקנס בסך
30,000 ₪. לאחר שהוצגו לבית המשפט פרטיו של הסכם הטיעון, הודיעו באי-כוחם של
הנאשמים כהאי לישנא: "אנו מאשרים את פרטי ההסדר שנעשה במשך שבועות רבים, ואנו
מבקשים להתיר לנאשמים לחזור בהם מהכפירה והם יודו בכתב האישום המתוקן. הם יודעים
שבית המשפט איננו כפוף להסדר הטיעון".
בהמשך, הצהיר כל נאשם, וגם המערער בתורו:
"אני הבנתי את עובדות כתב האישום המתוקן ואני מודה בעובדותיו. אני יודע שבית
המשפט איננו כבול להסדר הטיעון". להשלמת התמונה אוסיף, כי בדיון נכחה
מתורגמנית (ראה עמוד 4 לפרוטוקול הדיון), ומכאן מתבקש שגם נאשם שאינו שולט בעברית,
וגם מי שסנגורו לא טרח להסביר לו את מהות ההליך, יכול היה להבין שהודאתו בעובדות
מכוח הסכם הטיעון, לא תחייב את בית המשפט לגזור את העונש עליו הוסכם.
במסגרת טיעונה לעונש עתרה באת-כוח המשיב
לכבד את הסכם הטיעון, וכך נימקה זאת (ראה עמוד 8): "אנו סבורים שהעונש שאנו
מבקשים להטיל על הנאשם, הנו עונש סביר, עונש הולם, ובהתאם למדיניות הענישה ורף
הענישה שהציבו בתי המשפט בעקבות הסדרי טיעון קודמים".
בסופו של דבר החליט בית משפט קמא לסטות
מהמלצתם של הצדדים בכל הנוגע לעונשו של המערער, והוא גזר לו 5 שנות מאסר, שמתוכן 3
שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. כן חויב המערער לשלם קנס בסך 20,000 ₪, ופיצוי
למתלוננת בסך 10,000 ₪.
המערער משיג על עונשו בפנינו.
3. במרכז הערעור ניצבת הטענה לפיה שגה בית
המשפט המחוזי כאשר החליט שלא לאמץ את הסכם הטיעון במלואו. נטען, כי מלכתחילה דבק
המערער בחפותו, והוא התכוון להתמיד בכך עד לסוף משפטו. אולם כוונתו זו שובשה
משהציע אחד משופטי המותב לצדדים, ובמספר הזדמנויות, לנסות להגיע להסכם טיעון. גם
בשלב זה לא שש המערער להיעתר להצעת בית המשפט, אולם שוכנע על ידי סנגוריו ללכת
בדרך זו ולוותר על טענת חפותו, אף שלגרסתו היו באמתחתו שמותיהם של 8 עדי הגנה אותם
התכוון להעיד מטעמו.
מבין השיטין של טיעון זה עולה, כי טרונייתו
של המערער היא על כך שהוא שוכנע להאמין כי בית המשפט יאמץ את הסכם הטיעון כלשונו,
מאחר והוא עצמו יזם אותו. לפיכך, ומשלא כך קרה, נמצא כי המערער לבדו נדרש לשלם את
מחיר ההודיה בעבירות, שלהשקפתו, לפחות את חלקן לא ביצע כלל.
בא כוח המערער הוסיף וטען, שככלל אמנם
שמורה לבית המשפט הסמכות שלא לאמץ את הצעתם של בעלי-הדין לעונש; אולם מכוח הלכתו
של בית משפט זה, נכון לעשות שימוש בסמכותו זו על פי הכללים שגובשו בפסיקה, ואלה אינם
מתקיימים במקרה הנוכחי. זאת ועוד, לטענת בא-כוח המערער, השוואתה של הענישה עליה
הוסכם הפעם למקרים אחרים, ואף קשים יותר, בהם כובדו הסכמי טיעון על ידי בית המשפט,
מלמדת כי במקרה הנוכחי לא היתה בהמלצת הצדדים סטייה כלשהי לקולא. כן נטען, כי הדרך
בה בחר בית משפט קמא ללכת, עתידה לגרום לנאשמים בכלל להירתע מעשייתם של הסכמי
טיעון, ועקב כך תסוכל אחת ממטרותיהם של הסכמים אלה - להקל על עבודת בתי המשפט,
ולמנוע דיונים מיותרים הגוזלים זמן שיפוטי יקר.
לבסוף, מלין בא-כוח המערער גם על כך, שלהשקפתו
זקף בית משפט קמא לחובת שולחו טענות עובדתיות אשר נשמעו מפיה של המתלוננת, אף
שאותן עובדות הושמטו מכתב האישום המתוקן.
לאור כל האמור, עתר בא-כוח המערער לשניים:
ראשית, להעמיד את עונשו של שולחו על העונש עליו הוסכם בין הצדדים. שנית, ולחלופין
בלבד, לבטל את הרשעת המערער, כדי לאפשר לו לנהל את משפטו עד לסופו, כפי שהתכוון
לעשות מלכתחילה.
4. נדמה כי אין צורך לומר, שמעורבותו של בית
המשפט בגיבושו של הסכם טיעון, היא מעורבות שאינה ראויה, ויש להותיר עניין זה לבעלי
הדין עצמם על פי הבנתם את המצב המשפטי והראיות (ראו ע"פ 6989/99 מדינת
ישראל נ' ביטון, פד"י נד(1), 226, 228). אולם נראה כי זה אינו המצב
בערעור הנוכחי, הואיל ולדידי אין ספק כי גם אם העלה אחד משופטי המותב בפני הצדדים
את האפשרות שהם ישוחחו ביניהם כדי לקרב את עמדותיהם לקראת גיבוש הסכם טיעון, לא
היה בכך כדי לומר שהמלצת הצדדים לעונש תתקבל כלשונה, ולו המצב היה שונה, לא היה
טורח בית המשפט להבהיר למערער שהוא אינו רואה את עצמו כבול לעונש המוסכם. יותר מכך,
גם הסנגור אינו פטור מהחובה להסביר ללקוחו, כי גזירת העונש נותרת לעולם בסמכותו של
בית המשפט בלבד, ובה הוא מכריע על פי שיקול דעתו וכפי שמתחייב משיקולי הענישה
השונים. ואכן, כך נהג הסנגור גם במקרה הנוכחי (ראו דבריו של הסנגור בעמ' 5
לפרוטוקול הדיון, והכרזתו של המערער בעמ' 6). לפיכך, לא נהיר לי מהיכן שאבו המערער
ובא-כוחו את הטענה הכלולה בתצהירים שהגישו לבית משפט זה, ולפיה ניתן למערער להבין
שהסכם הטיעון יכובד כלשונו, והרי טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם האמור בפרוטוקול
הדיון.
חוששני איפוא, כי אין מנוס מהמסקנה שהטענה
בדבר הטעיית המערער היא פרי אלתור מאוחר שלו, ואליה הוא פנה כאשר התברר לו שהעונש
אשר נגזר לו עלה על זה לו הוא ציפה. כך או כך ראוי להדגיש, כי הודייתו של נאשם
במסגרת הסכם טיעון, אינה הודיה התלויה בדבר (העונש המוצע), ויש לראות בה הודית-אמת
לכל דבר ועניין, ובלבד שבית המשפט השתכנע כי המערער הבין את העובדות שיוחסו לו,
ושהודייתו ניתנה מרצון. כל אלה התקיימו בעניינו של המערער, ועל כן סברתי שאין עילה
להתיר לו לחזור בו מהודייתו (לעניין חזרה מהודיה ראו ע"פ 1958/98, מדינת
ישראל נ' פלוני, סעיף 24 לפסק הדין - טרם פורסם).
5. הסוגיה האחרת המחייבת מענה היא אם צדק בית
משפט קמא בהחלטתו לסטות מהסכם הטיעון אליו הגיעו הצדדים, ובכך אעסוק עתה.
מלשון גזר הדין עולה, כי החלטתה של
המשיבה לפנות להסכם טיעון, נבעה מקשיים בהם נתקלה בניסיונה לאתר את המתלוננות
האחרות אשר היו דרושות להוכחתו של כתב האישום המקורי. אך נימוק זו אינו ישים לאישומים
אשר יוחסו למערער בכתב האישום המתוקן, הואיל ועדת התביעה המרכזית לעניין אישום זה לא
רק שאותרה, אלא גם העידה בבית המשפט. לפיכך, מה שנותר לבחינה היא טענת המערער לפיה
לא יישם בית משפט קמא את ההלכות הנוהגות בנושא כיבוד הסכמי טיעון, תוך הפניה
לדבריה של באת-כוח המשיבה בפני הערכאה הדיונית, לאמור, שהעונש עליו הוסכם הנו "עונש
הולם" המביא בחשבון את הודאת המערער, מחד, ואת עברו הנקי וחרטתו, מאידך, והוא
גם תואם את "מדיניות הענישה ורף הענישה שהציבו בתי המשפט בעקבות הסדרי טיעון
קודמים" (בלשונה של באת-כוח המשיבה בטיעונה לעונש בבית משפט קמא).
6. פסיקתו של בית משפט זה בנושא הסכמי טיעון,
התאפיינה עד כה בגישות שונות שלא הקלו על מלאכתן של הערכאות האחרות. לפיכך, התכנס
הרכב מורחב של שופטים כדי לנסות להתוות לסוגיה זו מבחן אחיד ומאוזן, ובפסק דין
שניתן בימים אלה (ראו ע"פ 1958/98 הנ"ל, סעיף 24), הותווה מבחן זה מפיה
של חברתי כב' השופטת ד' ביניש, לאמור:
"בהיעדר פגם או פסול בהודיה שניתנה במסגרת הסדר טיעון, ירשיע
בית-המשפט את הנאשם על-פי הודייתו, ויגזור את עונשו. בהתקיים איזון ראוי בין האינטרס
הציבורי הפרטני והאינטרס הציבורי הרחב שהתביעה מייצגת מצד אחד, לבין טובת ההנאה
שניתנה לנאשם מצד אחר, יכבד בית-המשפט את הסדר הטיעון. בית-המשפט ישווה לנגד
עיניו, בין היתר, את המגמה העקרונית לעידוד הסדרי טיעון. בנסיבות שבהן יראה לדחות
את הסדר הטיעון, יגזור בית-המשפט עונש שהיה גוזר אילו היה בא לפניו הסדר טיעון
שקול ומאוזן. מן הראוי הוא שגם לאחר דחיית הסדר הטיעון, יתחשב בית-המשפט כשיקול
לקולה בעובדה שהנאשם הודה בעקבות הסדר טיעון, כך שהעונש אשר יטיל לא יחרוג במידה
קיצונית ובלתי פרופורציונית מהעונש שעליו הסכימו הצדדים".
המערער חטא, בין היתר, בעבירה של סיוע
לסחר בבני אדם לשם עיסוק בזנות, ובצדק קבע בית משפט קמא, כי הוא היווה אחת החוליות
אשר הפכו את הברחתן של נשים לישראל בדרך לא דרך, והעסקתן בזנות, לתופעה כדאית ונפוצה,
ככל הנראה, עקב הרווח הקל שבצידה. נשים המוברחות לישראל בדרך זו, בין אם מתוך
ידיעה שהן עתידות לעסוק בזנות ובין אם לאו, מוצאות את עצמן עד מהרה נתונות לחסדיהם
של הסרסורים, וכך קרה גם עם המתלוננת הנזכרת בערעור זה. מסקנה אחרונה זו מתבססת על
עובדות בהן הודה המערער עצמו, ועל פיהן כבר במפגשו הראשון עם המתלוננת הבהיר לה כי
"אין לה ברירה ועליה לעסוק בזנות, שאם לא כן ישאירו אותה בדירה עד שתימכר
למישהו" (ראו סעיף 3(3) של האישום השני). ומה משמעותן של המלים "אין לה
ברירה", והאיום שהיא תימכר לאחר, אם לא "עבדות מודרנית" הכרוכה
בשלילה מוחלטת של חרות המתלוננת, חרות שהותנה עמה כי תוחזר לה רק אם תשלם למערער
סכום של 10,000$ (ראו סעיף 3(ב) לאישום השני).
בנימוקי הערעור מנה בא-כוח המערער שורה
ארוכה של תיקים אשר עסקו בעבירות מתחום זה, ואשר הסתיימו בהסדרי טיעון בהם הוסכם
על עונש ברמתו של זה אשר הושת על המערער, ולעתים אף קל יותר. להשקפתי, אם תיקים
אלה אכן מהווים רשימה מייצגת, כי אז אין מנוס מהמסקנה כי אין בענישה עליה הוסכם
מענה הולם לחומרתה של העבירה לפי סעיף 203א לחוק העונשין (שלצידה נקבע עונש של 16
שנות מאסר), והיא מחטיאה את מטרת המחוקק ואת דרישת החברה בישראל לעשות הכול כדי
לעקור עבירה זו מן השורש. כך או כך, בית משפט זה הביע לאחרונה במספר הזדמנויות את
דעתו, כי הגיעה השעה להעלות את רמת הענישה בתחום זה של עבריינות (ראו ע"פ
1677/02, שמואלוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 31; ע"פ 6563/02,
7086, 7538, אילינסקי ואח' נ' מדינת ישראל, טרם פורסם), ואינני רואה סיבה
שלא ליישם מדיניות זו על המערער.
מקובלת עלי ההשקפה כי בתנאים בהם פועלת
מערכת המשפט בישראל, אין מנוס, לפחות ברמה העקרונית, מלעודד הסכמי טיעון. אך
חוששני שהמקרה הנוכחי הוא דוגמה לכך שלעתים מחמת שיקולים של חסכון בזמן, נפגע האינטרס
הציבורי בצורה קשה, הואיל וברמת ענישה מן הסוג שהושתה על המערער יש מסר שלילי לפיו
נוהגים בתי המשפט בסלחנות באלה שבחרו למצוא את פרנסם באותו עיסוק בזוי של סחר
בנשים לשם העסקתן בזנות. מכאן דעתי, כי אותו איזון של אינטרסים אשר הותווה
בע"פ 1958/98 לא נשמר בהסכם הטיעון בו עוסק ערעור זה, ועל כן אינני סבור כי
שגה בית משפט קמא כאשר דחה את העונש עליו הוסכם בין הצדדים. עם זאת, ומכוח האמור
באותו פסק דין, מן הראוי כי גם במקום בו מחליט בית המשפט לדחות את העונש המוצע, שלא
לחרוג מעונש זה יתר על המידה. על כן, אני מציע לקבל את הערעור באופן חלקי, ולהעמיד
את עונש המאסר בפועל על 30 חודשי מאסר. אני מוסיף ומציע להותיר את עונש המאסר
על-תנאי, הקנס והפיצוי למתלוננת על כנם. עם זאת, אני מבקש להבהיר, כי להשקפתי, גם
עונש זה רחוק מלתת מענה הולם לחומרתה של העבירה לפי סעיף 203א לחוק העונשין,
ולפיכך טוב נעשה אם ננחה את הערכאות האחרות להעלות את רף הענישה בתחום זה בהדרגה,
כדי להבהיר לכל מי שחוטא בתחום זה כי אם ייתפס בקלקלתו, הוא עתיד לשלם על כך
באובדן חירותו לזמן ממושך.
ש ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א'
לוי.
ניתן היום, ו' בשבט
תשס"ג (09.01.03).
ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש
ו פ ט
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02048860_O07.doc/ שמ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il